יום שני בחמש | לרכישה באינדיבוק
יום שני בחמש

יום שני בחמש

שנת הוצאה: 05/2015
מס' עמודים: 192
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 72
- 32

גיבור הספר, דוד, בשנות השלושים לחייו, הינו דמות בעלת ערך עצמי נמוך, אינו בטוח בעצמו אבל ידע "להסתדר" בחייו ונישא נישואי תועלת לבחורה בריאת בשר ושתלטנית. דוד מצליח להפיק מנישואים אלה את המקסימום לתועלתו האישית, למשל לימודים.

דוד שואף להיות מטפל, והוא מוצא מטפל ומדריך רוחני בשם ברוך, ומצליח להשתלב ומוצא שם את מקומו, דבר שתורם לביטחונו העצמי ומעלה אצלו את הערך העצמי, כעבוד חודשיים הוא  מאמין בעצמו וכבר חושב שהוא מסוגל להיות מטפל.

דוד מחליט להתחיל לפעול והוא מפרסם את עצמו באמצעות אתר באינטרנט. המטופלת הראשונה שלו היא אשה אלמנה בשנות הארבעים לחייה, אחות במקצועה, הזקוקה ליד מכוונת. כבר מהמפגשים הראשונים התחילה מערכת קשר רגשית וטעונה בין מטפל לא מיומן אך מקשיב טוב, מלא אמפתיה ובין מטופלת שתחילה נרתעה ואט אט קיבלה את המטפל על והקשיבה למוצא פיו כמעט בהערצה.

הספר חושף אותנו לחייו הכפולים של הגיבור, דוד, כמטפל נערץ, אהוב על מטופליו, הששים לפגישה עמו וגומעים בשקיקה את המנטרות שלו, ובבית דוד חי עם אשה שתלטנית שאינה מכירה בערכו. הם חיים בריחוק זה מזו, ריחוק רגשי ופיזי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “יום שני בחמש”

ורדה רזיאל ז'קונט על יום שני בחמש

 

כבר שעתיים שהוא משוטט ברחובות, שמש של ראשית האביב מלטפת בנועם את פניו. הוא נע לאטו בין העוברים והשבים, בין בתי הקפה והרוכלים, בין הריחות והקולות הבוקעים מכיוון השוק, שייסגר בעוד דקות ספורות. על מי בדיוק מביטים האנשים שמהלכים ברחוב, הוא שואל את עצמו, מה באמת מעסיק אותם בחיים שלהם?
לתל אביב הגיע בשעות אחר הצהרים המוקדמות, כשמיצה עד תום את שלב הרביצה המתארכת, ולאחר שמאס בפסיעות הלוך ושוב בדירתו אל החלון — ממנו הוא משקיף בבהייה משועממת אל הרחוב. בשעה שתיים בדיוק התעשת והחליט שזהו, עליו לצאת ולנסוע לאן שייקחו אותו רגליו.
הוא משיל מעליו את בגדי השינה ומגלגל אותם אל תוך הארון, זורק על גופו את הגופייה הראשונה שעליה נחות ידיו, נועל נעלים, מארגן את הילקוט הישן שלו, ושועט בחופזה החוצה אל מרחבי העולם… מצפה לשאוב אל קרבו ממראותיה וקולותיה של העיר ההומה, לוודא שישְנה התרחשות כלשהי, היכן שהוא, מעבר לרדיוס המוכר — שהחיים לא שכחו אותו.
ברחובות השוקקים, בין המון האדם, נגררות רגליו בנעליים מרופטות והוא נאלץ להתכופף מדי פעם כדי לקשור שרוכים או לחלץ אבן קטנה שחדרה מבעד לחור.
הוא מהלך, מזמזם וממלמל לעצמו הגיגים ומנטרות שנחרתו בזיכרונו מהשיעורים אצל המורה שלו. תוך כדי הליכה, הוא מתרגל בהתלהבות נשימות עמוקות ומשחררות. שקוע כולו בתרגול, הוא מצליח ללא כל קושי להתעלם מרעש כלי הרכב וההמון הסואן.
הוא עוצר לרגע בתוך שוק הכרמל וסוקר בעיניו את אחרוני הרוכלים שאוספים את מרכולתם, מנפנפים בשאריות הסחורה אל מול העוברים ושבים — עגבניות, צנוניות ובצלים שנותרו על הדוכנים מהבוקר, משדלים ומתחננים לעוד לקוח אחד לפני סוף היום. דמדומים יורדים על השוק, חתולים רזים משחרים לטרף בינות לדוכנים הריקים, הוא משוטט ביניהם ואחר כך עוזב את המקום, ממשיך וצועד דרומה ליפו, יורד אל החוף דרך רחוב הרברט סמואל.
הוא חולץ את נעליו, דוחף זוג גרביים בלויות לתוך הנעליים ודוחס הכול לילקוט. ברגליים יחפות הוא צועד בחול, נהנה מהמגע הרך והקריר, עובר את קו המים וטובל בלשונות הגלים, שמלטפות את כפות רגליו המיוזעות מההליכה הממושכת.
מבטו חולף על פני החוף, פה ושם שרועים זוגות אחוזים זה בזה, מתלחשים ביניהם, מתמסרים למגע, טומנים זה את ראשו בחיקו של זה, מתפלשים בגרגירי החול בחסות החשיכה היורדת. לרגע הוא מתעכב להציץ על אחד הזוגות. הגבר הופך בעדינות את בת-זוגו על גבה, מסתיר בזרוע כפופה את פלג גופה התחתון ובידו השנייה מגשש אל עבר אבריה המוצנעים. דוִד מתנשף ומסתחרר מהמראה ואז מפנה את ראשו נבוך וממהר להתרחק מנקודת התצפית. הוא מקפל מעט את שולי מכנסיו ונכנס כמה צעדים פנימה אל הים, מניח למים ללחך את רגליו החשופות.
הוא נושא את עיניו מעלה לעבר השמים, מבחין בנצנוצם של כוכבים ראשונים הנגלים בכיפת השמים, ומתענג על המראה. נאחז במגע המלטף של הרוח הנושבת ומאזין בערגה לרחש הגלים המתנפצים על החוף, גולשים, זורמים, עולים ויורדים על קרסוליו, מרטיבים את קצות המכנסיים המקופלים, וחוזרים ומתערבבים בים או מתנפצים בקצף על החול.
הוא מהרהר בדמותו של ברוך, שבחיבור איתו ועם תכניו המעשירים הוא רואה ברכה ומשמעות להמשך חייו, נאנח בסיפוק על שהצליח, עם כל הקושי, לשכנע את מרגו לממן את לימודיו. הוא כמעט התחנן לפניה, גייס את כל מה שיש לו כדי להסביר לאשתו הנרגנת עד כמה חשוב לו, בדיוק בזמן הזה, להירשם ללימודים אצל ברוך טליק, עליו קרא באינטרנט ועמו אף נפגש לשיחת היכרות קצרה. הוא הסביר לה שהמטרה, בסופו של דבר, היא לעבוד ולהתפרנס כמטפל ומורה רוחני לפי השיטה הנלמדת בקורס.
כשניסתה להבין מהי בדיוק ההכשרה שמקבלים שם, ומה כוללת התעודה — הוא לא ידע להסביר, מכיוון שלא בדק את הנושאים הללו לעומקם ומה ששמע לא היה לגמרי ברור לו.
אבל הוא ידע ששמו של ברוך הולך לפניו כמורה מנוסה וכריזמטי, מומחה ייחודי לפילוסופיה אזוטרית, מכיר ושולט ברזי המאגיה, מלא בקסם אישי ובעל תבונה, ידע וניסיון במסורות החוקרות את צפונות הנפש האנושית.
למען שלמותו הנפשית, כך אמר לה, ולנוכח העובדה שאין לו מקצוע ועבודה, הוא משתוקק לעבור הכשרה מקצועית למען עתיד שניהם. "הקורס אורך כשנתיים, בסך-הכול שני ערבים בשבוע," פירט באוזניה הערלות, "אבל כבר בסוף השנה הראשונה יש אפשרות להתחיל לטפל ולהתפרנס לא רע בכלל." הוא נחוש בדעתו, יותר מאי פעם, לעמוד על זכותו לפלס לו דרך אישית ומקצועית ולהתחיל מייד בלימודים.
"נו, בסדר," היא הנהנה אז בכובד ראש, "וכמה זה יעלה, הקורס הזה?"
הוא גִמגם משהו, חיפש תשובה, אך לא ידע, מכיוון שגם באתר וגם במפגש האישי עם ברוך, נושא התשלום נותר מעורפל.
"ולא העלית על דעתך לבדוק לפני ההרשמה כמה יעלו לימודים כאלה?" היא הטיחה בו בזעם, "אני מזכירה לך, שכרגע אנחנו חיים על משכורת אחת, שבקושי מספיקה לתשלומים השוטפים של הבית."
הוא הבטיח לה לצמצם עד למינימום את הוצאותיו האישיות, להסתפק רק במה שהכרחי, ובלבד שלא יחמיץ את ההזדמנות הזאת. אחר כך השתתק, אסף את עצמו, והוסיף והסביר בקול מאופק ובמאמץ להנמיך את רוח הקרב שלה עד למינימום, שבעתיד הלא רחוק הקורס הזה יעניק לו אפשרויות רבות לשוב ולהתפרנס בכבוד, ולשדרג את מצבם הכלכלי הדחוק.
היא התעטפה בשתיקה רועמת. אחרי מספר דקות עיוותה את פניה, משכה בכתפיה ואז גררה את כל כובד משקלה לעבר ארון החטיפים שבמטבח, הוציאה לעצמה חטיף שוקולד, בתנועות מהירות קילפה את העטיפה המרשרשת, דחפה את החטיף לפיה כמוצאת שלל רב ובלעה את כולו כמעט בלי ללעוס.
הוא מכיר את הדרכים שלה להרגיע את עצמה, ולכן הסתפק בתגובתה זו. שתתנחם בשוקולד שלה ותרד מהנושא, חשב לעצמו. כל עוד היא מסכימה לממן לי את הלימודים, אני יכול להיות רגוע. הוא הרגיש מנצח.
דוד נאנח, מנתק את עצמו מהים הטוב, מדשדש בחול, חוזר וגורב את גרביו המצחינות, מצטער ששכח לקחת איתו מגבת, נועל את נעליו המרופטות, ועולה ומשתלב בנהר האנושי הזורם ברחוב.
תחושת רעב גורמת לו להתחיל לחפש משהו לאכול. הוא מפשפש במכנסיו לוודא שיש לו די כסף, חולף על פני המסעדות ביפו ומחליט לחזור צפונה לכיוון אלנבי, ללכת לאורך הרחוב עד שימצא מקום מתאים. הוא שב ומתקין את התרמיל על כתפו ופוסע לאטו, עובר את חנויות הבגדים, התכשיטים והנעליים, משתהה לרגע ליד דוכני הפלאפל, אך למרות שהריח ומראה הסלטים מגרה אותו, הוא ממשיך הלאה.
שבוע לאחר אותה שיחה עם אשתו, זכה דוִד לעוד פגישה חטופה עם ברוך, לשם תשלום דמי ההרשמה — כשהוא מודע לכך כי הלימודים החלו ארבעה חודשים קודם לכן, ומודה על כך שזכה בכל זאת להיכלל בקורס.
פעמיים בשבוע, לפנות ערב, הוא נוסע מרחק של שעה וחצי צפונה מביתו, למושב קטן בו מתנהל בית ספר מאולתר בניהולו ובהנחייתו של ברוך.
שבע רצון, מסופק ומלא תקווה לעתיד, הוא מתמסר כל כולו ללימודים, שמח בנסיעה לשם ובחזרה, חש כי קרה לו נס שעתיד לברוא אותו מחדש.
הוא משתלב בקבוצה שמורכבת מעשרים צעירים וצעירות כמוהו, המתלכדים פעמיים בשבוע ללימוד. בשלב זה הוא עדיין לא מיטיב לזכור את רוב השמות — בלהיטותו להקשיב לברוך ולבצע את התרגילים והמדיטציות, עדיין לא מצא פנאי ועניין לשוחח עם מי מהיושבים לצדו, אך הוא מאמין שעם הזמן גם זה יתרחש.
ההתכנסות מתרחשת בבית גדוש חדרים ומבואות. שם ברוך חי עם נשותיו וילדיו.
הלימוד עצמו מתקיים בחלל נפרד, אפוף מסתורין, עמוס תמונות של נזירים, פסלים, גבישים, אבני חן ואוצרות אחרים, שלא תמיד ברור מה תכליתם.
עיניהם של התלמידים בורקות וניכר בפניהם כי הם ממוגנטים לברוך, מעריצים את אישיותו הכריזמטית, מאזינים בחרדת קודש לקולו המרעיד את לבבותיהם.
חדורי אמונה ולהט הם מבלים שעות ארוכות בלימוד ובתרגול, לעתים עד השעות הקטנות של הלילה. במהלך ההרצאות, איש אינו פוצה פה, זמזום לא נשמע. הכול יושבים דוממים, ורק קולו המיוחד של ברוך נישא, מדבר ללא הפסקה, מלמד ומרצה בפניהם את שיטתו הפילוסופית.
ערבי הלימוד נפתחים תמיד ברגע שהאור בחדר מתעמעם, בשבע בדיוק, ואז ברוך נכנס פנימה, לבוש בגלבייה לבנה ובוהקת, עיניו בהירות להפליא. כולם נעמדים על רגליהם, קדים לפניו, עד אשר הוא מורה להם לחזור ולשבת במקומם.
כל העיניים מכוונות וממוגנטות אליו, הם מקשיבים להרצאה בה הוא פותח את השיעור. לאיש אסור להפריע, לשאול שאלות או לצאת באמצע, אלא רק בזמן ההפסקה.
לאחר מכן הוא מקריא להם מתוך טקסטים עתיקים. לעתים הוא משלב ריקודים, זמירות ופיוטים, מעגלי חיבוק ועוד צורות רבות ומגוונות של טכניקות כמוסות, המשלהבות את התלמידים וממלאות אותם בידע מודרני ומיסטי — שיטות ותיאוריות של גדולי הפסיכולוגים המודרניים, כמו יונג ואריקסון, תורות רוחניות ומגוון מסורות בנוגע להארה של הנפש.
כמעט בִּן לילה הופכים התלמידים לחסידים ולמעריצים מושבעים של ברוך. הם לא מחמיצים אפילו יום אחד של לימודים, הם מגיעים גם כשהם חולים, ובלבד שלא יפסידו ולו שעה אחת מהקורס, שמטרתו להכשירם להיות ממשיכי דרכו — מורים ומטפלים.
בכל מפגש הוא מזכיר להם את המסר המרכזי, שכל כך קוסם לדוד: "עליכם לשאוף ולהיות כמו מורים לשחייה, להנחיל ללקוחות שלכם את אומנות השחייה בנהר החיים. הכלל הוא תמיד לדעת, שבמקום להישטף בזרם ולהיבהל, יש לתרגל שוב ושוב כיצד לזרום עם המים. להצליח לצלול למעמקים ולהגיע למקורות השקט, השלווה והשפע, המצויים בתוכם."
במהלך המפגשים, דוד לומד מהו האושר האמיתי — הוא טמון במפגש אנושי, ללא מסכות, עם בני האדם ועם עולמם הפנימי האינסופי.
רוב התלמידים נוהגים להקדים, להגיע לפני תחילת השיעור כדי לנסות ולחטוף מפגש אישי, לזכות בהכוונה אישית ובברכות — ליהנות מתבונתו הרבה ומהרגש האבהי של המורה.
בשעות הקבלה עומדת ליד השער בחורה צעירה ממוצא אסייתי, לידה ממוקמת תיבה ועליה כתוב מחיר הכניסה לשיעור. היא מקפידה לקוד בפניהם בדממה מוחלטת ולגבות מהם בכל מפגש ומפגש את התשלום הנקוב — וזאת בנוסף לסכום שנגבה מהם מראש כשנרשמו לקורס.
היא מושיטה את ידה לקבלת הכסף, ולאחר שהיא סופרת אותו, היא קדה, משלשלת את הכסף לתיבה ומכוונת את הנכנסים לעבר החצר הפנימית ומשם לדלת הבית — שם ממתינה לבאים צעירה נוספת, שנראית כמו אחותה התאומה של זו הראשונה. תפקידה הוא לכוון את התלמידים לחדר הלימוד הפנימי ולמנוע מהם להסתובב בחלל הבית, המיועד למגורי המשפחה.
היא מובילה אותם בחיוך עדין ובצעדים חרישיים אל חדר הלימודים. על רצפת החדר כולו פרושה מחצלת ענקית, מלבד פינה אחת חשופה, המיועדת לנעלים.
היא מורה להם ללא קול לחלוץ נעלים ולהניח אותן במקום המיועד, ואז מזמינה אותם להתיישב במעגל על המחצלת. לאחר שהם מתיישבים, היא שולחת לעבר כל אחד מהם מבט המורה להם לשמור על שקט מוחלט, עד שברוך יגיע והשיעור יתחיל.
באחד הערבים דוד מגיע מוקדם, ואחרי שהוא עובר את כל טקס הכניסה לבית, הוא נעצר ליד זו הממונה על שערי הכניסה לחלל הפנימי ומבקש בשקט להיפגש עם ברוך ביחידות.
היא מבקשת ממנו להמתין בדממה בחדר הלימוד, חוזרת לאחר כעשר דקות ומרכינה מולו את ראשה לאות הן. דוד קם על רגליו והיא מלווה אותו לחדר פנימי, שבו מתקיימים המפגשים והטיפולים האישיים.
ברוך ממתין לו שם, יושב על כרית עגולה בפינת החדר, כשלצדו כריות עגולות נוספות המיועדות למצטרפים אליו.
דוד רועד מהתרגשות. הוא עומד מול ברוך וממתין שיפנה אליו את מבטו. ברוך מרים אליו שתי עיניים גדולות וממגנטות, מביט אל דוד ומחייך אליו בחום.
דוד קד בהתרגשות, ממלמל "תודה" שוב ושוב, כשהוא מקפיד לכנותו בתואר "מורי ורבי", מושיט לעברו יד ומבקש לשמוע את מילותיו ואת ברכתו.
המורה לבוש גלימה לבנה ומעוטר בעשרות מחרוזות משובצות אבנים צבעוניות. זקן כסוף, מלא, מכסה את צווארו. פיו הקטן המבצבץ מבעד לזקנו לא מפסיק למלמל מילים ולחשים כמוסים. הוא מזמין את דוד לשבת על הכרית מולו, ומוציא מתחת לשרוול הגלימה כף יד חרושת קמטים, מצולקת ורועדת. ריח הקטורת בחלל הקטנטן מסחרר את ראשו של דוד.
ברוך נוטל בחום את ידו של תלמידו בידו שלו, מביט בעיניו ומחייך אליו בחום אבהי. אגלי זיעה מבצבצים על צדי לחייו של דוד ודמעה גדולה מנצנצת בעינו. ברוך מסמן לו לקרב אליו את ראשו ולהטות את אוזנו לפיו. הוא עוצם את עיניו, מצמיד את שפתיו לאוזנו של דוד וממלמל לתוכה בליל של משפטים סתומים, שמותירים את דוד הנבוך עם סימני שאלה ובלי יכולת לשאול דבר.
ברגע שהוא פוקח את עיניו הוא אומר לתלמידו הנרגש: "בני היקר, מה שחשוב זה שתזכור כי עתידך הוא להיות מטפל ומורה רוחני רב-פעלים, גם אם לפי שעה אינך מודע לכך. הנח לי להנחות את דרכך ולהאיר את עיניך — לסמן לך את הרגע שבו תנוח עליך רוח הקודש ותוכל להקדיש את ימיך לעבודה עם אנשים. ועתה עליך להקדיש זמן לטיפול אישי בעצמך לפני הכול. זה הכרחי, מכיוון שכל אדם שרוצה לטפל באחרים חייב לערוך מסע אישי עם עצמו, בליווי איש מקצוע."
דוד מאמץ לעצמו בשמחה את החלק הראשון של המשפט. הוא משתוקק להיאחז בדבריו של ברוך ולהאמין שהוא בדרך להפוך לאיש מקצוע מצליח. הוא מחליט שמעתה והלאה יקדיש את כל סדר יומו ומסלול חייו למען המטרה הזאת: להשתחרר מכל מה שמזיק או מחבל בדרכו ליעודו, ולהתמקד אך ורק בלימודים.
בקשר להנחיה המפורשת שנאמרה באותו המשפט — שעליו לעבור טיפול ולעבוד על התפתחותו שלו — בשלב זה הוא מחליט לדחות אותה.
כעבור חודשיים של לימודים, הוא מרגיש שבד בבד עם המשך לימודיו אצל ברוך, הוא מוכן להתחיל ולטפל באחרים. אין לו סבלנות להמתין לתום השנה הראשונה. נראה לו שהאופקים הרחבים שנפתחו לו עד כה, די בהם כדי לאפשר לו לאחוז במושכות חייו ולהתחיל להתכוונן לפרקטיקה אישית משלו. הצמאון להטמיר את חייו דוחק בו להציע את שרותיו כמטפל — לכל מי שיפנה אליו.
מלא במוטיבציה והתלהבות להציג לראווה כישורים וידע רוחני, הוא מחליט להסתער מייד, בכל הכוח, על נושא השיווק: לבנות לו אתר שבו יציע את עצמו כמטפל רוחני, לפרסם את עצמו בכל מקום אפשרי, ולהמתין בסבלנות לקהל הלקוחות שיגיע.
בלי להתמהמה הוא מתחיל במרץ לבנות את האתר. עד השעות הקטנות של הלילה הוא יושב וכותב, עורך ומשפץ, מוסיף עוד ועוד אמרות והסברים שליקט מברוך וממאמרים שקרא, ותוך מספר ימים האתר כבר באוויר.
ועתה — לא נותר לו אלא לחכות.
הוא מסכם לעצמו שההליכה על חוף הים היטיבה עמו, לשניות ממש גרמה לו לתחושה של ריחוף ואושר עילאי. בלי כל סיבה הנראית לעין, הוא חווה תחושה אמיתית של רווחה, שחרור מכל מחשבה טורדנית ורגיעה מוחלטת.
פנסי הרחוב נדלקים ומעבירים בו רטט של התרגשות, כמו כישוף מסתורי.
עכשיו הוא חייב לאכול, אבל הוא לא יודע מה בדיוק, בטנו מתכווצת מרעב — מאז שיצא מהבית לא אכל דבר. ריח מאפים מגיע לאפו והוא נושם אותו אל קרבו. הו, אלוהים, כמה רעב היה, רעב לחיים.
בדרך כלל, הוא ואוכל — כמו שאמא שלו נהגה תמיד לומר — "אינם חברים טובים". זה הצד של מרגו, הוא חושב לעצמו. היא אוכלת בשביל שנינו, שתהיה בריאה. קרביו מתהפכים כשהוא חושב עליה. הוא ממהר להסיט את המחשבה, כדי להמשיך וליהנות מן השלווה.
הוא מציץ לכל מועדון ומסבאה שנקלעים בדרכו, עד שהוא מוצא את עצמו בתוך מזנון קטן וריק כמעט לחלוטין. הוא מתיישב ליד אחד השולחנות ומזמין לעצמו משקה וכריך אבוקדו, אותו הוא מניח בצד ומתחיל לשתות. הוא מבקש עוד כוס ואחריה עוד אחת, ועוד אחת, עד שהוא חש שראשו סחרחר וכי חושיו מתערפלים.
הוא מניח לרגע את ראשו הכבד על השולחן, אצבעותיו מתופפות לקצב המוזיקה.
לאחר שהוא משלם, הוא יוצא לאוויר הפתוח. לחייו בוערות מאלכוהול והוא מתנודד מעט, מחפש נואשות אחר מקום לשבת.
באחד הרחובות הצדדיים הוא מוצא ספסל תחת עץ ומשתרע עליו. את ילקוטו הישן, המוכתם בדיו, הוא זורק על הרצפה. הוא מחפש לו תנוחה נוחה, ומתכרבל איכשהו, ככל יכולתו, על קרשי הספסל. פנסי הרחוב מפריעים לו לישון, הוא נאנח, מחטט בתיקו ושולף מתוכו סמרטוט כהה ודק, אותו הוא מניח על עיניו. העייפות מערפלת את מחשבותיו והוא נרדם.

כינרת מעיין, ילידת 1964, תושבת כפר סבא, בעלת תואר שני בפילוסופיה יהודית וקבלה ומנחת קבוצות מוסמכת.

משנת 2001 מתמחה בטיפולי גוף ונפש. למדה, מלמדת הילינג ותראפיה בודהיסטית. מטפלת, מתקשרת, חוקרת, מלמדת מגוון רחב של שיטות טיפול אנרגטיות ומלווה תהליכי התפתחות רוחניים ונפשיים במשך שנים ארוכות.

הספר הוא תוצר שנים ארוכות של חוויות עמוקות מידע ולימוד של התחום הרוחני והריפוי האנרגטי.

X