יומן טיפול | לרכישה באינדיבוק
יומן טיפול

יומן טיפול

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 291
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 50
- 20

הספר שלפנינו הוא יוצא דופן בספרות הפסיכותרפית. זהו יומן של כשנה (9 חודשים) מתוך שנתיים של טיפול נפשי, שנערך בשנים 1962-1964 ונכתב על ידי המטופלת, פסיכולוגית במקצועה. בהגיעה לטיפול היתה בת שלושים-ושלוש, נשואה לא מכבר בשנית, והתגוררה עם בתה ובנו של בעלה מנישואיו הראשונים. היא הגיעה לטיפול מחמת קומפולסיביות ניקיונית שעוררה קשיים במשפחה ורגשות דיכאון זמניות.
בשנת הטיפול הראשונה רשמה המטופלת את השיחות הטיפוליות מיד אחריהן (לאחר כל פגישה), מזיכרונה. בהמשך לפגישה המשוחזרת הועלו על הכתב מחשבות ורשמים אישיים של המטופלת שלא באו לכלל ביטוי במהלך הפגישה עצמה. המפגשים תוארו תחילה לאחר כל פגישה, אך בהמשך, ככל שהתמשך הטיפול, שוחזרו מספר מפגשים יחד. בשנה השנייה לטיפול, במקביל לירידה בתכיפות הפגישות הטיפוליות, הצטמצם היומן לרישומי חלומות ופירושיהם, המובאים בהמשך ליומן הטיפול עצמו. לסיום מובא פרק נעילה המנתח את הטיפול במבט עדכני, כחמישים שנה לאחר שנערך הטיפול עצמו.

 

"יומן טיפולי דבר נדיר הוא. יומן טיפולי המסכם כמעט כל שיחה ושיחה – נדיר שבעתיים. יומן הנכתב על ידי מטופל שהוא גם פסיכולוג – נדיר פי שבעים. ויומן טיפולי הנכתב על ידי פסיכולוג בעל כושר ניתוח ומודעות יוצאי דופן – נדיר פי שבעים ושבעה, ומהווה לכן נכס יקר המציאות.
היומן נקרא בקלות. זהו לא רק יומן טיפול, אלא גם יומן חיים, והוא מפרט את השתלשלות היחסים עם המטפל, היחסים עם הבעל ועם יתר בני המשפחה. צבת בצבת עשויה, דבר שזור בדבר, מלא וגדוש עניין ומתח – כי הכותבת היא גם סופרת מחוננת, שהתיאורים העובדתיים והרגשיים באים אליה כיונים לשובך."

 

ד"ר נחמיה צדק, פסיכיאטר
האקדמיה האמריקאית לפסיכואנליזה ולפסיכיאטריה דינמית

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    " יומן טיפול " מה שנחשד כנכון אכן נכון. הנפש מעניינת יותר אפילו ממסע לשפך האורינוקו. אוטוביוגרפיה על אירועים בחיי המחברת מילדותה בתל אביב, אסון מות אמה, האב הבלתי אפשרי, נעורים ואהבות ראשונות של נערה דעתנית, פעלתנית ובעלת יכולות מרשימות. נישואים ראשונים משפילים ומתישים ונישואים שניים קשים מנשוא. מלחמת העצמאות ברקע וכך גם שנות המדינה שבדרך והמדינה שכבר קמה אבל לא תמצאו פה ערגה נוסטלגית לתנור הנפט עם קליפות התפוזים להפגת הריח. הכל ענייני למהדרין מין המהדרין. יוצא מן הנפש ושרוי בה, תוך הפגנת ידע פסיכולוגי שהוא עצמו, הידע, לא מפיג את הסבל ולו גם לדקה אחת. בשנת 1962 בהתגברן של תופעות אובססיביות-קומפולסיביות היא פונה לטיפול אצל ט' עתיר הניסיון( אל תחמיצו את מבואת ביתו של הפסיכולוג שפחי אשפה ניצבים לאורכה). עשרות פגישות טיפוליות מתועדות על ידה אז, לפני חמישים שנה ומוצגות בפנינו כעת טריות ומהבילות. הספר מטלטל. קולח, חושפני עד לכאב. היא המטופלת-המחברת לא משאירה לנו מום אחד במודעותה העצמית הקיצונית שאינו נחשף. לא בטוח שתאהבו את ד. על כל קשייה, מובטח שתרכינו ראש בפני אומץ ליבה.

  2. :

    " יומן טיפול " מה שנחשד כנכון אכן נכון. הנפש מעניינת יותר אפילו ממסע לשפך האורינוקו. אוטוביוגרפיה על אירועים בחיי המחברת מילדותה בתל אביב, אסון מות אמה, האב הבלתי אפשרי, נעורים ואהבות ראשונות של נערה דעתנית, פעלתנית ובעלת יכולות מרשימות. נישואים ראשונים משפילים ומתישים ונישואים שניים קשים מנשוא. מלחמת העצמאות ברקע וכך גם שנות המדינה שבדרך והמדינה שכבר קמה אבל לא תמצאו פה ערגה נוסטלגית לתנור הנפט עם קליפות התפוזים להפגת הריח. הכל ענייני למהדרין מן המהדרין. יוצא מן הנפש ושרוי בה, תוך הפגנת ידע פסיכולוגי שהוא עצמו, הידע, לא מפיג את הסבל ולו גם לדקה אחת. בשנת 1962 בהתגברן של תופעות אובססיביות-קומפולסיביות היא פונה לטיפול אצל ט' עתיר הניסיון( אל תחמיצו את מבואת ביתו של הפסיכולוג שפחי אשפה ניצבים לאורכה). עשרות פגישות טיפוליות מתועדות על ידה אז, לפני חמישים שנה ומוצגות בפנינו כעת טריות ומהבילות. הספר מטלטל. קולח, חושפני עד לכאב. היא המטופלת-המחברת לא משאירה לנו מום אחד במודעותה העצמית הקיצונית שאינו נחשף. לא בטוח שתאהבו את ד. על כל קשייה, מובטח שתרכינו ראש בפני אומץ ליבה.

  3. :

    הספר נקרא בנשימה אחת. המחברת מגלה יושרה אישית ומקצועית, אותנטיות ואומץ לב בכתיבת הדברים. בזכות כשרון הכתיבה וההתבוננות של מחברת הספר – נפתחת דלת רחבה למתרחש בחייה של אישה שסבלה משך שנים מהפרעת ניקיון כפייתית עם עצמה, משפחתה, חבריה, מכריה ועמיתיה. מתואר בצורה מאוד ברורה כיצד סיבלה צבע בצבעים חזקים ודומיננטיים את כל מארג חייה עם עצמה ועם הבאים אתה במגע. הכתיבה זורמת, עמוקה ומרתקת. יש בה התניידות בין רבדים שונים של חשיבה ותחושות. עם התבוננות אחורה וקדימה … עם ניתוחים ספציפיים והתייחסויות לשיטות ולדרכים שונות בפסיכולוגיה. מחברת הספר, שהינה פסיכולוגית ופילוסופית במקצועה, משלבת התייחסויות וניתוחים מקצועיים מאירי עיניים למה שהיא חווה, ההתנהלות שלה מול ועם הפסיכיאטר שלה, ושלו עמה, אנשים עמם היא באה במגע, ההימנעויות השונות שהיא גוזרת על עצמה בעקבות מחלתה… ניתן ממש להתבונן לעומק, להרגיש ולהבין את כאבי הנפש האופפים את מחברת הספר לאורך שנים רבות עם תהפוכות חיים משתנות.
    תלמה ארמן

הוסף חוות דעת

"יומן טיפולי דבר נדיר הוא. יומן טיפולי המסכם כמעט כל פגישה וכל שיחה ושיחה – נדיר שבעתיים. יומן הנכתב על ידי מטופל שהוא גם פסיכולוג – נדיר פי שבעים. ויומן טיפולי הנכתב על ידי פסיכולוג בעל כושר ניתוח ומודעות יוצאי דופן – נדיר פי שבעים ושבעה, ומהווה לכן נכס יקר המציאות.

כותבת היומן היא חברתי הטובה. יחדיו דנו בבעיות מהות ויישות, איך ולמה אריסטו, דקארט והיידגר. רוח הסקרנות החקרנית וגם רוח השטות האווילית נשבו בחוזקה בשיחותינו, והדביקו את החברות בדבק בל יימוט לשנים רבות.

הכותבת היא חברת פלמ"ח לשעבר, מורה לפסיכולוגיה בעלת מוניטין ופילוסופית בעלת ידיעות נרחבות. מנעוריה סבלה מהפרעות של נוירוזה כפייתית ודיכאון. היא חיפשה מזור בטיפול ומצאה, אחר חיפוש קפדני, את ד"ר ט'. ד"ר ט' היה פסיכיאטר ששמו הלך לפניו כמטפל מעולה. מעבודתם הטיפולית המשותפת של השניים נולד היומן. כשקראתיו לראשונה הפקתי רוב נחת. בלעתי את כולו בפעם אחת, והיה בפי כדבש מתוק.

נהניתי לאו דווקא מזיקתו של ט' לשיטת הפסיכואנליזה הקונבנציונלית. נהפוך הוא: דווקא חריגתו מהמוסכמות הקלאסיות היא שהביאה חידוש ורעננות לטיפול, מהלכו ותוצאותיו. ט' ידע במודע וחש בתת-מודע את מהותה של המטופלת. על כן לא הרשה לה להפליג באסוציאציות חופשיות. הוא חשש שספינתה של המטופלת תיסחף בים סוער בהיעדר רב חובל, ולא תגיע לחוף מבטחים. היה נהיר לו שאדם כמוה, בעל חוכמה ופיקחות, לב רגיש ופגיע ודמיון פורה ועשיר, עלול להיסחף בזרם האסוציאציות החופשיות עד פגע, כשהן נעשות רופפותומאיימות להטביע את בעליהן בים של אובדן מהות. על כן שמר ט' כאביר בפתח והגן עליו עם החרב המתהפכת ביציאה ממנו, לבל תיעשה ליציאה מן הדעת. להרגשתי, לא היתה זו תוכנית מחושבת מראש, אלא כך התגלגלו הדברים בדרך שנבעה מהווייתו כמטפל בכל רמ"ח אבריו. בכך התעלה טרם זמנו למדרגת מטפל-אנליטיקאי מודרני, המגיב בכל ישותו, נים ולא נים, לחוויית החולה כאדם.

גם ביחס למטרות הטיפוליות בוצעו קיזוזים משמעותיים. לדוגמה, ניתנה עדיפות טיפולית לרווח המשני יותר מאשר לרווח הראשוני – המניפולציות של המטופלת סביב הסימפטומטולוגיה שלה פגעו קשות בבני המשפחה, בייחוד בבעלה ובילדים. גם היא עצמה נפגעה קשות, כמו בומרנג. לכן, מתוך אינטואיציה מרשימה, התרכז ט' במניפולציות אלה ואף הצליח לחלץ מן השרטון את חיי הנישואין של המטופלת ולתרום לשיפור יחסיה הבין-אישיים. מבחינה זו נשא הטיפול אופי תומך. טיפול שורשי חוקר נדחק הצדה. ההגנות של האגוחוזקו, בלי שנפתרה חידת הסימבוליזציה של הנגע הכפייתי. לא נמצא המפתח שיתאים לחור המנעול. אך, כמדומני, טוב עשה ט' כפי שעשה: טוב הכלב החי מן האריה המת. למדתי ממנו הרבה.

אינני בטוח כלל שט' היה מודע לכל השיקולים הללו. אם לא היה מודע לכך, יש לברך על האינטואיציה שלו ועל הרגישות המופלאה שגילה ביחס למטופלת, כפי שהדבר משתקף היטב ביומן הטיפולי.

היומן נקרא בקלות. זהו לא רק יומן טיפול, אלא גם יומן חיים, והוא מפרט את השתלשלות היחסים עם המטפל, היחסים עם הבעל ועם יתר בני המשפחה. צבת בצבת עשויה, דבר שזור בדבר, מלא וגדוש עניין ומתח – כי הכותבת היא גם סופרת מחוננת, שהתיאורים העובדתיים והרגשיים באים אליה כיונים לשובך.

רק שלא תנסו לקרוא את היומן בעמידה בחנות הספרים."
 
 ד"ר נחמיה צדק, פסיכיאטר

האקדמיה האמריקאית לפסיכואנליזה ולפסיכיאטריה דינמית

פגישה 6 (11.11.62)       

 

איחרתי כמה דקות. הגעתי מתנשפת, בהולם לב.

– בבקשה.

– כבר!?

– קודם נוחי קצת! שימי את הארנק על הכיסא! הסתדרי!

– אני מרגישה נורא ומפחדת שממש אצא מדעתי.

– ספרי.

– אני נשכבת ומספרת על מתיחות נוראה. כל הפעולות שצריכות להיות אוטומטיות מטילות עלי אימה. חושבת וחושבת לפני ביצוען והביצוע נראה קשה מנשוא.

– למשל…

– לבדוק בבוקר את הארנק אם יש בו סיגריות, ממחטה, כסף.

– וזה כל כך קשה?

– מובן שזאת שטות. פשוט להסתכל ולקחת את החסר, אבל מבחינתי זאת משימה בלתי אפשרית. או אני צריכה לשלוח את אחד הילדים לצרכנייה, וחושבת שעות קודם מתי אשלח, מה אומר לו. בעלי נסע לשבת.

– לאן?

– לאחותו, לישיבה בחברה שהחברה המשפחתית השקיעה בה. אביו ביקש שיבוא אתם. חששתי שיסע מתוך דאגה לו. כי הוא היה השבוע גם כן במצב קשה, בחוסר כל פעילות, דיבר על התאבדות. שאלתי אותו אם הוא מוכרח לנסוע והשיב שכבר הבטיח לאביו. לא יכולתי לעשות מאומה. כשהגיע הזמן מאד לא רציתי להישאר לבד. והילד חלה.

– במה?

– סתם התקררות. כל כך לא התארגנתי. כאן לתת לילד לאכול, כאן – לילדה שלא תאחר לשיעור נגינה. אני עצמי לא הגעתי לאכילה. והילד משתעל ומשתעל, וכל שיעול פוגע בי, מפלח כחרב, כאילו מאשימים אותי (בעצם אין זה נכון. כל שיעול מעלה את חמתי עליו). כל צלצול בדלת מחריד אותי, אני חורקת שן ופותחת אך לא יכולה להאיר פנים בניגוד להרגשתי. ביקשתי מבעלי שיאמר להוריו שלא ידפקו כדי להיכנס, והם נכנסו כל רגע (לראות מה שלום הילד). חמותי נכנסת כמה פעמים ביום, נוגעת בכל דבר ומעוררת בי את חרדת הניקיון. כשחמי נכנס אתמול כמעט התפרצתי. הסתובב בחדר של א', נגע בכל דבר (על הכוננית, על השולחן). הייתי בחדר השני ויצאתי מכליי, התחלתי לרקוע ברגליים, לולא הלך הייתי צועקת. ובכלל נעשיתי פרנואידית.

– כן?

– הרופא ביקר בשעה אחת ביום שישי וכבר אי אפשר היה לקחת את התרופות בקופ"ח. הוא נתן כדורים להורדת החום שישנם בבית, וכל מיני שמונצץ לגרגור וכולי שאני בדרך כלל לא משתמשת בהם. חשבתי שאם הילדה תספיק אשלח אותה לבית מרקחת. אני עצמי הייתי באמצע העבודה הבוערת המלחיצה (בגלל הלכלוך) ולא הייתי מסוגלת להתלבש וללכת. בתי חזרה מאוחר, ואני בתוך כל הבלגן, לא שלחתי אותה, גם לא היה הכרחי. בערב נכנסו ההורים. שואלים את הילד מה יש לך? מה נתן הרופא? והוא לתומו מספר לתדהמתם: איך זה? לא קנו? ולי מיד נדמה שמאשימים אותי שאני לא מטפלת בו כראוי. הבוקר, עוד לפני שמונה, האימא כבר מצלצלת: יש לה עול, דאגה. אני בבית, בעלי עוד בבית, אז מה היא דואגת? לא סומכת עלי? הלא אם נלך ויהיה צורך שתיכנס, נאמר לה, כפי שאנחנו נוהגים תמיד כשמישהו נשאר בבית חולה! מובן שאני יודעת שכל המחשבות והרגשות הללו הם הבל, אבל הן בכל זאת קיימות.

– ההרגשה הכללית היא שהחיים קשים!?

– אני עושה אותם לקשים.

– למה הכל כה קשה?

– משום שאני מוציאה את כל האנרגיה על מחשבות מתעתעות ונזקקת למאמץ על-אנושי בדברים שאינם דורשים כל מאמץ.

– כלומר, מחוץ לכל פרופורציה?

– כן.

– מה זה אומר לך, זה שהדרישות שאת עומדת בפניהן כבדות מדי? מצב זה מתאים לילד. יש פה כעין רפלקסיה של הרגשה בילדות. האם זכור לך משהו כזה?

– לא עולה בדעתי אלא מקרה אחד, בגן. לא הייתי סבלנית לעבודות יד. הכינו סלסילות לביכורים. לא הצלחתי להשחיל חוט במחט והשתוללתי (אני רוצה להגיד שהיה לי טנטרום, אך נמנעת. ט' לא אוהב שימוש במונחים מדעיים). נשכבתי על הארץ, זה היה בחצר, רקעתי ובעטתי וכנראה גם בכיתי. נשלחתי הביתה. זה היה הסכסוך הראשון והאחרון שלי עם רשויות החינוך. אבל הגבתי במקום. אולי לא תגובה תואמת, אולי תגובה מופרזת, אבל תגובה. ולא נשאר כל משקע, כל הרגשה שאני נאלצת לעמוד בדרישות שמעל לכוחי. אם המקרה נחרט כל כך בזיכרוני, זה לא בגלל חוסר ההצלחה או חוסר היכולת, ולא בגלל הלחץ או מחאה נגד הלחץ שמעל האפשר, אלא בגלל התנהגותי הבלתי הולמת, כביכול.

– ועוד?

– בילדות המוקדמת?

– אנחנו לא מוכרחים להיות קלאסיים ולשייך הכול לילדות המוקדמת.

– שאלתי משום שעד מות אמי אני לא זוכרת חוויות כאלה.

– וכשאימא מתה… אולי הטיפול בילדה?

– לא, לא היה עלי לטורח. היתה לרוב אצל שכנה. אבל נכון שהיה לי מאד קשה. לא יכולתי להיות לבד.

– מהי אותה הרגשת בדידות? שלא יכולת להיות בבית אחרי מות אימא? זו היתה סתם הרגשה שאי אפשר להיות לבד?

– היה בה, כנראה, הרבה פחד. אני זוכרת שבתקופות שאימא החולה שהתה מחוץ לבית, הייתי שרה לאחותי באומרי לעצמי שאם אני שרה, לא יקרה לאימא כלום, הכול יהיה בסדר. כמו ששורקים כשהולכים בחושך. באמת פטנט. כשאחזור הביתה אשרוק – מפחד הכלבים שמשוטטים סביב ביתנו.

– אל תעשי זאת. הכלבים נמשכים לשריקה. אבל נחזור לבדידות. הלא אבא היה בבית ועד אחת-שתיים היית בבית ספר?!

– כן. אבל אבא היה רק בערב, שעות מעטות. לא יכולתי לשאת את הרגשת המחנק.

– וקודם, היתה הרגשה כזאת?

– כן, סיפרתי לך, בהיותי שנה קודם לכן במחנה עבודה. אך לא באותה עוצמה. אבל כשאמא במחלתה היתה מחוץ לבית, רק רציתי שיהיה אתי מישהו. ביקשתי שבת דודתי תבוא להיות אתי, ביקשתי מאבא להיות עם אימא.

– וכשמישהו היה אתך היתה הקלה?

– כן.

– ועכשיו, אינך רוצה שמישהו יקל מעליך באותה צורה?

– עמוק – כן, אני מצפה מבעלי. אבל אני יודעת שאיש אינו יכול לעזור לי, שהכול תלוי בי.

– הידיעה על מצבה של אימא באה בזעזוע?

– לא היתה ידיעה. ראיתי אותה בגסיסתה.
– לא אמרו לך? מה אמרו לך?

– לא אמרו לי. אימא חלתה בחג השבועות אחרי שהיתה בחגיגה אצל אחותי, בגן. קיבלה, כביכול, מכת שמש. כשבא הרופא היתה מהומה רבה. צעק על הזנחה. שאלתי את דודתי, מה יש לאימא, ואמרה: גידול. נעשה לי רע. שאלתי אם מסוכן ואמרה לי: לא. היה ניתוח. זמן קצר אחרי הניתוח הופיעו התגבשויות בכל השטח המנותח. אמרו לאימא: דלקת עצבים.

– ולא הרגשת בהתנהגותו של אבא? הקרובים? השתדלו במיוחד להסתיר ממך?

– אני לא חושבת שבמיוחד. פעם יחידה אבא התפרץ. זה היה בפסח. הייתי עם אימא אצל דודתי. כולם שם חלו בשפעת. גם אבא חלה ושכב לבד בבית. טיפלתי בכל החולים ונסעתי גם אליו. יום אחד היה לו כנראה חום גבוה, והוא שכב בודד, שקוע במחשבות. כשבאתי פרץ בבכי ומלמל: "לא, לא, לא, אימא, אימא תמות". השליתי את עצמי שהוא מתכוון לאמו בפולין, שקיבל ידיעות כלשהן עליה. התחילו אז בדיוק לנסר בחללו של עולם הידיעות על השואה, ואמו אמנם היתה במחנות ונספתה עם כל משפחתה. לא נתתי למחשבה על מותה הצפוי של אימא שתחדור אלי. היתה בי אפילו אגרסיה כלפי אבא על שהתנהג כפי שהתנהג (בעצם היתה לי התנגדות כלפיו לא משום שגילה את האמת, אלא משום שביקש במסכנות כזאת את תמיכתי).

– ובהתנהגותה של אימא?

– היא גם רצתה להאמין בכל הסיפורים שסיפרו לה, אם כי ודאי הרגישה במצבה. רק פעם אחת, באותו פסח, נתנה בפניי ביטוי זהיר מאד להרגשתה. ערב אחד איבדה את הראייה. ישבתי לידה, וכנראה בכיתי. היא חשה במצוקתי ואמרה בהשתתפות: "לא קל כשאימא חולה", ואני אמרתי בלבי: "היא רוצה לומר שלא קל כשאימא הולכת למות". למחרת חזרה הראייה. היא ישבה בכורסה עצובה ועיניה בוהות נכחן. ואני אמרתי בלבי: "היא מתבוננת אל קברה."

– ולא ציוותה עליך אף פעם לטפל בילדה? לדאוג לה?

– לא. רק בסוף כשלקחו אותה לבית החולים באמבולנס. אך כאילו התכוונה רק לימים שתיעדר.

– ובאותה תקופה של הפסח, לא הרגשת שמוטל עליך למעלה מכוחותיך?

– לא. הייתי נערה מלאת מרץ והשתלטתי יפה על הכול.

– ואחר כך, אחרי מות אימא, כשלא יכולת להישאר בבית?

– בשבוע האבל, כשעמדנו במרפסת אצל סבא, אבא בכה ואמר שאימא היתה עבורו לא רק רעיה אלא אם וחברה, ושאין לה תחליף. אבל היה רוצה שאהיה לו חברה כמוה. הרגשתי התנגדות חזקה. עד היום לא ברורה לי ההרגשה הזאת, כאילו השלכתי את כל האגרסיה עליו.

– נו, נו, נו…

– טוב, התנגדות.

– זה יותר טוב.

– אחר כך לא יכולנו להימצא ביחד. נפגשנו רק בערבים. היינו זועפים אחד אל השני. ורק רבנו. גם קודם היחסים בינינו היו גרועים.

– מה היו היחסים ביניכם?

– הוא לא התייחס אלי אלא כאל הפרעה. המגע היה רק בגערות: למה את קורעת את הנעליים? שוברת את המדרסים? אל תתנדנדי על הכיסא! תקלפי את הטיח מהקיר! את הצבע מהחלון!

– עכשיו את מרגישה אותה הרגשה כלפיו?

– לא. עכשיו אני יותר אובייקטיבית, מבינה אותו יותר. אבל היו לי אתו אינצידנטים שעדיין פוגעים. כשביקש שאהיה לו חברה, אולי אז באמת הרגשתי שנדרש ממני מעל לכוחותי (לא בדיוק. למעשה הוא ביקש ממני עזרה וסעד. לא יכולתי לתת לו זאת אחרי מסכת היחסים שהיתה בינינו לפני כן. זוהי מהות ההרגשה שהיתה לי כלפיו גם בהתפרצות הבכי שלו כשהיה חולה וגם בפנייתו אלי אחרי מות אימא).

– עכשיו אינך מרגישה שנדרש ממך מעל לכוחותיך? מה בקשר לבעלך? אמרת שקשה מאד לפעמים. מה נושאי המחלוקת?

– רבים. אני לא זוכרת על מה. כשהוא מתפרץ אני פשוט מפחדת. לא לעצמי. מה כבר יעשה לי? ירביץ? הרביץ גם הרביץ. אני לא מפחדת מכאב, אפילו עד מוות. נדמה לי שאני מפחדת עבורו. שלא יקרה לו משהו מחוץ לשליטה. עיניו אז מתמלאות טירוף. יש תקופות שקטות ויש תקופות קשות.

– לא חשבת אף פעם שהנישואים לא עלו יפה?

– לא. בלעדיהם לא הייתי עכשיו חיה. הרווחתי כמה שנות חיים. לחסל את הנישואים? אין לי כל תקווה לבדי.

– בכל אופן, תני דוגמה. כמה פעמים רבתם וקיבלת מכות? שתיים? שלוש? כל כך הרבה שאינך יכולה לזכור?

– יש הרבה נקודות מחלוקת, אבל נושא קונקרטי – תמיד שטות. הוא אומר משהו, אני אומרת קצת אחרת, מתחיל ויכוח, עד שהוא מתפרץ. הקיץ התפרץ כמה פעמים ליד השולחן בנוכחות הילדים. זרק מה שהיה בידו, דפק בשולחן והסתלק. כעבור כמה דקות חזר רגוע. דאגתי לילדים. איך יגיבו.

– איך הגיבו?

– הסתגרו. אך המשכתי לנהוג באופן טבעי ונגררו אחרי. הם כבר יודעים שאבא מסוגל להתרגז מאד. גם בכיתה, אני חושבת, שמפחדים כשהוא מתפרץ. קורה פעם בשנה, אבל כשקורה – קורה חזק.

– ואיך את במקרים כאלה? מצטללת לגמרי?

– מה שקורה קורה בזמן ריב כשגם אני יוצאת מכליי. אבל כשהוא מתפרץ אני מתבהרת לגמרי.

– מרגישה שעליך האחריות?

– כן. שאני מכוונת את התפתחות העניינים.

– מה בקשר לילד?

– אחד מנושאי המחלוקת הגדולים הוא הילד.

– איך הוא קורא לך?

– ב… שם פרטי.

– למה את אומרת שם פרטי?

– כנראה מפני שלא נעים לי.

– איך הוא קורא לך?

– בשם שלי.

– איך היית רוצה שיקרא לך? אימא?

– לא. זה לא תואם ליחסים.

– דודה?

– (בסלידה) ודאי שלא. אבל יש מצבים לא נעימים. הילדה קוראת לבעלי פעמים רבות אבא, כשהיא מדברת עליו, הילד – לעולם לא. הביא סוודר שסרגתי לו לסורגת ואמר "דרורה שלחה". חשבו זאת לבדיחה. הוא לא רגיש. הילדה – יותר. הרגישה שזה משהו שעלול לפגוע, והביעה זאת כשסיפרתי על א' והסרגנית בבית.

– את חופשיה? ספונטנית ביחסך אליו?

– לא, בהחלט לא. אני מודעת בכל דבר שאני עושה אתו. בעלי בהתחלה היה מאד חשדני. היו עניינים עם אמו של א' לפני שהוא בא אלינו. היא הכריזה שלא תיתן אותו. בעצמה לא רצתה להחזיקו, אבל לא קיבלה כל הצעת הסדר.

– אפוא היה לפני שבא הביתה?

– בפנימייה. יעצנו לה שתעבוד שם ותהיה אתו, ולא הסכימה. בעלי אמר שאם הוא כבר יכול לתת לילד בית, אז זה כל רצונו. היו גם שיקולים כספיים.

– למה נפרד ממנה?

– תשאל למה התחתן איתה.

– בשבילך אולי יותר קלה השאלה למה נפרד.

– בעצם אלו לא היו נישואים של ממש. היא היתה הבחורה הראשונה שקיים אתה יחסים. המצב היה מגוחך. שבוע קודם הוריו היו במשק והוא אפילו לא הכיר להם אותה. ואחרי שבוע בא ואמר להם שמתחתן. הם היו מזועזעים.

– היא היתה בהריון?

– לא, רק סיפרה לו שהיא בהריון. הציע הפלה. איימה שתתאבד. שבוע לפני הנישואים גילתה לו את האמת, אבל כבר לא היה יכול לחזור בו. לא היה לו נעים כלפי ההורים, וגם היתה לו הרגשת חובה כלפיה. הגיע אתה למעין הסכם, על שנה לניסיון. ואמנם עזב אותה כשהילד היה בן כמה חודשים, בצורה דרסטית – עם עזיבת המשק.

– את מכירה אותה?

– מכירה, רק מראייה. אנחנו מאותו חוג אנשים, של אותו משק. אני אמנם לא הייתי חברת משק, אבל באתי הרבה לבקר. הצביעו עליה: "זו הבחורה שא' שוכב אתה". שוכב, ולא יותר.

– את רואה אותה?

– לא. לא באה אלינו.

– למה? את לא רוצה?

– היא לא רוצה. אמרנו לילד כמה פעמים שיזמין אותה, שתראה את התעודות שלו, את המחברות שלו, כמו אבא של הילדה. אך הוא ודאי אפילו לא העז להעביר לה את המסר. והיא מתנהגת לפעמים כאילו בכוונה להרגיז. לא נכנסת הביתה אך כשנפרדת ממנו עומדת אתו שעות ליד השער ומצטחקקים ומשמיעים קולות טיפשיים.

– ואת מרגישה את עצמך במצב ביש? חסרת ישע?

– כמובן. לא אצא לומר לה שתסתלק. היא באה רק אל גיסתי. גם לא אל חמותי. חמותי שונאת אותה, והיא מרגישה את זה. אך אל גיסתי היא באה, בוכה ומתאוננת עלינו לפניה. וכל עניין שיש לה אלינו מעבירה דרך גיסתי. זו אחת הסיבות שאני לא כל כך אוהבת את גיסתי, אם כי היא אישה חביבה שכולם מחבבים. לא אחת נדברנו שנגיד לה להפנות את אימא של הילד אלינו אם יש לה להסדיר משהו אתנו. אבל בעלי, למרות שאומר: כן, כן, כן, אינו נוקף אצבע.

– עכשיו יותר קל לך?

– כן.

– עדיין נורא לך לחשוב על שליחת הילדים לצרכנייה?

– אני לא יודעת. כן.

– למה?

– כשמופיע קושי פעם, פעמיים, שלוש הוא נעשה אובססיבי. או סליחה, אסור לי להגיד אובססיבי.

– לא כשזה ספונטני.

– אני מבינה, כמו בעניין השם הפרטי.

– למה את מסתכלת כל הזמן על השעון?

– לא נעים לי לגביך. אני מאחרת ובפעם הקודמת עברנו הרבה את הזמן. נעשיתי פרנואידית, כפי שאמרתי. החלטתי להיות "בובל'ה" הפעם ולעשות כל מה שתגיד לי, כדי לא לעורר העברה נגדית שלילית.

– אני באמת אגיד לך מה לעשות.

– טוב.

– לפעם הבאה אתן לך שיעורי בית. אני רוצה שתכתבי תולדות חיים, בגוף שלישי.

– לאיזו מטרה? זאת אומרת, בשביל מי?

– איך שאת רוצה.

– אתה נותן לי להחליט? בשבילך?

– כן, בשבילי.

 

***

 

יצאתי מהשיחה בהרגשה אומללה למדי. עלתה בה התנגדות לבעלי, ובעקבותיה התעוררו בי רחמים על עצמי וגעגועים לאימא. נזכרתי איך השמיע כמה פעמים ביקורת על יחסיי עם אימא, שהיו סימביוטיים מדי. הוא שלל את דמותה של אימא, רוקן אותה מכל רגש, הביא אותי לראות את יחסיה אתי באור אובייקטיבי קר. באמו אסור לגעת אפילו נגיעה קלה, קדושה כזאת, ואילו את אמי – גזל ממני. הוא רוצה לבוא במקומה. וזה חיובי. אבל לא צריך להפריז. אולי הוא מקנא בה? בכיתי בזוכרי את אימא. ובחושבי על תולדות החיים העליתי זיכרונות נעימים מהילדות הקדומה, חדורי אווירה עם הרבה רגש כלפי אימא.

עכשיו מתברר לי שבשיחה גם התחילו להתלבן יותר יחסיי עם אבא. אבא ביקש ממני (אחרי מות אימא) עזרה ותמיכה שלא יכולתי לתת לו גם באופן אובייקטיבי וגם בגלל מערכת היחסים בינינו: עכשיו הוא נזכר!? הרגשתי (אז) התנגדות ויחד אתה דחייה, משום שהוא תובע ממני מה שמעולם לא נתן לי. כשקשה לו הוא מבקש את עזרתי, בעוד שקודם לכן קיומי לא אמר לו כלום. האמנם דרישותיו של בעלי ממני אינן דומות? דורש כשאני מרגישה שהוא בעצמו אינו נותן, לא נתן?

 

 

פגישה 7 (13.11.62)                                                                                                                                                

 

– עשית שיעורי בית?

– לא בדיוק. עשיתי, אבל לא ממש כתבתי תולדות חיים.* התלבטתי. התכוונתי למשהו יותר אובייקטיבי, כי הגוף השלישי כאילו מחייב. אבל זה מה שבא ויצא: יותר חוויות ילדות מתולדות חיים, ודי ארוך. הספקתי רק חלק.

– נשמע.

– זה יישַמע עכשיו מצחיק. אני לא אוהבת כל כך, או יותר נכון מתביישת, להקריא את מה שכתבתי. אפילו לא הספקתי לעבור על הכתוב.

אחרי הקריאה:

– אני לא אעיר עכשיו הערות. קודם תגמרי לכתוב.

– באותו קו?

– (בחיוך) כרצונך, לפי בחירתך.

– אני יכולה לנסות שוב.

– תמשיכי.

אני מתבקשת לשכב. דומייה של כמה דקות (הוא מחכה שאני אפתח? עד כה לא נקט דרך זו. אני אשתוק ואחכה. לא אראה חוסר סבלנות, השתוקקות לדבֵּר. לא, הנה הוא מדבר. כנראה סתם חשב).

– באיזו הרגשה כתבת?

– אפשר לומר, געגועים.

ט' מחכה.

– געגועים לאימא. להחזיר לדמותה את האהבה שאפפה אותה. הרגשה זאת ליוותה אותי אחרי שיחתנו הקודמת. בכיתי ברצותי את אימא האהובה, בכיתי על עצמי שהיא נגזלה ממני. והיתה הרגשת התנגדות לבעלי. הוא כאילו השפיע עלי להסיר מדמותה של אימא את החום והאהבה, לראותה באור קר, רציונלי, אובייקטיבי. הוא מרבה להגיד שיחסה של אמי אלי לא היה בריא. היה הדוק מדי, קרוב מדי. שבגללו הייתי למה שאני. הוא יוצא מהקשר שלי ושל בתי. כועס מאד כשהיא נצמדת אלי, כאילו נכנסת לתוכי. היא באמת דורשת את כולי. כשא' איננו היא חיה רק אתי, ואני נגררת אחריה. כאילו רוצה לפצות את עצמה על הזמן שא' בבית. כשהוא בא – היא מפסיקה. אך לעתים אני רק מתיישבת רגע והיא כבר מתרפקת. את בעלי זה מרגיז נורא, בייחוד בנוכחות אחרים. בגלל בעלי וכעסו אני לעתים דוחה אותה. הוא חושב שהיחסים שלי בדרך כלל צרים בהיקף ואינטנסיביים בכמות. כלומר, אני קשורה למעט מאד אנשים, בעצם רק לשניים-שלושה, ואיתם הקשר חזק ביותר. הוא אומר שאני לא מתעניינת וקשורה רגשית לשום דבר חוץ מעצמי. אילו ידע פסיכולוגיה היה אומר שזוהי אגוצנטריות קיצונית. לדעתו, זאת המהות שלי. הפחד הוא המהות שלי, מוות, פסימיות, בעוד שמהותו – החיים והאופטימיות. אני טוענת שאין זאת מהות הכרחית שלי. שפעם, בנערותי, לא הייתי כזאת.

– הוא חושב את עצמו לפסיכולוג?

– לא פסיכולוג. אבל הוא חושב שהוא מבין אנשים, מרגיש אותם, ואילו אני, לדעתו, מבינה יפה ולכן יכולה להיות פסיכולוגית טובה, אבל מבינה רק במישור הרציונלי. אני לא מזדהה. הוא לעומת זאת מזדהה עם כל אחד. הוא באמת מזדהה, מרגיש את כל מה שעובר על השני.

– זה לא מפריע לך, שאת אובייקט של ניתוח?

– לא אכפת לי.

– נו (באי אמון).

– לא מפריעים לי דיונים כאלה. אני באמת כזאת. באמת אני לא מתעניינת בעולם שמחוצה לי, ענייני חברה, פוליטיקה, למרות שלמדתי סוציולוגיה. רק אחרי שנים התברר לי שהסוציולוגיה לא מושכת אותי. כל מה שאני טוענת זה שאני לא כזאת ממהותי, אלא שהחיים עשו אותי למה שאני. הוויכוח הוא על מהותי או מה שאינו מהותי, ניתן לשינוי או בלתי ניתן לשינוי, השתנה או לא השתנה. בעלי הוא איש מאמין. הוא חושב במושגי מהויות במובן הפילוסופי של המילה.

– את גם מנתחת אותו ככה?

– אני נזהרת מאד. אם הוא מרגיש ולו שמץ של הרגשה שאני חושבת על מופרעות, הוא מאד מתקומם. לדעתו, הוא לא מופרע. הוא כזה מטבעו, במהותו. כשהוא חושד שאני מייחסת לו מופרעות, הוא טוען שאני לא מקבלת אותו כמות שהוא, שאני לא אוהבת אותו. בעצם אני כן מקבלת אותו כמות שהוא, מאמינה בו. אני יודעת שפסיכולוג וכל איש שמבין בנפש האדם, היה רואה תופעות מסוימות אצלו כתופעות חריגות. אך אני איני רואה אותן כך. אני רואה בהן כוחות שיכולים להיות פוריים.

– על מה הוא כותב?

– הוא לא כותב עכשיו.

– הוא מספר לך על הכתיבה?

– הוא לא כותב, לדעתו, בגללי. לפני שהתחתנו,לפני שהילדים באו הביתה, הוא היה עסוק בעולם סיפוריו. הוא אומר שכל תוכנית חייו פרושה לפניו. יודע בדיוק מה לכתוב, מה הוא רוצה לומר, מכיר את כל הגיבורים ועלילותיהם. אין זו השקפת עולם אלא הרגשת החיים שלו, יותר הרגשה כי אינה מגובשת עדיין גיבוש רציונלי. אלא שבגללי, לדעתו, אינו כותב, כי הוא עסוק אך ורק בי. הוא כתב לפני נישואינו כמה סיפורים, גם שלח לעיתונים, אבל לא התקבלו ולא פורסמו. ההזיות – והוא עצמו קורא להן הזיות – היו פוקדות אותו מאז ומתמיד. הוא רואה בהן ברכה. אם כי הדבר היה מפריע לו מאד בפעילות היומיומית. פעם הוא לא היה מסוגל לשבת ולתקן חיבורים, למשל, בלי לשקוע בדמיונות. פשוט לא היה יכול לעבוד על הדורש עבודה. עכשיו, הם, הגיבורים, הדמיונות שאותם הוא רוצה להלביש צורה ספרותית, לא באים. הוא כזה. מרכז את כל הכוחות בדבר מסוים אחד. פעם זה היה עולם הדמיון, עכשיו זו אני. הוא באמת עוסק בי כל הזמן. חושב וחושב, מרגיש, מזדהה, עד כדי קבלת אותו מצב רוח כשלי, ואפילו קשה ממנו. הוא מזדהה עם כל אדם. אינו כועס אף פעם על איש, כי הוא מבין. רק עלי הוא כועס. לדעתו משום שההזדהות אתי חזקה ביותר, שאני חלק ממנו, לכן הוא דורש ממני כפי שהוא דורש מעצמו. והוא דורש הרבה מעצמו. מתייסר על כל התנהגות שלו שנראית לו לא ראויה. ובאותה מידה הוא מייסר גם אותי. הוא מסוגל להבין ולהרגיש אפילו את אמו של בנו, ועל כך יש בינינו הרבה חיכוכים.

– תגידי, אגב, איך היה, מה היה עם הכלבים בפעם הקודמת?

– בסדר.

– הפחד הזה מכלבים, איננו פוביה, נכון?

– לא.

– נביחת הכלבים היא אינה, נשתמש במונח טכני, סימבול לעולם עוין?

– בהחלט. אם כי אני מפחדת מהם ממש (בעצם, רק שלא יגשו אלי פן אתלכלך, כי חיטטו או התחככו בפחים). ולא רק מנביחת כלבים. כל רעש בחוץ, פועלים בבניין, בכביש, אוטו כבד עובר, הכול מביא אותי למתיחות. כל קול מעורר את דריכותי לנעשה בחוץ ומכניס אותי למתיחות, בנימוק הרציונלי שמא יגשו אלי וינַגעו אותי בלכלוך.

– איך היה ביומיים האחרונים בעבודה?

– ביום שני הייתי בבית ספר במבחנים פסיכוטכניים. לא סיפרתי לך על יום ראשון, כשלא הלכתי לעבודה. בעלי התחיל לעבוד בשיעור השני. לא התעוררתי בבוקר. בדרך כלל א' קם ראשון ומעיר את כולם. אבל עכשיו הוא חולה. אצלי הבוקר הוא בעיה איומה. עכשיו כבר יותר טוב. בתחילה, כשהתחלתי לעבוד היה בעלי נאלץ להעיר אותי שעה תמימה. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם לבקש שאקום. היה מתרגז מאד. לא פעם רצה להפוך עלי את המיטה או לשפוך עלי מים קרים. עכשיו אני מתעוררת ביתר קלות, אבל אף פעם לא מתעוררת בעצמי. ביום ראשון בעלי, שלא היה צריך לקום, העיר אותי בעשרים לשמונה. הייתי צריכה להספיק מהר לשלוח את ת' לבית הספר, למדוד לא' חום, לתת לו תרופות, אוכל, להסתדר בעצמי, לראות, כפי שסיפרתי לך, שהכל בארנק מוכן – כל כך הרבה חובות ודאגות. בשמונה רק גמרתי עם הילדה, ונשאר א'. והכלבים בחוץ נובחים כל כך. ניגשתי אל בעלי כדי שירגיע וינחם: לא נורא, הכלבים לא יגשו אליך. אבל הוא המשיך לישון. אז לעזאזל, גם אני אישן. למה אני חייבת לעמוד בכל הקשיים כשהוא ישן לו? לא אלך לעבודה וחסל. ביום שני שוב לא התעוררנו. שוב הבהילות בבוקר. בשמונה הייתי צריכה כבר להיות בבית ספר ורק התפניתי לעצמי. ובבית הספר חיכו לי, לא ידעו מה לעשות. בסוף טלפנו: מה קרה לי? אמרתי שיתחילו בלעדי. לקחתי מונית. הגעתי באיחור. הייתי מעוצבנת על עצמי, אדישה לבדיקות, לילדים, לכול. כשחזרתי למשרד הודעתי בתקיפות יחסית לח' שיותר לא אלך לבדיקות הפסיכוטכניות. והיא אלי: "בחייך, אל תסדרי אותי. הכול ייפול עלי כי רק אני יכולה להחליף אותך." הייתי די עיקשת. אמרתי לה שאני לא מסוגלת בימים אלה, שאין לי סבלנות, שאני מפנצ'רת הכול. בסוף הבטיחה שתנסה לעשות את סידור העבודה מחדש, בלעדיי.

– המזכירה הזאת אצלכם בעבודה, כולם מפחדים ממנה?

– לא מפחדים, אבל היא משתלטת על כל עובדי המשרד. צועקת כאשת שוק על גברים, מבוגרים, כמו על הנערות הפקידות. בפנינו, הפסיכולוגיות, יש לה יראת כבוד. היא אישה אינטליגנטית, פיקחית מאד, אך עם צרור צרות משלה. תמיד מדגישה שיכלה להיות פסיכולוגית מצוינת. ששה לציין שיש לה טביעת עין יוצאת דופן – היא מפנה אלינו ילדים (בבואם להירשם) שנראים לה זקוקים לבדיקה. לנו היא לא מעיזה להעיר את הערותיה במישרין, עושה הכול בעקיפין. שולחת את הפקידה להחתים, לשאול על סיבה, להודיע שיורידו משעות העבודה. פונה אל ח', או בשעתו אל מ', מנהלות השירות, והן באות אלי אומללות: מה לעשות.

– אילו לא היינו בסיטואציה הנוכחית אלא בשיחה פרופסיונלית, הייתי אומר שבשום פנים לא הייתי מסכים לכך. תציעי להם שיורידו לך כך וכך שעות כל חודש, ויותר אינך רוצה לשמוע אף מילה על איחורים.

– או, הם לא יסכימו. זה לא העניין הכספי ולא זמן העבודה. החתימה כל בוקר היא מה שחשוב להם. ואני כל כך מתוחה בגלל זה בבוקר. אני לא הולכת לעבודה אלא דוהרת. פשוט מביטים עלי ברחוב. נכנסת למשרד בריצה ועוברת ביעף את המזכירות. אומרים עלי: איזה מין בן אדם, אפילו לא אומרת שלום! הם לא מבינים שהחתימה בבוקר ממררת את חיי.

– אז הבחורות הפסיכולוגיות לא יכולות לעשות משהו?

– הרופאים (של בתי הספר שמשרדם לידנו) התעקשו: בשום פנים ואופן לא הסכימו לחתום. הגיעו להסדר שיחתמו אחת לשבוע באופן כללי על נוכחות. אצלנו, בשירות הפסיכולוגי, מראש התחילו לחתום, וככה זה נמשך.

– אם הרופאים לא חותמים, אני בשום אופן לא הייתי מסכים שהפסיכולוגים יחתמו.

– לחברותיי בעבודה לא אכפת. הן לא מאחרות. ואני לא יכולה להגיד כלום. אילו הייתי בסדר אז… אבל…

– בכל אופן…

– חברותיי לעבודה גם הן נגדי בנקודה הזאת. הן טוענות שזה לא רק עניין פורמלי. שלא פעם חיכו לי אנשים, והעבודה נפגעת. הן אינן יכולות בשום אופן להבין איחורים.

– ואיך היה בבית הספר העממי? היית מאחרת?

– כן. אני זוכרת יפה שכבר בכיתה ב' איחרתי. כי אחרי כמה פעמים המורה לא נתנה לי להיכנס לכיתה. נשארתי לשבת על הרצפה מאחורי הדלת, נעלבת ומנועה מפעילות הכיתה, מפצה עליה בקריאת "עיתוננו", שבועון ילדים שחתמנו עליו בכיתה והיה אתי בילקוט. אני חושבת שלמדתי לקח, אבל גם בכיתות יותר גבוהות איחרתי פה ושם.

– גם כשאת צריכה לבוא אלי את במתח?

– כן, אם כי פחות מאשר בעבודה.

– אז תדעי שאת תמיד יכולה לאחר, כמה שיוצא. את לא צריכה לחשוש ולהצטדק.

– לא ההצטדקות בקול היא הקובעת. קובעת ההרגשה.

– טוב, אז נתראה ביום חמישי, ותדעי שאת רשאית לאחר.

 

***

 

ט' נתן לי תמיכה. הוא ייצג בעיניי גורם לא עוין בעולם עוין. קיבלתי זאת בתודה. דווקא משום כך אולי אשתדל יותר שלא לאחר. ייתכן גם שהמתח לא יהיה כל כך גדול.

לא יצאתי עם רשמים מיוחדים מהפגישה, פרט להרגשה כללית של מסכנות ורחמים עצמיים, ובמידת מה מרד יותר מודע ומפורש נגד בעלי. האם זה רצוי? בעלי לעולם לא ישתנה, אני היא זו שצריכה להשתנות כדי להתמודד בעצמי עם כל האחריות של החיים, בלי לדרוש ממנו עזרה. הוא לא מסוגל לעזור בחיי היומיום. האם אוכל להשתנות עד כדי כך? אני יודעת עכשיו שבכל בעיה קטנה שאני מצפה לפתור יחד אתו, כמו למשל, בימים אלה כשא' חולה, ונשאלת השאלה איך לנהוג ביחס לאמו שרוצה לקחתו לכל השבת – בכל בעיה כזאת איני נענית בהשתתפות. להיפך, מיד כשאני מציגה את הבעיה אני נתקלת בחומת התנגדות ובעמדה נוגדת. והתוצאה – ריב, אם לא גלוי, לפחות נסתר. אני יודעת שאינני יכולה לצפות ממנו לשאת בעול, להחליט מתי לשלוח את א' (בסיום המחלה) לבית הספר? מתי ואיך ללכת אתו לרופא? אין לי כוח לפתור את כל השאלות הטריוויאליות האלה בעצמי, אבל בעלי אינו חושב שהן מוטלות עליו, אינו מכיר כלל בקיומן. כשצריך היה להביא תרופות לא', אני הרגשתי אשמה שלא דאגתי לכך, ואילו בעלי לא העלה על דעתו שהוא יכול לגשת לבית המרקחת. הוא לא חושב על הזוטות הללו אלא כשאני מציגה אותן בפניו, ואז תמיד פורצת מחלוקת. דוגמה אחרת: ת' רוצה ללכת השבוע לסרט. חשבתי, אולי, אולי אתגבר הערב על עצמי ואלך אתה. אבל כשקמתי משנת הצהריים הטילה עלי ההליכה בעתה: לקנות כרטיסים, לחזור בחושך, והכלבים… אולי, קיוויתי, אולי יאות בעלי ללכת עם ת', אבל הוא ישן וישן. אינני מעירה אותו. אני לבד עם הילדים, הם לבד אתי. כשהוא קם מיד הוא רוצה לעלות לשתות תה אצל אימא. בבית אין לו כל חובה ואילו התה אצל ההורים – חובה כפייתית. וא' משתעמם. משך כל שבוע מחלתו לא שיחק אתו איש, אבל התה אצל אימא – קדוש. בעלי חושב שכל זמן שאראה באימא מתחרה לא יהיו יחסיי אתה תקינים. אבל היא כן מתחרה. אולי אפשר להסביר את כל יחסיו עם המין היפה לאור יחסיו עם אימא שלו. לכן התחתן עם מי שהתחתן לראשונה בלי כל קשר ויחס, לכן היה שנים כה רבות רווק. האישה בשבילו נועדה רק לחיי מין. הוא מתקומם כשאני מעירה על כך. אך באמת איננו זקוק ליותר מזה. תה, אוכל ובגדים נקיים גם אימא נותנת, ואצלה לא היו כל חובות ולא באו בשום דרישות, אפילו לא לרחוץ כלים. כמה היה טוב. הוא לא מכחיש שהיו צדדים חיוביים למטבע. אך מהם הצדדים החיוביים בעיניו למטבע הנישואים? באמת אינני יודעת. חברות, הבנה, השתתפות? לא, הוא רוצה יותר מכך. הוא רוצה שאני אתגבר על הקשיים שלו, שאיכשהו אני אפתור את חוסר הפעילות והשקיעה שלו באפס מעשה. האם אני יכולה? חשבתי שכן. עכשיו אינני יודעת. באמת ייתכן שלקחתי על עצמי יותר מדי.

 

*ראה בנספח תולדות החיים שנכתבו והוקראו בפגישה זו ובמספר הפגישות שלאחריה.

בקרוב…

X