טעם גרעיני התפוח | לרכישה באינדיבוק
טעם גרעיני התפוח

טעם גרעיני התפוח

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 200
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62.3
- 39
איריס ברגר בת ה-28 נוסעת אל כפר הולדתה בצפון גרמניה, כדי להשתתף בלוויה של סבתה. עד מהרה מתברר לה שהסבתא הורישה לה את בית המשפחה הישן, שבו נהגה לבלות בילדותה את חופשות הקיץ. היא משוטטת בין החדרים, ברחבי הגן ובבוסתן עצי התפוח, וחוזרת בדמיונה אל העולם של ילדותה. עולם שבו דומדמניות אדומות מלבינות בן ליל ונהפכות לדמעות. עולם שבו עץ פורח פעמיים בשנה וידי נשים מפיקות ניצוצות. עולם של אהבות אסורות, משחקים מסוכנים וסודות אפלים.איריס נשארת בכפר שבוע, בבית שחדריו מדיפים ריח תפוחים. היא שוחה באגם שחור, מקבלת אורח שבפיו סיפור מפתיע ומבלה לילה מלא תשוקה מתחת לעצי התפוח. בעודה משוטטת בין החדרים היא בודקת מה היא זוכרת ומה שכחה: מה היו מעשיו של סבא שלה לפני שהלך למלחמה? איזה גבר אהב את דודותיה ומי מהן אהבה אותו? מי נהג לאכול תפוחים עד תומם, כולל הגרעינים?טיפין טיפין משחזרת איריס את תולדות משפחתה, עד שהיא מגיעה בזיכרונותיה ללילה נורא אחד, שהטביע את חותמו על חייהם של אנשים רבים. מה עשתה בת-דודתה רוזמרי על הגג של גן החורף? ומה ניסתה לומר לאיריס? בסופו של דבר מגלה איריס שהזיכרון והשכחה הם שני צדדים של אותו מטבע.

ספרה של קתרינה האגנה מרתק, מלא הומור, חוכמה, תאווה ואהבה. מסעה של איריס אל העבר וממנו בחזרה אל ההווה והלאה אל העתיד מתואר בכנות כובשת של ילדה-אישה, שמחליטה שהגיע הזמן להתבגר. טעם גרעיני התפוח תורגם לשפות רבות והיה לרב-מכר בגרמניה.

 

עוד על ספר זה

בקרוב…

1

דודה אנה מתה בגיל שש־עשרה מדלקת ריאות חשוכת מרפא בשל לבה השבור והפניצילין שטרם התגלה. מותה אירע באחד מימי יולי בשעות אחר־הצהריים המאוחרות. וכשברטה, אחותה הצעירה של אנה, רצה בוכייה אל הגן, היא ראתה שעם חרחורי גסיסתה האחרונים של אנה נהפכו הדומדמניות האדומות ללבנות. זה היה גן גדול, שיחי הדומדמניות הרבים כרעו תחת עומס הפרי. זמן הקטיף חלף זה מכבר, אבל כשאנה חלתה איש לא חשב עוד על הדומדמניות. סבתי סיפרה לי על כך פעמים רבות, כי היא היתה זו שגילתה את הדומדמניות האבלות. מאותו יום והלאה גדלו בגַנהּ של סבתי דומדמניות שחורות ולבנות בלבד, וכל ניסיון לשתול שיח אדום נכשל, על ענפיו גדלו גרגרים לבנים בלבד. זה לא הטריד אף אחד, הלבנים היו מתוקים כמעט כמו האדומים וכשעשו מהם מיץ הם לא לכלכו את כל הסינר, ומקפא הדומדמניות נצנץ בחיוורון שקיפותו המסתורית. "דמעות משומרות" קראה לו סבתי. ועדיין ניצבו על מדפי המרתף צנצנות בגדלים שונים ובהן מקפא דומדמניות משנת 1981, מקיץ עתיר דמעות במיוחד, הקיץ האחרון של רוזמרי. פעם, כשחיפשה מלפפונים חמוצים, מצאה אמי צנצנת משנת 1945 — הדמעות הראשונות שלאחר המלחמה. היא נתנה אותן במתנה למוזיאון המקומי, וכששאלתי אותה למה לכל הרוחות נתנה את המקפא הנפלא של סבתא למוזיאון המולדת, אמרה שהדמעות האלה היו מרות מדי.
סבתי, ברטה לוּנשֶן לבית דֶלוַוטֶר, מתה עשרות שנים אחרי דודה אנה, ושנים רבות טרם מותה כבר לא ידעה מי היתה אחותה, מה שמה שלה, אם בחוץ חורף או קיץ. היא שכחה מה עושים עם נעל, חוט צמר או כף. בתוך עשר שנים השילה מעליה את זיכרונותיה באותה קלות פזורת דעת שבה הסיטה מעורפה את תלתליה הקצרים, הלבנים, או אספה בידה פירורים בלתי נראים. זכרתי את רחש העור הקשה, היבש, של ידה הנעה על שולחן העץ במטבח טוב יותר משזכרתי את תווי פניה. זכרתי גם את אצבעותיה הענודות טבעות שסגרו תמיד על פירורים בלתי נראים, כמו ניסו לתפוס את צִלן החולף של תמונותיה הפנימיות. אולי רק רצתה שהרצפה לא תתמלא בפירורים ואולי רצתה להאכיל את הדרורים, שבתחילת הקיץ אהבו לטבול באמבטיות חול ובתוך כך לחשוף צנוניות בגינה. השולחן במעון הסיעודי היה עשוי חומר סינתטי וידה נאלמה. לפני שאבד לה זיכרונה התחשבה בנו ברטה בצוואתה. כריסטה, אמי, ירשה את האדמה, דודה אינגה את ניירות הערך, ודודה הארייט ירשה את הכסף. אני, הצאצאית האחרונה, ירשתי את הבית. תכשיטים, רהיטים, כלי מיטה וכלי כסף יתחלקו בין אמי ודודותי. הצוואה של ברטה היתה צלולה כמי גשם ובד בבד משחררת מאשליות. לניירות הערך לא היה ערך רב, ואף אחד, למעט פרות, לא רצה לחיות בשדות המרעה במישורים הצפוניים של גרמניה. כסף כמעט לא היה, והבית היה ישן.
ברטה זכרה מן הסתם עד כמה אהבתי פעם את הבית. על צוואתה למדנו רק אחרי הלוויה. אני נסעתי לבד, זאת היתה נסיעה ארוכה ומסובכת בכמה רכבות: באתי מפרייבורג, חציתי את הארץ לאורכה, היטלטלתי באוטובוס מקומי מתחנת רכבת עזובה של עיירה קטנה עד שהגעתי לתחנה שמול ביתה של סבתא, במעלה הכפר בּוֹטסְהאפֶן. הייתי תשושה מהנסיעה, מהאבל, ומרגשות האשם שחשים תמיד כשמת מישהו שאוהבים אבל לא מכירים היטב.
גם דודה הארייט הגיעה. אלא שבינתיים כבר לא קראו לה הארייט אלא מוֹהַאנִי. אף־על־פי־כן היא לא לבשה גלימה כתומה וגם לא היתה קירחת. רק מחרוזת חרוזי העץ עם תמונתו של הגורו רמזה על מצבה החדש, המואר. בשערותיה הקצרות האדומות מחינה ובנעלי ריבּוֹק היא נראתה שונה משאר הדמויות השחורות שהתקבצו בקבוצות קטנות לפני הקפלה. שמחתי לראות את דודה הארייט, אף שהפעם האחרונה שבה התראינו היתה לפני שלוש־עשרה שנים והמחשבה על כך עוררה בי מועקה ואי־שקט. זה היה כשקברנו את רוזמרי, בתה של הארייט. המועקה היתה מוכרת, שהרי בכל פעם שראיתי את פני בראי חשבתי על רוזמרי. הבאתה לקבורה היתה קשה מנשוא, ואולי תמיד קשה מנשוא לכסות בעפר נערה בת חמש־עשרה. התעלפתי אז, כך נאמר לי מאוחר יותר. זכרתי רק שהשושנים הצחורות שעל הארון הדיפו אד חמים ומתוק שדבק באפי ובעבע בקנה הנשימה שלי. לא היה לי אוויר. אחר־כך הסתחררתי אל תוך בור לבן.
מאוחר יותר התעוררתי בבית חולים. כשנפלתי נפצעתי במצח מאבן והיה צריך לתפור את החור. מעל שורש האף נשארה צלקת, סימן חיוור. זאת היתה ההתעלפות הראשונה שלי, אחריה היו עוד נפילות רבות. נפילות הן עניין משפחתי אצלנו.
אחרי מות בתה איבדה דודה הארייט את אמונתה. המסכנה הצטרפה לבהאגוואן, הצטרפה לכת, אמרו בחוג מכריה. אגב, המילה כת נאמרה תמיד בשקט, כאילו פחד מי שאמר אותה שהכת תצותת להם, תחטוף אותם ותגלח את ראשם, והם יחברו למשוגעים המסוממים שמסתובבים במרכזי הערים של העולם הזה, שמחים כילדים מנגנים במצִלתיים, כמו בקן הקוקייה. אבל לא נראה שדודה הארייט מתכוננת לנגן במצלתיים בלוויה של ברטה. היא ראתה אותי, חיבקה אותי חזק ונשקה על מצחי. יותר מכול נשקה לצלקת שעל המצח. אבל היא לא אמרה דבר, ואז העבירה אותי אל אמי שעמדה לידה. אמי נראתה כמי שלא הפסיקה לבכות בשלושת הימים האחרונים. למראיה התכווץ לבי לגוש צפוד. כמה נורא לקבור את אמא, חשבתי כשהשתחררתי מחיבוקה. אבי עמד לידה ותמך בה, הוא נראה קטן יותר מאשר בפגישתנו הקודמת ובפניו היו קמטים שעוד לא הכרתי. דודה אינגה עמדה מעט בצד, על אף עיניה האדומות היא היתה מהממת. פיה היפה נטה כלפי מטה, אבל הוא לא נראה בכייני אלא גאה. ואף ששמלתה היתה צנועה ורכוסה עד צוואר, היא לא נראתה כשמלת אֶבֶל אלא כמו השמלה השחורה הקטנה. היא באה לבדה ואחזה בשתי ידי. נרתעתי מעט ממכת חשמל קצרה שקיבלתי מידה השמאלית. על ידה הימנית ענדה צמיד ענבר. ידיה של דודה אינגה היו קשות למגע, חמות ויבשות. זה היה בשעות אחר־הצהריים של יום שטוף שמש בחודש יוני. התבוננתי בשאר האנשים, נשים עם תלתלי שיבה, משקפיים עבים ותיקי יד שחורים. אלה היו חברותיה של ברטה למפגש השבועי. היו שם גם ראש העיר לשעבר, וכמובן קַרסטֶן לֶקסוֹב, המורה הזקן של אמי, חברות ללימודים של אמי ודודותי ובני דודים רחוקים שלהן, ושלושה גברים גבוהים שעמדו זה ליד זה רציניים וגולמניים, ומיד היה אפשר לדעת שהם מעריצים לשעבר של דודה אינגה, שכן שלושתם כמעט לא העזו להביט בה בגלוי, ובכל זאת לא הסיטו את מבטם ממנה. באו גם משפחת קוּפּ, השכנים של ברטה, ועוד כמה אנשים שלא זיהיתי, אולי מהמעון הסיעודי, אולי מבית הלוויות, אולי ממשרדו הישן של סבי.
אחרי הלוויה הלכו כולם לפונדק שליד בית הקברות לאכול עוגות שמרים ולשתות קפה. כמו תמיד אחרי לוויות, כל האבלים התחילו לדבר, מלמול שקט שהלך והתחזק. אפילו אמי ודודה הארייט שוחחו בלהט. שלושת המעריצים עמדו עכשיו בפישוק רחב ובגב זקוף סביב דודה אינגה. נראה שדודה אינגה ציפתה אמנם למחוות הכבוד שלהם ועם זאת קיבלה אותה באירוניה דקה.
החברות של ברטה ישבו יחד וקיימו את מפגשן השבועי. פירורי סוכר ושבבי שקדים דבקו לשפתיהן. הן אכלו כפי שדיברו: לאט, בקול ובהתמדה.

אבי ומר לקסוב עזרו לשתי מלצריות להציב קנקני קפה על השולחנות ולהביא מהמטבח מגשי כסף ועליהם הררים של עוגות שמרים פרוסות לריבועים. החברות התבדחו מעט עם שני הגברים הצעירים והאדיבים וניסו למשוך אותם לחבורתן. אבי התבדח איתן בצורה מכובדת, אך מר לקסוב חייך בחשש וברח לשולחן הסמוך. הוא הרי צריך להמשיך לגור כאן בכפר.
כשיצאנו מהפונדק היה עדיין חם. מר לקסוב הידק את מכנסיו לקרסוליו בשתי טבעות מתכת ועלה על האופניים השחורים שנשענו לא נעולים על הקיר. הוא נופף בידו בחטף והתרחק מבית הקברות. הורי ודודותי עמדו לפני דלת הפונדק, ומצמצו מול השמש השוקעת.
אבי כחכח בגרונו ואמר, "הגברים מהמשרד, הרי ראיתם אותם, ברטה כתבה צוואה."
אלה היו אם כן עורכי הדין. אבי עוד לא סיים, הוא פתח את הפה וחזר וסגר אותו. שלוש הנשים המשיכו להביט בשמש האדומה ולא אמרו דבר.
"הם מחכים ליד הבית."
גם כשרוזמרי מתה היה קיץ, אבל בלילה כבר התגנב מִכַּרי הדשא ניחוח של סתיו. מי ששכב על האדמה הצטנן במהירות. חשבתי על סבתא שלי ששוכבת מתחת לאדמה, על הבור הלח והשחור שהיא טמונה בו כעת. אדמת ביצות, שחורה ודשנה, ומתחתיה חול. ערמת העפר ליד קברה התייבשה בשמש, וכמו בשעון חול, החול זלג בלי הרף.
"זאת אני," נאנחה פעם ברטה, "זה הראש שלי."
היא נדה בראשה לעבר שעון החול שעמד על השולחן במטבח ומיהרה לקום מכיסאה. בתוך כך נתקלה בשעון והוא נפל מהשולחן. הבסיס הדק, העשוי עץ, נשבר, הזכוכית התנפצה והרסיסים עפו לכל עבר. הייתי אז ילדה ומחלתה עוד לא היתה כל־כך מורגשת. כרעתי על ברכי ושיטחתי את החול הלבן על האריחים השחורים־לבנים. החול היה עדין ורך והבהיק באור המטבח. סבתי עמדה לידי, נאנחה ושאלה איך יכולתי לשבור את שעון החול היפה. כשאמרתי לה שהיא עצמה עשתה זאת, היא נענעה את ראשה לשלילה שוב ושוב ושוב. אחר־כך טאטאה את השברים והשליכה אותם לפח
האשפה.
דודה הארייט אחזה בזרועי ואני נרתעתי.
“נלך?" שאלה.
“כן, כמובן."
ניסיתי להשתחרר מאחיזתה הרכה, היא שחררה אותי מיד, מן הצד חשתי במבטה.
הלכנו ברגל אל הבית. בוֹטסהאפן הוא כפר קטן מאוד. האנשים הנידו ראשיהם בארשת רצינית כשעברנו לידם. מדי פעם עצרו אותנו נשים זקנות ולחצו לנו את היד, אבל לא לאבי. אני לא הכרתי אותן, אבל נראה שהן הכירו אותי. הן דיברו אמנם בלחש, מתוך כבוד לאבלנו, ובכל זאת התקשו להסתיר תחושת ניצחון על שזה קרה למישהו אחר. הן אמרו שאני נראית כמו כּריסטֶל הקטנטונת. רק מאוחר יותר קלטתי שהקטנטונת היא אמי.
כבר מרחוק היה אפשר לראות את הבית. הגפן צמחה פרא על חזיתו והחלונות העליונים לא היו אלא גומחות מרובעות שקועות בסבך ירוק כהה. שני עצי התרזה הזקנים בכניסה הגיעו כבר עד הגג. כשנגעתי בקיר הבית, היו הלבנים האדומות חמות תחת ידי. משב רוח חלף בגפן, התרזות נעו, הבית נשם נשימות שטוחות.
עורכי הדין עמדו לרגלי המדרגות שהובילו אל דלת הבית. אחד מהם השליך את הסיגריה שלו כשראה אותנו קרבים. אחר־כך התכופף בחיפזון והרים את בדל הסיגריה. הוא הרכין את ראשו כשעלינו במדרגות הרחבות. הוא ראה שראינו אותו, צווארו האדים, והוא חיטט בריכוז בתיק המסמכים שלו. שני הגברים האחרים הביטו בדודה אינגה, שניהם היו צעירים ממנה אבל החלו מיד לחזר אחריה. אחד מהם הוציא מתיקו מפתח והביט בנו בשאלה. אמי לקחה מידו את המפתח והכניסה אותו לחור המנעול. כשנשמעה חריקת פעמון הפליז שמעל לדלת הסתמן חצי חיוך זהה בפניהן של שלוש האחיות.
"אפשר להיכנס לחדר העבודה," אמרה דודה אינגה וצעדה ראשונה.
הריח במסדרון שיכר אותי, המסדרון הדיף עדיין ניחוח של תפוחים ואבנים ישנות. תיבת הנדוניה המגולפת של קֶתֶה, סבתא־רבתא שלי, ניצבה ליד הקיר. מימינה ומשמאלה עמדו כיסאות עשויים עץ אלון ועליהם סמל המשפחה: לב שמסור חוצה אותו. העקבים של אמי ושל דודה אינגה נקשו, חול חרק תחת סוליות עור, רק דודה הארייט הלכה אִטית וחרישית בנעלי הריבּוֹק שלה.
חדר העבודה של סבא היה מסודר. הורי ואחד מעורכי הדין, הצעיר עם הסיגריה, הזיזו ארבעה כיסאות, שלושה מצד אחד וכיסא אחד ממול. שולחן הכתיבה של הינֶרְק, כבד ואדיש להמולה סביבו, ניצב ליד הקיר בין שני החלונות שפנו אל הכניסה ואל עצי התרזה. קרני אור נשברו בעלי התרזה ונימרו את החדר. האבק חולל. החדר היה קריר, דודותי ואמי התיישבו על הכיסאות, אחד מעורכי הדין התיישב על הכיסא של הינרק, אבל סובב אותו כך שגב הכיסא פנה אל שולחן הכתיבה. אבי ואני עמדנו מאחורי שלוש האחיות, שני עורכי הדין האחרים עמדו ליד הקיר מימין. רגלי הכיסאות והמשענות שלהם היו כל־כך גבוהים וזקופים עד שגוף היושב התייצב מיד בזוויות ישרות: רגליים ושוקיים, ירך וגב, אמת היד והזרוע, צוואר וכתפיים, סנטר וצוואר. האחיות נראו כמו פסלים מצריים במערת קבורה. ואף שהאור המתעתע סנוור אותנו, הוא לא חימם את החדר.
האיש שישב בכיסאו של הינרק, שלא היה זה עם הסיגריה, קרקש במנעולי התיק שלו. נראה שזה היה סימן לשני האחרים, כי הם כחכחו בגרונותיהם והביטו בהבעה רצינית באיש שהיה מן הסתם הקובע. הוא הציג את עצמו כשותף של השותף לשעבר של היינריך לונשן, סבא שלי.
הצוואה של ברטה הוקראה והוסברה, אבי מונה למוציא לפועל. תנועה אחת יחידה זרמה בגופן של האחיות כששמעו שהבית יועד לי. התבוננתי בשותף של השותף לשעבר. ההוא עם הסיגריה הביט בי, ואני השפלתי את עיני והבטתי בדף המזמורים מטקס האשכבה, שהחזקתי עדיין בידי הקמוצה. על כרית האגודל שלי הוטבעו התווים של “הו ראש זב דם ופצוע". מדפסת דיו. ראיתי לפני ראשים מלאי דם ופצעים, שיער כקרני דיו אדומות, חורים בראשים, חורים בזיכרון של ברטה, חול בשעון חול. מחול, אם הוא רק חם דיו, עושים זכוכית. נגעתי בצלקת שלי באצבעותי, לא, עוד לא זלג ממנה חול, רק אבק התרומם מחצאית הקטיפה שלי כשאגרפתי שוב את ידי ושילבתי את רגלי. התבוננתי בגרב שלי, בעין עדינה שנפרמה בברך ואבדה בקטיפה השחורה של החצאית. חשתי במבטה של הארייט והרמתי את ראשי. עיניה מלאו רחמים, היא שנאה את הבית. לזכר רוזמרי. של מי המשפט הזה? שכחתי. ככל שגדלו החורים בזיכרונה של ברטה, כך גדלו שברי הזיכרונות שנפלו דרכם. ככל שהיתה מבולבלת יותר כך נעשו הסריגים שסרגה הזויים יותר, הם התפשטו לכל הכיוונים, הידבללו, נפערו והתכווצו, בגלל עיניים שנפלו וניסיונות להעלות עיניים חדשות בשולי הסריג, שאותו היה אפשר לפרום מכל הכיוונים. אמי אספה את כל הקטעים הסרוגים ולקחה אותם אליה הביתה. היא שמרה אותם בקופסת קרטון שהניחה בארון הבגדים בחדר השינה שלה. נתקלתי בהם פעם במקרה, ובזעזוע מהול בצחוק פרשתי את הפסלים הסרוגים על מיטת הורי ואמי הצטרפה. כבר לא גרתי אז בבית, וברטה כבר היתה במעון הסיעודי. עמדנו והתבוננו זמן־מה במפלצות הצמריות.
"הרי כל אחד צריך מקום לשמר בו את דמעותיו," אמרה אמי, כאילו ביקשה להצטדק, אחר־כך חזרה וארזה הכול והחזירה לארון. מאז לא דיברנו עוד על הסריגה של ברטה.
יצאנו מחדר העבודה בשורה עורפית וצעדנו במסדרון אל דלת הבית. לפעמון היה צליל של פח. הגברים לחצו את ידינו והלכו, ואנחנו התיישבנו בחוץ על המדרגות. כמעט בכל אחד מן האריחים החלקים, הצהובים־לבנים, נפער סדק, אבל הוא לא חצה אותם לרוחב אלא לאורך: חתיכות שטוחות נשברו והיה אפשר להרים אותן כמו שמרימים מכסה. פעם השברים לא היו רבים, שישה או שבעה בלבד, הם שימשו לנו מקום מסתור, החבאנו בהם נוצות, פרחים ומכתבים.
אז עוד כתבתי מכתבים, עוד האמנתי במה שנכתב, נדפס, נקרא. זה עבר בינתיים. הייתי ספרנית בספריית האוניברסיטה בפרייבורג, עבדתי עם ספרים, קניתי לעצמי ספרים, כן, לפעמים השאלתי לעצמי ספרים. אבל לקרוא? לא. פעם קראתי בלי סוף, במיטה, בזמן האוכל, על האופניים. אבל כל זה נגמר. לקרוא היה כמו לאסוף, ולאסוף היה כמו לשמור, ולשמור היה כמו לזכור, ולזכור היה כמו לא לדעת בדיוק, ולא לדעת בדיוק היה כמו לשכוח, ולשכוח היה כמו ליפול, ואת הנפילות היה צריך להפסיק.
זה היה הסבר אחד.
אבל אני אוהבת להיות ספרנית מאותן סיבות שבגללן איני קוראת עוד.
בהתחלה למדתי גרמניסטיקה, אבל שמתי לב שבכתיבת עבודות סמינריוניות איני מתעניינת בנושא אלא באיסוף הביבליוגרפי. לקטלוגים, לרשימות של מילות מפתח, לספרי עזר ולאינדקסים היה יופי מעודן שלא התגלה בקריאה שטחית, בדיוק כמו בשיר הרמטי. כשעזבתי את הדפים הרכים מרוב שימוש בספר עזר כללי כלשהו, ועברתי לאט דרך ספרים רבים אחרים לאיזו מונוגרפיה ייחודית ביותר שאיש מלבד הספרן לא נגע בכריכתה מעולם, נמלאתי תחושת סיפוק שאינה דומה למה שחשתי ביחס לטקסט שלי עצמי. מה גם שאת הכתוב לא היה צריך לזכור, שהרי ידעתי היכן יימצא, ובכך מה שנאמר קודם על הקריאה קיבל משנה תוקף.
בעבודתי אהבתי יותר מכול לנבור בספרים נשכחים, ספרים שעמדו במקומם מאות שנים, ומן הסתם לא נקראו מעולם, ספרים שהשפה העליונה שלהם מכוסה קרום עבה של אבק, ספרים שהאריכו ימים אחרי המיליונים שלא קראו אותם. במשך הזמן גיליתי שבעה או שמונה ספרים כאלה, ביקרתי אצלם מדי פעם, אבל מעולם לא נגעתי בהם. לפעמים רחרחתי אותם מעט. כמו רוב הספרים בספרייה נדף מהם ריח רע, עבש. הריח הכי מצחין נדף מהספר על אפריזים של המצרים הקדומים, שכבר היה שחור ובלוי. ביקרתי אצל סבתא שלי במעון הסיעודי רק פעם אחת. היא ישבה בחדרה, היא פחדה ממני והרטיבה. אחת המטפלות החליפה לה חיתול. נפרדתי מברטה בנשיקה על הלחי. היא היתה קרה וחשתי בשפתי את רשת הקמטים הרכה שנחה על עורה.
כשישבתי וחיכיתי על המדרגות וסימנתי את סדקי האריחים באצבעותי, ישבה אמי שתי מדרגות מעלי ודיברה. היא דיברה בשקט ולא סיימה את משפטיה, עד שנדמה היה שצליל קולה תלוי ועומד זמן־מה באוויר. שאלתי את עצמי ברוגז למה היא מדברת כך בזמן האחרון. רק כשהניחה בחיקי מפתח פליז ישן שנראה כמו פריט תפאורה באגדת חג המולד, הרגשתי סופסוף מה קורה כאן. מדובר בבית, מדובר בבנות של ברטה. כאן על המדרגות הרעועות מדובר באחות המתה של ברטה, שנולדה כאן בבית, וגם בשתינו, בי וברוזמרי, שמתה כאן בבית. ומדובר בעורך הדין הצעיר עם הסיגריה, שכמעט לא זיהיתי אותו, אבל אין ספק שהוא אחיה הצעיר של מירה אומשטדט, החברה הכי טובה שלנו. החברה הכי טובה של רוזמרי ושלי.

קתרינה האגנה נולדה ב-1967. היא למדה ספרות אנגלית וגרמנית במרבורג, לונדון ופרייבורג, עסקה במחקר מטעם קרן ג'יימס ג'ויס בציריך, ולימדה בטריניטי קולג' בדבלין ובאוניברסיטה של המבורג. "טעם גרעיני התפוח" הוא הרומן הראשון שלה.

 

X