טייפי | לרכישה באינדיבוק
טייפי

טייפי

שנת הוצאה: 01/2015
מס' עמודים: 311
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 76

טייפי הוא ספרו הראשון של הרמן מלוויל, מחבר מובי דיק. הרומן ראה אור ב-1846, התקבל בהתלהבות ואף היה לספר המצליח ביותר של מלוויל בחייו. הספר, הכתוב בגוף ראשון, מגולל את ההרפתקה המדהימה בחייו של מלוויל הצעיר: כשעגנה הספינה שבה הפליג על חוף האי נוקוהיבה שבדרום האוקיינוס השקט, נמלט ממנה המספר עם חברו אל עמק טייפי, ונקלע היישר לשטחו של שבט אוכלי אדם.

ארבעה חודשים בילה מלוויל במשכנות השבט, כשהוא שרוי בחרדה מתמדת מפני הקניבלים שמא יחמדו את בשרו, אבל עם הזמן הוא הופך לאורח של כבוד, שמארחיו מרעיפים עליו מכל טוב הארץ, ממטעמי היער ועד לנערות יפהפיות שנצטוו להיענות לכל צרכיו. כך, באידיליה שהיא התגלמות הפנטזיה המערבית, הלבנה, על חיי שפע בין פראים אצילים ונערות עירומות במחרוזות פרחים, הוא לומד את שפתם, את מנהגיהם, חוגג בחגיהם, מתוודע לפולחני דתם וחווה הרפתקאות מסמרות שיער. הוא נשבה בקסמם של שוביו ונקרע בין העונג שבחיים מאושרים ותמימים בקרב קהילה זרה ומחבקת – אם כי לא נטולת סכנות – לבין הגעגוע לציוויליזציה התככנית והמנוכרת במולדתו.

היה או לא היה? אין ספק שמלוויל אכן יצא למסע הימי שתיאר וככל הנראה הגיע לאחד האיים הפולינזיים ואולי אף שהה שם בחברת הילידים. אך האם זהו תיאור נאמן של כל מה שחווה? בשאלה זו הדעות חלוקות עד היום, ונדמה שגם אם הסיפור מבוסס על התנסות אמיתית – רבים מן האירועים המתוארים בו הם פרי הדמיון.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “טייפי”

פרק 1

 
הים ♦ געגועים לחוף ♦ ספינה חולת יבשה ♦ יעד המטיילים ♦ איי מרקיזה ♦ הרפתקת אשת מיסיונר בקרב הפראים ♦ מעשייה אופיינית על מלכת נוקוהיבה

 
שישה חודשים בים! כן, קורא, שכה אחיה, שישה חודשים בלא מראה יבשה; מפליגים במרדף אחרי לווייתני זרע מתחת לשמש החורכת של קו המשווה, ומיטלטלים על משבריו הרחבים של האוקיינוס השקט, הים סביב לנו, ואין דבר מלבדו! לפני שבועות על גבי שבועות תם מזוננו הטרי. שום תפוח אדמה מתוק לא נותר; אף לא בטטה אחת. אשכולות הבננות המופלאים, שעיטרו פעם את הירכתיים ואת הסיפון האחורי, אבוי, נעלמו! והתפוזים הערבים לחך שתלו מאנכי התרנים – גם הם, אינם עוד! כן, כולם הלכו לעולמם, ודבר לא נותר לנו למעט בשר בקר מומלח ופכסמים. הו! יורדי הים של המחלקה הראשונה, העושים עניין גדול מהפלגה בת ארבעה־עשר יום מעבר לאוקיינוס האטלנטי; המתלוננים בפתטיות על סִבלות ההפלגה בים ועל קשייה, כאשר בסוף יום של זלילת ארוחות בוקר, צהריים וערב בנות חמש מנות, פטפוטים, משחקי קלפים ולגימת קוקטייל שמפניה ופירות, הכול כלול, איתרע מזלכם להיכלא בתאים קטנים מחוּפי מהגוני ואדר, ולישון עשר שעות, כשדבר אינו מפר את מנוחתכם למעט "המלחים האפסים האלה, שצועקים ורוקעים ברגליהם מעל לראש," – מה יש לכם להגיד על ששת החודשים שלנו בלי לראות יבשה?
הו! מה לא הייתי נותן עבור הצצה מרעננת בעלה דשא אחד – עבור הסנפת ניחוח רקבוביתו של חופן אדמה אחד! האין שום דבר טרי סביבנו? שום דבר ירוק לראותו? כן, בטן האונייה צבועה ירוק; אך איזה גוון דוחה ומבחיל זה, כאילו שום דבר המזכיר אפילו את צל צִלה של רעננות אינו יכול לפרוח בדרך הארוכה והרַבה הזאת מהיבשה. אפילו הקליפה שדבקה פעם לגזרי העץ המשמשים אותנו כדלק כורסמה ונטרפה בפי חזירו של הקברניט; ולפני זמן רב כל כך, גם כן, עד שהחזיר עצמו נטרף בתורו.
רק דייר אחד נותר גלמוד בלול התרנגולות, תרנגול צעיר, עליז וטרזן פעם, אמיץ כל כך בקרב התרנגולות הביישניות. אבל התבוננו בו עכשיו; הוא עומד שם, מדוכדך כל היום על רגלו האחת הנצחית. מסתלק בתיעוב מהדגן העבש המונח לפניו, ומהמים המזוהמים שבאבוסו הקטן. מבכה ללא ספק את חברותיו האבודות, שנחטפו ממנו פשוטו כמשמעו זו אחר זו, ועקבותיהן לא נודעו. אבל מעטים יהיו ימי אבלו כי מוֹנגוֹ, הטבח השחור שלנו, אמר לי אתמול שגזר דינו פורסם סוף־סוף, וגורלו של פֶּדרוֹ האומלל נחרץ. גופו הכחוש יונח על שולחן הקברניט ביום ראשון הבא, ובטרם תשקע החמה ייטמן במלוא הטקס מתחת למעילו של האדון הנכבד. מי יאמין שמישהו יכול להיות אכזרי עד שיחשוק בעריפת ראשו של פדרו ביש המזל; עם זאת המלחים מתפללים בכל רגע, ברנשים אנוכיים, שהעוף העלוב יובא אל קצו. לדבריהם הקברניט לא יכוון לעולם את הספינה ליבשה בעודו מצפה לכֵירת בשר טרי. ציפור אומללה זאת לבדה יכולה לספק אותה; ואחרי שתיטרף, הקברניט יתעשת. איני מאחל לך כל רע, פדרו; אולם מאחר שדינך נחרץ, במוקדם או במאוחר לפגוש את גורל כל בני מינך; ואם סוף פסוק לקיומך יהיה האות לישועתנו, אז – לומר את האמת – הלוואי שייחתך גרונך ברגע זה; כי, הו! כמה אני משתוקק לחזות שוב בחיים על פני האדמה! הספינה עצמה מתגעגעת להתבונן שוב ביבשה מבתי העוגן שלה, כך אמר שלשום ג'ק לואיס כאשר הקברניט ביקר את טיפולו בהגה.
"ת'מבין, קפטן ואנגס," אמר ג'ק ללא חת, "אני הגאי לא פחות טוב מכל מי שהניח אי פעם יד על חישור; אבל אף אחד מאתנו לא מסוגל לנהוג את הגברת הזקנה עכשיו. אנחנו לא מסוגלים לשמור אותה קרוב לרוח, סר; מקרבים אותה הכי שאפשר, והיא מתרחקת ואז, אדוני, כאשר אני מסובב את ההגה הכי עדין שאפשר, ומנסה כאילו לשכנע אותה לציית, היא מסרבת, וסוטה שוב מהנתיב; וזה הכול בגלל שהיא יודעת שהיבשת בצד החסי, סר, והיא מסרבת לשוט יותר נגד הרוח." בדיוק, ולמה שתרצה, ג'ק? האם לא צמח כל אחד מקרשיה החסונים על החוף? והאם אין לה רגישויות; בדיוק כמונו?
ספינה זקנה אומללה! עצם צורתה מסגירה את תשוקותיה! כמה מצערת הופעתה החיצונית! הצבע על דופנותיה, שרוף מהשמש הצורבת, מתקלף וסדוק. תסתכלו על האצות שהיא גוררת איתה, והאשכול המכוער של ספחות איומות שנדבקו לאחוריה; ובכל פעם שהיא מתרוממת מעל פני הים, היא חושפת את חיפוי הנחושת תלוש, או תלוי בפסים משוננים.
ספינה זקנה אומללה! אחזור על דבריי: שישה חודשים רצופים היא מיטלטלת ומוטחת, בלי רגע מנוחה אחד. אבל חזקי ואמצי, חתיכה זקנה, ייתכן שאראה אותך בקרוב במרחק הטלת פכסם מהיבשה העולצת, מתנדנדת בנחת על עוגן באיזה מפרצון ירוק, ומוגנת מהרוחות הסוערות.

 

♦♦♦

 

"הידד, בחורים! עכשיו זה סגור; בשבוע הבאה נזוז למרקיזה!" איי מרקיזה! אילו חזיונות משונים של דברים שלא מהעולם הזה מעורר בדמיון עצם השם! בתולות גן עדן עירומות – מסיבות קניבלים – מטעי קוקוס – שוניות אלמוגים – ראשי שבטים מקועקעים – ומקדשי במבוק; עמקים שטופי שמש נטועים עצי פרי לחם – סירות קאנו מגולפות יוצאות במחול על ים תכלת בוהקת – יערות עד פראיים מוגנים על ידי צלמים איומים ונוראים – פולחני עכו"ם וקורבנות אדם.
תערובת ציפיות משונה זאת רדפה אותי בעודנו מתרחקים מאזורי הציד. חשתי סקרנות בלתי נשלטת לראות את האיים האלה שתיירים משכבר הימים פיארו עד השמים.
קבוצת האיים שאליה פנינו עכשיו (אף שהיא נמנית עם התגליות האירופיות הראשונות בים הדרומי, בפעם הראשונה ביקרו בה ב־1595) מאוכלסת עדיין יצורים משונים וברברים כמאז ומעולם. המיסיונרים שנשלחו למשימה אלוהית, חלפו על פני חופיהם הנפלאים, והניחו אותם לאלילי העץ והאבן. כמה מעניינות נסיבות גילויָם! איים אלה צצו בנתיבו המימי של מֶנדאניה,* שהפליג לחפש מרבצי זהב, כתמונה מכשפת, ולרגע האמין הספרדי שחלומו הנוצץ התגשם.

 
[*. Álvaro de Mendaña y Neira (or Neyra) (1542-October 1595)]

 
לכבוד המרקיז דה מֶנדוֹזָה, אז המשנה למלך בפרו – שבחסותו הפליג הנווט – הוא העניק לאיים את השם שציין את דרגת פטרונו,* ונתן לעולם בשובו תיאור מעורפל ומרשים. אך איים אלה, שמנוחתם לא הופרה במשך שנים רבות, שקעו שוב באלמוניותם; ורק לאחרונה נודע משהו בנוגע להם. פעם בחמישים שנה, ללא ספק, נודד הרפתקני כלשהו היה מפר את שלוותם, ומופתע לנוכח המראה הבלתי־רגיל, היה מתפתה כמעט לדרוש את האשראי על תגלית חדשה.

 

[*. למעשה לכבוד אשתו, המרקיזה.]

 

מעט מאוד מידע יש לנו על קבוצת איים מעניינת זאת, למעט אזכורם הקלוש בתיאורי מסעות בים הדרומי. קוק, שהקיף שוב ושוב את כדור הארץ, בקושי נגע בחופיהם; וכל הידוע לנו על אודותיהם נובע מסיפורים כלליים מעטים.
שניים מאלה מחייבים התייחסות מיוחדת. "יומן הפלגת הפריגטה האמריקנית, 'אסקס', באוקיינוס השקט, במהלך המלחמה האחרונה," שפרסם פורטר,* אמור להכיל כמה פרטים מעניינים על יושבי האיים. אלא שמעולם לא הזדמן לי לפגוש את היצירה הזאת; וסטיוארט, הכומר של ספינת הקרב החד־תורנית האמריקנית, "וינסן", ייחד גם הוא חלק מספרו, שכותרתו "תמונות מהים הדרומי", לאותו נושא.**

 

[*. David Porter (February 1, 1780-March 3, 1843).]
[**.http://books.google.co.il/books?id=Kd8NAAAAYAAJ&printsec=frontcover&source =gbs_ge_summary_r&cad=0#v=onepage&q&f=false]

 
בשנים האחרונות, כלי שיט אמריקניים ואנגליים הסובבים באזורי מִדגה הלווייתנים הנרחבים של האוקיינוס השקט, נכנסו, מפאת מחסור באספקה, אל הנמל המרווח באחד האיים; אך פחד מפני הילידים, מבוסס על זכרון הגורל הנורא שלבנים רבים זכו לו מידיהם, הרתיע את מלחיהם מלהתערב באוכלוסייה במידה שתאפשר להבין משהו ממנהגיהם ומנוהגיהם הייחודיים.
המיסיונרים הפרוטסטנטים התייאשו כמדומה מחילוץ האיים האלה מעבודת אלילים. היחס שזכו לו מידי הילידים פעם אחר פעם היה כזה שהפחיד את האמיצים שבהם. אליס, בספרו "מחקרים פולינזיים", מתאר באופן מעניין כמה ניסיונות כושלים של "מיסיון טהיטי", לייסד שלוחה באחדים מאיי הקבוצה. זמן קצר לפני ביקורי באיי המרקיזה, אירוע משעשע למדי התרחש בקשר למאמצים אלה, שאני חייב לתאר.
מיסיונר ללא חת, שלא נבהל מכשלון כל היוזמות הקודמות לפתות את הפראים, ונתן את אמונו ביעילות ההשפעה הנשית, הציג בפניהם את אשתו הצעירה והיפה, האישה הלבנה הראשונה שביקרה מעולם במקומותיהם. בני האיים נעצו בהתחלה מבטי הערצה אילמים בתופעה החריגה כל כך, ונטו כמדומה לראות בה מעין אלוהות חדשה. אך אחרי זמן קצר, משהתרגלו לקסמיה, והתקנאו באריג שכיסה את דמותה, ביקשו לחדור מבעד לצעיף הכותנה המקודש שנצר אותה, ובעודם מספקים את סקרנותם רמסו ברגל גסה את איסורי החינוך הטוב, ופגעו עמוקות בצניעותה של הגברת. אחרי שווידאו את מגדרה, הערצתם העיוורת התחלפה לבוז ולא היה סוף לגסויות שהמטירו עליה הפראים, זועמים על הרמאות שלפי דעתם נפלו לה קורבן. למרבה זוועתו של בן זוגה האוהב, היא הופשטה מבגדיה, והובהר לה שאין מצב שתוכל להמשיך בשקריה בחסינות. הגברת העדינה לא היתה חסודה דיה לשאת בכך, ובחששה מפני הטרדות נוספות, כפתה על בעלה לזנוח את משימתו, ויחדיו הם שבו לטהיטי.
מלכת האי עצמה, אשתו היפהפייה של מוביאנה, מלך נוקוהיבה, לא התביישה כל כך להציג לראווה את קסמיה. בין שנתיים לשלוש שנים אחרי האירועים המתועדים בספר זה, הזדמן לי, בעודי מפליג בספינת מלחמה לעגון באיים אלה. באותה עת היו האיים כבר זמן־מה בבעלות הצרפתים, שהתגאו כבר בתוצאות המבורכות של שלטונם, כפי שאלה ניכרו בהליכות הילידים. למען הסר ספק, במהלך אחת הרפורמות שערכו הם שחטו כמאה וחמישים מהם בוויטיהוּ – אבל נניח לזאת. באותה עת, ספינות השייטת הצרפתית היו מכונסות במפרץ נוקוהיבה, ובמהלך שיחה בין אחד מקברניטיהם לקומודור הנכבד שלנו, הציע הצרפתי, שאנו, כספינת הדגל של השייטת האמריקנית, נארח, לביקור רשמי, את הזוג המלכותי. הקצין הצרפתי גם טען, בשביעות רצון מופגנת, שבהדרכתם ספגו המלך והמלכה מושגים נכונים על אודות מעמדם הנעלה, והתנהגו בכל הזדמנות טקסית באצילות ראויה. לפיכך נערכו הכנות להעניק להוד מלכותם על הסיפון קבלת פנים בסגנון יאה למעמדם.
אחר צהריים בהיר אחד, סירה קלה, מקושטת דגלונים וסרטים צעקניים, נצפתה מתרחקת מדופן אחת הפריגטות הצרפתיות, וחותרת ישירות אל כבש ספינתנו. בירכתיה היו שרועים מוביאנה ורעייתו. בעודם מתקרבים, הפגנו כלפיהם כבוד מלכים, איישנו את קורות הרוחב, ירינו מטח כבוד, ועשינו עניין גדול.
הם טיפסו בסולם החירום, הקומודור קידם את פניהם בברכה, כובעו בידו, ובעת שחלפו בסיפון האחורי דיגל משמר כבוד של הנחתים את נשקו, ואילו התזמורת פצחה בנגינת "מלך איי הקניבלים". עד אז הכול התנהל כשורה. הקצינים הצרפתים גיחכו וחייכו במצב רוח מרומם, שבעי רצון להפליא מהתנהגותם המהוגנת של שני רמי המעלה.
הופעתם החיצונית תוכננה בוודאי להותיר רושם. הוד מלכותו נערך במדי צבא מפוארים, חנוט בתחרה מוזהבת ורקמה, ופדחתו המגולחת הוסתרה בקסדת מתכת, שנוצות טווס מתנפנפות מעליה. פגם זעיר אחד ניכר בכל אופן בהופעתו. קעקוע רחב נמשך לרוחב פרצופו, מעל ומתחת עיניו, והוא נראה כמי שלובש משקפת צלילה ענקית; ובן משפחת מלוכה במשקפת העלה על הדעת כמה רעיונות אבסורדיים. אך היו אלה קישוטי גופה הנאה של בת זוגו כהת העור שבאמצעותם הציגו לראווה חייטי הצי הצרפתי את עליצות טעמם הלאומי. היא היתה עטופה ביריעת אריג ארגמן צעקני, משי צהוב משתלשל משוליה, שהסתיימה מעט מתחת לברכיה, והציגה לעין כול את רגליה החשופות, המעוטרות קעקועים לולייניים, ומזכירות איכשהו את עמודי טריאנוס* בזעיר אנפין. לראשה היא חבשה טורבן מוזר מקטיפה סגולה, מעוטרת זלזלים כסופים, ומעליו ציצת נוצות מגוונת.

 

[*. עמוד הניצחון שהוקם ברומא לכבוד נצחון הקיסר טריאנוס על שבטי הדאקים.]

 

צוות הספינה, שנדחק סביב הכבש לצפות במחזה, לכד עד מהרה את תשומת לב הוד מלכותה. היא בחרה ממניינם מלח ותיק, שזרועותיו ורגליו, וחזהו החשוף, היו מכוסים כתובות דיו כמכסה ארון קבורה מצרי. בלי להתחשב ברמזים השנונים ובנזיפות הקצינים הצרפתים, היא ניגשה אל האיש תכף ומיד, הסיטה עוד לצדדים את שולי מעיל המלחים הקצר, קיפלה למעלה את מכנסיו הרחבים, ונעצה מבט מעריץ בחדירות התכלת והשָני שנחשפו כל לעין. היא נתלתה על הברנש, מלטפת אותו, מבטאת את אושרה במגוון קריאות ומחוות פרוע. את מבוכת הגאלים עדיני הנפש לנוכח האירוע הבלתי צפוי אפשר לדמות בקלות, אבל שוו בנפשכם את תדהמתם, כאשר לפתע פתאום, הגברת המלכותית, משתוקקת להציג לראווה את ההירוגליפים שעל גופה המתוק, רכנה לפנים לרגע, סבבה במהירות סביב עצמה, הניפה את חצאית גלימתה וחשפה מראה שממנו נסוגו הצרפתים המבוהלים בחיפזון, נשמטים לתוך סירותיהם, ונמלטו על נפשם מזירת האסון.

הרמן מלוויל (באנגלית: Herman Melville;‏ 1 באוגוסט 1819 – 28 בספטמבר 1891), סופר ומשורר אמריקאי, ידוע במיוחד בזכות הרומן המופתי מובי דיק.

הרמן מלוויל נולד בניו יורק למשפחה ממוצא אנגלי והולנדי. אביו היה סוחר ויבואן אמיד, אך כשל בעסקיו והגיע לפשיטת רגל ב-1830. הוא מת שנתיים אחר-כך, והשאיר את משפחתו במצב כלכלי גרוע. מלוויל היה צריך לעבוד כפקיד בנק כבר בגיל 13. הוא המשיך בלימודיו עד גיל 15, ואחר כך עבד בעבודות שונות נוספות, הוא היה איש מכירות, פועל בחווה ומורה.
ב1839 הצטרף כנער סיפון לאונייה שהפליגה לליברפול. הוא תיאר את המסע הזה ברומן Redburn. ב-1841 הפליג למסע שארך 18 חודשים על ספינה לציד לוויתנים. רבים מהפרטים המופיעים ברומן "מובי דיק" נלקחו מהקורות אותו בתקופה זו. ב-1842 נטש את הספינה באיי מרקיז וחי עם הפראים במקום במשך חודש. ספרו "טאי פי" Typee: A Peep at Polynesian Life, מתרחש בנוקו היבה שבאיי מרקיז. משם שוב עלה על סיפון אוניה, הפעם ספינת סחר אוסטרלית. הוא היה מעורב במרד של צוות האוניה, ובעקבות זאת ישב בכלא בטהיטי.
מלוויל חזר לאמריקה ב-1844 בספינה ששטה לבוסטון. המצב הכלכלי של משפחתו השתפר, והוא היה יכול להתקיים מכתיבה. הספרים הראשונים שפרסם זכו לשבחים בביקורת ולקהל קוראים רחב. ספריו התבססו על מסעותיו בים, והמקומות השונים בם ביקר.
ב-1847 התחתן, וב-1850 עבר לגור בחווה במסצ'וסטס בה חי כ-13 שנים. שם הכיר והתידד עם הסופר נתנאל הות'ורן. מלוויל הושפע מאוד מהות'ורן, ובמיוחד מספרו "אות השני". באותה שנה פרסם את הרומן "מובי דיק", והקדיש אותו להות'ורן. "מובי דיק" הוא מצד אחד תיעוד של החיים על ספינה לציד לוויתנים, ומצד שני אלגוריה מורכבת על החיים. הקהל שציפה לספר הרפתקאות, לא קיבל באהדה את הרומן. השפה המורכבת ושלל הנושאים שברומן הרחיקו אותו מהקוראים, והפופולריות של מלוויל פחתה.
הוא פרסם קובץ סיפורים ורומנים נוספים. ביקור בארץ הקודש ב-1857 הניב פואמה ארוכה ויומן מסע. הוא פרסם גם שירים, אך כתיבתו לא עוררה יותר תשומת לב.
מלוויל עבר לניו יורק והתחיל להתפרנס כמפקח בבית המכס. בשנותיו האחרונות כתב את הנובלה "בילי באד", שפורסמה אחרי מותו. הוא מת ב-1891, והשאיר אחריו כתבי־יד בלתי גמורים, שהתגלו רק ב-1920 כשהתעורר מחדש עניין בכתביו של מלוויל.

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X