טוב ויפה, ג'יבס | לרכישה באינדיבוק
טוב ויפה, ג'יבס

טוב ויפה, ג'יבס

שנת הוצאה: 2005
מס' עמודים: 185
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 73
- 39

וודהאוס הוא הסופר הקומי הגדול ביותר בכל הזמנים, אמר עליו דגלאס אדאמס, וג'ון לה קארה כתב: "שום ספרייה, צנועה ככל שתהיה, אינה שלמה בלי עותק בלוי מרוב קריאה של 'טוב ויפה, ג'יבס', ספר הכולל את הסצינה האלמותית שבה גאסי פינק-נוטל מעניק פרסים לתלמידי בית-הספר במארקט סנודסברי… רק כדי להזכיר לעצמכם איזה כיף זה לקרוא."

וודהאוס, שנולד באנגליה עשרים שנה לפני שהמלכה ויקטוריה מתה, חי באמריקה במשך רוב חייו הארוכים, כתב עשרות ספרים, "קומדיות מוזיקליות בלי המוזיקה", כפי שהוא עצמו כינה אותם, המתרחשות כולן באנגליה אידילית שבה השמש כמעט תמיד זורחת, והבעיות האמיתיות היחידות הן מה ללבוש לנשף מסיכות, או איך למנוע את התפטרותו של טבח צרפתי חם מזג, עולם משעשע להפליא של אריסטוקרטים די מטומטמים עם דודות אימתניות, ומשרת בן אלמוות אחד, מופת של תבונה ותושייה שלימים נתן את שמו למנוע חיפוש, ג'יבס.

את הרקמה הדקה כקורי עכביש של עלילות ספריו ממלא וודהאוס בהמצאות קומיות גאוניות, בלשון עשירה ורבת פנים, ובהישענות בטוחה ולא מעיקה על מסורת ספרותית נכבדה. הסופר הנערץ על רבים מאוד בעולם הקורא אנגלית תורגם כבר לשפות רבות. למיטב ידיעתנו זהו התרגום הראשון לעברית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “טוב ויפה, ג'יבס”

בקרוב…

1

 

"ג'יבס," אמרתי, "אני יכול לדבר בכנות?"
"כמובן, אדוני."
"מה שאני עומד לומר עלול לפגוע בך."
"כלל וכלל לא, אדוני."
"ובכן…"
לא – תישארו רגע על הקו. סטיתי מהמסלול.

אני לא יודע אם גם אצלכם זה ככה, אבל בכל פעם שאני מתחיל לספר משהו צצה אותה בעיה ארורה של מאיפה להתחיל. זה דבר שרצוי לא לטעות בו, כי צעד שגוי אחד ואתם מחוסלים. כלומר, אם תתעכבו יותר מדי כדי ליצור אווירה וכל זה, הלקוח יאבד עניין ויסתלק לו. אם לעומת זאת תפרצו כמו פנתרים מקו הזינוק, הקהל ילך לאיבוד – הוא ירים גבה ולא יהיה לו מושג במה דברים אמורים.

בכך שפתחתי את דיווחי על הפרשה המסובכת של גאסי פינְק-נוֹטְל, מדלן בּאסֶט, בת-דודתי אנג'לה, דודתי דָהליָה, דודי טום, טאפּי גלוֹסוֹפ והטבח אנטול, בפיסת הדיאלוג שלעיל, נכשלתי בשגיאה מן הסוג השני.

ובכן עלי לחזור מעט לאחור. אחרי בחינה כוללת ושיקולים לכאן ולכאן אני מגיע למסקנה שהורתה של הפרשה, אם זאת המילה הנכונה, הייתה בעת הביקור הזה שלי בקאן. אלמלא נסעתי לקאן לא הייתי פוגש את הבאסט או קונה את הזיג הלבן, אנג'לה לא הייתה פוגשת את הכריש שלה, והדודה דהליה לא הייתה משחקת באקארה.

כן, בהחלט, זה היה הפּוּאַן-ד'אַפּווי.
טוב ויפה. הרשו לי אם כך להציג את העובדות שבידי.
נסעתי לקאן בתחילת יוני – ג'יבס נשאר בבית כי לא רצה להחמיץ את המירוצים באסקוט. איתי נסעו דודתי דהליה ובתה אנג'לה. ארוסה של אנג'לה, טאפי גלוסופ, היה אמור להצטרף אלינו, אבל ברגע האחרון לא התפנה מעיסוקיו, והדוד טום, בעלה של דודה דהליה, לא בא כי הוא בשום פנים ואופן לא סובל את דרום צרפת.

הרקע איפוא לפניכם – דודה דהליה, דודנית אנג'לה, ואנוכי, פנֵינו אל קאן, בתחילת יוני. עד עכשיו הכל ברור למדי, לא?
שהינו בקאן כחודשיים, ופרט לכך שדודה דהליה יצאה בשן ועין ממשחק באקארה, ואנג'לה כמעט נבלעה על-ידי כריש בזמן שעשתה סקי מים, כולנו בילינו בנעימים.

בעשרים-וחמישה ביולי, שזוף ובכושר מעולה, ליוויתי דודה ובת חזרה ללונדון. בעשרים-ושישה ביולי בשעה שבע בערב נחתנו בתחנת ויקטוריה. בסביבות שבע ועשרים נפרדנו לשלום בביטויים של הערכה הדדית – הן לדהור במכוניתה של דהליה אל ברינקלי קוֹרט, משכנה אשר בווסטרשר, שם ציפו לביקור של טאפי בעוד יום או יומיים, ואני לדירתי, כדי להיפטר מהמזוודות, להתרענן מעט, וללבוש את הדג-מלוח לפני שאני חותר בכיוון 'הבטלנים' לחטוף ארוחת ערב.

והיה זה בדירתי, בעודני מייבש את החזה אחרי מקלחת נחוצה מאוד ומפטפט עם ג'יבס על הא ועל דא, קושר קצוות כביכול, כשלפתע הוא זרק לחלל את השם גאסי פינק-נוטל. למיטב זכרוני הדיאלוג התנהל בערך כך:

אנוכי: אז מה, ג'יבס, אנחנו כאן, אה?
ג'יבס: כן, אדוני.
אנוכי: אני מתכוון, בבית.
ג'יבס: בלי ספק, אדוני.
אנוכי: נראה כמו יובלות מאז שנסעתי.
ג'יבס: כן, אדוני.
אנוכי: בילית היטב באסקוט?
ג'יבס: מאוד בנעימים.
אנוכי: הרווחת משהו?
ג'יבס: סכום משביע רצון, תודה אדוני.
אנוכי: יפה. אם כך ג'יבס, מה חדש בריאלטו? מישהו צלצל או בא לבקר או משהו כשלא הייתי?
ג'יבס: מר פינק-נוטל, אדוני, בא לכאן לעיתים תכופות.

נעצתי מבט. למעשה לא מופרז לומר שפערתי פה.
"מר פינק-נוטל?"
"כן, אדוני."
"אבל, מר פינק-נוטל? בלונדון?"
"כן, אדוני."
"אני המום."
אומר לכם למה הייתי המום. התקשיתי לייחס אמינות להודעה זו של ג'יבס. אתם מבינים, פינק-נוטל הוא אחד מהבריות המשונות האלה שפוגשים פה ושם במסע החיים, אלה שלא סובלים את לונדון. שנים על שנים הוא חי מכוסה ירוקת בכפר מרוחק בלינקולנשר, ולא הגיע הנה אפילו לתחרות של איטון והארו.** שאלתי אותו פעם אם הבדידות אינה מעיקה עליו, והוא אמר שלא, כי יש לו שלולית בגינה והוא לומד את אורחותיהם של הטריטונים. לא יכולתי להעלות בדעתי מה הביא את הבחור לעיר הגדולה. חשבתי שכל עוד לא יִכלו הטריטונים, אין בעולם דבר שיזיז אותו ממחוזות הכפר.

"אתה בטוח?"
"כן, אדוני."
"שמעת טוב? פינק-נוטל?"
"כן, אדוני."

"משונה מאוד. חלפו לפחות חמש שנים מאז שהיה כאן בפעם האחרונה. הוא לא מסתיר את העובדה שלונדון מעצבנת אותו. עד עכשיו נדבק לכפר שלו, מוקף כולו בטריטונים."
"אדוני?"ה "טריטונים, ג'יבס. למר פינק-נוטל יש תסביך טריטונים חמור. בטח שמעת על טריטונים. הלטאות הקטנות שמתרוצצות בשלוליות."
"אוה, כן, אדוני. יצורים שוכני המים ממשפחת הסלמנדריים במחלקת דו-חיים."ה "בדיוק. ובכן, גאסי היה תמיד שפוט שלהם. כבר בבית-הספר הוא גידל כמה."
"דומני שג'נטלמנים צעירים עושים זאת לעיתים, אדוני."
"הוא החזיק אותם בחדר שלו במיכלי זכוכית, וזכור לי שכל העסק היה די ריחני. אני מניח שכבר אז היה אפשר לצפות לאן זה יוביל, אבל אתה יודע איך זה בנים – נטולי דאגה, חסרי אחריות, עסוקים בענייני עצמם, בקושי הקדשנו מחשבה לפגם זה באישיותו של גאסי. לכל היותר אמרנו מדי פעם משהו על איך יש כל מיני טיפוסים בעולם, אבל שום דבר מעבר לזה. אתה מתאר לך את ההמשך. הצרות התרבו."
"האומנם, אדוני?"
"בהחלט, ג'יבס. הוא התמכר. הטריטונים השתלטו עליו. מרגע שעמד ברשות עצמו הוא פרש למעמקי הכפר והקדיש את חייו ליצורים השתקניים. אני מניח שתמיד אמר בליבו שיוכל לעזוב אותם אם רק ירצה, ואז – מאוחר מדי – גילה שטעה."
"זה קורה לא אחת, אדוני."

"אתה כל-כך צודק, ג'יבס. בכל אופן, בחמש השנים האחרונות הוא חי לו בחור הזה בלינקולנשר, מתבודד פרוש-מבני-מינו כמו הטוב שבנזירים, מחליף מים במיכלים כל יומיים ומסרב לראות נפש חיה. משום כך הופתעתי כשסיפרת לי שהוא צץ פתאום בשטח. עדיין קשה לי להאמין. אני נוטה לחשוב שיש כאן טעות, והציפור שבאה לבקר היא איזה גירסה אחרת של פינק-נוטל. לבחור שאני מכיר יש משקפיים במסגרת קרן ופרצוף של דג. איך זה מסתדר עם המידע שלך?"
"הבחור שבא לדירה הרכיב משקפיים במסגרת קרן, אדוני."
"ונראה כמו משהו על השיש?"
"ייתכן אומנם שהיה בו רמז לחיות-ים, אדוני."
"אם כך אני מניח שזה גאסי. אבל מה לכל הרוחות הביא אותו ללונדון?"
"יש באפשרותי להסביר זאת, אדוני. מר פינק-נוטל גילה את אוזני באשר למטרת ביקורו במטרופולין. הוא בא הנה משום שהגברת הצעירה נמצאת כאן."
"גברת צעירה?"
"כן, אדוני."
"אתה לא רוצה להגיד שהוא מאוהב?"
"כן, אדוני."
"אני בהלם. אני פשוט בהלם. לגמרי בהלם, ג'יבס."
ובאמת הייתי. כלומר, בדיחה זו בדיחה, אבל יש גבול.

סקרתי בעיני רוחי היבטים אחרים של פרשה מוזרה זו. גם אם נתעלם מן העובדה שגאסי פינק-נוטל, בניגוד לכל הערכות הפרשנים, התאהב – מה פתאום הוא מסתובב אצלי בדירה? ברור שבנסיבות כאלה בחור זקוק לידיד, אבל לא הבנתי למה בחר דווקא בי.

זה לא שהיינו ידידי נפש באיזשהו אופן. היו זמנים שהתראינו הרבה, אבל בשנתיים האחרונות אפילו לא החלפנו גלויות.
הצגתי זאת בפני ג'יבס:
"מוזר שהוא בא דווקא אלי, אבל טוב, אם זה מה שעשה אז אין מה להתווכח. הגולם בטח התאכזב נוראות כשלא מצא אותי."
"לא, אדוני. מר פינק-נוטל לא בא לבקר אותך, אדוני."
"תתעשת, ג'יבס. הרגע אמרת לי שזה מה שהוא עשה, ואפילו בהתמדה."
"אני האיש שאיתו ביקש להיוועד, אדוני."
"אתה? לא ידעתי שאתם בכלל מכירים." "לא היה לי העונג, עד שהוא בא הנה, אדוני. אבל דומה שמר סיפֶּרלי, שמר פינק-נוטל למד איתו באוניברסיטה, הציע לו להפקיד את ענייניו בידי."

התעלומה התפצחה. קלטתי את התמונה. ידוע לכם, אני משער, ששמו של ג'יבס כיועץ סתרים זה מכבר עשה לו כנפיים בין יודעי דבר, וכשמישהו מהמעגל הפנימי של מיודעי מוצא את עצמו שקוע במרק, המהלך הראשון שלו הוא להתגלגל לכאן ולהציג את הדברים בפני ג'יבס. אחרי שג'יבס מחלץ את א' מן המיצר, א' שולח אליו את ב', וכאשר הוא מחלץ את ב', ב' שולח את ג', וכן הלאה, אם אתם יורדים לסוף דעתי. בדרך זו צומחים משרדי הייעוץ הגדולים כמו זה של ג'יבס. ידעתי שסיפי התרשם עמוקות מפעולתו של ג'יבס לטובתו כאשר ביקש להתארס לאליזבת מוּן, ולפיכך אין תמה שיעץ לגאסי להפנות בקשה. עניין שבשיגרה, אפשר לומר.

"אז אתה פועל לטובתו?"
"כן, אדוני."
" אני מבין. ומה הבעיה של גאסי?"
"באופן מוזר, אדוני, בדיוק זו שניצבה בפני מר סיפרלי בעת שהתאפשר לי לסייע לו. זכורה לך ודאי מצוקתו של מר סיפרלי, אדוני. הוא היה מאוהב עמוקות בעלמה מוּן וסבל מביישנות חריפה שנטלה ממנו את כושר הדיבור."
הנהנתי.
"כן, אני זוכר את מקרה סיפרלי. לא היה לו אומץ, מקרה קשה של פיק ברכיים, נכון? אני זוכר שאמרת שהוא נותן… מה זה היה?… נותן למשהו לעשות משהו… משהו עם חתולים, אם אינני טועה."
"'איני מעז' נסמך ל'אעשה', אדוני."
"בדיוק. אבל מה עם החתולים?"
"כמו החתול המסכן במשל, אדוני."
"בדיוק. משגע אותי איך אתה חושב על הדברים האלה. וגאסי, אתה אומר, נמצא באותה סיטו'?"
"כן אדוני. בכל פעם שהוא מנסה להגיש הצעת נישואין, עוז רוחו נוטש אותו." "ויחד עם זה, אם הוא מעוניין להתחתן עם הבחורה, עליו לומר לה את זה, מה? כלומר, הנימוס מחייב."
"בדיוק, אדוני."
שקלתי את הדברים.
"טוב, אני מניח שזה בלתי נמנע, ג'יבס. לא הייתי מנחש שפינק-נוטל יהיה אי-פעם קורבן לתשו' לוהטת, אבל אם כך קרה, אין פלא שקצת קשה לו."
"כן, אדוני."
"תראה איך הוא חי."
"כן, אדוני."
"אני חושב שכבר שנים הוא לא דיבר עם נערה. יש בזה לקח בשבילנו, ג'יבס, לא להסתגר בבתי כפר ולבהות במיכלי זכוכית. אינך יכול להיות הזכר הדומיננטי אם אתה עושה דברים כאלה. בחיים אלה עליך לבחור בין שתי דרכים. אתה יכול להסתגר בביתך בכפר ולבהות במיכלי זכוכית, או שאתה יכול להיות להיט עם בנות המין השני. אי אפשר שניהם."
"לא, אדוני."
שקלתי שוב. כמו שאמרתי, גאסי ואני די איבדנו קשר, ואף-על-פי-כן ליבי יצא אל הדג המסכן, כמו אל כל אחד מידידי המחליקים על קליפת הבננה של החיים.

מחשבותי נדדו לפעם האחרונה שראיתי אותו. היה זה לפני כשנתיים. קפצתי לביקור בביתו במסגרת טיול ממונע, והוא הוציא לי את החשק לאכול כשהביא לשולחן יצורים רגליים ירקרקים, התמוגג עליהם כמו אם צעירה, ולבסוף איבד אחד מהם בסלט. עלי לציין שהתמונה שעלתה במוחי ערערה את בטחוני באשר ליכולתו של הפתי האומלל לכבוש לבבות. במיוחד אם הנערה שנפל עליה היא מהגברתניות המודרניות האלה, כולה ליפסטיק וקור-רוח ועיניים לגלגניות, מה שבוודאי הייתה.

"אמור לי, ג'יבס," שאלתי, מצפה לגרוע מכל, "איזה מין נערה זאת, הבחורה של גאסי?"
"לא פגשתי את הגברת הצעירה, אדוני. מר פינק-נוטל מפליג בשבח מעלותיה."
"מחבב אותה, מה?"
"כן, אדוני."
"הוא הזכיר את שמה? אולי אני מכיר אותה."
"העלמה באסט. העלמה מדלן באסט."
"מה?"
"כן אדוני."
איזו הפתעה.
"חי נפשי, ג'יבס! תאר לעצמך. איזה עולם קטן!"
"הגברת הצעירה נמנית עם מכריך, אדוני?"
"אני מכיר אותה היטב. חדשות אלה הרגיעו את חששותי, ג'יבס. כל העניין מתחיל להצטייר כמו אפשרות מעשית."
"האומנם אדוני?"
"בהחלט. אני מודה שעד שסיפקת נתון זה הייתי ספקן באשר לסיכויים של גאסי המסכן לשכנע רווקה כלשהי לפסוע יחד איתו אל המזבח. תסכים איתי שהוא לא הטעם של כל אחת."
"אפשר שיש משהו בדבריך, אדוני."
"קליאופטרה לא הייתה מתלהבת ממנו."
"ייתכן שלא, אדוני."
"ואני בספק אם היה זוכה להצלחה אצל טלולה בנקהד."
"לא, אדוני."
"אבל כשאתה אומר שמושא הערצתו הוא העלמה באסט, התקווה מבליחה. הוא בדיוק מסוג הבחורים שנערה כמו מדלן באסט תתנפל עליהם בשתי ידיים."

הבאסט הזאת, עלי להסביר, נוהגת לבקר בקאן, ומשום שהיא ואנג'לה נקשרו באחת מהחברויות המבעבעות האלה שנערות יוצרות, ראיתי אותה די הרבה. למעשה, ברגעים היותר קשים שלי היה נדמה לי שאני לא יכול לעשות צעד בלי להיתקל בה. ומה שעשה את זה כל-כך מציק ומטריד היה שככל שנפגשנו יותר, כך היה לי פחות מה לומר לה.

אתם יודעים איך זה עם נערות כאלה, הן כאילו מוציאות ממך את המילוי. יש משהו באישיות שלהן שמשתק את מיתרי הקול ומצמצם את המוח לכדי כרובית. ככה זה היה בין הבאסט וביני. עד כדי כך שנרשמו רגעים שבהם ברטראם ווסטר התעסק בעניבה, דשדש ברגליים, והתנהג בכל מובן אפשרי כמו לבֵנה מטומטמת. לא תתקשו לתאר לעצמכם אם כך, שכאשר עזבה שבועיים לפנינו, זה לא היה אפילו יום אחד מוקדם מדי עבור ברטראם.

לא היופי שלה שיתק אותי בצורה כזאת. היא נערה נאה למדי בסגנון נוזלי-בלונדיני ועיני-צלחת, אבל לא מסוג עוצרות הנשימה שעוצרות את הנשימה.

לא, מה שגרם להתפוררות בבחור שבדרך-כלל הוא רהוט עם בנות המין השני היה מצבה המנטאלי. אינני רוצה לגרום עוול לאיש, ולכן לא ארחיק לכת לומר שהיא ממש כתבה שירה, אבל בשיחה איתה, לפחות אצלי התעוררו לפעמים חשדות עזים בכיוון. זאת אומרת, כשנערה שואלת אותך פתאום, בלי שום אזהרה, אם אתה חושב שהכוכבים הם מחרוזת המרגניות של אלוהים, אתה מתחיל קצת לחשוב.

אם כך, בכל הנוגע להתמזגות נשמותינו, אין על מה לדבר, אבל עם גאסי, הסיטו' שונה לגמרי. כל מה שתיסכל אותי בנערה הזאת, דהיינו שהיא מתפקעת בעליל מאידיאלים וסנטימנטים וכל זה – היה בסדר גמור מבחינתו.

גאסי היה תמיד מן הטיפוסים החולמניים, ציפור רוחנית – אי אפשר להסתגר בכפר ולחיות רק למען טריטונים אם אתה לא כזה – ואני לא ראיתי מניעה לכך שאם ימריצו אותו איכשהו לפרוק מעל ליבו בלחש את המילים הבוערות, הוא והבאסט יתחברו כמו חביתה ונקניק. "היא בדיוק הטיפוס בשבילו," אמרתי.
"אני שמח מאוד לשמוע, אדוני."
"והוא בדיוק הטיפוס בשבילה. לסיכום, דבר רצוי שיש לדחוף קדימה במלוא הקיטור. אמץ כל עצב, ג'יבס."
"בסדר גמור, אדוני," ענה האיש ההגון, "אפנה לטפל בעניין מייד."

ובכן תסכימו בוודאי שעד לרגע זה שררה מה שאפשר לכנות הרמוניה מושלמת. שיחת חולין ידידותית בין עובד למעביד, והכל כפתור ופרח, אבל צר לי לומר שבצומת זה בזמן חלה תפנית בלתי נעימה. לפתע השתנתה האווירה, ענני סערה נקשרו, ולפני שידעתי מי ומה, צלילים צורמים עיוותו את התמונה השלווה. כבר אירע כזאת בבית ווסטר.

הרמז הראשון לכך שהעניינים עומדים להתחמם היה שיעול תוכחה מיוסר מסביבות השטיח. עלי להסביר שבזמן חילופי הדברים לעיל, לאחר שייבשתי את הגֵו והתחלתי להתלבש בנחת, נותן על רגלי כאן גרב, שם נעל, מטפס בהדרגה למותנייה, חולצה, עניבה, מקטורן-אורך-ברך, ג'יבס היה עדיין במפלס נמוך, פורק את חפצי.

עכשיו הוא התרומם כשהוא אוחז חפץ לבן. למראהו הבנתי שהגיע לפתחי עוד משבר ביתי, עוד אחת מהתנצחויות אומללות אלה של רצון-עשת בין שני אנשים חזקים, ואם ברטראם לא יזכור את אבותיו הלוחמים ולא יעמוד על זכויותיו, כבודו יהיה למרמס.

אני לא יודע אם הייתם בקאן בקיץ זה. אם הייתם, ודאי זכור לכם שכל מי שהייתה בו יומרה כלשהי להיות הרוח החיה של חיי החברה, פקד את הקאזינו ואת אולמות הנשפים במכנסי ערב רגילים ומעליהם זיג לבן קצר עם כפתורי נחושת. מהרגע שעליתי לרכבת הכחולה בקאן תהיתי איך יגיב ג'יבס לשלי.

אתם מבינים, בכל הנוגע למלבושי ערב ג'יבס הוא ריאקציונר צר אופק. כבר היו לי צרות איתו בנוגע לחולצות מסולסלות חזית, ולמרות שזיגים אלה, כמו שאמרתי, היו שיא האופנה, טוּ'ס ק'יל יָה דֶה שיק,** בקוֹט ד'אזוּר, אפילו לרגע לא שגיתי באשליה, גם לא בזמן שנעתי בצעדי מחול בפאלם ביץ' קאזינו, שאותו זיג שמיהרתי לרכוש בהגיעי לקאן לא יעורר התקוממות עם שובי הביתה.
אזרתי חלצי.
"כן, ג'יבס?" אמרתי. ולמרות השלווה בקולי, משקיף מקרוב היה יכול להבחין בהבזק פלדה בעיני. איש אינו רוחש כבוד לאינטלקט של ג'יבס יותר ממני, אבל יש לרסן את הנטייה שלו להכתיב ליד שמאכילה אותו. הזיג הזה היה יקר לליבי, והייתי מוכן להילחם עבורו בכל הלהט של האדון רם-המעלה האביר דה-ווסטר, בקרב אזֶ'נקוּר.***
"כן, ג'יבס?" אמרתי, "משהו מטריד אותך?"
"אני חושש שלא במתכוון עזבת את קאן כשברשותך מעיל ששייך לג'נטלמן אחר, אדוני."
הגברתי קצת את הפלדה.
"לא, ג'יבס," אמרתי בקול יציב, "זה שלי. קניתי אותו שם."
"לבשת אותו, אדוני?"
"בכל ערב."
"אבל ללא ספק אין בכוונתך ללבוש אותו באנגליה, אדוני."
ובכן, הגענו לשורש העניין.
"כן, ג'יבס."
"אבל אדוני…"
"רצית להגיד משהו?"
"לחלוטין לא הולם, אדוני." "אינני מסכים, ג'יבס. אני צופה הצלחה גדולה לזיג. בכוונתי להפתיע בו את הקהל מחר במסיבת יום-ההולדת של פּוֹנגוֹ טוויסלטוֹן, ואין לי ספק שהוא יהיה הצלחה מסחררת. אין ויכוח, ג'יבס. לא יעזור שום נימוק פנטסטי שאולי תעלה נגד זה, אני לובש את הזיג!" "בסדר גמור, אדוני."

הוא המשיך לפרוק את המזוודות. לא דיברתי עוד בנושא. נחלתי ניצחון, ואנו, בני ווסטר, איננו חוגגים על ראש יריבנו. סיימתי את ההכנות, בירכתי את האיש לשלום בלבביות, וברוח נדיבה הצעתי לו, מאחר שאני סועד בחוץ, לקחת לו חופש בערב וללכת לאיזה סרט חינוכי או משהו. מעין ענף זית, אם אתם מבינים את הכוונה.
דומה שהוא לא העריך את המחווה.
"תודה, אדוני, אני אשאר כאן."
בחנתי אותו בצמצום עיניים.
"מה, ברוגז, ג'יבס?"
"לא אדוני, אני חייב להישאר בדירה, כי מר פינק-נוטל הודיע לי שיבוא הערב."
"אה, גאסי מגיע? טוב, תמסור לו את אהבתי."
"בסדר גמור, אדוני."
"וויסקי וסודה, וכן הלאה."
"בסדר גמור, אדוני."
"טוב ויפה, ג'יבס."
ויצאתי בדרכי אל 'הבטלנים'.
ב'בטלנים' פגשתי את פונגו טוויסלטון, והוא דיבר כל-כך הרבה על המסיבה שהוא עורך בקרוב, וששמועות על אודותיה כבר הגיעו אלי במכתבים, כך שרק קרוב לאחת-עשרה חזרתי הביתה.

אך פתחתי את הדלת כפסע שמעתי קולות בוקעים מחדר ההסבה, ואך נכנסתי לחדר גיליתי שהם בוקעים מג'יבס ומי שבמבט ראשון נראה לי כמו השטן.
בחינה נוספת גילתה שזהו גאסי פינק-נוטל מחופש למפיסטופלס.

סר פלאהם גרנוויל וודהאוס (1881-1975), מגדולי ההומוריסטים האנגלים, סופר, מחזאי, תסריטאי ותמלילן מחונן שנודע כאחד היוצרים הפוריים והפופולריים ביותר בעולם דובר האנגלית נולד סמוך ללונדון, שלישי מתוך ארבעה בנים של שופט אנגלי שייעד את בנו לקריירה של בנקאי.

חינוכו המוקדם של וודהאוס, שעשה את שנות חייו הראשונות עם עם הוריו בהונג-קונג, הופקד בעיקר בידי דודות וקרובי משפחה אחרים. אחר-כך למד בקולג' דרוויץ' היוקרתי, בית היוצר לסופרים גדולים כמו ג'ונתן סוויפט, ריימונד צ'נדלר וגרהם גרין.

בסיפוריו המוקדמים של וודהאוס הנער, שפורסמו בעיתון הקולג' נבטו רבות מן הדמויות שעתידות לאכלס את כתיבתו במהלך השנים: אריסטוקרטים נבובים, חברי מועדון הרווקים, נערות חסודות, דודות טרחניות ומטילות אימה, וכיו"ב. לעיקר פרסומו המוקדם זכה הודות לדמויותיהם של האריסטוקרט הצעיר והמטומטם ברטי ווסטר, ושל משרתו האישי חריף השכל, ג'יבס.

כשרונו הוירטואוזי של וודהאוס ללהטט עם השפה, סגנונו האוורירי, נטול המאמץ לכאורה, ויכולתו לשעשע את קוראיו, שימשו ומשמשים עד היום מקור חיקוי ליוצרים רבים החל מאוולין ווֹ, המונטי פייטונים ודגלאס אדמס.

למרות כתיבתו ה"בריטית", וודהאוס חי וכתב בעיקר בארצות-הברית, והחל משנות העשרים המוקדמות של המאה העשרים התחיל לפרסם גם מחזות, תסריטים ותמלילים.

בגיל 32, לאחר רומן בזק בן ארבעה שבועות, נישא הרווק הביישן ודל היצרים לאלמנה סוערת וחושנית. זמן קצר לאחר נישואיהם עברו בני הזוג להתגורר בחדרים נפרדים, ואף כי וודהאוס ידע כי לעולם לא יוכל להשביע את תשוקותיה של רעייתו הוא היה בעל מסור להפליא. הד לחיי הנישואים של השניים ניתן למצוא ברבים מסיפורי ברטי וג'יבס.

אדישותו של וודהאוס לסוגיות פוליטיות והעדר הבנה של המפה הפוליטית באירופה בין שתי מלחמות עולם הביאו לתפיסתו בידי הנאצים בשנת 1940 בביתו שבצרפת. שיקול דעת מוטעה הביא אותו לדווח על חוויותיו המשועשעות מימי מאסרו בכלא הגרמני במסגרת סידרה של שידורי רדיו ברלין לקהל באמריקה. מן השערורייה שפרצה באנגליה הבלתי משועשעת בעליל טוהר וודהאוס רק לאחר שנים.

ליוצר המופנם, שעליו נאמר שידע לייצר שלוש גירסאות מבריקות, שנונות ומקוריות לכל דימוי, היתה בעיקר שאיפה אחת, לשעשע את הקוראים.

X