יהודי בהפרעה | לרכישה באינדיבוק
יהודי בהפרעה

יהודי בהפרעה

שנת הוצאה: 09/2015
מס' עמודים: 158
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 53

יהודי בהפרעה מתאר שנה בחייו של יניב פריי. פריי עובר חוויות אישיות כואבות, מאבד טעם לחייו, ומרגיש שהוא נמצא על סיפן של הפרעות נפשיות. פגישה מקרית עם ידיד מביאה אותו לכתוב על מצבו המעורער, והוא יוצר טקסט שנע בין פרוזה לעיון – מברר את מקורותיהן של הבעיות הנפשיות שלו הן באמצעות חקירה עצמית והן באמצעות חזרה לטקסטים היהודיים שהשפיעו עליו. זהו ספר העוסק בהתמודדות אחרי גירושין ופרידה וניסיון לחדש את האמון בעולם וביושביו, אך לא פחות בהשפעת היהדות על הפרעות נפשיות, ובקטגוריזציה של הפרעות נפשיות והצורך בה, ובטיפול נפשי ותרופתי. מעבר לסוגה המיוחדת יש בספר כמה חידושים מעניינים כשלעצמם: החשיבה על פוסט-טראומה כעל ארכיטיפ יהודי, ההצבעה על אי-הביטחון המניע את המחשבה על עם ישראל כעם הנבחר, היחס האמביוולנטי של חכמים למחשבות אובססיביות, למיניות ולנשים, ועוד חומרים מרתקים ואבחנות מקוריות העושים את הספר לחוויה אינטלקטואלית ואסתטית.

 

"יהודי בהפרעה הוא ספר ביקורת פנימית של אדם השקוע בתוך עולם היהדות אך רואה גם את פגמיה של המערכת ההלכתית לצד עוצמתה וכוחה התרפויטי… אולי בעוד מאה שנה יגלו לא רק את המקור הנוירולוגי למחלות הנפש אלא גם את המקור לאותם ארכיטיפים יהודיים המתוארים בספר. אני לא מאמין שזה יקרה, אבל בכל מקרה, עד אז, כדאי להקשיב לקולות של האנשים הסובלים, למקום שהם באים ממנו, ולהמשיך משם." (מתוך אחרית הדבר לספר)

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “יהודי בהפרעה”

בקרוב…

הוא באפלה. רוצה לצאת ולא יכול. דיכאון. אין לו מושג למה ואיך הוא. הכול חסר תוחלת. אומר לעצמו, יניב, אתה בשלב הראשון של האבלות, אבל לא באמת מבין את הדברים. אולי היציאה למסע הזה תאתר לו את הפתח לשמחה, לשינה טובה, לסיפוק בעבודה. הוא חבול ומחורב, לפני אחד־עשר חודשים נפרד משרית, הקשר עם רעות הסתיים לפני כמה ימים, והוא נותר פגוע ואבוד, ישן בקושי במירוץ של מחשבות אובססיביות על דברים שאמרה, הלב כואב פיזית, והוא מנסה להבין מה עשה בתוך קשר הרסני ופוגעני כל־כך. ועכשיו המטרה היא לצאת מהפגיעה, להשקיע את עצמו במשהו אחר, כי עם רעות כתב רק שירים, לה ועליה (היא טענה כלפיו: "אני דמות ספרותית בשבילך וזה הכול"). מי הוא? מתעורר בלילה ולא מכיר את עצמו, הלב שלו מתכווץ שוב ושוב עד כדי כך ששריר החזה השמאלי כואב לו כל הזמן. רעות אמרה לו שהגאולה תגיע רק ממנו עצמו, אמרה לו שהוא משתמש בילדים, לא נגעה בו ארבעה חודשים, אף לא ליטוף. כשהייתה קרובה הייתה נושכת. דרשה שיתגרש מאשתו עכשיו, דרשה שיאכיל אותה, לא הכינה לו אפילו כוס קפה (אולי פעם אחת כשממש התעקש), ואחרי שהכול נגמר אמרה שבשבילה זאת הייתה רק חברות ולא זוגיות, מותירה אותו עומד מול הריסות חייו, מול הילדים שראו את הכול קורה סביבם, מול שרית שנפגעה קשות. ובכל זאת, קשר של ארבעה חודשים שמשול לקשר של שנים. במהלכו יצר, בפעם הראשונה זה שנים, קשר אמיתי עם ההורים שלו, התמודד עם המיניות הדפוקה שלו, עם השדים שלו מהעבר. והוא עדיין שואל את עצמו, זה היה "קשר"? מה בדיוק קרה שם? למה הוא נמשך למקומות האפלים האלה? למה הוא נמשך ליחסים החלקיים האלה? ואיך כל זה מסתדר עם העובדה שלפני פחות משנה נפרד ממי שהייתה אשתו שבע שנים? איך הוא מנותק כל־כך מאם ילדיו, מחברתו לחיים?

ייקח שישה חודשים, זה מה שאמרה לו ביאטריס, שמלמדת בבית־הספר הצרפתי בשארם, כשנפגשו בחוף אלמוג באילת. ייקח לך שישה חודשים לקבל פרספקטיבה על מה שקרה לך. הוא יצא לכמה ימים דרומה כדי להתנתק ולא הצליח. המחשבות האובססיביות תפסו את כל מרחב המחשבה שלו. היא הרגיעה אותו: "עוד שישה חודשים תסתכל אחרת על הקשר עם רעות. אני אומרת לך. אולי אתה והיא דומים מדי, וחוץ מזה משהו אצלה לא היה בסדר בראש, יותר מדי בעיות." ככה. בקלות. בפשטות. ביאטריס עם ניסיון החיים שלה, עם המעבר שלה מפאריז לשארם, עם ההילינג והשיאצו וההוראה לילדים. כשהוא חוזר הביתה, כל טלפון של חבר הוא הצלה. הודעת טקסט — גאולה. בועז דואג לו, מדבר איתו ומנחם אותו ומחזק אותו. כל פגישה ממיסה את הכאב ונותנת הרגשה שהוא אהוב. אין תחליף לחברים בזמן הזה. אין שיעור למגע אנושי. הוא לא אוכל, לא ישן, בקושי מתפקד עם הילדים. מרגיש חי מאוד, בקצה, אבל אלוהים מת בו. וגם הסקרנות שלו לגבי המקרא, המשנה והתלמוד, הולכת ופוחתת. הוא מסתכל על שיעורים שלימד, על האותיות הקטנות שכתב, על המשניות, על הגמרא, על הדרשות לפרשת השבוע, מילים, מילים, מילים. אולי זה בסך הכול משבר שקשור לדברים אחרים. אין לו מושג. אבל החלק הזה בזהות שלו, החלק היהודי, התערער. הוא מרגיש שיש בזה הרבה טוב. הקשר עם ניקול, למשל. היה צריך לצאת מהקונכייה היהודית שלו על־מנת לקשור קשר של ממש עם מישהי לא יהודייה. הוא מנסה להבין מה קרה לו בשני העניינים הבסיסיים שהופכים אותו למה שהוא—  מערכות יחסים והזהות היהודית, שניהם חשובים ושניהם, הוא מרגיש, כרוכים זה בזה. התרבות היהודית נטועה עמוק באישיות שלו. הוא נולד למשפחה דתית־לאומית. המערכת ההלכתית הייתה חלק ממנו כבר מגיל צעיר, מכריע מבחינת עיצוב האישיות. אבל זה לא רק זה, גם אחרי שוויתר על ההלכה נשאר עם אלוהים, וגם אחרי שוויתר על אלוהים המשיך לעסוק במשנה ובתלמוד ומצא בהם עניין, ועכשיו גם בהם הוא לא מוצא מהות. האם אובדן האהבה ואובדן האמון בבני־אדם, שבא בעקבותיו, משמעם גם אובדן האלוהים, עיקורם של כתבי הקודש ממשמעות? ואולי צריך לנסח אותו משפט אבל הפוך, כמו שרעות אמרה לו בחדות לשונה, גבר שאינו מאמין באלוהים סופו שיבגוד באשתו. הוא התנגד להקבלה הזאת, אבל האמת היא שתמיד ראה במערכת היחסים עם האל מערכת יחסים אנושית שהיא מערכת היחסים היחידה שהוא מכיר ושעליה הוא יכול לדבר, ומן הסתם מי שכתב את הטקסטים הקנוניים דיבר על הקשר עם אלוהים בדרך היחידה שהוא מכיר והיא קשר עם בני־אדם, ואם ככה, אולי אובדן האמונה, אובדן היכולת להאמין באל, משמעותה, מניה וביה, גם אי־יכולת לקיים יחסים ארוכי טווח ואולי יחסים בכלל. אולי היכולת לסגור ולנתק את עצמו מהקריאה של האל אליו, להגיד כמו פרויד שהיא אילוזיה, שהיא שקר, שהיא תוצר של איזה מטען גנטי הישרדותי שאין לו דבר וחצי דבר עם מה שבאמת קורה בעולם, אולי להגיד את זה, פירושו גם שעלה הכורת על היכולת של הלב להתמסר ולהיפתח, וזה מביא את האדם להסתכל בציניות על כל מערכת יחסים ועל כל מצווה:

 

כל אדם שומר כשרות מטעמיו שלו

יש המפרידים בין בשר לחלב כי קראו להם

בשמות גנאי כשהיו קטנים, יש המחכים

שש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב כי

היו בסכנת מוות או הנשימו קרוב מעלה קצף,

יש הדורשים לראות תעודת כשרות כי כל

חייהם לא הכירו בהם, יש המקפידים על שחיטה

כשרה כי חוו אונס או התעללות, יש המתייחסים

לגבינה קשה כאל בשר כי כשצעקו לעזרה, באפֵלה,

לא שמע אותם איש, ויש המחליפים מזלגות בין

בשר לדגים כדי לשמוע בשקשוק הכלים

את קולו של אלוהים שאבד להם.

 

ואולי זה דווקא הפוך. יחסים חזקים מאוד עם אלוהים מקשים על היכולת לחוש אמפטיה כלפי האחר. יש אנשים ששומעים את קולו של אלוהים. ואין להם ספק כי זה אכן קולו של אלוהים. אולי זה מה שקרה עם רעות. אלוהים והקשר איתו פיתחו מאוד את היכולת שלה להבין את עצמה ולהבין אנשים, אבל באותו זמן גם מנעו ממנה את היכולת לחוש אמפטיה, להיקשר באמת. היא הייתה מסוגלת לאבחן את מצבו הנפשי מתוך הסתכלות בתווי הפנים שלו, או בשיחת טלפון לשמוע את השינוי בקול ולדעת אם הוא דובר אמת או מזייף. אבל היה בה משהו שמסרב להזדהות עם הכאב של האחר. בזמן שהכירו התחילה תהליך של חזרה בתשובה. השילוב של רגישות גבוהה מאוד ואנוכיות גדולה מאוד, והשילוב של אלה עם החזרה בתשובה, העלו בו את התהיות לגבי היכולת של המאמינים הגדולים ליצור קשר אנושי. האמונה שלהם חזקה כל־כך, שהם בטוחים שהאמת נמצאת עם הדת היהודית ושהנצרות היא איוולת ושכניסה לכנסייה היא דבר רע, ואז מגיעות הערות גזעניות כלפי ערבים וכלפי מוסלמים.

עשרים וארבע שעות אחרי שנפרד מרעות הבין שהיה נתון לשליטה בקשר. הדבר הזה הפחיד אותו וציער אותו. היא, שהייתה סטודנטית להיסטוריה, ואהבה פרטים, רצתה לדעת הכול, אבל הכול, על מה שעבר, על שיחות שהיו לו, ועל כל דבר היו לה הערות מחוכמות. האבחנות שלה נאמרו ללא חמלה, וההשתחררות עכשיו קשה מנשוא ומכאיבה. כנראה משהו אצלו נוטה להיות נשלט וחלש ונמשך לזה (וחושש מזה), ופני כל גבר עכשיו הם איזה פוטנציאל לקשר עם רעות (אולי כבר שכבה עם זה או עם זה) עד כדי כך שקשה לו להביט בפני אנשים. הוא שומע מישהי שלבושה בקור הירושלמי במכנסיים קצרים ובגופייה אומרת: "הוא היה הכי חכם אבל פשוט לא הסתדרנו", והוא נמשך למיניות הבוטה שלה, וברור לו לחלוטין שהיא אוכלת גברים, ובאותו זמן גם ברור לו שמשהו מעוות בתפיסת המציאות שלו, והכלא המחשבתי הזה מעלה דמעות בעיניו כי הוא מבין שהכול כבר משובש, שהוא איבד את היכולת לקרוא רגשות, לקרוא שדרים אנושיים פשוטים. עכשיו רעות מדברת עליו עם גבר אחר, מנתחת בקור רוח ובניתוק את הגודל של השברים של הלב שלו, משתמשת בזה כדי לענות את בן השיח שלה, למשוך אותו. האם הוא עושה לה דמוניזציה? מה מדבר בו? הכאב? הרצון לנקמה?

רעות אומרת לעצמה עכשיו, מביטה בעיניה הכחולות במראה: "השקעתי. ניסיתי. בכל מאודי. וזה לא הצליח. הוא גם לא גרוש עדיין. וגם יש לו שני ילדים. ומה לעשות שנקשרתי אליו ונקשרתי אליהם ושמצאתי את עצמי בקשר בלתי אפשרי עם גבר פרוד שיש לו שני ילדים, וכל־כך רציתי שיהיה חזק, שייתן לי הגנה. ולא יכולתי להתנתק. לא יכולתי לעזוב והמשכתי להגיע אליו ואל הבית החם שהוא מייצר סביבו. והוא בשלו. בעיסוק שלו בעצמו. בעיסוק בקשר. לא באמת מקשיב, לא באמת מתעניין בי". אולי. ואז הוא חושב על המריבות שיזמה על דברים של מה בכך. ואיך הפחידה אותו בזה. ועל הקרירות שבה ניהלה את כל עניין המגע כאילו זאת איזו תחרות ולא משהו שקשור לתשוקה וערגה וקשר. אמרה לו "אתה פרוד. אני לא יכולה להכיר אותך למשפחה שלי", אבל לא סירבה להכיר את המשפחה שלו, את ההורים שלו, את האחים שלו, לבוא לבית הוריו לארוחת ליל שבת. הסתירה אותו כאילו צריך להתבייש בו. ממנה ציפו להביא את הטוב ביותר, והנה מה שהיא מצאה, פרוד עם שני ילדים. נכון, היא אומרת, זה לא זה, אבל בינתיים מקבלת תשומת לב וארוחות ובית.

ויש את הטרדות הכלכליות. הוא מרושש. נעזר בהוריו. כמו ילד. היום שלח להם מייל ובו בקשת עזרה כי הוא מתקשה לדבר איתם פנים אל פנים על הקשיים הכלכליים שלו. גם ככה הם עוזרים לו מאוד בעת האחרונה, ועצם העובדה הזאת מחייבת את הנפש להסתגלות גדולה. מה אומרת החזרה לקשר איתם? הוא מרגיש אופורטוניסט, מי שנתלה בכל מי שהוא יכול על־מנת לשרוד. כשהיה עם שרית בקושי דיבר איתם, כעס מאוד על הנטישה שלהם, ועכשיו, אחרי הפרידה משרית פתאום הוא חוזר להיות בקשר איתם. וגם עם שרית. בקושי דיבר איתה מאז שעזב את הבית. בקושי דיבר עם אֵם ילדיו, מי שהייתה איתו כמעט עשר שנים, מה זה אומר עליו? נכון, נדרשו לו כוחות גדולים לעזוב את הבית, אבל בכל זאת, הניתוק משרית, הניתוק מהמשפחה שלה, שהייתה עד לא מזמן גם המשפחה שלו, הימים ללא הילדים. היה לו חשוב להראות שהוא באמת מתנתק ושהוא לא מתכוון לחזור. עכשיו כשהוא כותב את הדברים הוא מרגיש שהוא לא מכיר את עצמו, איך הפך להיות אדם שמתנכר, מתאכזר כך למי שנתנה בו את אמונה. אין סליחה ואין כפרה.

הוא יושב עכשיו, טבול בכאבי המפרקים ובחוסר השינה, מסתפק בלחשוב על מה שהוא עובר, על הרגשות שלו, מסתפק בלתת לכל אותם טקסטים יהודיים לעלות בשעה שהוא חושב על הרגשות שלו. לחזור אל עצמו ואל הכתבים שהיו אהובים עליו. לרדת מהעצים הגבוהים כי הם שקריים ומסתירים וגם כי אין לו כוח לטפס עליהם, לא לו, לא לאדם שיצא מבית־החרושת שהוא יצא ממנו, בא מטיפה סרוחה והוא הולך למקום עפר, רימה ותוֹלֵעה ואינו יודע לפני מי הוא הולך ליתן דין וחשבון.

רעות רצתה שיישארו חברים. עכשיו הוא כמעט בטוח שהייתה עם מישהו שלושה ימים אחרי שנפרדו. כמה נפגע. היה ביניהם חוסר התאמה מינית אבל המהירות שבה קפצה למיטה של מישהו אחר, בעוד הוא עדיין מחובר אליה בגוף ובנפש, היממה אותו. ואחר־כך רצתה שיישארו ידידים. ואמרה, הדבר שהיא מצטערת עליו הוא אובדן החברות ולא אובדן הזוגיות, ושמלכתחילה הייתה החברות העניין המרכזי, והכותרת לקשר ביניהם היא "קשר בין חברים". והוא חשב, אבל בשם הקשר החברי הזה תבעה התמסרות מוחלטת וחדרה לתוך עמקי הנפש שלו ואמרה דברים ודרשה שיעשה כך וכך והוא עשה, כל שביקשה — עשה. קשה להאמין עכשיו כמה חלש היה בקשר איתה. למנגנוני השליטה יש עוצמה, וזה כואב שבעתיים כי הקשר איתה התחיל בדיוק שישה חודשים אחרי שנפרד משרית, אחרי שהחליט שיחזיר שליטה לחייו, שיוותר על כל בסיס החיים כדי להיות אמיתי יותר עם עצמו, מודע יותר לצרכים שלו. לא הצליח לתפוס את מהירות ההתנתקות שלה, כיצד יכלה להיישיר אליו מבט בעיניים תכולות ולומר משפטים כמו "כשאין חיבור בגוף אז הניתוק מהיר יותר" ו"ממילא מה שהיינו זה חברים ולא זוג, כבר מלכתחילה". ושוב, בלב רועד הוא חושב, בשם "החברות" הזאת היא נטלה לעצמה חירות גדולה להתערב בקשר שלו עם שרית, בקשר עם הילדים, היא דרשה ושפטה ותבעה והביאה להתמוטטותו. ללא חמלה. הוא קורא מאמר של פרויד על בתולים. נדהם למצוא את הדברים שמצטט פרויד מקרפט־אבינג על שעבוד מיני: "מידה בלתי רגילה של התאהבות וחולשת האופי מהצד האחד, אנוכיות בלתי מוגבלת מהצד השני, מתוך השילוב של שני אלו גוזר קרפט־אבינג את התהוות השעבוד המיני." קשה לו לקרוא את הדברים. פרויד כותב שהיום (1917!) יותר ויותר גברים מדווחים על שעבוד מיני בהשוואה לעבר (התופעה נפוצה ושכיחה יותר אצל נשים). אצל גברים השעבוד המיני הוא תוצאה של "התגברות על אימפוטנציה נפשית באמצעות אשה מסוימת שהגבר האמור נשאר קשור אליה מאותו רגע ואילך". הוא בוכה בקרבו. לאן הגיע. מנסה להזכיר לעצמו את מאורעות השנה האחרונה. העזיבה של הבית, המעבר לדירה עם אחיו הצעיר, המריבה עם אחיו הצעיר והעזיבה שלו את הבית, רגעי הבדידות, רגעי ההיי המטורפים בעישון הגראס עם ירון, הלס"ד שלקחו, ההתעללות הרגשית, המעבר חזרה לשכונה, החגים ללא הילדים, "ספטמבר השחור" קוראים לו הגרושים, והוא מרגיש פתאום מדולדל, חסר כוחות. בדיוק השתנה מזג האוויר, הסתיו מכה, וטפטוף זרזיפי נופל עליו בדרכו לקפה של הבוקר. הוא נזכר ברעות ובכמיהתה לחורף, בהצבה שלה את החורף כנקודה שבה יהיה מפנה בקשר, "תוכל לחבק אותי כמה שאתה רוצה", אמרה. שקרים על גבי שקרים. הוא מנסה להגיע להבנה למה התמסר לשליטה שלה בצורה מוחלטת כל־כך. רעות תמיד השאירה פתח, שאולי תתמסר גם היא בסוף, אם ישתדל מספיק אולי זה יקרה, וככל שהאובססיה שלו הייתה גדולה יותר כך גם הדחייה שלה הייתה גדולה יותר, והיא הייתה נעלמת ולא ישנה אצלו. ובאמת, כמה פעמים נשארה לישון? ארבע פעמים? לא יותר. שלושה ימים אחרי שנפרדו כבר הייתה עם אחר וישנה במיטתו. והוא מדמיין אותה אומרת לו: "אבל מה אתה רוצה? נפרדנו, נכון? אז מה בדיוק העניין? גם אתה יכול לשכב עם מישהי אחרת." אבל הוא לא יכול לשכב עם מישהי אחרת, עם כל ההרסנות, עם כל הפוגענות ואולי דווקא בגללן. ניסה להיפרד מרעות. פעם אחר פעם. היא ניצלה את האהבה שלו, את הטיפול שלו בה, את ההערצה שלו כלפיה ואת התמיכה הנפשית המוחלטת שהעניק לה, על חשבון הכול. זה הוא, אלה חייו. להגיד את זה לעצמו קשה. הוא נע בין ייאוש לשמחה. בין שמחה על החופש שיש לו, על האפשרויות הפתוחות לפניו, לבין ייאוש ומחשבות התאבדות. אולי המצב הסיפי הזה שהוא נמצא בו הוא הקשה ביותר. מרגיש שבקלות הוא יכול לעבור לצד האחר. למסור את עצמו לכדורים ולתרופות ואפילו לאשפוז פסיכיאטרי, להגיד שזהו, אין לו כוחות יותר. הוא לא יכול להתמודד עם עומס הדברים, עם השנים שבהן חי רחוק מעצמו. קשה לקום בבוקר. שרירי הידיים כואבים כשהוא מרים כוס, הוא לא מסוגל לעשות דבר מלבד לומר את הדברים האלה.

פוחד להיות לבד. קשה לו לחשוב על עצמו לבד, קשה לו לחשוב על עצמו לבד עם הילדים. הוא בכלל לא יודע איך זה להיות לבד. ששת החודשים הראשונים בלי שרית היו כמו עולם אחר, התמודדות עם עולם חדש שבו הוא לא לגמרי חי אלא פשוט מושך מיום ליום, מנסה להתמודד עם דברים בסיסיים, אוכל, מצעים, כביסה, תפקוד בסיסי בעבודה. מה הנרטיב של החיים שלו? מה הסיפור שלו? אולי יהיה טוב לבודד כל תחושה, כל הפרעה בנפרד, לתת לה מקום, אפילו שהכול קשור לכול. לספר מה קרה לו ולראות מה זה מעלה אצלו, איזה טקסטים ואיזה הלכות, ואיזה סיפורים. אולי יבין את עצמו טוב יותר, אולי תתעורר בו שוב האהבה למשנה ולתלמוד שהיו מקורות מהות בעבורו, אולי תתעורר בו האהבה בכלל. הוא נזכר ב"מה הסיפור שלך". הוא וירון ביקשו מאנשים לספר להם את סיפורם האישי בשלושה משפטים:

 

אני לא אוהבת להיות תלויה באחרים כי אי אפשר לסמוך על אחרים; התאכזבתי הרבה; אני אעשה כל שביכולתי שיהיה לי טוב; ואני מאמינה שאלוהים, שהוא המחליט הסופי, יחליט טוב בשבילי. (דורית)

גדר היביסקוס ירוקה עם פצעים אדומים גדולים, רחבים, וילד נשען על סנטרו, בוהה מעבר אליה; תלמיד שלומד על־ידי לימוד אחרים, ללא הרף, ללא הרף; תווים מוזיקליים שטים בחלל, לעיתים בכאוס ובאנדרלמוסיה ולעיתים בהרמוניות מופלאה, מחפשים גוף. (ברק)

הרבה חוסר ביטחון; הרבה אהבה לתת; לא יודעת למה לתת? למי לתת? (זהבית)

ילדה מבולבלת שרוצה להתבגר; זקנה שרוצה לשוב למקומות שהיא מעולם לא הייתה בהם; מספרת את הסיפור במקום לחיות את החיים, ולא יודעת מה לעשות עם כל זה. (רעות)

ילד שרוצה באהבה של אמא שלו אבל קשה לו להשיג את האהבה של אמא שלו ובסוף הוא יהיה בן למשפחה של כולם. (שמואל)

I was raised to have great hope. I had the chance to feel great emotions, and I lost it all. (Emily)

ילדה בת שש נוהגת במכונית אדומה פתוחה עם סיגריה וכובע רחב שוליים ומשקפי שמש. מחזיקה קלסר, טוענת שהיא סטודנטית לסטטיסטיקה. מעבר לנערה מחוצ'קנת ורזה עם גיבנת, היום, אשה שרוצה לחזור להיות הילדה במכונית האדומה, והאפשרות לפנטז שהיא סטודנטית לסטטיסטיקה. (נירה)

 

ירון היה ידיד הנפש שלו עד שנכנסה רעות לחייו. מייד אחרי שהוא ורעות התחילו את הקשר הפסיק את הקשר עם ירון. לא בכוונה תחילה, זה פשוט קרה. עוד התנתקות. ירון היה המום. לא הבין. לא עזרו כל ההסברים שלו שהוא מבלה כל דקה פנויה עם רעות ויש את הילדים והעבודה והוא פשוט לא יכול להכיל יותר. ירון נפגע והתרחק וכעס ודיבר עם כל מי שהיה יכול על ההתרחקות המפלצתית שלו. זה יותר מדי בעבורו עכשיו. המחשבה הזאת קשה מדי בעבורו, והוא מכריח את עצמו לחשוב על דברים טובים. הילדים. נקודת אור. עצמו ובשרו, מלאי חִיות, שמחה ותמימות. השהייה איתם ממלאת, והשיחות איתם מצחיקות ומרתקות. על הפחד מהמוות, על הקושי בזה שהוא ושרית נפרדו. על הפרידה מרעות. הוא חושב על הקשר בין רעות לילדים. היא שיחקה איתם ונתנה לו עצות איך להתנהג איתם, דיברה על הפגיעה שלהם כתוצאה מהפרידה ועל המריבות בינו ובין שרית שפוגעות בהם פגיעה אנושה שלא תתקון לעולם. נטלה לעצמה חירות גדולה, והוא התנגד מולה לפרשנויות הכבדות שלה וניסה לעודד את רוחה, ובו בזמן הפנים את הדברים שאמרה ופעל כאילו סוף העולם הגיע. גוג ומגוג. שרית היא השטן, היא משתמשת בילדים ומשקרת לו כמו למשל באותו אחר צהריים שבו גור הגיע לכמה שניות להגיד שלום ואמר שאמא לא מרשה לבוא אז הוא לא יכול להישאר זמן רב. רעות עשתה מזה סצנה שלמה, "הילד נפגע, אמא שלו לא נותנת לו להיות בקשר עם אבא שלו", משליכה עליו, על גור ועל שרית את מה שהיא עצמה מרגישה, ואילו הוא אמר לגור: "זה בסדר, אתה יכול להגיד לאמא שבאת". ונישק אותו על ראשו ועל לחייו. איך עשה את זה? נכנס לקשר עם מישהי לא יציבה ונתן לילדים להיקשר אליה, ואז כשהקשר נגמר היא נעלמה מהחיים שלהם.

והרי יש קשר בין דת והפרעות נפשיות. הוא ניהיליסט. קיבל את ההנחה שאובדן האלוהים מהותו שגם צורכי הנפש מבוטלים וכל מה שנשאר הוא עבודת הגוף והצרכים והתאוות האישיות? אנשי הדת טוענים שוויתור על האמונה באלוהים לא משאיר סיבה או אפילו זכות להאמין בנפש ובדרישותיה. אריך פרום התייחס בביטול לטענה הזאת וקבע שרוחניות אינה קשורה לאמונה באלוהים דווקא. אבל הוא מרגיש את הדבר הזה ביתר שאת כרגע. הפנים את נקודת המבט הדתית שמתוך האמונה צומחת גם רוחניות, גם הומניות. אבל לא בדיוק. זה לא שהוא מרגיש שאין לו זכות לתת לנפש את דרישותיה הרוחניות, אלא שכעת, כשהוא בא להיות בעולם ללא אלוהים, הוא מרגיש רצון לא להיות כפוף לשום סדר, הוא רוצה להיות כפוף לסדר היחיד ששמו אי־סדר. אריך פרום מגדיר כל מערכת משמעות כדת, ולכן דת יכולה להיות גם הערצת הכסף וגם הערצת עצים או כוח בלתי נראה או פסלים. פרום מתעניין בשאלה "איזו דת" ולא בשאלת "הדת" כי הוא טוען שכל מערכת מביאה איתה משמעות וארגון לחיים. לפי פרום גם ניהיליזם יכול להיות דת. השאלה שמעניינת את פרום היא אם הדת הזאת, אם מערכת המשמעות הזאת, מקדמת את התפתחות האדם ואת הסגולות האנושיות שלו או משתקת אותן. וברוח הזאת הוא רוצה לבחון אם ההתנהגויות שלו עכשיו, הניהיליזם שלו, מקדימם את ההתפתחות שלו כאדם, ולהפך, אם הטקסים הדתיים, התודעה הדתית, אם הם הפכו אותו לאדם טוב יותר, אם הם עודדו את החשיבה העצמית שלו, את החמלה שבו, את הצדדים האנושיים שבו, או אם הם שוללים ממנו את החופש, משעבדים אותו, משאירים אותו מאחור, שולטים בו.

וגם פרויד, ב'טוטם וטאבו', ניתח את הקשר בין טקסים ונוירוזות — בניסיון הראשון ליצירת דת, באיסור על גילוי העריות הנמצא בהתאמה לאיסור אכילת חיית הטוטם וההיתר לאכול אותה בסעודת קורבן שנתית, באלה זיהה פרויד מענה לנוירוזה, לאשמה כבדת משקל על רצח האב הקדמון שניסה למנוע את קיום יחסי המין עם האחיות והאמהות. אבל הוא מרגיש שכיוון שפרויד לא היה אדם דתי הוא לא עמד על הקשת הרחבה של תפקודי הדת בחיי הנפש, כי הדת לא שימשה רק ליצירת מקום שבו אפשר להביע הפרעות, אלא גם כמקום שיוצר משמעות, שמעמיד יסודות לאהבת הרֵע ולאהבה העצמית, ובמובן הזה יש משהו בתפיסה שאין כל סתירה בין דת ובין התפתחות נפשית ורוחנית אמיתית, בין שהיחס לדת כאן הוא מהותי ובין שהוא פרגמטי. אבל לדת יש גם תפקיד במִשמוע של אנשים, בהשארה שלהם בתלם, ביצירת קונפורמיזם. פינות שבהן הדת מתכרבלת לה ועושה בתוך אדם כבשלה. יש לדת כוח להשתלט על הנפש ולהביא אותך לכניעה ולרפיסות הדעת. יהודים רבים כל־כך מגדירים עצמם מסורתיים. הם מקיימים את הטקסים היהודיים הקשורים למעגל השנה ולמעגל החיים היהודי. הם אומרים לעצמם, אנחנו ליברלים, אנחנו מאמינים בקִדמה ובחתירה לאמת, אנחנו מאמינים באל, אבל לא באל כועס, מפלה וגזעני אלא באל המקדם שלום, חמלה ואהבה. אבל כיצד הטקסים האלה שהם מקיימים, הנטועים עמוק בתודעתם, כיצד הם משפיעים על נפשם? תשובה כללית לשאלה הזאת נתנו פרויד ופרום ופסיכואנליטיקאים נוספים: הדת היא דרך להתמודד עם המצב הכאוטי בעולם. השאלה היא אם הוא יכול לראות בדת משהו מעבר לזה, מתוך החוויה שלו, מתוך ההתמודדות שלו, מתוך הדתיות והחילוניות שלו, מתוך הילדות והבגרות שלו, מתוך החוזק והחולשה שלו. המטרה שלו היא לחפש אחר האמת, לא ליישר קו עם הנורמות אלא דווקא להכיר את עצמו. לשאול את עצמו, מה ברציונליזציות שהנפש שלו עושה נח על מצע אמיתי של רגש ומה הוא בסך הכול קלישאות שאין להן בסיס. איך הוא מסוגל לנתק מגע כך, למה הוא פוחד להיות לבד.

המילה "הפרעה" מדויקת פה. "יהודי בהפרעה". כשהיה מספר לבועז על מחשבות ההתאבדות שלו ועל הקושי שלו ושואל אותו אם הוא בדיכאון ומספר לו שבסוף הערב הוא שוכב שמוט ידיים ורפוי בזמן שהילדים לידו שואלים, "אבא, מה, אתה הולך לישון?" בועז אמר לו שזה לא ממש דיכאון ושהוא מתפקד וזה הדבר החשוב. ואולי כל חייו הוא נמצא בסף הזה, מתפקד אבל בקושי, מציץ לתוך הפרדס אבל לא נכנס ממש, והוא נזכר שדווקא בן עזאי, שרק הציץ, מת בסופו של דבר, ואילו אלה שנכנסו לפרדס נפגעו, אבל לא פיזית, והמצב הזה של לעמוד על הסף של ההפרעה הנפשית מאפשר גם את הדיבור הזה עכשיו. הוא לא מתיימר לדעת משהו אישי על הפרעה נפשית כזו או אחרת אלא רק בתור מציץ, וההצצה הזאת נותנת לו תמונה מסוימת כלשהי, אבל לא יותר מזה. הוא אמביוולנטי גם לגבי עצם המילה הפרעה. משהו שמגביל וחוסם את הזרימה. יש בזה משהו. אמנם הוא רוצה להשתמש בהגדרות קליניות כדי להסביר מהי אובססיה, או טראומה, או אישיות גבולית, אבל הוא לא מתכוון לומר משהו קליני על הפרעות הנפש הללו. המילים הקליניות נגישות, אבל הוא לא מתכוון למצב הקליני. הוא רואה את חיי הנפש כקשת שבצידה האחד יציבות ובצידה האחר מעורערוּת, וכל אחד נע על הקשת הזאת מדי יום ביומו, שעה־שעה. הוא רוצה לספר על מצבים שבהם הרגיש מעורער ולנסות להבין מאיפה הגיעה תחושת המעורערות הזאת, מהם מקורותיה. הוא מאמין שהמצב הזה, מרחק־מה מן האבחנה הקלינית, הוא מצב המוכר לרוב בני־האדם. הוא רוצה לברר לעצמו אם זה מצב שלילי. מי היה לולא ההפרעות האלה? כמה מהיכולת שלו לכתוב וליצור תלויה בהפרעות האלה, ואם זה כך אולי ההפרעות האלה אינן הפרעות כלל אלא הן הדבר עצמו. ובכלל, יש בו התנגדות לתיוג של הפרעות הנפש כמחלות, וכך השימוש ב"הפרעה" והטשטוש בין אבחנות קליניות ובין דיבור יומיומי מתאים לו.

יש בו חששות לגבי המסע הזה. הרי הישועה שלו פה היא גם ההרס שלו. לנבור בפצע הפתוח עוד לפני שהגליד. אולי זה יוציא את המוגלה. אולי זה יגרום נזק שלא יוכל לתקון, אבל האמת היא שאין לו אפשרות אחרת. הוא והיהדות ומה שביניהם ובתוכם. הטקסים היהודיים והיכולת שלהם להביא מזור לנפש אבל גם לטפח את הצד האפל, להגביר נוירוזות. אולי יש עוד אנשים שחוו דברים דומים ויוכלו להזדהות, ואולי התהליך כולו ירפא אותו. ברור לו שהוא רוצה לעסוק גם באותם צדדים שליליים הקשורים לצד האפל של היהדות. למה? קודם כול משום שהוא נמשך לצד הזה. למה הוא נמשך? זאת שאלה שהוא מקווה שיֵדע לתת עליה תשובה כלשהי בסוף התהליך, גם זה חלק מן המסע. תשובה אחת בעייתית כבר עולה במוחו: באופן מוזר, הצד האפל נותן ביטחון, בצד האפל הוא מרגיש שהוא מבין, מכיר, שהוא בשליטה.

בקרוב…

X