טעם התקווה | לרכישה באינדיבוק
טעם התקווה

טעם התקווה

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 250
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 32

איה לוין, סטודנטית למשפטים שבורת לב ממערכת יחסים קודמת, מנתבת את החיים שלה למסלול אחד בלבד, לסיים את לימודיה ולשמור על עבודתה החדשה כמארחת במסעדת 'מקום בשוק' שבירושלים.

נתיב החיים שתכננה לעצמה משתבש, כשהיא מכירה את שף איתן –

הבוס החתיך שלה ששולח לה מסרים סותרים ומעסיק את מחשבותיה ללא הרף.

איתן שדה, שף מפורסם בעל עבר כואב והרסני, לא נשאר אדיש לנוכחותה של איה במסעדה שבבעלותו, ובערב גורלי אחד, כשהוא מרשה לעצמו לעבור על כל הכללים,

היצר מתגבר על ההיגיון והשניים נשאבים למערכת יחסים מלאה באהבה, תשוקה וסודות.

על רקע יחסיהם המתחממים ולמורת רוחו, איה מגלה עוד ועוד פרטים על עברו שמערערים את בטחונה וגורמים לשניים לבחון מחדש את טיב יחסיהם.

האם הם יעמדו במבחן התוצאה?

האם האהבה שהם חולקים באמת תנצח את כל המכשולים שעומדים בדרכם?

האם הם יגלו מהי טעמה של התקווה?

"טעם התקווה" – הינו סיפור שלא ישאיר אתכם אדישים לרגע וייקח אתכם למסע של אהבה, טעמים ויצרים שיגרום לכם להחסיר פעימה.

 

"טעם התקווה" הוא ספר ראשון בסדרה.

המשך יבוא…

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    טעם התקווה/ זהבית ארצי.

    זה הספר האחרון שהשארתי למרתון הקריאה הרומנטית שלי השבוע!
    בשבוע האחרון הרגשתי שיש מבול של ספרים חדשים, השקות וכמעט ואין זמן לשעות שינה…
    מתחילת הספר אפשר היה להבין כי מדובר בסיפור איכותי בטעם מיוחד.
    זה ספר ראשון בטרילוגיה בת 2 ספרים כשספר ההמשך "טעם האהבה" אמור להתפרסם בקיץ.

    העלילה מתרחשת בירושלים בשוק מחנה יהודה, בנחלאות בגבעה הצרפתית בברים ובמסעדות הפזורים בשכונות העיר.
    אפשר להרגיש את קסמה הייחודי של ירושלים באוויר.

    איה גיבורת הספר היא לא פראיירית! היא אומנם ילדה טובה ירושלים אך במקביל היא ניחנת בסקרנות ועקשנות
    היא יודעת מה היא רוצה ומתעקשת להשיג את מבוקשה.
    היא לא מסוג הנשים שמצייתות להוראות..
    היא דורשת מאוהביה וחבריה הקרובים שמקיפים אותה את האמת בכל מחיר אך לצערה דווקא אלו מסתירים ממנה מידע, מעגלים פינות ומוסרים לה חצאי אמיתות .

    איה מתגוררת בירושלים בדירה שכורה והיא סטודנטית למשפטים בשנה השלישית באוניברסיטה העברית.
    בהמלצת שותפתה לדירה ליאת שהיא גם הBFF שלה היא ניגשת למסעדת "מקום בשוק" ומנסה להתקבל שם לעבודה בתפקיד המארחת.
    "מקום בשוק" היא כוכב עולה בסצנת המסעדנות הירושלמיות והיא מנוהלת ע"י 2 שפים : שף דני ושף איתן.
    בעוד שף דני מקבל אותה מידית לעבודה, שף איתן הוא במשבצת של הגבר הנחשק והמסתורי.
    הוא בוס קשוח ודורש מאיה ומכול עובדיו לקרוא לו שף איתן.
    מלבד היותו בשלן מדופלם, הוא חטוב , סקסי ויפה תואר.
    יש לו עבר אלים ובאמתחתו הוא מחביא סוד אפל ומסתורי שהשפיע על כול מהלך חייו.

    איה מחלימה מפרידה כואבת שהתרחשה לפני כשנה. בתחילה היא חושבת שהאקס שלה העדיף להתפרפר, להכיר אחרות וזו הסיבה הרשמית לפרידה ולשברון ליבה .
    בזמן הזה מאז הפרידה איה יצאה לכמה דייטים בודדים שלא המריאו לשום מקום.

    בתחילה תשומת הלב הפתאומית משף איתן הקשוח מבלבלת אותה, אחרי הכול הוא הבוס שלה – היא זקוקה לעבודה ולכסף . בנוסף קשה לה להבין מה באמת שף איתן רוצה ממנה ואם בכלל הוא "סגור על עצמו".
    חבריה הקרובים לא מתלהבים מהרומן המתפתח והם מזהירים את איה מפני איתן, הרי היא לא באמת מכירה אותו וכדאי שתיקח את הזמן, שלא תמהר להיסחף למערכת יחסית עמו ובעיקר שלא תמהר להכניס את שף איתן לליבה .
    עבור איה האזהרות האלו מגיעות מאוחר מידי, לאחר ששף איתן כבר השתרש עמוק בליבה.

    החיבור בין איה לאיתן והכימיה ביניהם מידית אבל סודות העבר שכול אחד מהם שומר לעצמו מערימים עליהם מכשולים שמאיימים על הקשר הרומנטי והם בעלות פוטנציאל הרסני.

    איה מנסה לפעמיים ללכת בין הטיפות .היא צמאה למידע וכשהוא לא מגיע היא חשה מתוסכלת. ובמקביל שף איתן מתכעס ומתפרץ כשנשאל על ידי איה על עברו או על סדר יומו .
    כשהוא נרגע ומתרצה הוא מסביר לה:
    "בלי שאלות , בלי חקירות , כל מה שצריך לעניין אותך זה שאני רוצה אותך , ואני יודע שאת רוצה אותי".

    איה רוצה להכיר את עברו אך התיבת פנדורה הפרטית שלו נשמרת בקפדנות , בה הוא לוכד את השדים והפחדים שלו. איתן עדיין לא בשל ולא מוכן להוציא את תיבת הפנדורה שלו מהארון.
    בשנים האחרונות לשף איתן יש תוכניות מסודרת לגבי מטרתו העיקרית והיא נקמה.
    נקמה במי שלקח לו את היקר מכול ומסתבר שכדי להשיגה הוא מוכן לפגוע במי שעומד במסלולו גם אם זו איה.
    כשהוא מנסה להסביר לה מה הוא מרגיש כלפיה הוא אומר:
    "איך אני אסביר לך את זה , את עוררת בי משהו, מבלי להתכוון ומבלי שאפילו אני הייתי מוכן לזה, קצת כמו שזורקים אבן קטנה למים או לשלולית והיא יוצרת מעגלים של גלים קטנים….את האבן ואני השלולית".

    ככל שמתקדמים בקריאה ניתן כבר להבין ולחבר את החוטים שזהבית טוותה לאורך הספר, כך שכול חובבי ספרות המתח והבילוש יכולים להסיק ולנחש את הסוד הגדול .
    למי שיתקשה בפיצוח אין מה לחשוש הכול יתגלה בצורה מפורשות ולא יהיה מקום לטעויות.

    בקריאה ראשונה עושה רושם שהמנה האהובה על איתן היא פטריות ממולאות בפרמז'ן ובגבינת עיזים ביקשתי מזהבית את המתכון ואני מקווה שהיא תשלח לי אותו או מקסימום תפרסם אותו בספר הבא
    : )

    "לטעם התקווה" יש תוכן, יש עלילה מעניינת, יש דמויות משנה מעניינות שתורמות להתפתחות העלילה ויש להם פוטנציאל לסבך את העלילה.
    זהו ספר מפתיע, מרתק שמתובל בכול התבלינים הנכונים וכשהוא מסתיים הוא ללא ספק משאיר טעם של עוד. יש בו את כול המינונים הנכונים והוא המתכון לאפיית ספר טעים וקטיפתי.
    סצנה בלתי נשכחת שכדאי לשים אליה לב כוללת: נרות , נייר דבק וגבר קשור למיטה .

    הספר מסתיים כמובן ברגע דרמתי שכולל דמעות, שכרות, וכאב לב .
    אז אחרי שטעמנו את טעמה של התקווה נשאר להמתין ל"טעם האהבה " ולקוות שהוא יישאר, מסקרן , איכותי וישמור על הקצב של הספר הזה.

הוסף חוות דעת

בקרוב…

"דרושה מארחת חייכנית, נעימה ושירותית."

אני מביטה בשלט שצמוד לחלון המסעדה, כדי לוודא שהוא עדיין שם, ואז ניגשת בהיסוס לדלת הכניסה.

'מקום בשוק' נחשבת לפנינה החדשה של שוק מחנה יהודה בירושלים, מסעדה צעירה שפתוחה רק שנתיים וחצי, אבל כבר הספיקה לקבל ביקורות מאוד טובות בעיתונים. אני עצמי עדיין לא אכלתי שם. כסטודנטית למשפטים, מסעדות מהסוג הזה לא נמצאות ברפרטואר התקציבי שלי, במיוחד לא בחודש האחרון, מאז שהפכתי למובטלת.

אני מתגברת על ההיסוס ופותחת את דלת המסעדה, המקום הומה אדם, טוב, אחרי הכול זה יום שישי בצהריים. קולות האנשים וריחות המסעדה רוחשים סביבי ומתמזגים עם קולה של ריהאנה שבוקע מהרמקולים, עד שלרגע קטן אני שוכחת לאיזו מטרה באתי בכלל.

"שלום." מקבלת את פניי בחורה קטנטונת עם שיער שחור אסוף לקוקו גבוה.

"היי," אני עונה לה בחזרה. היא מסמנת לי להמתין ואז מקלידה משהו במחשב שלפניה.

"הזמנת מקום?" היא שואלת ואז בוחנת אותי.

"לא", אני ממלמלת, ופתאום חושבת לעצמי שאולי זה לא היה רעיון כל כך טוב לבוא לפה. הבחורה שולחת אליי חיוך מתנצל. "אז תיאלצי להמתין בסביבות החצי שעה, עד שיתפנה מקום. אנחנו עמוסים, את יודעת, זה יום שישי בצהריים."

"אני פה בנוגע לעבודה," אני קוטעת אותה ומצביעה על השלט שבחלון לידנו. היא מסתכלת בי במבט מבולבל ואני מסבירה, "השלט פה אומר שאתם מחפשים מארחת."

היא מצחקקת ואומרת, "אם השלט אומר אז כנראה שזה נכון. איך קוראים לך?"

"איה," אני עונה.

"נעים מאוד, אני שביט. את יכולה לחכות בבר, אני אלך לקרוא לדני, הוא אחד הבעלים." היא מצביעה על הבר הגדול שבקצה השמאלי של המסעדה.

טוב, זה היה קל יותר מהמצופה. אני ניגשת לבר ומתיישבת לידו על כיסא עץ גבוה. בחור נאה עם שיער חום ועגיל בגבה ניגש אליי, אני משערת שהוא הברמן.

"שלום בלונדי, את רוצה לשתות משהו?" הוא שואל ושולח לעברי חיוך פלרטטני.

"אני רק מחכה לדני," אני ממהרת להגיד.

"אז איזה כיף לדני," הוא עונה לי בקריצה, "אם תרצי לשתות או לאכול משהו תקראי לי, אני אדם." הוא מניח את ידו על חזהו ומשתחווה קלות, ואני מחייכת במבוכה. למזלי, אחד הלקוחות מסמן לו שהוא רוצה להזמין, ואדם ניגש אליו בחוסר רצון.

כשהוא מתרחק ממני לקצה השני של הבר, אני מתפנה לבחון את המסעדה. השולחנות מעץ מהגוני כבד, כמו גם הבר, ומפות בד בצבע קרם־שמנת מכסות אותם. אני מציינת לעצמי שהמסעדה נראית מזמינה וחמימה, אבל גם יש בה שיק יוקרתי. על קירות המסעדה תלויות לא מעט תמונות, ואני שמה לב שאלו רק תמונות של ירושלים – חלקן בשחור־לבן וחלקן צבעוניות. בתמונה אחת אני רואה את טחנת הרוח של ימין משה, בזו שלידה את שער האריות, ומאחורי הבר תלויה תמונה ישנה בשחור־לבן של הכותל המערבי. שני החיילים בה עומדים בגבם למצלמה ונשענים על הכותל, נראה שהם מתפללים. בקצה הימני התחתון של התמונה רשום באותיות לבנות קטנות, שאני בקושי מצליחה לקרוא,

"הכותל המערבי" 1982, צלמת: ריטה ש.

"היי," שביט פתאום מופיעה לידי, "דני כבר יהיה איתך, פשוט יש עומס במטבח," היא מסבירה.

"זה בסדר, אני אחכה," אני אומרת. אם כבר הגעתי עד לכאן, כמה דקות המתנה כבר לא ישנו הרבה.

"אחלה, אני חייבת לחזור לכניסה כי מגיעים לקוחות, אבל אם תראי בחור עם זקן צרפתי ובנדנה אדומה על הראש, תדעי שזה דני," היא אומרת ומתחילה לפסוע בכיוון הכניסה של המסעדה כשלפתע היא נעצרת ומסתובבת שוב אליי, כשחיוך מעודד על פניה, "ושיהיה בהצלחה."

"תודה," אני משיבה בחיוך. מכיוון שלא נותר לי אלא להמתין, אני ממשיכה לבחון את המסעדה. המטבח מחובר לצד הימני של הבר באמצעות חלון גדול פתוח, שדרכו ודאי מעבירים את המנות למלצרים. אמנם לא ניתן להיכנס למטבח דרך הבר, אבל בהחלט אפשר להציץ על הנעשה בו וזה בדיוק מה שאני עושה.

אני מבחינה בבחור עם בנדנה אדומה, הוא מוריד את הסינר שקשור למותניו, מוסר אותו לאחד הסו־שפים ויוצא מהדלת הצדדית של המטבח, מקיף את הבר וניגש אליי.

הייתה זו ליאת, השותפה שלי לדירה והחברה הכי טובה שלי, שסיפרה לי על תפקיד המארחת כמה שעות מוקדם יותר. ישבנו בדירה שאנחנו שוכרות במושבה הגרמנית בירושלים ושתינו את הקפה של שישי בבוקר. ליאת ואני חברות עוד מהתיכון, נולדנו וגדלנו בכפר סבא, היא לומדת עיצוב פנים בבצלאל, וזה אומר שהיא היצירתית מבין שתינו, ואילו אני הרצינית, סטודנטית למשפטים באוניברסיטה העברית.

"הבחור פשוט היה חופר ברמות," אומרת ליאת ולוגמת מהקפה שלה, היא מתכוונת לבחור שהיא יצאה איתו אתמול בערב.

"אז אני מבינה שהדייט שלך לא היה משהו?" אני ממלמלת ומרימה אליה מבט ממסך הלפטופ שלי.

"הוא כל היום מדבר על כמה כסף שהוא עושה, ועל כמה שהוא תותח ומהמם, הוא לא צריך לצאת עם אף אחת כי הוא כבר מאוהב בעצמו," היא משיבה בטון ממורמר.

אני צוחקת ושואלת, "לפחות מהאוכל במסעדה נהנית?"

"מאוד!!" עיניה של ליאת נדלקות, "אוכל מדהים ומיוחד, זו מסעדה ממש טובה."

"נו, לפחות זה," אני אומרת ונכנסת לעוד אתר דרושים שאני מנויה אליו.

ליאת נושפת בקול, "את עדיין מחפשת עבודה, אה?"

"כן," אני רוטנת, "ואני לא מצליחה למצוא משהו שמתאים לסטודנטים."

נאלצתי להתפטר מהעבודה הקודמת שלי, כמזכירת ערב במשרד עורכי דין, כי הבוס שלי לא הסכים שאקח כמה ימי חופש כדי ללמוד בתקופת המבחנים. והאמת שגם די נמאס לי לעבוד שם. אז ככה יצא שסיימתי את סמסטר א' של השנה השלישית שלי במשפטים עם ממוצע ציונים של תשעים ושתיים אבל בלי עבודה.

"את יודעת," היא אומרת לפתע, "עכשיו אני נזכרת שראיתי אתמול שלט במסעדה, שהם מחפשים מארחת."

"אממ… מארחת במסעדה?" אני חוזרת אחריה בחוסר התלהבות ומעקמת את פי.

"איה, הגיע הזמן להתפשר!" היא נוזפת בי. "את רוצה לבקש שוב מההורים שלך כסף לשכר דירה בחודש הבא?"

"אוף, אני שונאת כשאת צודקת!" אני משיבה בעצבנות. למרות שתפקיד המארחת לא כל כך קורץ לי, אני יודעת שאני לא יכולה להיות מפונקת יותר.

"כמה קשה זה כבר יכול להיות?" אומרת ליאת בעידוד, כשהיא מבחינה בהיסוס שלי.

אני מגלגלת את עיניי ונאנחת, "את יודעת שאני לא טיפוס של מארחת."

"איזה שטויות את מדברת," ליאת מבטלת את דבריי, "מה זאת אומרת, את לא טיפוס של מארחת? את צריכה רק לחייך, להושיב את האנשים במקום שלהם ולהביא להם תפריט."

"זה נשמע משעמם," אני נושפת בזלזול.

"איה, בתור אחת שעבדה כמזכירה במשרד עורכי הדין הכי משעמם בירושלים, אני לא חושבת שאת יכולה להגיד 'משעמם' על מסעדה כמו 'מקום בשוק'," היא פוסקת, ואני נאלצת לשתוק בהסכמה.

"תנסי, מה יש לך להפסיד?" ליאת ממשיכה לדחוק בי. טוב, אם יש מישהי שיכולה לשכנע אותי לעשות משהו שאני לא כל כך רוצה, זו ליאת.

"אוקיי, אני אנסה," אני מתרצה, וליאת מחייכת ומיד מעדכנת אותי ש'מקום בשוק' נבחרה לאחת המסעדות הכי נחשבות בארץ לשנת אלפיים ושלוש עשרה. הבעלים שלה הם דני רוזנמן ואיתן שדה, שני שפים מאוד מפורסמים, ירושלמים. דני למד בישול בארצות הברית ועבד במסעדות הכי יוקרתיות בניו יורק. איתן דווקא למד בישול בארץ, עבד כמעט בכל מסעדה נחשבת בירושלים וגם ניהל את המטבח של 'רוסריו' האגדית.

דני רוזנמן מושיט את ידו ואני לוחצת אותה. הוא בחור מגודל עם זקן צרפתי ובנדנה מסביב לראשו, בדיוק כמו ששביט, תיארה לי אותו.

"אני איה לוין," אני אומרת לו לאחר שהוא מציג את עצמו.
"אז איה לוין, יצא לך לעבוד פעם במסעדה?" הוא שולח לעברי מבט חוקר.

"לא," אני משיבה בחוסר בטחון, "העבודה האחרונה שלי הייתה כמזכירת ערב במשרד עורכי דין, אני סטודנטית למשפטים," אני מנסה להסביר.

"עבדת במשרד עורכי דין פה בירושלים?" הוא מתעניין ואני מנידה בראשי לאישור.

"את ירושלמית?" הוא מסיק מדבריי.

"לא, אני מכפר סבא," אני מתקנת אותו, "אבל אני גרה בירושלים כבר שנתיים וחצי מאז שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית, ואני מאוד אוהבת לגור כאן".

"כן, זה מה שקורה לרוב האנשים שעוברים לגור כאן, הם מתאהבים בעיר הזו," הוא משיב בחיוך, "אז את לומדת משפטים? אני מניח שלמסעדה הזו לא תזיק עורכת דין בפוטנציה," הוא אומר בחיוך.

אני מחייכת אליו חזרה, להפתעתי הלחץ והחשש שהרגשתי קודם לכן מתנדפים ממני כלא היו ואני מוצאת את עצמי משועשעת מהשף החביב שמולי.

"העבודה במסעדה לא מסובכת, אני מניח שלימודי משפטים יותר מורכבים," הוא אומר, "המארחת צריכה לדעת את התפריט בעל פה, למרות שהיא לא מלצרית, הלקוחות עדיין יכולים לשאול אותה מה כדאי להם להזמין. איך את עם אנשים?"

אני מביטה בו בשאלה, קצת לא ברור לי מה אני אמורה לענות אך לבסוף אני משיבה, "יצא לי לעבוד עם לקוחות בעבודה הקודמת שלי."

דני מחייך ואומר, "המארחת צריכה להיות להיות מנומסת ושירותית גם ללקוחות המעצבנים ביותר, ותאמיני לי שיש כמה כאלה," הוא מוסיף בקריצה. "למלצרים שלנו יש מדים אחידים, חולצה שחורה ומכנס שחור, אבל מארחת יכולה לבוא בלבוש חופשי, בתנאי שהוא ייצוגי ולא מרושל."

אני מהנהנת ומלכסנת מבטי לעבר שביט שעומדת ליד דלפק הכניסה לבושה במכנס מחוייט וחולצת שיפון בצבע בז'. לבוש מחוייט – ספורט אלגנט, אין בעיה בכלל .

"ועכשיו איה, לשאלה הכי חשובה," אומר דני ופניו מרצינות, "האם את אוהבת לאכול?"

"ברור," אני משיבה בחיוך גדול.

דני צוחק ומושיט לי שוב את ידו ללחיצה. "ברוכה הבאה ל'מקום בשוק'!"

"טעם התקווה" הוא הספר של זהבית ארצי, מנהלת שיווק וקמפיינים ממרכז הארץ.

X