טיפה אפלה בקליפה, מסות על הלשון ותעתועיה | לרכישה באינדיבוק
טיפה אפלה בקליפה, מסות על הלשון ותעתועיה

טיפה אפלה בקליפה, מסות על הלשון ותעתועיה

שנת הוצאה: 04/2015
מס' עמודים: 333
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 28
- 55
- 28

"כל דיבור", כתב חיים נחמן ביאליק, "הוא כיסוי… קליפה סוגרת בתוכה טיפה אפלה". פרדוקס השפה, המודעות לשקיפות הכוזבת של המלים והצורך להבקיע באמצעות הלשון אל מה שמעבר לה, הם העומדים ביסוד הספר שלפנינו. מתוך התחקות מתמדת אחר מסלולים של גילוי וכיסוי בלשון, במבחר דיונים מאירי העיניים בספרות, במדע, בשיח הפוליטי ובאתיקה – מחנוך לוין ועד אלן טיורינג, מגנטיקה ודקדוק ועד סוגיית הרצון החופשי, מביקורת האמנות ועד שאלות של אי ציות אזרחי –  המסאי, הבלשן והבלוגר הפוליטי עידן לנדו מקפיד להציב סימן שאלה מעל הניסיון האנושי להריק מחשבות למלים, לייצג בהן מציאות או אולי דווקא להסתירה.

ואולם אין זה ספר מופשט או תיאורטי. להיפך. בסיכומו של דבר, לנדו אינו בא אלא לומר: חובתנו המוסרית הראשונה במעלה היא להסיט את הווילון החוצץ בינינו ובין עולם העובדות, בין הייצוג ובין הממשות. כאשר הוא עוסק בפוליטיקה, אין מובן מאליו מזה – הקריאה לקרוע את מסכי התעמולה והכזב מעל עינינו היא קריאה להילחם בעוולות ובאי צדק המקיפים אותנו – אבל כמה יפה לגלות זאת בקריאתו המרהיבה בסיפוריו של ישעיהו קורן, למשל, בהצבעה על האופן שבו הם מערערים תבניות תפישה מקובעות וסוללים בשבילנו זיקות ישירות ואינטנסיביות יותר עם עולם החושים.

אם כך, החתירה להבקיע את קליפת השפה אינה רק חובה מוסרית; היא גם מפתח להתנסות עשירה יותר של היות בעולם. כתיבתו של לנדו ספוגה בפליאה לנוכח העושר הבלתי-צפוי המסתתר מתחת לפני השטח, היא שיר הלל צנוע לכוח ההתבוננות, היא קריאה מתמדת לפיתוח שפה צלולה ולטיפוח אתיקה של כתיבה ודיבור, כלומר לטיפוח אתיקה של יחסים בין בני אדם, אתיקה של ממשות.

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “טיפה אפלה בקליפה, מסות על הלשון ותעתועיה”

על ההבדל בין "מוסרי" ל"מוסרני"

10 הבדלים שנתלים ב-נ' אחת

 

  1. 1. המוסרי תוחם את שיפוטו לנתח מצומצם של המציאות; המוסרני מטיל את רשת המוסר על תבל ומלואה. המוסרי מבקש לתפוס את העיקר, שהוא העוול; המוסרני מבקש לתפוס מרובה. המוסרני יוצא מכליו לנוכח ריבוא תופעות מוזרות וחריגות; המוסרי מתבונן בהן בסקרנות בריאה, לא שיפוטית. אנשים שלא אומרים שלום; טעם קלוקל בבגדים; חוסר הקפדה על ההבדל בין חיריק וצרה; סקס בפרהסיה; פירסינג בלשון; בחורות שלא מתחתנות; קהילות של מתבודדים; אנשים בלי טלוויזיה וטלפון נייד; אלכוהוליסטים; חיבה לקיטש; כרס בולטת, קמטים בצוואר; אנשים שמזדיינים בלי לאהוב; אנשים שאוהבים בלי להזדיין; דשא מפלסטיק; מלים גסות; שקרים שאנחנו מספרים לעצמנו; חורים בהשכלה; חולשה לבדיחות שואה; אנשים שלא נוסעים בדרך הקצרה; אנשים שמפספסים מקום חנייה; אנשים שסתם טועים; אופציית ההתאבדות; אדישות כלפי "מה שמעסיק את כולם"; התלהבות מזוטות; צרכנות לא נבונה; תזונה לא בריאה; אנשים שלא עושים כלום עם החיים שלהם; פאות נוכריות.

על כל אלה שופך המוסרני חרון רותח, והמוסרי חושב: כמו לכעוס על האבקת פרחים או על מחזוריות הגאות והשפל.

2. המוסרני נוהג בכוח השיפוט כמו במי האוקיינוסים; המוסרי רואה בכוח השיפוט משאב יקר ונדיר.

  1. 3. המוסרני מביט בעולם ושואל: ממה אני סולד? המוסרי מביט בעולם ושואל: ממה הזולת סובל? המוסרני מרומם את אינסטינקט הגועל שלו למדרגה של ציווי קטגורי; המוסרי רואה באינסטינקט הגועל שלו בעיה פרטית שאינה צריכה להטריד את הבריות.
  2. 4. המוסרני, בהגדרה, אינו צוחק. היות שממלכתו של ההומור היא ממלכת היחסי, ומידתו היא תמיד מידת הפער והפגימה, אין לכיסופי המוחלט של המוסרני דריסת רגל בתוכו. בשביל המוסרי, לעומת זאת, ההומור הוא חלק מרקמת העולם. כמו המוסר, גם ההומור הוא תגובה הכרחית לחוסר הפשר של המציאות. רק מי שהכל נהיר לו יכול לוותר עליהם.
  3. 5. לדידו של המוסרני, זה הכל או לא כלום. או שהכל צודק וללא רבב, או ששום דבר אינו צודק. לפי שתמיד יימצא רבב כלשהו, המוסרני מוקיע את המציאות בכללותה. אך לדידו של המוסרי, הצדק הוא סולם, לא צוק נישא מעל תהום. כל שלב בסולם צודק יותר מהשלב שמתחתיו, ופחות מזה שמעליו. ואולם מה שמתרחש מעליך או מתחתיך בסולם אף פעם אינו מצדיק היתקעות בשלב שבו אתה נמצא.
  4. 6. המוסרני מודד עוול גדול ועוול קטן כנגד הצדק האבסולוטי, וההבדל ביניהם מתבטל. המוסרי מודד עוול גדול כנגד עוול קטן, וההבדל ביניהם מזדקר לעין. בשעה שהמוסרני מתקהה להבדלים בין דרגות שונות של עוול, המוסרי מתכּוונן אליהן.
  5. 7. מכיוון שהגינוי שבפיו של המוסרני הוא אוניברסלי, לא מובחן, ניטל ממנו עוקץ השינוי ותיקון המציאות. הגינוי הגורף, ברמת העיקרון, הופך פרדוקסלית למחילה גורפת, ברמת המעשים. מכיוון שהגינוי שבפיו של המוסרי, לעומת זאת, ממוקד ובררני, הוא מזהה זירות של מאבק והופך מכשיר של תיקון.
  6. 8. תיקון הוא קודם כל תיקון עצמי וקהילתי. מבחינת המוסרני, עוול שמעוללים זרים גמורים ועוול שמעוללים הקרובים לו מצויים באותו מישור התייחסות (או אדישות); עצם הניסיון להבחין ביניהם נתפש ככפירה. המוסרי, לעומתו, מסרב לבודד את העוול מזיקת האחריות שלו עצמו כלפיו, ועל כן רואה דחיפות גדולה הרבה יותר למחות נגד "עוול קרוב" מאשר נגד "עוול רחוק". המוסרני מגדיר יחס בינארי בין האידיאל לבין המעשה, ומוציא עצמו מתוכו; המוסרי מגדיר יחס משולש – האידיאל, המעשה, והמיקום שלי (או של קהילתי) ביחס אליהם.
  7. 9. המוסרני שופט את המציאות כדי להתבדל ממנה ולחזור, בסופו של המסע, אל עצמו. משום כך הוא תמיד נושק לנרקיסיסטי. המוסרי שופט את המציאות כדי להיאחז בה ביתר שאת ולהיחלץ מעצמו; משום כך הוא תמיד נושק לרליגיוזי.
  8. 10. ביסודו של דבר, המוסרני הוא פרויקט אסתטי; המוסרי הוא פרויקט פוליטי.

 

 

עידן לנדו, יליד 1967, גדל ברמת גן, למד באוניברסיטת תל אביב, המשיך לדוקטורט בבוסטון, חי בתל אביב ועובד באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הוא פרופסור לבלשנות במקצועו ובלוגר בזמנו הפנוי.

X