טיט | לרכישה באינדיבוק
טיט

טיט

שנת הוצאה: 01/2016
מס' עמודים: 336
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62.10

בירושלים של טיט, הרומן השישי של דרור בורשטיין, המלך יהויקים מולך אבל תושביה נוסעים ברכבת הקלה. קרונות הרכבת נעצרים בתחנות המלך ג'ורג' ושוק מחנה יהודה, אבל הם מלאים בנביאי שקר ובנביאי אמת, וביניהם גם אחד, ירמיהו בן חלקיהו, משורר צעיר שמתחיל לומר דברי נבואה על חורבן קרב ובא. על פי ירמיהו, צבא בבל ובראשו המלך נבוכדנצר יטיל מצור על ירושלים מוכת השחיתות, עד שיביא לחורבנה וישלח את תושביה לגלות. אלא שאיש בירושלים לא רוצה לשמוע את נבואת ירמיהו, גם לא כשהמסוקים והטנקים של בבל כבר נמצאים בפאתי העיר.

טיט הוא אחד הרומנים היפים, המורכבים והנועזים שפורסמו בעברית בשנים האחרונות. האם הוא ניסיון לכתוב מחדש, בכלים ספרותיים מודרניים, את ספר ירמיהו? או שאולי הוא דבר נבואה עכשווי ומצמרר על ירושלים של היום? הרומן מעורר ההשתאות של בורשטיין מזמין את קוראיו לנוע בין העבר להווה, בין הסיפור המקראי לבין המציאות שאנו חיים בה, כדי לבחון את עכשוויותו של הטקסט העתיק אבל גם את מחזוריות ההיסטוריה.

דרור בורשטיין הוא סופר, משורר ומסאי. בין ספריו הקודמים: "אבנר ברנר", "הרוצחים", "נתניה", "קרוב" ו"אחות שמש".

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “טיט”

בקרוב…

את כל פגישותיו היה בְּרוֹךְ, מבקר הספרות הקשיש, קובע לשעה שתים־עשרה חד, כלשונו, ואוי לו למי שהיה מאחר: בשתים־עשרה־אפס־אחת הוא כבר היה נועל את הדלת מבפנים בשלושה מנעולים: הגדול, הגדול מאוד והענקי, מוריד את הווילונות הכבדים, ועוטה על פניו את הבעת המיאוס השמורה לו לרגעי אכזבה עמוקה מסופרינו ומשוררינו. ולא עזרו כל חבטות הסופרים על דלתו. בקצות אצבעותיהם היו משוררים מתופפים על השפריץ החיצוני של קירות טירת ביקורת הספרות המבוצרת בשכונת בית הכרם בירושלים; מי שלא מדייק לפגישה גם לא ידייק בכתיבת משפט, ומי שלא ידייק בכתיבת משפט ממילא אין לי מה לתת או לייעץ לו. קבעת אתי בשתים־עשרה חד — בוא בשתים־עשרה חד. לא בשתים־עשרה וחמישה, לא, לא בעשרים לאחת, לא בארבע ארבעים וחמש. בוא בשתים־עשרה חד או שֶאל תבוא בכלל.

 

 

בְּרוֹךְ: מה שמו הפרטי, איש לא ידע. שמות נזרקו לחלל האוויר, אבל אף אחד לא ידע באמת, עד שהחלו לחשוב כי אין לו שם פרטי. הלך סיפור לפיו בגיל שמונה עשרה ניגש למשרד הפנים ומחק את שמו הפרטי ממרשם האוכלוסין והסתלק משם, והפָּקיד, שהמתין לשֵם חלופי, נדהם לגלות כי היושב מולו לא שב, וכך נמחק השם המקורי ושֵם חדש לא בא, ולא היה מה לעשות. על רשימות הביקורת היה חותם רק: ״בְּרוֹך״. תמיד דגש חזק בּבּי״ת, תמיד שווא אכזרי נעוץ בגיליונות הדפוס כצמד מסמרות הנעוצים בפרקי הידיים, כשאתה כבר מייחל למוות הגואל, ראשך מוטה הצידה על הצלב, ובדמדומי ההזיה האחרונים של חייך עוד מספיק להצטער על שפרסמת את הספר המגוחך הזה, אבל כבר מאוחר.

המבקר היה יועץ חינם אין כסף לסופרים מכוח הכרת מעמדו ושליחותו הציבורית, נוֹעֵץ אותם היטב ולתמיד במקומם הראוי להם במפת הספרות העברית לאורך הדורות היורדים שְׁאוֹלָה בהתמדה מעוררת הערכה ויגון. וירמיהו, שכתב מה שכתב, ושפִּרסם מה שפרסם (ספר שירה אחד, רומן אחד), ושנשכח כפי שנשכח, היטב וכבר בגיל עשרים, נכנס רהוי, צלצל בדלת כפי שיעצו לו, יחד עם הצפצופים של חדשות השעה שתים עשרה, בחצי היום, כדי למנוע את נעילת השער ואת הגירוש בבושת פנים, שלא לומר את שיסוי הכלב (כלבו המיתולוגי של המבקר, סַרגוֹן). הן לפעמים היה רותח המבקר ומשלח את סַרגוֹן בצעירי המשוררים והסופרים שאיחרו, או שהשיבו לא כהלכה לשאלת בקיאוּת קלה. לקבר של זלדה עלית כבר השנה? היה מפתיע את המשוררים בשאלה מכשילה. ולא, איש לא עלה, שכחו. ומה מִשל גנסין אתה קורא בימים אלה? ולא קראו. וזה היה סופם. ירמיהו צלצל בפעמון, שהיה — לא אגדה הייתה זאת, נוכח לדעת — יצוק בתבנית פניו של אחד מעורכי הסדרות לפרוזה מקורית, שְׂנוא נפשו של אדון הבית. על דלת המבקר היה כתוב רק: בְּרוֹךְ. מתוך הבית בקע קולו של קריין החדשות, שנמהל בקול נביחותיו של סַרגוֹן, שהבחין מבפנים בפולש ונדרך.

 

 

הדלת נפתחה. עיניים ששמץ משׂטמה אדיבה זרח בהן קידמו את ירמיהו. יד לבנה ויבשה הוגשה לו ללחיצה רכה, והוא הוּשב בכיסא העץ הגבוה מעט יתר על המידה, בעוד שבְּרוֹך שקע בתהומות כורסתו הענקית — כל סיפורי האגדה על רהיטיו כמו התגשמו אל מול עיניו של המשורר. אמרו עליו שרהיטיו עוסקים בלילה בביקורת הספרות; שאִצטבה יש לו, לבְּרוֹך, והיא קטלה כבר לא רומן אחד מעל דפי מוסף ״ספרים״; שיש לו כיסא נדנדה שיש לו טור שירה קבוע, והכיסא שולט במבקר החתום על הטורים. תוריד את הסנדלים, הציע בְּרוֹך, אני ארחץ לך את הרגליים, הכנתי כבר קערה עם מי סבון חמימים וקניתי מגבת במיוחד בשבילך. ירמיהו נבהל וקפא אבל ציית. סביבו ניצבה כחומתיים הספרייה הפרטית הענקית שלא היה חסר בה כלום, ושעלתה בעמקותה וברוחבה על אוסף הספרייה הלאומית — ספרנֵי גבעת רם וספרני המלך היו באים מעת לעת להתחטא בפני המבקר כדי שישאיל להם כותר נדיר, והוא, סיפרו, הכין להם כרטיסי קורא, ובחותמת סגולה קצב את זמן ההשאלה, שהיה נמדד לא בימים אלא ברבעי־שעות. הכול אצלי ספרים שמוּרים, פסק. בחצרו היו יושבים ומעיינים, נשענים על מסתור האשפה ועל בלוני הגז העצומים, ונחפזים להעתיק את המבוקש.

 

 

אני חייב לומר, פתח ואמר המבקר, מייבש את רגלי ירמיהו במגבת, שהתרשמתי מאוד מספר השירה האחרון שלך, ועוד יותר — מהרומן. איזה רומן. זה מַגְנוּם אוֹפּוּס. כתבת את ספר איוב של זמננו, אמר לירמיהו ההמום, ששב ונעל את סנדליו בעוד ברוך ניגש לשפות לו כוס קפה תורכי אשר יוגש בזהירות עם עוגיית סוכר. ירמיהו בהה בחשש בכיסא הנדנדה, שרָטן משהו, לגם מעט מן הקפה התורכי ולשונו כמעט שנכוותה. שכבת הקצף הסמיך על הקפה הייתה בנויה לתלפיות, סמיכה ועשירה, והמעט שחסר במתיקות הקפה הושלם בעוגיות הסוכר העבות, הטובות, מתכון ממורשת גברת בְּרוֹךְ המנוֹחה (תר״ס–תש״ל ודוקטורט על בַּת־מִרְיָם). ירמיהו היקר, הרשה לי ואטול את ציפורני רגליך, משורר צריך להקפיד על קו הציפורן. נכנס לך שָם שחור מהגרביים, הרשה לי לחטט שם בקיסם, ואז אפתח בכמה הבחנות יסודיות על מלאכת המחשבת של עיצוב דמותו של פרידריך ברומן הביכורים שלך, ״דווקא״, אמר ברוך, וירמיהו — הדם אזל מפניו והפך בן רגע לזיעה רבה, וציפורני רגליו החלו לנקוש כשיניים תותבות בקור, מפני שלא כתב כלל רומן בשם ״דווקא״, ודמות בשם פרידריך לא חלם אף להגות. הוא חש את מר המוות בא ומסתכסך בשׂערו כעורב שנתפס בתלתלינו, והוא, דהיינו העורב, רוצה לצאת ולא יכול. לבו פג וצנח. בקושי קם, הניח לקפה המר ולשברי העוגיות. יסלח לו המבקר, גמגם, ודאי נפלה טעות, הן לא כתב… ופרידריך? הרי לא… המבקר קם וניצב מלוא קומתו, נשען על הכורסה הנפילית, ראשו נוגף את התקרה, ידיו פרושות ומגיעות כמעט לחלונות העצומים. לא?? מה פירוש? הלוא אתה הוא הסופר אֶרְנֶסְטוֹ בוגרשוב, יליד בואנוס־איירס, 1940? ירמיהו, שלא שמע על בוגרשוב הלז, והיה צעיר בכחמישים שנה מהסֶניוֹר, מלמל שלא, שהוא חושש שלא, שלא נראה לו שֶ־, שלא. המבקר קפא לרגע כהמום, איני מבין, אתה ודאי חומד לצון, ארנסטו יקירי, הבּאת להתל פה במבקר ספרות־עברית קשיש, מדוע כך…? מדוע לועגים… עמוֹד והתגלה נא, נו… הרי בואנוס־איירס… הלוא הלכנו יד ביד בטיילת שלאורך שֶצֶף יוּבליו של האָסָאדוֹ… ואז פרץ בצחוק אדיר. ודאי, ודאי שלא אֶרְנֶסְטוֹ בוגרשוב, הרי אין כלל סופר כזה, הו־הו, ״אֶרְנֶסְטוֹ בוגרשוב״, איזה שם מוצלח בדה, הוא רק מתח אותו, את ירמיהו, העמידוֹ בניסיון, מין חוש הומור כזה, צחק, תוך שהוא מנגב את דמעותיו ומתייפח מרוב צחוק ממש. שֵב, ירמיהו כ״ץ, שב, חִרחר הישישון מריאתו היחידה, אל נא תתרגש כל כך, נָכונה לנו הרצאה של ארבע עד חמש שעות על כתיבתך, חודש וחצי שאני שוקד, אבל מוטב לפתוח בלצון, לרצינות עוד יהיה לנו די זמן. סלח לי על ההומור המשולח, כה מייבש כאן לפעמים, עם הספרות המשמימה הזאת שעמיתיך מנפּיקים, שקצת הומור… בְּרוֹך צנח שוב לכורסה ואסף את נשימת צחוקו המתפרע כאסוֹף עלי כותרת רוחפים. אבל לפני שנתחיל בספר השירה של אדוני, הבאת לי מה שביקשתי? וירמיהו לא הבין לרגע, אבל מיד נזכר, ודאי, והוא התכופף והוציא מהתיק את המקלדת, עטופה בשקית ניילון מקומטת של סופרמרקט, והגיש אותה בשתי ידיו. במבזק של שתים עשרה וחצי הודיעו על כניעה ללא תנאי של מצרים לבבל, ובְּרוֹך הטיל במכשיר הרדיו נעל בית מטווחת, והקריין השתתק. סַרגוֹן נבח על הרדיו, וברוֹך הסיר את נעל הבית השנייה וגם הכלב בלם.

 

 

המבקר אחז במקלדת השחורה, שֶחוט שחור השתלשל לה מן הצד כזנב ארוך של מכרסם כלשהו, קם לחלון הצפוני ובחן את האותיות אל מול האור הרך. ירמיהו החל לכרסם ברעש את עוגיות המנוֹחה הנימוחות. מעניין, אצלך האות ה״א והאות רי״ש במקלדת שחוקות לגמרי. גם השי״ן מתחילה להישחק, כמו שן טוחנת שמתחיל בה חור. תסלח לי, כן? אבל הה״א שלך מחוקה ממש, והרי״ש נראית כמו ו״ו חולָה. לא חשבת לגשת לתקן את האותיות המסכנות? מה? ירמיהו לא ענה, לעס ועיין ברשימת קדוּמים של ברוֹך בגיליון ישן של ״אורלוגין״ שבּה הוציא להורג פְּלֵיָאדָה שלמה, וברוֹך המתין לתשובה לשווא והמשיך, או שהאותיות ה״א ורי״ש אולי, ככה… איך להגיד, לא חשובות בעיניך עד כדי להטריח אותך למעבדת המחשבים? מה? תרים בבקשה את הקול! אל תמלמל לי כאן כמו בכניסה לבית קלון, כ״ץ, אמר בחביבות, וירמיהו התנער מעיונו ואמר, אה, מה, למען האמת אני מקליד עיוור, אני לא מסתכל על המקלדת, כך שזה לא משנה לי, מצדי שיימחקו כולן.

 

 

הס ודממה הושלכו בחדר כשׂמיכה נגועה בדֶבֶר אל עיר קפואה ונצורה. סרגון חמק מתחת לשולחן העגול. ״זה לא משנה לו,״ חזר המבקר בטון שטוח כהד, ולראשונה נדמה לירמיהו שמשהו צונן יש בקולו. ״זה לא משנה,״ הוא שב ואמר לעצמו, ״זה 'לא משנה', הוא אומר,״ פנה לסרגון. רחצנו לו את הרגליים תוך סיכון בהידבקות במי־יודע־מה, אבל לו זה לא משנה. ברוֹך הפך את החולדה השחורה והקיש על גבה, וכל מיני פיסות לכלוך קטנות וסיכות שדכן יתומות נפלו מהרווחים שבין המקשים. אתה יודע, התהרהר ברוך בעודו מסיט את מבטו מהנפולת אל החלון, מה הבעיה של כל הדור שלך? בעצם של כל הספרות העברית החדשה, למעט חריגים ידועים? אני אגיד לך. בוא, בוא, תִלמד גם משהו, עד עכשיו דיברת כאן כמו ממטרה נון־סטופ, עד עכשיו שטפת אותי פְּנים וחוץ כמו במנהרת שטיפת רכב. את המנוע בקיטור שטפת לי, ואת הפח ניקית לי עם פוליש־וקס כנגד רצוני. תודה רבה, אבל עכשיו תן גם לַזקן להשחיל מילה. אפשר? ואז שאג פתאום, אתה מוכן כבר להניח ל״אורלוגין״ הארור הזה? נצמד לאורלוגין כמו תולעת עץ מורעבת, די, נוּ די!

 

 

ירמיהו סגר את כתב העת והניח בחשש, וברוך לחש, תודה, והתיישב. ובכן, לשאלתך, הבעיה היא זאת: שאתם, איך אמרת? מקלידים עיוור. אתה אמרת, לא אני. עיוור. האותיות מבחינתכם זה כלִי שרֵת. על ״ספר יצירה״ שמעת? ״בשלושים ושתיים נתיבות פליאות חוכמה חקק י'ה יהו'ה צבאות את עולמו״. המשפט הזה אומר לך משהו? וירמיהו אמר, בוודאי, זה… והמבקר חתך, אם כך אז למה, נוּ, תסביר לַתרח הסנילי שהמיט על עצמו את האסון הזה ששמו ביקורת הספרות, למה אתה לא מגלה חמלה כלפי האותיות המחוקות, לה״א המחוקה, לרי״ש? אתה לא מבין מה אתה עושה? לא, אתה לא יודע. ולמה? כי מבחינתך, אם אתה יודע איזה אות יש שָם, הכול בסדר; אתה הרי, איך אמרת? ״מקליד עיוור״! אבל האותיות, מי יגן על האותיות שאתה שוחק ומוחק ורומס בקצות האצבעות המזיעות שלך יום אחרי יום? מי יהיה מליץ היושר שלהן? וירמיהו הבין שהוא שוב מתבדח, ונרגע בבת אחת, והתחיל לצחקק. בְּרוֹך, המום מצחוקו הגס של המשורר־סופר, קם, המקלדת השחורה בשתי ידיו. הוא ניגש אל ירמיהו בצעדים מדודים, ובבת אחת היכה אותו בראשו ובכוח בעזרת המקלדת. ירמיהו היה עדיין קפוא מרוב הלם. דם ניגר וזלג אל גבת עינו הימנית. ברוך לקח את המקלדת, שעמדה בחבטה הראשונה, והטיח אותה בתנופה על קצה השולחן במכות אדירות, שוב ושוב. מקשים נפלו, וברוך ריסק את הנותר ואז התחיל לרתק את צד מקשי הספרוֹת — מה שנותר מהם — לרצפה בעקב נעלו, ואת החצי השני כופף בשתי ידיו. קערית מי הסבון נשפכה על השטיח, וסרגון נבח בזעם על הקערית. ירמיהו ניסה לעצור את הדם ביד אחת ולחפש פיסת נייר בידו השנייה, וברוך, שהבחין בכך, השליך את המקלדת העקומה לכיוונו של המשורר ופגע שוב בפניו; ירמיהו התכופף ונפל מכיסא העץ, וברוך רכן עליו, ומכבל המקלדת התקין לולאה נאה והחל לחנוק אותו. אתה לא תזלזל אצלי באותיות, לחש לתוך אוזנו. אתה תכתוב סִפרות רק אחרי שתכבד כל אות ואות. אני לא אתן לך לדפוק שם גם את השי״ן, כמו שדפקת את הה״א ואת הרי״ש. יש רי״ש בשם שלי, אני רגיש מאוד לכבוד הרי״ש. אתה רוצה עצות ממני, בוא, אני אתן לך עצה: רומן עושים ממשפטים, ומשפטים ממילים, ומילים — מאותיות. ואולי לא עושים מילים מאותיות?! צרח באוזנו של ירמיהו הנחנק בכבל מקלדתו־שלו, אולי עושים ספרים בגוּגֶל, אולי עושים מילים מאינטרנט, מפייסבוק, מכל המסכים שלך ושל הסופרים שמטביעים אותי בגיהינום הזה של הספרות הירודה? למה אתם לא כותבים בעיפרון ובמחברת? למה להקליד כל הזמן? ולמה אתם רצים כל יום לדפוס? אתם מורידים לדפוס, אבל זה לא ראוי לדפוס, צעק אל פרצופו המאדים של ירמיהו, שניסה לתחוב אצבעות בין כבל המקלדת לעורו המכחיל, זה לא ראוי לדפוס, ולכן אתה ממש, ממש, ממש לא צריך את המקלדת שלך שניתצתי, אתה עוד תודה לי שהרסתי לך את המקלדת כי המקלדת זאת האשליה שלך, האשליה שזה מוכן לדפוס — וזה לא, זה לא ראוי לדפוס, אבל אותיות הדפוס מעוורות אותך, אתה עיוור, אתה מקליד עיוור, אתה עצמך אמרת לי, אתה הודית באשמה ונתת לי את המילה המרשיעה, אתה וכל הדור שלך, סופרים עיוורים שמקלידים עיוור. עגנון עמד ימים בתלפיות וכתב ביד עד שלא הרגיש את הגב התחתון, גנסין עבד בדפוס, העופרת אכלה לו את הציפורניים ואת הלב, עם מחלת הלב שלו הוא נשם את העופרת של האותיות והעופרת עטפה לו את הלב, אבל הוא לא חשב לרגע להקליד עיוור, לא. אות־אות הוא סידר! אות־אות! אות־אות!

 

 

ירמיהו השתחרר בקושי מאחיזת החנק ונסוג בזחילה על השטיח. המבקר וסרגון, שניהם על ארבע, הביטו בו כבחתול פולש. עיניו של המבקר מלאו נימים. ההלם והדם טשטשו את ראייתו של ירמיהו והוא נטל את התיק, נעמד בקושי, והחל לחפש את דלת היציאה, כשהוא מגשש לאורך הקירות ומפיל את כוס הקפה. אבל הוא לא ראה שם דלת, החדר היה מכוסה ספרים צפופים, כל הקירות ספרים־ספרים, והוא הבין שיש מדפי ספרים גם על הדלת, וחלון אַיִן. מר ברוך, בבקשה… הוא מלמל. אני רוצה לצאת עכשיו. והמבקר אמר לו, השתגעת? עוד לא אמרנו שום דבר על ספר השירה, ולא על הרומן, אתה קבעת לי פגישה לא בשביל לאכול פה עוגיות סוכר. אבל נפצעתי, ירמיהו אמר, וברוך השיב, נו, גם אני נפצעתי, כמה פעמים, אין יום שאני לא נפצע. כאילו שאותי לא דקרו משוררים. אתה יודע בוודאי שפוגל, המנומס הזה, אברך המשי, חתך לי את הבטן באולר… הרי ירה בי ברנר פעם באקדח תורכי… מי שכותב ספרות, קל וחומר מי שכותב ביקורת, שיצפה נא לפציעות קשות. זאת החזית, זה שדה הקרב כאן. ליטפתי לך עם המקלדת על הראש, לזה אתה קורא פציעה? נו, רגישות כזאת… בסדר, אני הכאבתי ואני גם אחבוש אותך. זאת חובתי כמבקר, שֵב, אני אגלח אותך ואחטא אותך ואחבוש אותך ואז נתחיל סוף–סוף בניתוח הספרותי גופו. והוא הוציא מהמגירה מכונת גילוח של כבשים, וכמה אביזרי עזרה ראשונה, והטיל אותם על דפי ההערות שהכין. ירמיהו מחה, אבל המבקר שב והניף את המקלדת ההרוסה באיוּם. תאמין לי שיצאת בזול, אמר לו בְּרוֹך. אבל מחובתי לתפור אותך. והוא נטל את חומר החיטוי ושִקשק.

דרור בורשטיין (1970) הוא סופר ומשורר ישראלי, בעל תואר דוקטור לספרות עברית. בורשטיין זכה בפרס ברנשטיין לספרות, בפרס לספרות ע"ש זבולון המר מטעם עיריית ירושלים ובפרס שר החינוך והתרבות לשירה.

X