טקנומליה | לרכישה באינדיבוק
טקנומליה

טקנומליה

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 130
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 50
- 25

 זוג צעירים ישראלים מגיע לביקור קצר בבירת גרמניה. לכאורה סיפור שגרתי, אבל יש בעיה אחת – הבחור-  איבד את קולו, והוא מתקשר עם חברתו ויתר הסובבים אותו באמצעות פתקים. בימי הביקור הספורים, השניים מתנהלים בין בית-המלון למסעדה, לבר כזה או אחר, וכמובן לאתרי החובה של ברלין. אבל בתוך נפשו של הבחור מתרחש סיפור מקביל, לעתים הפוך לגמרי מהמציאות החיצונית: סיפורו של המפגש הישראלי, היהודי, עם גרמניה שבה העבר מביט, מתנפל, לופת מכל כרזה ברחוב, מכל צליל, מכל אבן, ופתאום לכל דבר יש משמעות נוספת: לא רק היסטורית אלא פואטית, קיומית, עכשווית.

נועם נגרי מצליח בנובלה "טקנומליה"  לנער ולהאיר באור חדש את הסטריאוטיפים המוכרים – לעתים זהו אור מטאפיזי, ולעתים דווקא אור מילולי, פשוט – וכל זה בכישרון כתיבה ייחודי, בשפה שמלהטטת וממציאה עצמה תוך כדי תנועה.

 

נועם נגרי הוא סופר, איש חינוך ומוסיקאי. ספריו הקודמים: "מְצוֹפִים" (2007), "רסיסים של אור שבור" (2012).

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “טקנומליה”

זרקור על נעם נגרי -פורום יוצרים – באתר של נילי דגן

 

עמיקם יסעור על הספר, מארס 2016:

 

מקוריותו של נועם נגרי ניכרת גם כאן כמו בספריו הקודמים. הנובלה הזאת היא בעלת מאפיין לירי מובהק. זווית הראיה הסובייקטיבית של המספר בגוף ראשון. אין זה תיעוד ואין זה יומן. חטיבת הזמן היא שבעה ימים וגם סיום מהורהר לאחר מכן. ההרהורים הללו מוסיפים ממד מעניין לעלילת הספר. נועם נגרי הוא מספר חושב. יש משהו קונטמפלטיבי בכתיבתו.  ובהתבוננותו. הנובלה הזאת אולי אינה ניסיונית כמו ספריו הקודמים אך פרק הסיום הבוחן את מושג התנועה מעניק לה יופי עשיר ומיוחד מאוד. זהו סיפור על מקום אך לא רק סיפור שכזה. זהו סיפור המתאר את ברלין מזווית ראיה אישית וייחודית  לא הנוף החיצוני הוא העיקר אלא נוף הנפש.

הנובלה אינה ז'אנר שכיח במיוחד בספרותינו בשנים האחרונות. נועם נגרי משכיל להתמודד עם ז'אנר זה במקוריות רבה לאחר קובץ סיפורים ורומן.  הנובלה היא מלאכת מחשבת. בולט במיוחד הפרק האחרון של הרהורים על התנועה. פרק בו מוכיח נגרי , כמו בספריו הקודמים, את היכולת המחשבתית שלו ואת נטייתו לבחון דברים. המודרניות שלה מתבטאת גם בכתיבה  האותנטית בגוף ראשון ובבחירה בזמן הווה. האיפוק , ההימנעות מפתטיות ישירה וממצבים מלודרמטיים מוסיף נופך אמנותי ליצירה.

הנובלה נכתבה במקביל לספר אוטוביוגרפי מקיף אותו כותב המחבר כמה שנים. נועם נגרי אינו שוקט על שמריו ומתחדש כל הזמן ואין זה מעט כאשר אנו קוראים  לא מעט יוצרים החוזרים על עצמם.

 

 

אני עוזב אותך לחלומות, שותה כמה שלוקים נוספים, זורק על עצמי את הבגדים שלבשתי אתמול ויורד לכיוון התחנה. בלובי אני רואה אנשים שממשיכים לבוא וללכת, ומשום מה זה מפתיע אותי; התנועה שיש בעולם הזה, לא משנה השעה. תמיד יהיה מישהו שיזוז מפה לשם או להיפך. אני חוצה את הכביש ועומד מול הפוסטר. נדמה לי שאתה מביט עלי, אייכמן, כמו אז כשהייתי ילד, וגם מוסיף עם הרוח שנמשכת איזו תנודה. היא חדה יותר מן הימים שכבר חלפו. אתה מרפרף לי משהו ואני לא יודע מה אתה רוצה. מישהו כנראה קרע עוד כמה חלקים ממך, זה לא הייתי אני.

מה נשאר ממך? חתיכה של רגל, חתיכה של זרוע, ומה זה שם… חצי פנים ומשקפיים? אני מחליט למשוך דרך הפתח הצר את שארית הפוסטר הזה, את השאריות העלובות שנשארו ממך. אתה בידיים שלי עכשיו, אבל מה בעצם אעשה איתך?

 

*

 

"אתם ביחד?" השומר פונה עכשיו אלי. אני מהנהן בראשי. "כמה זמן אתם ביחד?" הוא מוסיף לתחקר. פניו מרצינות. שכבות חדשות של עור יוצאות מן הנקבוביות של הלחיים שלו ונערמות על הפנים. הן מתקפלות אט־אט אל תוך עצמן. נתלות מן הלחיים כלפי מטה. הוא נראה כמו כלב בולדוג. את ממהרת להגיב ביובש, "שנתיים," כאילו את עונה על שאלון שביעות רצון. "שאלתי אותו, לא אותך!" הוא שולח לך את המילים הללו באוויר והמבט שלו חודר אל כל וריד פנוי בגוף. "כמה־זמן־אתם־ביחד?" הוא שואל שוב בתקיפות, בנחרצות החותכת. הנשימות שלו הופכות לנחירות מחרישות אוזניים. "אספת אותה מהרחוב, נכון?" הוא שואל וצוחק לכיוונו של איזה שומר נוסף. עכשיו הרגעים האחרונים שחלפו בין שלושתנו מתגלגלים בתוכי, בעודי מכחכח בגרון ומכווץ את הגבות. גם אני יכול להיות בולדוג כשאני רוצה, אלא שלעור שלי לוקח יותר זמן לתפוח. אף על פי כן, אני מנסה לייצב איזו קשיחות מול עיניו הקטנות מדי ביחס לגופו הבנוי. את לוקחת לי את היד הימנית ומצמידה אותה לפופיק. את מנסה להחזיר אותי, כנראה, אל חבל הטבור.  זה לא אופייני לי, אבל אולי הפעם אעשה משהו בנידון. רגע של טירוף הוא אינו רגע שאפשר לחשב מראש. אחיזה של איבוד דעת היא משהו שאי אפשר להבין את המספרים שלו. את ממהרת לומר בקול רם כמו בניצחון קטן, "הוא לא יכול לדבר… הוא איבד את הקול." הוא צוחק צחוק קולני יותר. קולני יותר, שרירי יותר; הוא מעונין בתגרה, הוא עורג להתריס בכוונה תחילה.

נועם נגרי הוא חיפאי, יליד 1980, דור שביעי בארץ. מורה, מוסיקאי וסופר.

בוגר תואר שני בהצטיינות בסוציולוגיה מטעם אוניברסיטת חיפה, ובוגר מכללת אורנים להוראה בה הוא מלמד כיום.

בעבר שימש כמבקר מוסיקה במספר מגזיני תרבות מקומיים, לימד הפקה ותקליטנות במכללת בי פי אם והנחה סדנאות האזנה למוסיקה.

עד עתה הוציא שלושה ספרים: קובץ הסיפורים “מצופים” (2007, גוונים), הרומן “רסיסים של אור שבור” (2012, גוונים), והספר הנוכחי, הנובלה "טקנומליה" (2016, הוצאה עצמית).

X