יומן מדיני 1970-1967 | לרכישה באינדיבוק
יומן מדיני 1970-1967

יומן מדיני 1970-1967

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 414
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68

ספר זה, בו נחשפים לראשונה מסמכים רגישים ומרתקים לאחר יותר מארבעים שנה, מאפשר הצצה נדירה אל לב לבם של יחסי ישראל-ארצות הברית מהפרספקטיבה האישית של מי שהיה שותף פעיל בעיצובם. הוא יהווה מקור רב ערך לכל המתעניינים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, ועוד יותר בתולדות מדיניות החוץ שלה.

משה ביתן (1996-1918) הצטרף למשרד החוץ של ישראל ב-1960, לאחר שורת תפקידים ארגוניים וכלכליים בהסתדרות הכללית ובחברת העובדים. הוא לא היה דיפלומט טיפוסי שצמח בשורות המשרד, אך הרקע האישי הייחודי שלו, והניסיון שצבר בכהונתו המוצלחת כשגריר בגאנה ואחר-כך בשבדיה הזניקו אותו לצומת מרכזי. ב-1964 מונה למנהל מחלקת ארצות הברית, וכעבור שנה לתפקיד סמנכ"ל לענייני צפון אמריקה ואפריקה, בו כיהן עד לפרישתו מן המשרד ב-1970.

היומן המדיני שכתב מתאר את פעילותו האינטנסיבית בחזית יחסי ישראל-ארצות הברית בשנים 1970-1967 ומלווה במסמכים שצירף אליו (ביניהם תכתובות עם בעלי תפקידים מרכזיים באותם ימים, גולדה מאיר, אבא אבן, יצחק רבין ואחרים), היומן עוסק בתקופה הרת גורל: מערב מלחמת ששת הימים ועד להפסקת האש שכפתה ארצות הברית על ישראל בקיץ 1970 והביאה לסיומה של מלחמת ההתשה. ככזה הוא שופך אור על עיצוב מדיניותה של ישראל, על המתחים בצמרת הפוליטית הישראלית, ויותר מכל על שלב מכריע בבניית היחסים המיוחדים והמורכבים של ישראל עם ארצות הברית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “יומן מדיני 1970-1967”

1. מאי 1967

 

ערב יום העצמאות 1967 התמקדה ההתרוצצות העיקרית במשרד החוץ סביב השתתפותם של הנציגים הדיפלומטיים הזרים במצעד יום העצמאות, שעמד להיערך, כפי שנקבע, בירושלים. שאלת מפתח הייתה השתתפותו או אי־השתתפותו של השגריר האמריקני, וולוורת ברבור. כתמיד, הוא היה שגריר המפתח לכל דבר, לרבות שאלת ההשתתפות במצעד. דומני שמעניין לזכור כי דווקא מצעד זה, שעורר מידה רבה של התרגשות ורגישויות, נועד להיות מצעד זוטא. אנו השתדלנו לשמור, באופן קיצוני ממש, על אותם סעיפיו של הסכם שביתת הנשק המתייחסים לנוכחות צבאית בירושלים. הקפדנו על כך שלא יהיו במצעד זה יותר מ־1,600 איש, שלא ייכללו בו טנקים, בקיצור, גזרנו על עצמנו בצורה האדוקה והקיצונית ביותר שמצעד זה יתבצע במסגרת המוסכם לפי שביתת הנשק.

 

בסופו של דבר, השגריר ברבור לא היה נוכח במצעד. כמוהו גם רוב הנציגים הדיפלומטיים. כיום משונה במקצת להיזכר במצעד זה על רקע הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים, כי אלה שהיו נוכחים במצעד זה ודאי ליוותה אותם אותו יום הרגשה לא נוחה ביותר. היה זה מצעד זוטא, גורע יותר מאשר מוסיף. גם בשאלת מעמדה של ירושלים, השאלה המרכזית שהדריכה אותנו כשם שגם העסיקה אותנו, הרי שמעמדה הוכרע בצורה כה חותכת וחד־משמעית במלחמה עצמה.

 

חזרתי לביתי בשעות המוקדמות של יום ב', 15 במאי 1967, בשעה שתיים וחצי לערך. כשנכנסתי הביתה השיגני טלפון מהשגריר ברבור. הוא הודיעני כי נתקבלו ידיעות מוושינגטון, שמקורן בקהיר, כי ניכּרת בבירת מצרים תנועת צבא בלתי רגילה. כי הגשרים העיקריים מעל תעלת סואץ נסגרו בפני תנועה אזרחית, וכי צבא מצרים זורם לקהיר, טנקים נראים סובבים בחוצותיה, כבישי המדבר מקהיר לאלכסנדריה נחסמו בפני תנועת כלי רכב אזרחיים וכי יחידות צבא נראות נעות מקהיר מזרחה לעבר התעלה. השגריר הוסיף באוזני, בנוסף להודעה היבשה הזאת, כי שגרירות ארצות הברית בקהיר מעריכה שכל הפעילות הגדולה הזאת מתרחשת על רקע של החלטת מצרים להיות ערוכים להתערב במקרה של תגובה ישראלית כלפי סוריה. השגריר לא הרבה בפרטים נוספים. הוא שאלני אם כבר ידוע לי הדבר. השיבותי לו כי לא ידוע הדבר, אך ייתכן מאוד ולצה"ל כבר ידוע. הבטחתי לעמוד עמו בקשר בשעות הבאות.

 

בשעה שלוש אחר הצהריים לערך הצלחתי להתקשר עם אלוף אהרון יריב, ראש אגף מודיעין של צה"ל. הרושם שלי היה כי לצה"ל כבר היה ידוע משהו המתרחש בקהיר, אך הפירוט היחסי שהביא השגריר ברבור היווה גם חידוש־מה לאגף המודיעין. תגובתו הבסיסית של אלוף יריב, וכמוהו גם קצינים אחרים בצה"ל, לאותו יום, ולפחות ליומיים לאחר מכן, הייתה כי לפנינו פעולת ראווה מצרית, אשר אינה חייבת להדאיג אותנו במיוחד. בשיחה חוזרת שהייתה לי עם השגריר ברבור באותו יום הצגתי בפניו את התמונה כפי שהיא נראית אצלנו, לאמור, שכל הפעילות המצרית מושתתת על מערך דפנסיבי. עוד באותו ערב נתקבל במשרד החוץ מברקו של השגריר [הישראלי בארצות הברית] אברהם "אייב" הרמן, בו דיווח על שיחה כמעט זהה ומקבילה עם לוּשיוּס באטל [Battle], עוזר מזכיר המדינה למזרח התיכון ודרוםאסיה, בה מסר לו באטל את אותם דברים שנמסרו לי על ידי ברבור.

 

אלה היו המהלכים הראשונים כפי שאני הייתי מעורב בהם.

 

על מגעים אלה עם השגריר ברבור דיווחתי למנכ"ל דאז, אריה לבבי, ולשר החוץ אבא אבן. אם נסתכל לאחור, נראה כי הדיווח האמריקני אלינו היה אז הרבה יותר מדאיג בנימתו, באותן שעות, מאשר הדיווח שבא ממקורותינו. ב־24 באוגוסט 1967, כמה שבועות אחרי תום מלחמת ששת הימים, ניסיתי לסכם לעצמי, בכתב, את השתלשלות המאורעות הדרמטיים ונסיבותיהם, וכך כתבתי אז:

 

[…] מתי, בעצם, הדבר באמת התחיל: יש להניח שנאצר תכנן דבר מה, אבל לא ידוע מתי וכיצד. כל המערב, ואנו בתוכו, חשבנו אמנם שיש לשים לב למגמות ההתפשטות של ברית המועצות באזור, אך משום מה קשרנו שאיפות אלה עם חצי האי ערב, לקראת הפינוי הבריטי מעדן. לא שיערנו שההתפוצצות תתרחש באזור הבלתי אמצעי שלנו. אמנם, בחודשי אפריל־מאי היו תנועות ביקורים בין קהיר למוסקבה, לרבות ביקורו של גרומיקו בקהיר. נאצר עצמו, בנאום ההתפטרות שלו לאחר המפלה הצבאית, טען שהסובייטים הזהירו את המשלחת הפרלמנטרית המצרית שביקרה במוסקבה שאמנם ישראל זוממת להתקיף את סוריה. לפי עדות עצמו, טוען נאצר, הייתה זאת הסיבה לריכוז צבאו בסיני. מסופקני אם הדברים פשוטים כל כך. במרוצת הזמן נלמד אולי את נסתרי ההיסטוריה של אותם חודשי חורף ואביב 1967. השאלות שאני הצגתי לעצמי, בסוף אוגוסט 1967, היו אלה:

 

1.      מתי החליט נאצר לדרוש נסיגתם של כוחות או"ם כדי שלא יפריעו להתקדמות צבאותיו? האם הייתה זו החלטה חטופה, או הייתה זו החלטה מתוכננת?

2.      האם הוא התייעץ על כך עם הרוסים, ואם כן – מתי?

3.      האם היה בידי נאצר תכנון מדיני, או מדיני־צבאי, לאלץ את כוח האו"ם לצאת משטחה של מצרים, על מנת לשחרר את עצמו מחרפת המפלה הצבאית של 1956, כדי שיוכל להוכיח לארצות ערב האחרות שהוא חזר למצב בו הוא יכול להרשות לעצמו ליזום ולפעול?

4.      מתי תכנן נאצר לקשור את דרישתו לפינוי כוח האו"ם עם סגירת המצרים?

5.      ומתי החליט, בשלב מוקדם יותר, לזרוק את הכפפה בפני ישראל, ולאלץ אותה לצאת לדו־קרב אתו?

6.      ואיך כל זה מתקשר עם עמדתו ומעמדו של נאצר בתימן?

 

שאלה נוספת שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא שאלת המודיעין הישראלי. ברור לנו כיום, אם אנו כנים וגלויים עם עצמנו, שהדבר כולו בא לנו בהפתעה, הפתעה גמורה. אנו אמרנו לעצמנו, ואמרנו גם לאחרים, בחודשי החורף שהסכסוך הישראלי־ערבי אינו נמצא במקום גבוה ברשימת העדיפויות של נאצר. אין ספק שבכך גם הרדמנו את עצמנו. כשדיברנו על סכנת מלחמה, אמרנו בדרך כלל כי ייתכן שבשנות השבעים קיימת סכנה אקוטית של מלחמה.[1]

 

 

אני זוכר היטב שבאותו חורף התייחסנו במספר דיונים להערכה מודיעינית על בסיס האומדן הלאומי שלנו, אך אף פעם לא הזכרנו את האפשרות כי העימות עלול לבוא כבר ב־1967.[2] אנו גם לא דיברנו על העימות האקוטי, ודווקא על עימות עם מצרים. דיברנו על סוריה. לא העלינו כאפשרות סבירה את סיני לזירת עימות, וכרקע לה – מצרי טירן. אם אנו כנים עם עצמנו נודה כי זוהי האמת שהשתקפה אצלנו במשך כל חודשי 1967, עד לפרוץ המלחמה. באותה מידה קשה היה, כמובן לנו, לבוא בטענות כלפי האמריקנים על כי הם לא ראו את הסכנה מראש, כאקוטית.

 

עד ל־19 במאי לא חלו התרחשויות מיוחדות. עמדנו בקשר מתמיד עם ארצות הברית לגבי ההתפתחויות השוטפות במצרים, והחלפנו עמה מידע, אם כי הידיעות לא היו רבות. ב־19 במאי השתתפתי בישיבה אצל ראש הממשלה המנוח, לוי אשכול, בתל אביב, בהשתתפות הרמטכ"ל דאז, רב־אלוף יצחק רבין, ראש אמ"ן אלוף אהרון יריב, ראש אג"ם אלוף עזר ויצמן ומנכ"ל משרד החוץ אריה לבבי, ונדמה לי שהשתתף בפגישה זו גם שר החוץ אבא אבן. באותו מעמד דרשו קציני הצבא הבכירים מראש הממשלה, שכיהן גם כשר הביטחון, לקבל את אישורו להרחיב את היקף הגיוס. ההסבר שניתן היה כי עד כה היו הריכוזים שלנו ליד גבולנו פחות או יותר רגילים, של צבא סדיר, ומקצתם של אנשי קורסים. אחד הדגשים בדבריו לרב־אלוף רבין היה שלא להציג את הרחבת הגיוס כאסקלציה, שגם האמריקנים יבינו כך את העניין, ובמידה והם מסבירים זאת למצרים, יסבירו להם שהמדובר במערך דפנסיבי מצדנו. חשוב היה לנו שהדבר לא ייראה, לא יתקבל ולא יתפרש כצעד מסלים. הבינותי באותה ישיבה כי הרמטכ"ל היה מעוניין בכך. הוא ציין בדבריו שלעתים עלול גיוס, בלי כוונה ברורה ומוצהרת, לגרום לצעדי מלחמה בצד השני, ובכך איננו מעוניינים.

 

דבר נוסף שנודע לנו אז היה שב־16 במאי, יום אחרי יום העצמאות, הייתה גיחה אווירית מצרית לנגב, למעשה מעל דימונה. טיסה זו נראתה על מסך הרדאר כטיסה מסחרית רגילה בין קהיר לרבת עמון. המטוס טס בנתיב המסחרי המקובל, אך בהיותו מזרחית מדימונה סטה בזווית חדה מערבה וחלף מעל דימונה. כשמטוסינו הוזנקו ליירט אותו, הספיק המטוס להיעלם במרחב האווירי המצרי. אנשי צה"ל החשיבו מאוד ידיעה זו, אשר שמעתיה לראשונה באותה ישיבה אצל ראש הממשלה. הם ראו בה תכנון מצרי ערמומי. לא ידעו לפרשה באופן פסקני. […]

 

באותה ישיבה היה מצוי גם אלמנט אישי. היה זה ביום ו', 19 במאי. למחרת, בשבת, עמדנו לחגוג את בר המצווה של בננו הצעיר [גיורא ביתן]. הבן הבכור [אלישע ביתן] היה בצבא. ידענו שהוא בקורס בצריפין, אך לא קיבלנו כל ידיעה ממנו. ניצלתי את העובדה שהייתי בישיבה יחד עם הרמטכ"ל, וביקשתי ממזכירתו רוחמה [ספיר], בשעה שנכנסה פנימה למסור לו הודעות, שתברר אם הבן נמצא בצריפין ואם יוכל להגיע מחר לבר המצווה. כעבור חצי שעה חזרה רוחמה ומסרה לי בצורה ברורה לחלוטין שהבן לא יוכל להגיע. לא ידעה או לא רצתה לומר לי היכן הוא נמצא. רק לאחר המלחמה נודע לנו שהבן היה כבר באותם ימים, יחד עם הקורס בו השתתף, מחופר ליד ניצנה.

 

כאשר אשכול אישר את בקשת הרמטכ"ל להרחבת הגיוס, קם עזר ויצמן ממקומו, התלחש עם יצחק רבין ומיהר לצאת את הישיבה, שנמשכה ודנה בעניינים נוספים. לי היה ברור שהעניין היה דחוף ביותר, ושהוא יצא מיד לטפל בו. אם זכור לי נכון, המדובר היה בגיוס של ארבעים אלף איש.

 

ביום שישי בערב חזרתי לירושלים. מסתבר כי השגריר ברבור כבר חיפשני בטלפון. היה לי ברור מתוך שאלותיו כי הידיעה על הגיוס כבר הגיעה לאוזניו. [הוא] הביע תקווה שלא ננצל את הדבר, והתבטא בצורה מבודחת: "אני מקווה שלא תנצלו את ההזדמנות שהטנקים המצריים פרושים במדבר ותתקפו אותם." אגב, אחד הדברים האופייניים לאמריקנים באותם הימים, אולי לא רק באותם הימים, שהם התרוצצו על פני כל הארץ. לא רק הנספחים הצבאיים שלהם. לרבות מזכירים ראשונים ומזכירים שניים השתתפו במבצע, התרוצצו בכל פינות הארץ, ונהגו לדווח לשגרירות בטלפון ובדרכים אחרות על תנועות צבא שהיו מבחינים בהן. לעתים הם היו עושים זאת בצורה מגושמת. לא פעם הייתי אומר לברבור: "אולי אתם סופרים כל מכונית פעמיים…" כשהתקרבנו ליום פרוץ הקרבות, קרו לא פעם מקרים לא נעימים עם אותם דיפלומטים אמריקנים שהיו מנסים להתקרב לשיירות שלנו, והמשטרה הצבאית לא נתנו להם לעבור. מיד עם היעצרם היו מגיעים טלפונים נרגזים על שעוצרים אותם ומעכבים אותם.

 

ובכן, מתוך השיחה אותו ערב עם ברבור, ומתוך נימת השאלות שלו, היה לי ברור כי הוא רוצה כבר לבדוק אצלי את אמִתות הדיווחים שהיו בידיו. מעניין, הישיבה עם ראש הממשלה אשכול נערכה אותו יום בתל אביב בשעות הבוקר, בין תשע לעשר. ברבור חיפשני בטלפון בערך בשעה חמש־שש לפנות ערב, כלומר שעות אחדות בלבד אחרי סיכום הישיבה, היו בידיו כבר ידיעות ראשונות על הגיוס. לפי טון דבריו הוא היה מודאג, שמא אנו החלטנו כבר לצאת למלחמה. אני הרגעתי אותו, ויכולתי לעשות זאת במלוא התוקף, כי ההנחיה שקיבלתי מראש הממשלה, לאחר שהרמטכ"ל היה מאוד מעוניין בה, הייתה להסביר בצורה מוחלטת ושאינה משתמעת לשתי פנים לאמריקנים, שיסבירו לכל מי שניתן להסביר כי הכוונה איננה אסקלטית וכי אנו איננו מעוניינים לצאת לפעולה. מרגע שהגיעו הידיעות על תנועות צבא מצרי מזרחה לתעלה, הבחינו האמריקנים יפה כי העניין הוא למעשה בינינו לבין המצרים. הם לא נתפשו לתאוריה הסובייטית שסופר עליה כל כך הרבה, כאילו אנו מרכזים כוחות צבאיים נגד סוריה. הייתה לנו הרגשה, שהיא טובה גם כיום, כי האמריקנים יודעים יפה והיטב מה קורה אצלנו בארץ. הפעלת אנשי השגרירות על פני דרכי הארץ באותם הימים שימשה להם מעין מצפה נוסף על הנעשה אצלנו לבדיקה ווידוא נוספים.

 

לא פעם בחצי הלצה, העליתי את הנושא בשיחה עם ברבור. הוא הגיב בגילוי לב: "תראה, אלה הם דברים שאנו צריכים לעשותם. אנו מקבלים הוראות ומבצעים אותן. לאלה שעושים זאת, זוהי בעצם מטרת ישיבתם כאן. אין אנו עושים דברים אסורים מבחינת החוק הישראלי. אני מניח שאמנם זה לא נוח לכם שאנו מציצים לכם מאחורי הכתף, אבל כל עוד אתם אינכם מסתירים מפנינו דברים בסיסיים, אז בעצם מה אכפת לכם…" אני רק טענתי באוזניו, שאלה מהאנשים המבצעים פעולות אלה אינם נמנים תמיד עם הגאונים הגדולים ביותר, ולא כולם יודעים להבחין בין עיקר לטפל. על כך הוא היה נוהג להשיב: "…תסמוך על כך שברגע שהדברים מגיעים למחשב הגדול בוושינגטון כבר יודעים שם להבדיל בין העיקר לטפל."

 

בשיחותי עם השגריר ברבור ב־19 במאי, ב־20 ואחר כך ב־21 במאי, ניסיתי בעיקר להעביר אליו את התחושה שאנו השתכנענו כי המערך המצרי הפך בעינינו להיות מערך אופנסיבי. ב־15 וב־16 במאי עדיין הקלנו ראש בדיווח האמריקני. לא במתכוון. אנו נטינו להאמין בהערכה שלנו, אך תוך כמה ימים הגענו להערכה מחודשת לפיה אנו כבר עומדים מול מערך אופנסיבי מצרי, המחייב אותנו בהכנות. הדגשנו שוב ושוב כי איננו רוצים שהגיוס ייראה בעיניהם, ובעיני המצרים, כהסלמה, אבל אנו חייבים להבטיח את עצמנו מפני התקפת פתע מצרית, אם אמנם כזאת תבוא.

 

ב־21 במאי באה הפנייה המצרית לאו"ם לסגת מן הגבול, לפנות את נקודות התצפית ואת המחנות. חילופי השדרים בין נאצר לאו־טאנט הביאו בסופו של דבר לפינוי כוח החירום של האו"ם ויציאתו גם משארם א־שייך [ב־23 במאי]. באותו יום יצא שדר נרגז של שר החוץ אבן, באמצעות שגרירנו באו"ם [גדעון רפאל], בנושא זה. זה היה עוד לפני שאו־טאנט יצא לקהיר. אנו הסברנו אז למזכ"ל האו"ם שכוח האו"ם יושב בשארם א־שייך כדי להבטיח את חופש השיט במצרים. אבן השתמש, בשדר זה, בהגדרה כי זהו אינטרס לאומי עליון עליו נגן, יהיה המחיר והקרבן אשר יהיה. דומני שהפילוסופיה של אותו שדר הייתה – הרגשתי אז שהייתה זו פילוסופיה לא נכונה, ודאי שזו הרגשתי לאחר המעשה – כי בכוחו של שדר כזה להחזיר את הגלגל אחורנית. אני מזכיר שדר זה משום ההנחה, כי כל מה שעשינו במישור הבין־לאומי, במיוחד כלפי מזכיר האו"ם, הבאנו לידיעת האמריקנים. אותו זמן אמרתי לברבור כי עומד לצאת שדר כזה מאִתנו לאו־טאנט. דומני, שאם היינו מנתחים לעצמנו אז, ב־21 לחודש, את המצב לאשורו, היינו מגיעים אז למסקנה כי כוח האו"ם שבק חיים, כי אין סיכוי כלשהו להחיותו בצורה זו או אחרת, וכי כל מה שאנו עושים הוא בעצם הלקאה של סוס מת. בדרך של דיבורים, מכתבים או שיחות עם או־טאנט לא נוכל לשקם את כוח האו"ם על רגליו. לי הייתה אז הרגשה נוספת: היו לי פקפוקים אם אמנם אנו צריכים לדבר בנושא זה עם האמריקנים. היה ברור שהתגובה האמריקנית לתלונה או טענה ישראלית כי כוח האו"ם הולך מתפרק ומתמוטט, עלולה להיות בדמות לחץ נגדי, עלינו, שאולי אנו נסכים להפעלת כוח או"ם והצבת משקיפיו בשטח ישראל.

 

אחרי שידור השדר הישראלי לאו־טאנט, ב־21 לחודש, התקיימה באותו יום שיחה בין שר החוץ לשגריר ברבור, ובה השתתפתי. בשיחה זו שאל ברבור, באחת הצורות שלעולם לא ידוע אם היא אופיינית לו אישית או שמא היא תכסיס מקצועי, בהשתמשו במטבע הלשון "Talking from the top of my head", כמי שרוצה לומר כי [הוא] עושה משהו מבלי שקיבל הנחיה מפורשת לכך. הוא אכן פנה לשר החוץ באותה שיחה, באורח בלתי רשמי, בשאלה כיצד היינו מגיבים על הצעה, אם אמנם תבוא – והדגיש כי אינו בא כרגע להציע זאת – להציב משקיפים משני צדי הגבול, כלומר גם על שטח ישראל. מובן שאבן נתן לברבור תשובה שלילית בו במקום והסביר לו מדוע הצעה כזאת אינה יכולה לפתור דבר. הוא אמר לו בצורה ברורה ביותר: אם הבעיה המרכזית שלנו היא שארם א־שייך, אז מה טעם בכך להציב משקיפים בסביבות עזה.

 

ב־22 במאי, לאחר השיחה הזאת שבה שאל ברבור טנטטיבית כיצד נגיב למקרה של הצעה כגון זו, הוא פנה אלי בהזדמנות בה מסר את אחד השדרים בשם הנשיא ג'ונסון לראש הממשלה אשכול, וביקש באורח פרטי במילים אלה: "don’t shoot down" את העיקרון של נוכחות סמלית של יונ"ף[3] בישראל. הוא הוסיף כי הצעה כזו עדיין לא מגובשת, אך הוא מציע לנו שלא להרוג אותה בטרם תלבש צורה, כי ייתכן – אמר – שזה יעזור לנו להקטין את כוח המילואים שאתם חייבים להציב כיום לאורך הגבול, ועל כן מוטב לא לשלול רעיון זה מראש, אלא לשקול אותו היטב.

 

הימים 21 ו־22 במאי הביאו לשורה של מגעים נוספים, לאחר שבעצם נתנו תשובה שלילית להצעתו של ברבור. יום קודם לכן, ב־20 במאי, התקיימה בוושינגטון פגישה בין השגריר הרמן לוולט רוסטאו (Rostow), יועצו הבכיר של הנשיא ג'ונסון לענייני ביטחון לאומי, אשר מאוד הדאיגה אותנו בירושלים. שיחה זו דנה בהתחייבויות הפורמליות, הקיימות הן בארצות הברית והן באו"ם, לגבי הבטחת חופש השיט במְצרים. בעקבות שיחה זו יצא למחרת, ב־21 במאי, מכתב שכתב וולט רוסטאו בצורת תזכיר לשגריר הרמן. שיחה זו ומכתב זה מאוד הדאיגו אותנו. הדבר העיקרי שהתבלט בשיחה ובמכתב היה שבעיית המְצרים צריכה לקבל טיפול בדרך שלום ((peaceful treatment דרך האו"ם. הדגש היה נתון לדעה כי נוכחות צבא מצרי במְצרים ובשארם א־שייך is not in itself illegal, כאילו יש בכך הודאה שהשטח הוא ריבוני מצרי. רוסטאו צירף לאותו מכתב קצר, שבו ריכז את הטיעונים העיקריים שהעלה בשיחה בעל פה יום קודם לכן, עמדה של ארצות הברית שכבר הייתה נתונה זה מכבר בנפטלין, שנוסחה – בנושא המְצרים – ב־11 בפברואר 1957, ופורסמה ב־17 בפברואר 1957 בוושינגטון. במובאה זו הופיע המשפט הבא: "אם יהיה ניסיון להפריע לשיט חופשי במְצרים, ארצות הברית תרצה להתייעץ עם ממשלות אחרות שדעתן הייתה בזכות חופש השיט במְצרים, על הדרכים כיצד אפשר להשאיר את המצרים פתוחים." זה היה למעשה אזכור של אותו משפט מ־1957 שהיה מדאיג כבר אז.

 




[1]     המודיעין הישראלי הושפע מכישלונו במבצע "רותם" בתחילת 1960, כאשר גילה באיחור ריכוז כוח מצרי גדול בסיני. ראו יגאל שפי, התרעה במבחן: פרשת רותם ותפיסת הביטחון של ישראל 1960-1957, תל אביב 2008. לפיכך נעשו מאמצים למנוע הפתעה מצרית נוספת. בסוף 1966, כאשר התגלו ריכוזי כוח מצריים חריגים בסיני, הגיבה ישראל בתגבור כוחה בנגב. כל הערות השוליים הן של עורך הספר.

[2]     בכנס סגל הפיקוד הכללי בפברואר 1967 טענו ראש אמ"ן והרמטכ"ל, יריב ורבין, כי לא צפויה מלחמה בקרוב. היחיד שהטיל ספק בתחזית זאת היה אשכול. ראו: ארנון למפרום וחגי צורף (עורכים), לוי אשכול ראש הממשלה השלישי, ירושלים תשס"ב, עמ'  522.

[3]     יונ"ף: כוח החירום של האו"ם (UNEF) שהוצב בסיני וברצועת עזה ב־1957 לאחר נסיגת צה"ל מהשטחים שכבש במבצע סיני.

משה ביתן נולד בצ'כוסלובקיה ב-1918. כנער הצטרף לתנועת מכבי הצעיר והגיע בה לתפקידים בכירים. ב-1939, אחרי פרוץ מלחמת עולם השנייה, הצליח לעזוב אותה כמלווה קבוצת של עליית הנוער ועלה לארץ-ישראל. היה חבר קיבוץ כפר רופין במשך כעשר שנים, ויצא לפעילות ציבורית ולשליחויות בחו"ל מטעם מפא"י. לאחר שנות פעילות בהסתדרות העובדים הכללית נשלח ב-1952 כנציג ההסתדרות בארצות הברית ויצר בה מערכת קשרים אישית מסועפת. עם שובו ב-1955 מונה לתפקיד בכיר ב"כור", תאגיד התעשייה של ההסתדרות, ומילא שורה של תפקידים כלכליים אחרים. ב-1960 עבר למשרד החוץ, תחילה כשגריר בגאנה, ואחר-כך בשבדיה. ב-1964 מונה למנהל מחלקת ארצות הברית, וכעבור שנה לתפקיד סמנכ"ל לענייני צפון אמריקה ואפריקה, בו כיהן עד לפרישתו מן המשרד ב-1970. מאותה שנה כיהן כמנכ"ל חברת הדלק "פז" עד 1983,  ולאחר מכן השלים את לימודיו האקדמיים באוניברסיטת תל אביב ואף כיהן בחבר הנאמנים שלה, עד לפטירתו ב-1996. 

X