טירזה | לרכישה באינדיבוק
טירזה

טירזה

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 409
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 42
- 64
- 42

טירזה הוא ספר על שבריריותה של זהות. כאשר מוּסרות מסכות ההצלחה מעל פניו של יוֹרגֶן הוֹפמֵיסְטֶר בעל כורחו, הוא נקלע לשבר הגדול של חייו.

בשלל מצבים קומיים, הטומנים בחובם כאב עמוק ובדידות קיומית, מוליך ארנון גרונברג את הופמֵיסטר בדרכו הטרגית.

 

מבעד לדמותו של הופמֵיסטר משתקפת בבואתה של החברה המודרנית על כלכלתה המופרכת, יחסה המורכב לזרים ומעמדה המתפורר של המשפחה.

 

הספר טירזה היה לרב־מכר בהולנד ועובד לסרט קולנוע.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “טירזה”

1
יורְגֶן הופְמֵיסְטֶר עומד במטבח ופורס דג טונה לקראת המסיבה. בידו השמאלית הוא אוחז בדג הנא. הוא משתמש בסכין כמו שלימדו אותו בסדנה "לִמדו להכין סושי וסשימי", שהשתתף בה לפני חמש שנים יחד עם אשתו. לא להפעיל יותר מדיי לחץ, זה הסוד.
דלת המטבח פתוחה למחצה. תקוותיה של טִירְזָה מתגשמות: בחוץ חם והביל. כבר כמה ימים היא עוקבת בקדחתנות אחר התחזית, כאילו הצלחת המסיבה שלה תלויה במזג האוויר.
באי המסיבה יוכלו תכף להשתלט על הגינה. צמחים יידרסו. צעירים יֵשבו על מדרגות העץ המוליכות אל הסלון, אחרים ישתרעו על ארבעת כיסאות הגן שהופְמֵיסְטֶר רכש כשהם באו לגור כאן. ועוד אחרים יפלשו למחסן הקטן, שבו כבר הזדמן להופְמֵיסְטֶר למצוא שאריות של מסיבה: בקבוקי בירה ריקים, כוסות יין חצי־מלאות ליד המכסחת, בקבוקים בעלי שמות אקזוטיים מסביב למסור השרשרת, שבעזרתו הוא נוהג לגזום את עץ התפוח בסופי שבוע באביב ובסתיו. שקית צ'יפס ששכחו לפתוח ושאת תכולתה חיסל בוקר אחד מתוך היסח הדעת.
טִירְזה כבר ערכה מסיבות בעבר, אבל הערב הזה שונה מערבים אחרים. מסיבות הן כמו חיי אדם, הן יכולות להיכשל או להצליח. טירזה אמנם לא אמרה דבר, אבל הוֹפְמֵיסְטֶר מנחש שהרבה מאוד תלוי בערב הזה. טירזה, בתו הצעירה, המוצלחת בבנותיו. המושלמת, גם פנימית וגם חיצונית.
שרוולי חולצתו של הוֹפְמֵיסְטֶר מופשלים. כדי להגן על החולצה מפני כתמים הוא לובש סינר, מתנה שקנה פעם לרגל יום האם. הוא נראה גברי יותר מן הרגיל. הוא לא התגלח זה שישה ימים. הוא לא התפנה לזה. בבקרים, מרגע שקם, עלו בו מחשבות שלא באו לו קודם לכן, לא באותה עוצמה: תוכניות, זיכרונות מהתקופה שהילדוֹת רק החלו לזחול, רעיונות שנראו לו מבריקים בשעת בוקר מוקדמת. עוד מעט ילך להתגלח. ייצוגי ושרמנטי, כך הוא רוצה להיראות. כך יראו אותו באי המסיבה: גבר שחייו לא היו לריק.
הוא יסתובב בין האורחים ויגיש להם סושי וסשימי, ערוכים בקפידה על מגש שנקנה במיוחד למטרה זו בחנות היפנית. הוא יחליף כמה מילים עם אורח זה או אחר, ויאמר באגביות: "אולי תנסה את הקלמארי." הורה שמבטל את עצמו, זה מה שהוא יהיה. סוד ההורות: לבטל את עצמך. אהבת הורה היא קורבן שמקריבים מתוך שתיקה. כל אהבה היא קורבן. כלפי חוץ הוא לא יסגיר שום דבר. וגם אין לו מה להסגיר. יהיו כאלה שיברכו אותו על ציוניה המרשימים של טירזה. מורה זה או אחר שהוזמן למסיבה ישאל אותו על תוכניותיה של טירזה, והוא יענה בעודו מחזיק את המגש בידו: "קודם כול היא תיסע לחו"ל לזמן מה. נמיביה. דרום־אפריקה. בוצוואנה. אחר־כך היא תחזור ללמוד באוניברסיטה." מארח למופת, זה מה שהוא יהיה, אחד שעיניו פקוחות לשישה כיוונים בו־זמנית. הוא לא רק יספק מזון ומשקאות לאורחים, אלא גם יעקוב בדריכות אחר הבודדים והזנוחים. אלה שאין להם עם מי לשוחח מלבד הכוס שבידם או הסושי שעל צלחתם. הוא יבדר את באי המסיבה הביישנים ויארח להם לחברה. וריקודים, יהיו גם ריקודים.

הוֹפְמֵיסְטֶר תוחב את ידו לתוך דלי מלא אורז פושר, הוא לש את האורז, ובתוך כך הוא בוחן את מסגרת דלת המטבח, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא עומד וטורח כאן ליד השיש. הוא רואה את הצבע המתקלף, את הכתם הדהוי שעל הטפט הסמוך למסגרת, היכן שפגעה פעם נעל שטירזה העיפה לעבר ראשו. לפני שעשתה זאת צעקה "מטומטם". ואולי היה זה לאחר מעשה, הוא כבר לא זוכר. מזל שהשמשה נותרה שלמה.
הוא מביט באורז שבכף ידו. אצל היפני זה יוצא תמיד יותר טוב. הסושי של הופְמֵיסְטֶר חסר צורה. הוא מתפלא על הדבֵקות שבה הוא לש את האורז, כשם שהוא מתפלא על שטויות שעשה בעבר. מסוג השטויות שלא מזיקות יתר על המידה.
הוא מעיף עוד מבט אל הצבע המתקלף. הצבע מזכיר לו את עורו. יש לו משחה לעור, אבל כבר כמה ימים לא יצא לו למרוח אותה. בעודו לש את האורז הוא מתחיל להרהר על מכירת הבית הזה, ביתו. תחילה הוא לא מייחס רצינות להרהור, הוא מדמה אותו למחשבות שחושבים על דברים שממילא לא יתממשו. למשל, על הקפאת גופתך כדי שתוכל להתעורר לחיים בעוד מאה שנה. אבל אט־אט הוא משתכנע. הזמן בשל לכך. כמה זמן עוד יחכה, ולְמה יחכה?
בעבר היה ממהר לבטל הרהורים שכאלה. ביתו היה גאוותו. עץ התפוח ששתל במו ידיו היה ילדו השלישי. הוא אמנם כבר שקל להיפטר מהבית ומעץ התפוח כשהגיעו מים עד נפש, אבל לשווא. זה היה בלתי אפשרי, בלתי מתקבל על הדעת. לאן היה עובר עם משפחתו? את עץ התפוח כבר לא היה אפשר לעקור מהאדמה. הוא היה כבול לבית הזה, הוא היה כבול לכל דבר. וכשחברים ומכרים התקשו למנות את שבחיו של הופְמֵיסְטֶר — וזה קרה מפעם לפעם — היה תמיד מי שהעיר: "אבל יורגן גר בשכונת יוקרה."
שכונת יוקרה. לגבי הופְמֵיסְטֶר היה זה ערך עליון. שאיפות צריכות להתנקז לכיוון כלשהו. לרוב הן מתנקזות לכתובת. הוא סיגל לעצמו נימת דיבור נוקשה בכל פעם שנקב בשם הרחוב שלו. כאילו זהותו, קיומו וכל מה שייצג התלקטו באותו רצף של שם רחוב, מספר בית ומיקוד. יותר משהעיד עליו השם הופְמֵיסְטֶר עצמו, יותר משהעיד עליו מקצועו או התואר האקדמי שהצמיד לפעמים לשמו בלי לחטוא לאמת, העיד המיקוד שלו מי הוא ומי הוא רוצה להיות.
הוא כבר לא צריך לגור בשכונת יוקרה. ההבנה שהצורך הזה חלף מצטיירת לו פתאום, בעודו פורש פרוסת טונה על גוש האורז, כגאולה.
הוא מבוגר מכדי שיפטרו אותו, כך הובהר לו. ומי שמבוגר מכדי שיפטרו אותו גם מבוגר מכדי שיגור בשכונת יוקרה. כשהמחלקה הסיעודית מרוחקת עשור אחד לכל היותר, אין לזה עוד חשיבות. הוא מכיר אנשים בני גילו שכבר סובלים מדמנציה. נכון שהפריזו בשתיית אלכוהול.
להסתלק מהבית הזה, מהשכונה הזאת, מהעיר הזאת — זה כל מה שעולה על דעתו כשהוא מנסה להעניק משמעות למושג "פתרון". יש אנשים שקמים בבוקר והם אומרים בלבם: חייבים למצוא פתרון למצב הזה, כי כך זה לא יכול להימשך. הופְמֵיסְטֶר הוא אחד מהם.
הילדות עזבו את הבית או עומדות לעזוב אותו, עבודתו התמוססה לכדי עיסוק חסר תוכן, שבינו לבין יצירתיות אין ולא כלום, שכל מהותו היא המְתנה. הוא יכול לנסוע מזרחה. בעבר, כשלמד גרמנית וחיווה דעתו על משוררים אקספרסיוניסטים כאילו הכיר אותם אישית, תכנן לעבור לברלין ולחבר שם את הספר הגדול על השירה האקספרסיוניסטית. הוא יכול לעשות את זה עכשיו. לעולם לא מאוחר לכתוב ספר כזה.
הוא יתגעגע למיקוד שלו, לרושם שכתובתו עושה על אנשים מסוימים. להילת ההצלחה הדובקת בה. לניחוח התהילה. אבל בתו הצעירה עומדת לנסוע לאפריקה, ולכן מוטב שגם ייפרד מהמיקוד שלו. ממילא כבר לא יהיה צורך להשתתף באסיפות הורים, או ללחוץ יד של מורה. על מי עוד יהיה עליו לעשות רושם?
הוא נוכח לדעת שמה שקושר אותו למקום הזה אינו אלא רגשנות ופחד מפני שינוי. הופְמֵיסְטֶר הגיע לשלב בחייו שבו הוא זקוק בעיקר למזומנים ולדרך מילוט, למוצא, ועל כן הוא מחליט שלא להיכנע לרגשנות ולפחד.
בחמת זעם הוא חותך את דג הטונה. כך בדיוק עושה זאת אשף הסושי: צַ'ק, צַ'ק, צַ'ק. הדג צריך לקדם את פני הסכין כמו שמקדמים פני חבר. הוא מכניס פיסת טונה לפיו. החסילונים מונחים על צלחת קטנה, הם ממתינים לאורז שלהם.
הבוקר נסע לדִימֶן כדי לעשות קניות בחנות הסיטונאית לממכר מזון. תחושת הדג הנא על לשונו של הוֹפְמֵיסְטֶר מענגת אותו. טריוּת. זה העיקר כשמכינים סשימי.

אשתו נכנסת למטבח. היא לובשת חלוק בית ולרגליה נעלי אצבע. היא שואלת: "האם אִיבִּי צלצלה?"
הוֹפְמֵיסְטֶר עדיין לא התרגל לנוכחותה. היא עזבה את הבית לפני שלוש שנים. למעלה משלוש שנים. הסדנה "לִמדו להכין סושי וסשימי" לא הועילה.
אבל כנגד כל הציפיות היא חזרה. לפני שישה ימים. סמוך לשעה שבע בערב.
הוֹפְמֵיסְטֶר עמד במטבח. מיום שעזבה אותו אשתו הִרבה לעמוד שם, אבל בעצם כבר קודם לכן. הכיריים היו מקום עבודתו האמיתי. האישה מעולם לא ראתה במטבח את ייעוד חייה. כישרונותיה חרגו מעבר להכנת לזניה, הגשמתם קדמה לחינוך ילדיה. משהו בחייה תמיד הטה את הכף לרעת הזנת בני משפחתה.
לפני שישה ימים צלצל הפעמון בדלת הכניסה, והופְמֵיסְטֶר קרא: "טירזה, את יכולה לפתוח?"
"אבא, אני בטלפון," השיבה.
טירזה מרבה לשוחח בטלפון. זו התנהגות נורמאלית, אמרו לו הורים אחרים. יש מי שהופך את הטלפון לתחביב. הוא עצמו ממעט לשוחח בטלפון. כשהטלפון מצלצל, זה תמיד בשביל טירזה. ובתור עובד ממושמע ואב לתפארת, הוא אומר תמיד: "אפשר להשיג אותה בנייד שלה. המספר הוא…"
באותו ערב היה הוֹפְמֵיסְטֶר עסוק בהכנת פשטידת דגים. את המתכון מצא בספר בישול. מאז עזבה אותו האישה הרכיב הוֹפְמֵיסְטֶר בהדרגה אוסף מרשים של ספרי בישול. באלתור אין משום יצירתיות, כך סבר, אלא עצלות לשמה. המתכון קדוש. כפית היא כפית. הוא היה מוכרח להישאר במטבח. התנור חומם מראש לטמפרטורה הנדרשת. זה עתה הכניס לתוכו את התבנית.
"טירזה, תפתחי," קרא שוב. "אני לא יכול כרגע. זה בטח השכן. תגידי לו שאני אכנס אליו עוד הערב. תפתחי, טירזה!"
השכן הוא בחור, בעצם כבר לא כל־כך צעיר אבל רשמית עדיין רווק, שמתגורר בקומה העליונה של הבית שהופְמֵיסְטֶר קנה בסוף שנות השבעים במחיר מציאה. הבחור, סטודנט למשפטים, מתלונן השכם והערב אצל הופְמֵיסְטֶר על כל מיני בעיות, בעיקר על בעיה אחת שחוזרת על עצמה: סירחון בחדר האמבטיה. לפחות אחת לשבוע הוא עומד בפתח ומשמיע טענות ומענות.
הוֹפְמֵיסְטֶר מבטיח שוב ושוב שהמצב ישתפר, הגם ששני שרברבים מהימנים הסבירו לו שאין סיכוי לשיפור, אלא אם כן יחדש את כל הצנרת, דבר שיעלה לו הון תועפות. להוֹפְמֵיסְטֶר אין הון תועפות, ואילו היה לו, לא היה עולה על דעתו לבזבז אותו על צינורות חדשים.
לצד יתר עיסוקיו, הופְמֵיסְטֶר הוא גם בעל בית.

הוא שמע את טירזה מקללת, הוא שמע אותה ניגשת לדלת הכניסה. לאחר מכן השתררה דממה והוא התרכז בפשטידה, מתוך הנחה שהדייר עומד על מפתן הבית ומשמיע עצות מיותרות ואיומים מוסווים למחצה.
חוק הגנת הדייר, עורכי דין ידועי שם, ועדות בנייה למיניהן — במה לא איימו עליו? בעיסוקו כבעל בית כבר נתקל הופְמֵיסְטֶר בכל בעיה אפשרית, אבל איש לא הצליח להכניעו. הטורף הופְמֵיסְטֶר נלחם בשיניים בכולם — ברשויות, בדיירים, בחוק, שנראה לעתים קרובות כאילו כל מטרתו היא להפיל אותו בפח. הטורף הופְמֵיסְטֶר קשוח.
כעבור דקה לכל היותר נכנסה טירזה למטבח. היא נראתה לו חיוורת, המומה. אבל הוא מן הסתם דמיין זאת בדיעבד, ובפועל לא חל כל שינוי במראה שלה. מתישהו, בלי שהבחין בדבר, הופיעה הבעת תדהמה על פניה ומאז לא פגה.
"זאת אימא," אמרה.
מתוך אינסטינקט הוציא את התבנית מהתנור וכיבה את האש. הוא בהה בפשטידה. דג קוד ותפוחי אדמה. פשוט, ובכל זאת טעים. הוא ידע שזה לא ייגמר מהר. הפעם זה לא היה סירחון בחדר האמבטיה של הדייר. לשם שינוי לא היה מדובר בביוב, אלא באם בנותיו.
אישה אמנם לא משלמת שכר דירה, אבל בדומה לדייר, שהקשר בינו לבין בעל הבית מעצם טיבו מושתת על איבה, אישה תמיד מתלוננת. המכנה המשותף לאישה ולדייר הוא התלונה, ההאשמה. האיום. הסחיטה. ומאחורי כל אלה מסתתרת לה התלותיות, כמו מחלה.
ועדות הבנייה, מפקחי האגודה להגנת הדייר, עורכי הדין: את כולם הוא נפנף, את כולם הוא שילח בידיים ריקות. אבל האישה שהתחבאה מאחורי המילה הנשכחת "אימא", אם בנותיו, מעולם לא הסכימה להישלח בידיים ריקות. היא הייתה מסוכנת מהאגודה להגנת הדייר, ערמומית מהמפקח על הבנייה והדיור.
הוא ניגש לדלת הכניסה, והמגבת שבה הוציא את התבנית מהתנור עדיין בידו. הוא היה מופתע שבחרה לבוא הערב דווקא. סמוך לשעת הארוחה.
בחודשים הראשונים להיעלמותה, או בעצם בשנה הראשונה, הוא ציפה כמעט מדי יום ביומו לשובה. לפעמים טלפן הביתה מהמשרד כדי לבדוק אם היא עונה. היא לקחה אתה את מפתחות הבית, והוא לא החליף את המנעולים. הוא התקשה להאמין שלעולם לא תשוב. הוא לא דימה בנפשו שהיא מוכנה להמיר את הכתובת הזאת בכתובת כה פחותה ממנה, כתובת כה משמימה וחסרת משמעות. סירת מגורים, לפי מה שסופר לו.
אבל בחלוף הזמן הוא נאלץ להודות שטעה בהערכתו: היא לא שבה. היא אפילו לא התאמצה ליצור קשר אתו או לאסוף את חפציה שנותרו בבית. היא פשוט הסתלקה. הוא התרגל לשתיקתה, כשם שקודם לכן הורגל לנוכחותה.
בתחילה עוד שמרה האישה על קשר מזדמן עם אִיבִּי, בתו הבכורה. הן נפגשו בעיר, בבית קפה שאנשים שלא רוצים להיראות נפגשים בו. אבל לימים גם זה פסק. על הפגישות האלו לא זכה הוֹפְמֵיסְטֶר לשמוע פרטים, והוא גם לא תחקר את איבי, ששמה בעצם איזַבֶּל, אלא שהכול קראו לה איבי מיום שנולדה. אכן, כל מה שנדון בין איבי לאמה נשמר בסוד.
טירזה ניתקה כל קשר עם אמה. ואתו, אבי בנותיה, לא החליפה האישה אפילו מילה אחת מאז עזיבתה. אפילו לא באמצעות מכתב או דואר אלקטרוני. הופְמֵיסְטֶר ידע שהיא עדיין חיה, הוא ידע שאחרי תקופת סירת המגורים היא נסעה לחוץ לארץ, אבל בזה הסתכם המידע שבידו. עם נסיעתה לחוץ לארץ נפער חור שחור. והוא הצטער על כך.
ככל שנמשכה השתיקה, כן גבר צערו. התברר לו שהזמן לא מרפא את כל הפצעים. הזמן פותח את הפצעים, הוא חושף אותם להרעלות ולזיהומים. ייתכן שהמוות גואל מייסורים, אבל הזמן חסר אונים בתחום זה.
מובן מאליו שהופְמֵיסְטֶר היה יכול לטלפן אליה או לשלוח לה גלויה. אבל הוא נמנע גם מזה וגם מזה. מתוך גאווה. הוא החליט להמתין בשקט, עד שהיא תבין את גודל הטעות שלה. אהבת נעורים בסירת מגורים היא בסופו של דבר טעות. היא רק יכולה להיות טעות. סירת מגורים כשלעצמה היא טעות. הוא הוסיף לחיות בהמתנה שקטה שאשתו תתפכח.
בתחילה חי בחברת שתי הבנות. אבל כעבור חצי שנה חזרה בתו הבכורה על מעשה אמה: היא עזבה את הבית.
בחודשים הראשונים, בכל פעם שהפעמון צלצל בערב, הוא עדיין תפס את עצמו חושב: זאת היא, זאת אשתי, היא חזרה. אבל בהדרגה הייתה הציפייה לריטואל, להרגל חסר תוכן, ויחד עם הציפייה הלכה ונמוגה התקווה. אם בנותיו עזבה את הבית. זו הייתה עובדה מוגמרת, ועובדות מוגמרות נקראות כך משום שטבען לא להשתנות.
והנה פתאום היא כאן, במלוא הדרה, חרף העובדה המוגמרת. במסדרון. עם אותה מזוודה שלקחה אתה ביום שעזבה את הבית. מזוודה אדומה על גלגלים. ביום ההוא יצאה מהבית בשלווה גמורה, עזיבתה לא הייתה דרמטית. הדרמה לא הייתה העזיבה.
מראה האישה השפיע עליו יותר משיכול לצפות כשהניח את התבנית על השיש. למה? תהה הופְמֵיסְטֶר. למה הערב דווקא? מה קרה? הוא לא הבין את פשר הביקור. והלוא הוא אדם שאוהב להבין את פשר הדברים, שסולד מהבלתי רציונאלי כשם שאחרים סולדים משרצים.
הוא רצה לחשוב מחשבות רציונאליות, כאלה שמובילות להתנהגות שקולה, אבל ללא הועיל. מחשבות לא־רצויות השתלטו עליו. למען האמת, הוא כבר נעשה עצבני ברגע שבתו הגתה את המילה שנמחקה מהלקסיקון בבית הזה. "אימא".
מה שאלוהים לאתיאיסטים, הייתה אימא למשפחת הופְמֵיסְטֶר. איש לא דיבר על האֵם שקמה והסתלקה. איש לא העלה את המילה הנוראה על דל שפתיו. איש לא אמר: "כשאימא עוד גרה אתנו…" אפילו באסיפות הורים, שבהן הוא נכח באדיקות, לא הזכירו עוד את האישה שהייתה אם בנותיו. התייחסו אליו כאל אב חד־הורי. סביבתו הרחיקה לכת והעמידה פנים שהופְמֵיסְטֶר מעולם לא היה אלא חד־הורי. שהוא נועד להיות כזה, משחר ילדותו. אב חד־הורי מועד. ומה שנכון נכון: הוא נכנס כל כולו לתפקיד.
אימא לא הייתה בנמצא. בזה נמחקה זכות הקיום של המילה. רק הוא היה, אב ואם בדמות אחת. היחיד, ולכן גם האמיתי, זה שנותר, זה שידאג שהכול יבוא על מקומו בשלום.
כשעמד מולה הרגיש יורגן הוֹפְמֵיסְטֶר שהוא נסער. לא במובן המיני של המילה, אלא כמו שאדם נסער לפני בחינה, גם אם הוא יודע שהתכונן היטב לקראתה. כל מיני דברים עלולים להשתבש. זה מה שאמר לו האדרנלין, זה מה שלחש לו הריכוז שבו הסתכל עליה: הרבה דברים עלולים להשתבש.
הוא בחן אותה. תחילה בחן את ראשה, ואז את מזוודתה. לרגע התעורר בו דחף בלתי מוסבר לחבק אותה, לאמץ אותה אל לבו במשך דקות ארוכות. אבל כל מה שעשה היה להישען בידו הימנית אל הקיר, באדישות מעושה. מגבת המטבח השתלשלה ברפיון מידו השמאלית. הופְמֵיסְטֶר היה גבר שכל חייו ניסה לאמץ לעצמו פוזה, ואף שחייו כבר כמעט חלפו, עדיין לא עלה בידו הדבר. במקום פוזה אימץ לעצמו מגבת מטבח.

ארנון גרונברג הוא אחד מסופרי הולנד הבולטים. בשנת 2009 הוענק לו פרס קוֹנְסְטַנְטֶיין הוֹיחֶנְס היוקרתי על מכלול יצירתו עד כה.

נימוקי השופטים לזכייה:

"גרונברג עוסק בספריו, באופן בלתי מתפשר, בצדדים האנושיים היותר אפלים. לעיתים חמור סבר, לעיתים אירוני, אבל תמיד בסגנונו האישי המיוחד – גרונברג מסיר מעלינו את המסכות".

X