יום אחד | לרכישה באינדיבוק
יום אחד

יום אחד

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 430
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74
- 37

שני אנשים, עשרים שנה, יום אחד.  15 ביולי 1988. אֶמה ודקסטר נפגשים לראשונה במסיבת סיום הלימודים באוניברסיטה. מחר דרכיהם אמורות להיפרד. אבל לאחר יום אחד בלבד יחד, הם אינם יכולים עוד להפסיק לחשוב זה על זה. אז היכן יהיו ב-15 ביולי בשנה הבאה? ובשנה שלאחריה? ובכל שנה ושנה לאחר מכן?  במשך עשרים שנה, תצלומי בזק של מערכת היחסים ביניהם נחשפים ביום קבוע אחד – 15 ביולי – על שלל המריבות והפיוסים, התקוות וההזדמנויות המוחמצות, הצחוק והדמעות.  וכאשר מבצבצת המשמעות האמיתית של היום המכריע הזה בחייהם, עליהם להתעמת עם טבע אהבתם ועם טעם חייהם.  יום אחד הוא רומן מבריק על הפער הכואב בין מה שהיינו לבין מה שאנחנו היום, על התפכחות מאשליה ועל האקראיות הקורעת-לב של יד הגורל.

"איזה ספר נפלא! מבדֵר, מכאיב, נוקב, מלא חמלה, גדוש תובנות… ספר שימֵס אתכם." טיימס 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “יום אחד”

"סיפור אהבה on-off כובש, שנון, זורם להפליא." ניק הורנבי

"דיוויד ניקולס מימש את מלוא כישרונו הספרותי והקומי לכדי רומן מרגש בלתי נשכח, מעמיק ומשעשע בו־זמנית." גרדיאן

"איזה ספר נפלא! מבדֵר, מכאיב, נוקב, מלא חמלה, גדוש תובנות… ספר שימֵס אתכם." טיימס

יום שישי, 15 ביולי 1988
רחוב רנקיילור, אדינבורו
"נראה לי שהכי חשוב זה לשנות משהו," אמרה. "אתה יודע, ממש לחולל שינוי."
"מה, כמו 'לשנות את העולם'?"
"לא את כל העולם. רק את החלק הקטן סביבך."
הם שכבו רגע בשקט, גופים מלופפים על מיטת היחיד, ואז פרצו בצחוק מהוסה של טרם שחר. "אני לא מאמינה שאמרתי את זה," גנחה. "נשמע די נדוש, לא?"
"די נדוש."
"אני מנסה לעורר השראה, אני מנסה לרומם את נשמתך העלובה לקראת ההרפתקה הגדולה שמחכה לך." היא פנתה אליו. "לא שאתה צריך את זה. אני מתארת לעצמי שתיכננת לעצמך את העתיד יפה מאוד, אז תודה, אבל לא תודה. בטח יש לך תרשים זרימה קטן איפשהו או משהו."
"לא ממש."
"אז מה אתה מתכוון לעשות? מה התוכנית הגדולה?"
"אז ככה, ההורים יאספו את החפצים שלי, יזרקו אותם אצלם בבית, ואז אני אבלה כמה ימים בדירה שלהם בלונדון, אפגוש כמה חברים. ומשם לצרפת —"
"נחמד מאוד —"
"ואז אולי סין, לבדוק מה הקטע שם, ואחר כך אולי הודו, לטייל קצת —"
"לטייל," היא נאנחה. "כמה צפוי."
"מה רע בלטייל?"
"זה נשמע יותר כמו לברוח מהמציאות."
"אני חושב שאנשים מייחסים חשיבות מוגזמת למציאות," אמר בתקווה להישמע אפל וכריזמטי.
היא עיקמה את האף. "אני מניחה שזה בסדר בשביל מי שיכול להרשות לעצמו. למה שלא תגיד ישר, 'אני יוצא לחופשה של שנתיים'? זה אותו הדבר."
"כי מסעות מרחיבים את הנפש," הוא אמר והתרומם על מרפקו כדי לנשק אותה.
"טוב, נראה לי שהנפש שלך רחבה מדי גם ככה," אמרה והסבה את פניה, לפחות לרגע. הם שבו והניחו את ראשיהם על הכריות. "בכל אופן, לא התכוונתי מה תעשה בחודש הבא, התכוונתי לעתיד הרחוק, כשתהיה, אתה יודע…" היא עצרה, כהוגה ברעיון מופרך לחלוטין כמו הממד החמישי. "…בן ארבעים או משהו. מה אתה רוצה להיות כשתהיה בן ארבעים?"
"ארבעים?" נראה שגם הוא נאבק ברעיון. "לא יודע. מותר לי להגיד 'עשיר'?"
"זה כל כך כל כך שטחי."
"בסדר, אז 'מפורסם'." הוא החל לחכך את אפו בצווארה. "זה קצת מדכא, לא?"
"זה לא מדכא, זה… מלהיב."
"מלהיב!" כעת הוא חיקה את קולה, המבטא היורקשיירי הרך, בניסיון להציג אותה באור מטופש. היא נתקלה בזה הרבה, בחורים סנובים שעשו קולות משונים, כאילו היה דבר־מה חריג וקסום במבטא שלה, ולא בפעם הראשונה חשה רטט מרגיע של סלידה כלפיו. היא התפתלה במיטה עד שגבה נלחץ אל הקיר הקר.
"כן, מלהיב. אנחנו אמורים להתלהב, לא? כל האפשרויות האלה. כמו שאמר סגן הנשיא של האוניברסיטה, 'דלתות ההזדמנות נפתחות לרווחה…'"
"'שמותיכם יופיעו בעיתוני המחר…'"
"לא סביר."
"אז מה, את מתלהבת?"
"אני? ממש לא, אני משתינה במכנסיים."
"גם אני. אלוהים…" הוא הסתובב פתאום ושלח יד אל הסיגריות שעל הרצפה לצד המיטה כאילו כדי להשקיט את עצביו. "בן ארבעים. ארבעים. אלוהים ישמור."
היא חייכה לעצבנותו והחליטה להחמיר אותה. "אז מה תעשה בגיל ארבעים?"
הוא הדליק סיגריה בכובד ראש. "טוב, העניין הוא כזה, אֶם —"
"'אֶם'? מי זאת 'אם'?"
"שמעתי אנשים קוראים לך אם."
"כן, חברים קוראים לי אם."
"אז אני יכול לקרוא לך אם?"
"תמשיך, דקס."
"אז הקדשתי קצת מחשבה לקטע הזה של 'התבגרות' והחלטתי שאני רוצה להישאר בדיוק כמו שאני עכשיו."
דקסטר מֶיוּ. היא הציצה אליו מבעד לקווצת שערות כשנשען על משענת מיטתה הזולה, המרופדת ויניל וכפתורים, וגם ללא משקפיה היה מובן מדוע ירצה להישאר בדיוק כמו שהוא. בעיניים עצומות, הסיגריה דבוקה ברפיון אל שפתו התחתונה, ואור השחר המסתנן מבעד לווילונות האדומים מאיר את צדודיתו, הוא נראה מוכן להצטלם בכל רגע. אֶמָה מוֹרלי חשבה ש"נאה" היא מילה מטופשת מהמאה התשע־עשרה, אבל באמת לא היתה כל מילה אחרת לתאר אותו, מלבד אולי "יפה". היה לו פרצוף שמבליט את מבנה עצמות הלחיים מתחת לעור, ואפילו גולגולתו החשופה עשויה להיות מושכת. אף נחמד, מבהיק קמעה משומן, מתחת לעיניים עור כהה שנראה כמעט חבול, עיטור כבוד מכל הסיגריות והלילות הארוכים שבילה בהפסדים מכוּונים בסטריפ־פוקר לבנות מבית הספר בּידֵיילס. היה בו משהו חתולי: גבות דקות, שפתיים משורבבות במבוכה מסוימת, קצת כהות מדי ומלאות בדרך כלל, אך עכשיו היו יבשות וסדוקות, וסמוקות מיין בולגרי אדום. למרבה השמחה היתה לו תסרוקת נוראית, קצרה מאחור ובצדדים, ותלתל קטן ומחריד מלפנים. יהא אשר יהא הג'ל שהשתמש בו, הוא חדל לבצע את תפקידו, וכעת היה התלתל זקור וצמרירי כמו כובע קטן ואווילי.
הוא נשף עשן מבעד לנחיריים, עדיין בעיניים עצומות. הוא ידע בבירור שהיא צופה בו כי תחב יד אחת תחת בית שחיו וניפח את שרירי החזה ואת השריר הדו־ראשי. מנין יש לו שרירים כאלה. בוודאי לא מספורט, אלא אם מחשיבים רחצה בעירום וביליארד כפעילות ספורטיבית. אולי זה מסוג הבריאות הטובה שעוברת במשפחה, כמו המניות, איגרות החוב והרהיטים המשובחים. אז נאה, או אפילו יפה, בתחתוני הבוקסר בדוגמת פֵּייזלי מופשלים על עצמות האגן, ואיכשהו כאן במיטת היחיד שלה, בחדר השכור הקטנטן בסוף ארבע שנות לימודים במכללה. "נאה!" מי את חושבת שאת, ג'יין אייר? תתבגרי. תהיי הגיונית. אל תיסחפי.
היא תלשה את הסיגריה מפיו. "אני מתארת לעצמי אותך בגיל ארבעים," אמרה, ושמץ זדון בקולה. "אני יכולה לראות את זה ממש עכשיו."
הוא חייך מבלי לפקוח את עיניו. "קדימה."
"בסדר —" היא התרוממה במעלה המיטה, השמיכה תחת בתי שֶחייה. "אתה נוהג במכונית ספורט עם גג פתוח בקנזינגטון או צ'לסי או אחד המקומות האלה, ומה שמדהים במכונית זה שהיא שקטה, כי כל המכוניות יהיו שקטות בשנת, לא יודעת, איזה — 2006?"
הוא קימט את מצחו כדי לחשב. "2005 —"
"והמכונית הזאת מרחפת חמישה־עשר סנטימטר מעל האדמה בקינגס רוד, ויש לך קצת כרס מתחת להגה עם ריפוד העור, כמו כרית קטנה, וכפפות חצויות כאלה, ושיער מידלדל, ואין לך סנטר. אתה גבר מגודל במכונית קטנה עם שיזוף של תרנגול הודו מקומט —"
"אולי נחליף נושא?"
"ויש לידך אישה במשקפי שמש, אשתך השנייה, לא, השלישית, יפהפייה, דוגמנית, לא, דוגמנית לשעבר, בת עשרים ושלוש, פגשת אותה כשהיא מרוחה על מכסה המנוע של מכונית בתערוכת מכוניות בנִיס או משהו, והיא מהממת וסתומה כמו נעל —"
"איזה יופי. ילדים?"
"אין ילדים, רק שלוש גרושות, וזה יום שישי בחודש יולי ואתה בדרך לאיזה בית כפר, ובתא המטען הקטן של המכונית המרחפת יש לך מחבטי טניס ומקלות פולו וסל מלא יינות משובחים וענבים מדרום אפריקה ושׂלווים קטנים ומסכנים ואספרגוס, והרוח בשערך הדליל, ואתה נורא נורא מרוצה מעצמך, ואישה מספר שלוש, ארבע, מה שזה לא יהיה, מחייכת אליך באיזה מאתיים שיניים לבנות מבהיקות ואתה מחייך חזרה ומנסה לא לחשוב על העובדה שאין לכם כלום, אבל פשוט כלום, להגיד אחד לשני."
היא השתתקה לפתע. את נשמעת מופרעת, אמרה לעצמה. בבקשה תנסי לא להישמע מופרעת. "כמובן, אם זה מנחם אותך, כולנו נמות במלחמה גרעינית הרבה לפני זה!" אמרה בעליזות, אך הוא המשיך להזעיף פנים.
"אז אולי אני אלך. אם אני כל כך רדוד ומושחת —"
"לא, אל תלך," אמרה, קצת מהר מדי. "ארבע בבוקר עכשיו."
הוא התקדם לקצה המיטה עד שפניו היו במרחק סנטימטרים ספורים מפניה. "אין לי מושג מאיפה את מסיקה את המסקנות האלה לגבַּי, את בקושי מכירה אותי."
"אני מכירה את הטיפוס."
"הטיפוס?"
"ראיתי אתכם מסתובבים ב'שפות מודרניות', מצחקקים אחד עם השני, מארחים לארוחת ערב אנשים בלבוש חגיגי ובעניבות שחורות —"
"אפילו אין לי עניבה שחורה. ואני בהחלט לא מצחקק —"
"משייטים ביאכטה בים התיכון בחופשות אינסופיות, בלה בלה בלה —"
"אז אם אני כל כך נוראי —" ידו נחה על מותנה עכשיו.
"— אתה כזה."
"— למה את שוכבת איתי?" ידו היתה כעת על הבשר החמים והרך של ירכה.
"אני חושבת שדווקא לא שכבתי איתך, נכון?"
"תלוי." הוא רכן ונישק אותה. "תגדירי את המושגים שלך." ידו נחה בשקע גבה, ורגליו החליקו אל בין רגליה.
"אגב," מילמלה, כשפיה צמוד אל פיו.
"מה?" הוא חש שרגלה מתלפפת סביב רגלו ומצמידה אותו אליה.
"אתה צריך לצחצח שיניים."
"לא אכפת לי אם את לא תצחצחי."
"זה ממש נורא," צחקה. "יש לך טעם של יין וסיגריות."
"אז הכול בסדר. גם לך יש."
ראשה ניתק מנשיקתו. "באמת?"
"זה לא מפריע לי. אני אוהב יין וסיגריות."
"אני כבר חוזרת." היא העיפה את השמיכה וטיפסה מעליו.
"לאן את הולכת עכשיו?" הוא הניח את ידו על גבה החשוף.
"רק לנוחיות," אמרה והרימה את משקפיה מערמת הספרים שליד המיטה: מסגרת גדולה שחורה של קופת חולים, דגם סטנדרטי.
"'נוחיות', 'נוחיות'… תסלחי לי אבל אני לא מכיר את…"
היא קמה, זרוע אחת מכסה על החזה, והקפידה לעמוד בגבה אליו. "אל תלך," אמרה ויצאה מהחדר, משחילה שתי אצבעות מתחת לגומיית התחתונים כדי להפשיל מטה את הבד שבקצה הירכיים. "ואל תשחק עם עצמך בינתיים."
הוא נשף דרך אפו והתרומם עוד במעלה המיטה, הביט בחדר השכור המוזנח, וידע בוודאות מוחלטת שאי־שם בין גלויות האמנות והכּרזות המצולמות של מחזות זועמים יהיה תצלום של נלסון מנדלה, כמו איזה חבר רעיוני מהחלומות. בארבע השנים האחרונות הוא ראה חדרים כאלה רבים מספור, פזורים על פני העיר כמו זירות פשע, חדרים שבהם תמיד היה רחוק לא יותר משני מטרים מתקליט של נינה סימון, ואף שבקושי ראה חדר שינה אחד פעמיים, הכול היה מוכר מדי. הנורות השרופות והעציצים המוזנחים, ריח אבקת הכביסה העולה ממצעים זולים לא תואמים. גם היא ניחנה בחיבה הנשית האמנותית לפוטומונטאז'ים; תצלומים באור־מבזק של חברים מהמכללה ובני משפחה, בתוך תמונות של שאגאל וּוֶרמיר וקנדינסקי, צ'ה גווארה, וודי אלן וסמואל בקט. שום דבר כאן לא ניטרלי, הכול מוצג כמחווה או כהשקפה. החדר הוא מניפסט, ודקסטר זיהה אותה כאחת הבנות שמשתמשות במושג "בורגני" כמילת גנאי. הוא היה יכול להבין למה למילה "פשיסט" יש קונוטציות שליליות, אבל הוא אהב את המילה "בורגני" על כלל משמעויותיה. ביטחון, מסעות, אוכל טוב, נימוסים טובים, שאיפות; על מה בדיוק הוא אמור להתנצל?
הוא צפה בעשן המסתלסל מפיו. בעודו מגשש אחר מאפרה מצא ספר לצד המיטה. "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", שדרתו סדוקה בקטעים ה"ארוטיים". הבעיה עם בחורות אינדיווידואליסטיות נלהבות היא שכולן בדיוק אותו הדבר. עוד ספר: "האיש שחשב שאשתו היא כובע". טיפש מטופש שכמוך, חשב, הוא כבר היה בטוח שלא יחזור על הטעות הזאת.
בגיל עשרים ושלוש חזונו של דקסטר מֶיוּ לעתיד לא היה ברור יותר מזה של אמה מורלי. הוא קיווה להצליח, לגרום גאווה להוריו ולשכב עם יותר מאישה אחת בו־זמנית, אבל כיצד יוכל ליישב בין כל אלה? הוא רצה לככב בעיתונים וקיווה לראות יום אחד רטרוספקטיבה של יצירתו, מבלי שהיה לו מושג ברור מה יהיה טיבה של זו. הוא רצה לחיות על הקצה, אבל בלי בלגן או סיבוכים. הוא רצה לחיות את החיים באופן כזה שאם יצלמו אותו במקרה, התצלום יהיה מגניב. הדברים ייראו כמו שצריך. כיף; צריך להיות המון כיף, ולא עצוב יותר מן ההכרחי.
זאת לא היתה בדיוק תוכנית, וכבר התגלו בה בקיעים. ללילה הזה, למשל, ללא ספק יהיו השלכות: דמעות ושיחות טלפון מביכות והאשמות. כדאי שיֵצא מכאן בהקדם האפשרי, והוא הביט בבגדיו המפוזרים על הרצפה והתכונן למנוסה. מן האמבטיה נשמעו נקישות וחבטות אזהרה של מכל הדחה עתיק, והוא הניח מיד את הספר ומצא מתחת למיטה צנצנת צהובה קטנה של חרדל. הוא פתח אותה כדי לוודא, וגילה שהיא אכן מכילה קונדומים לצד שאריות אפורות של ג'וינט, כמו גללי עכבר. לנוכח האפשרות של מין וסמים בצנצנת צהובה הוא נמלא שוב תקווה, והחליט להישאר לפחות עוד קצת.
***
בחדר האמבטיה ניגבה אמה מורלי את סהרוני משחת השיניים מזוויות פיה ותהתה אם כל העסק הזה הוא טעות איומה. הנה היא, אחרי ארבע שנים צחיחות מבחינה רומנטית, סוף־סוף, סוף־סוף במיטה עם בחור שממש ממש מוצא חן בעיניה, שמצא חן בעיניה מהפעם הראשונה שראתה אותו במסיבה ב־1984, ובעוד שעות ספורות הוא ייעלם. לנצח מן הסתם. לא סביר שהוא יזמין אותה לבוא איתו לסין, חוץ מזה שהיא מחרימה את סין. והוא בסדר, לא? דקסטר מיו. בתוך תוכה חשדה שהוא לא כל כך מבריק, וגם מרוצה מעצמו יתר על המידה, אבל הוא היה פופולרי ומצחיק ו — אין טעם להכחיש — נאה מאוד. אז מדוע היא תוקפנית ועוקצנית כל כך? מדוע אינה יכולה להיות פשוט בטוחה בעצמה וכיפית, כמו כל הבנות המחוספסות והקופצניות שהוא מסתובב איתן בדרך כלל? היא ראתה את אור השחר מבעד לחלון האמבטיה הקטן. פיכחון. ניערה את שערה האיום בקצות אצבעותיה, עשתה פרצוף, ואז משכה בשרשרת מכל ההדחה העתיק וחזרה לחדר.
דקסטר צפה בה מן המיטה כשהגיחה מהאמבטיה, בגלימה ובמגבעת שהיה עליהם לשכור לקראת טקס הסיום, רגלה מלופפת בפתיינות מעושה סביב המשקוף, ותעודת הסיום המגולגלת בידה. היא הציצה מבעד למשקפיים וכיסתה אחת מעיניה במגבעת. "מה דעתך?"
"הולם אותך. אהבתי את המראה המהודר. עכשיו תורידי את זה ותחזרי למיטה."
"אין סיכוי. זה עלה לי שלושים פאונד. אני מתכוונת לקבל תמורה מלאה לכספי." היא סיחררה את הגלימה כמו שכמיית ערפד. דקסטר אחז באחד הקצוות, אך היא חבטה בו בתעודה המגולגלת לפני שהתיישבה על קצה המיטה, קיפלה את משקפיה והשתחלה מתוך הגלימה. הוא זכה להצצה אחת אחרונה בגבה החשוף ובקימורי חזהּ לפני שנעלמו מתחת לחולצת טריקו שחורה שתבעה פירוק נשק גרעיני לאלתר ובאופן חד־צדדי. זהו זה, חשב. אין דבר הרסני יותר לתשוקה מינית מאשר חולצת טריקו פוליטית שחורה וארוכה, מלבד אולי תקליט של טרייסי צ'פמן.
הוא הרים בהכנעה את התעודה המגולגלת מהרצפה, הסיר את הגומייה מעל הקלף והכריז, "ספרות והיסטוריה דו־חוגי, הצטיינות יתרה."
"תקרא ותקנא, בוגר בהצטיינות." היא חטפה את הקלף. "הי, תיזהר עם זה."
"את ממסגרת את זה, מה?"
"אמא ואבא שלי יעשו מזה טאפט." היא גילגלה את הקלף בחוזקה וטפחה על קצותיו. "תחתיות עם למינציה. אמא שלי תקעקע את זה על הגב."
"איפה ההורים שלך בכלל?"
"אה, כאן ממול."
הוא התכווץ. "אלוהים, באמת?"
היא צחקה. "לא באמת. הם נסעו חזרה ללידס. אבא חושב שמלונות זה לעשירים." התעודה נתחבה מתחת למיטה. "עכשיו זוז," אמרה ודחפה אותו אל החלק הקר של המזרן. הוא הניח לה להיכנס, החליק בסרבול מסוים זרוע אחת תחת כתפיה ונישק את צווארה בהיסוס. היא פנתה והביטה בו, סנטרה תחוב מתחת לשמיכה.
"דקס?"
"הממ."
"בוא רק נתכרבל, טוב?"
"בטח. אם את רוצה," אמר באבירות, אם כי למען האמת הוא אף פעם לא ראה טעם בהתכרבלות. התכרבלות זה לדודות ולדובונים. התכרבלות עושה לו התכווצות שרירים. מוטב להודות בתבוסה וללכת הביתה בהקדם האפשרי, אבל היא הניחה את ראשה על כתפו בהצהרת בעלות, והם שכבו כך קפואים ונבוכים זמן־מה לפני שאמרה:
"אני לא מאמינה שאמרתי 'להתכרבל'. אלוהים ישמור — להתכרבל. מצטערת."
הוא חייך. "זה בסדר. לפחות לא אמרת להצטנף."
"להצטנף זה די נורא."
"או להתגפף."
"להתגפף זה נורא ואיום. בוא נבטיח שאף פעם אף פעם לא נגיד להתגפף," אמרה, ומיד הצטערה על כך. מה, יחד? הסיכוי לכך נראה אפסי. הם השתתקו שוב. הם דיברו והתנשקו בשמונה השעות האחרונות, ושניהם חשו את העייפות העמוקה, הכלל־גופית, המגיעה עם שחר. קיכלים צייצו בגינה האחורית שצימחה פרא.
"אני מת על הצליל הזה," מילמל לתוך שערה. "קיכלים בזריחה."
"אני שונאת את זה. זה גורם לי לחשוב שעשיתי משהו שאני אתחרט עליו."
"בדיוק בגלל זה אני אוהב את זה," אמר, שוב בניסיון ליצור רושם אפל וכריזמטי. עבר רגע, והוא הוסיף, "למה, זה נכון?"
"מה?"
"עשית משהו שאת מתחרטת עליו?"
"מה, אתה מתכוון לזה?" היא לחצה את ידו. "אה, יכול להיות. אני עוד לא יודעת, נכון? תשאל אותי בבוקר. למה, אתה מתחרט?"
הוא הצמיד את פיו לקודקודה. "בטח שלא," אמר וחשב אסור בשום פנים ואופן שזה יקרה שוב.
שבעת רצון מתשובתו היא נצמדה אליו עוד יותר. "כדאי שנישן קצת."
"בשביל מה? אין שום דבר מחר. לא צריך להגיש עבודות, לא צריך לעבוד…"
"רק כל החיים פרושים לפנינו," אמרה בישנוניות ושאפה את הריח הנפלא, החמים, החמצמץ שלו, ובה בעת חשה גל של חרדה שוטף את כתפיה מעצם המחשבה: חיים עצמאיים של מבוגרים. היא לא הרגישה מבוגרת. היא לא היתה מוכנה בשום אופן. כאילו גלאי עשן התחיל לפעול באמצע הלילה, והיא עומדת ברחוב וצרור בגדיה בידיה. אם היא לא תלמד, מה תעשה? כיצד תמלא את ימיה? לא היה לה שמץ של מושג.
התכסיס, אמרה לעצמה, הוא להיות אמיצים ונועזים ולחולל שינוי. לא בדיוק לשנות את העולם, רק את הסביבה הקרובה. לצאת עם התואר הכפול בהצטיינות יתרה, עם התשוקה ועם מכונת הכתיבה החשמלית החדשה של "סמית קורונה", ולעבוד קשה ב… משהו. לשנות את החיים באמצעות האמנות אולי. לכתוב יפה. לנצור את החברים, להישאר נאמנים לעקרונות, לחיות את החיים במלואם ובלהט וכראוי. לחוות דברים חדשים. לאהוב ולהיות נאהבים, אם זה מתאפשר. לאכול בתבונה. דברים כאלה.
זאת לא היתה בדיוק פילוסופיית חיים, ולא כזאת שאפשר לשתף בה מישהו, ובוודאי שלא את הבחור הזה, אבל היא האמינה בכך. ועד כה השעות הראשונות של חייה כבוגרת עצמאית היו בסדר. אולי בבוקר, אחרי התה והאספירין, היא תאזור אומץ להזמין אותו חזרה למיטה. שניהם כבר יהיו פיכחים אז, וזה לא יקל את המצב, אבל אולי היא אפילו תיהנה מזה. בפעמים הספורות שנכנסה למיטה עם בחורים היא תמיד סיימה את הערב בצחוק או בבכי, ויהיה נחמד לנסות משהו באמצע. היא תהתה אם יש קונדומים בצנצנת החרדל. אין סיבה שלא יהיו, הם היו שם בפעם האחרונה שבדקה: פברואר 1987, וינס, מהנדס כימיה בעל גב שעיר שקינח את האף בציפית שלה. ימים מאושרים, ימים מאושרים…
בחוץ התחיל להתבהר. דקסטר ראה את הוורוד של היום החדש זולג מבעד לווילונות החורף הכבדים שהגיעו עם החדר השכור. הוא נזהר שלא להעיר אותה, מתח את זרועו, הטיל את בדל הסיגריה אל כוס היין ונעץ עיניים בתקרה. אין הרבה סיכוי לשינה עכשיו. במקום זה הוא יעקוב אחר התבניות בציפוי הארטקס האפור עד שתישן שינה עמוקה, ואז יחמוק מבלי להעיר אותה.
כמובן, אם יעזוב עכשיו, פירוש הדבר שלא יראה אותה שוב. הוא תהה אם זה יטריד אותה, והניח שכן: בדרך כלל זה הטריד אותן. אבל האם זה יטריד אותו? הוא הסתדר מצוין בלעדיה ארבע שנים. עד אמש הוא קיבל את הרושם שקוראים לה אנה, אבל במסיבה לא הצליח להתיק את מבטו ממנה. איך זה שלא הבחין בה עד עכשיו? הוא בחן את פניה בשנתה.
היא היתה יפה, אבל נראה שזה מכעיס אותה. התלתלים האדמוניים שלה היו מסופרים בכיעור מכוון כמעט, כנראה במו ידיה מול המראה, או בידי טילי מה־שמה, הבחורה הגדולה והקולנית, שותפתה לדירה. עורה החיוור והתפוח רימז על שעות ספרייה רבות מדי או על שתיית כוסות בירה בפאבים, והמשקפיים שיוו לה מראה ינשופי מתחסד. סנטרה היה רך ושמנמן במקצת, אך אולי היה זה רק שומן ילדוּת (או שמא אלה דברים שאסור לומר עכשיו? כמו שאי־אפשר להגיד למישהי שיש לה שדיים אדירים מבלי שתיעלב, גם אם זה נכון).
לא משנה, חזרה לפּנים. היה ברק שמנוני קל בקצה אפה הקטן, הסולד, ורסס של נקודות אדומות זעירות על מצחה, אבל אם נתעלם לרגע מאלה, אין ספק שפניה — טוב, פניה עוררו השתאות. כעת, כשעיניה היו עצומות, הוא גילה שאינו זוכר את צבען המדויק, רק את העובדה שהן גדולות ובורקות ושובביות, כמו שני הקמטים בזוויות פיה הרחב, סוגריים עמוקים שהעמיקו עוד יותר כשחייכה, מה שעשתה כמדומה לעתים קרובות. לחיים רכות, ורודות מנומרות, כריות של בשר שנראו חמימות למגע. ללא שפתון, אבל שפתיים רכות בגון הפטל שהידקה אותן כשחייכה כאילו לא רצתה לחשוף את שיניה, שהיו גדולות מעט ביחס לפיה, והשן הקדמית היתה שבורה קצת, וכל זה יצר את הרושם שהיא מסתירה משהו, צחוק או הערה שנונה או בדיחה טובה סודית.
אם יעזוב עכשיו, מן הסתם לא יראה את הפנים האלה שוב, מלבד אולי באיזו פגישת מחזור איומה עוד עשר שנים. היא תסבול מעודף משקל ותהיה ממורמרת ותתלונן על כך שחמק מבלי להיפרד לשלום. מוטב לעזוב בשקט ולא להגיע לפגישות מחזור. להמשיך הלאה במבט אל העתיד. עוד המון פרצופים מחכים בחוץ.
אך בדיוק כשקיבל את ההחלטה, נפער פיה לחיוך, ומבלי לפקוח עיניים היא אמרה:
"אז מה אתה חושב, דקס?"
"בקשר למה, אֶם?"
"אני ואתה. זאת אהבה, לדעתך?" היא ציחקקה בשקט, בשפתיים הדוקות.
"פשוט תישני כבר, טוב?"
"אז תפסיק לנעוץ עיניים באף שלי." היא פקחה את עיניה הכחולות־ירוקות, הבורקות והחריפות. "איזה יום מחר?" מילמלה.
"את מתכוונת היום?"
"היום. היום החדש והבהיר שמחכה לנו."
"יום שישי. שישי כל היום. ליתר דיוק זה יום סְוויתין הקדוש."
"ומה זה?"
"מסורת. אם ירד גשם היום, ירד גשם בארבעים הימים הבאים, או כל הקיץ, או משהו כזה."
היא קימטה את מצחה. "זה לא הגיוני בכלל."
"לא אמור להיות. זאת אמונה תפלה."
"גשם איפה? תמיד יורד גשם איפשהו."
"על הקבר של סוויתין הקדוש. הוא קבור מחוץ לקתדרלת וינצ'סטר."
"איך אתה יודע את זה?"
"למדתי שם."
"יופי לך," מילמלה לתוך הכרית.
"'אם בסוויתין הכול רטוב/משהו משהו שוב ושוב'."
"איזה יופי של שיר."
"טוב, זאת היתה פרפראזה."
היא צחקה פעם נוספת, ואז הרימה את ראשה בישנוניות. "דקס?"
"אֶם?"
"ואם לא יֵרד גשם היום?"
"אה־הה."
"מה אתה עושה אחר כך?"
תגיד לה שאתה עסוק.
"שום דבר מיוחד," אמר.
"אז אולי נעשה משהו? אני ואתה, זאת אומרת?"
חכה שהיא תירדם ותחמוק החוצה.
"טוב. כן," אמר. "בואי נעשה משהו."
היא הניחה לראשה לצנוח שוב על הכרית. "יום חדש," מילמלה.
"יום חדש."

דיוויד ניקולס הוא סופר ותסריטאי בריטי שחי בלונדון. "יום אחד" זכה לביקורות מהללות, הפך לרב-מכר מיד עם צאתו לאור, ועובד לקולנוע.

X