חשופית | לרכישה באינדיבוק
חשופית

חשופית

שנת הוצאה: 04/2015
מס' עמודים: 308
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74
- 37
- 37

איריס נערה ישראלית בודדה וחסרת כל מתגלגלת עם בתה הקטנה לניו-יורק המנוכרת. בלית ברירה, היא מתחילה לעבוד ב"היכל האהבה", בית עינוגים יוקרתי לגברים המשתייכים לעשירון העליון. על אף תזרים המזומנים השופע, שמאפשר לה לחיות בנוחיות ולשכור דירה ושמרטפית, חייה מסתבכים: אחד מלקוחותיה הקבועים שאתו קשרה יחסי אמון וחיבה, נרצח כמה שעות אחרי שבילה אתה בחדרה. הרצח פותח סחרחורת של אירועים שרודפים זה את זה בקצב מטלטל. איריס חווה על בשרה את אכזריותה הבלתי מתפשרת  של המאפיה, וגם את החמלה והטוב האנושי. בתוך כך מתגלים פניה הרבים והצבעוניים של ההוויה הניו-יורקית התת קרקעית.

בשפה עשירה ובכושר תיאורי נדיר, מצליחה רותי פרוינד לרתק את קוראיה עד לעמוד האחרון כשהיא חושפת את עולמה של אישה שמוכנה לעשות הכול כדי להשיג את אושרה, ולוחמת על חייה וחיי ילדתה נגד כל הסיכויים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חשופית”

"הכול החל בשיחת טלפון שקיבלתי במארס 2012. אישה בעלת קול צעיר מאוד (בתחילה חשבתי שזו ילדה) שאלה אם אוכל לערוך ספר שלה. אני מקבל  כשלוש שיחות כאלה בחודש והתשובה תמיד זהה: 'שלח/י את כתב היד ואראה אם יש טעם להשקיע בו'. כתב היד הגיע בערב פסח, כמה שעות לפני שיצאתי להפלגת נופש בים הבלטי. ערב אחד, בין טאלין לסט. פטרבורג, התחלתי לקרוא. לא ישנתי באותו הלילה. ספרה של רותי היה אחד מאותם כתבי יד נדירים שהייתי מוכן לערוך גם אם לא אקבל על כך תשלום (אחר, לדוגמא, היה 'טרילוגיה ניו יורקית' – הספר שפירסם את פול אוסטר וזכיתי להיות עורכו במהדורה העברית). התאהבתי בדמותה של איריס, גיבורת הספר, בהוויה הפנימית שלה, בתיאורי הסביבה שבה היא חיה ובדרך הכתיבה של רותי, שהופכת את היומיום לפיוט. במעט הדקות שבהן פעל האינטרנט באניה, כתבתי לה מלים נלהבות. היא הייתה מופתעת מתגובתי לא פחות משהופתעתי אני למקרא ספרה. מן ההפתעה הזאת – שנינו לא נגמלנו. רותי כותבת בימים אלו את ספרה השני, ובכל פעם שהיא שולחת לי פרק אני נסחף אל תוכו כמו בפעם הראשונה שבה קראתי את 'חשופית'. רותי, מצידה, מופתעת מחדש בכל פעם שאני אומר לה שהיא סופרת, ואפילו סופרת טובה".
אמנון ז'קונט   

פרק ראשון
בערב ניו-יורקי אפוף ערפיח, מול שער הכניסה לבית הכנסת "ארץ ישורון" אני ניצבת משתאה, קופאת למשך רגע ארוך, ומתקשה להפנים. על גבי מודעת אֶבֶל, המכסה מרבד של מודעות קודמות מגובבות על שער הברזל, מתנוסס הכתוב: "הצדיק התמים הלמדן ירוחם מנדל דורפמן הי"ד, אבינו האהוב, מחמלנו, יקירנו, הלך לעולמו ללא עת. מתאבלים מרה: אשתו פייגה ובניו, שלמה, אריה ושמואל".
אחוזת תדהמה, אני חוזרת לקרוא ומבחינה לראשונה באותיות המצורפות לשם "דורפמן". "הי"ד" – "השם יקום דמו". הביטוי הזה מחזיר אותי לרגע הביתה, אל בן דודי אבישי שנהרג בהתקפת מחבלים על ההתנחלות שבה חי. גם על מודעת האבל שלו היה כתוב "הי"ד".
דורפמן לא נפטר אפוא. הוא נרצח.
חרדה מציפה אותי. אמש, אחרי המסאז', דורפמן הסתלק דרך מדרגות החירום. איך לא ייחסתי משמעות למה שהטריד אותו? חרטה עמוקה מתנחלת בקרבי, נוחתת בעומק לבי במלוא כובד משקלה. פתאום אני מבינה שהייתה לו סיבה אמיתית לדאגה. המחשבות מתערבבות בי בהמולה. ירוחם מנדל דורפמן איננו? דורפי? לא יכול להיות. שפתיי מתנועעות מול האותיות השחורות כשאני מבטאת בלחש את שמו תוך קריאה מחודשת. לא, זאת לא טעות. ירוחם מנדל דורפמן, אביהם של שלמה, אריה ושמואל יש רק אחד. ההלוויה התקיימה בצהריים. איך זה קרה? אני פונה לדרכי, מכתתת את רגליי במעלה הרחוב כמכושפת. אובך פולח את ראותי, נחשול של יגון מטפס במעלה גרוני, מחשבות רעות. חם. חם ולח בעיר הזאת.
ברחוב קודר בגריניץ' וילג', מרחק הליכה מבית הכנסת, אני מציצה לאחור בחשש פן ארַאה ומקישה שלוש נקישות בנזם הנחושת המושחל באפו של האריה בכניסה ל"היכל האהבה". שתי נקישות מהירות, הפסקה ועוד אחת קצרה, הקוד של בני הבית. אני מחכה. ג'ף פותח את הדלת בזהירות, מציץ דרך סדק לבדוק את המבקש להיכנס, שולח בי מבט חפוז ופוער את הדלת לרווחה.
"איריס מתוקה." ג'ף מרחיב חיוך מאולץ וממהר להפנות אלי את גבו. "הקדמת הערב. מה קרה, סגרו את הקניון?" הוא צועד אל מושבו מאחורי דלפק הקבלה, משאיר אחריו ריח של מי גילוח מתקתקים. אני טורקת מאחורי את דלת הפלדה, עדיין המומה.
"שמעתם מה קרה לדורפמן?" אני שואלת בקול רם במיוחד. ג'ף שכבר הספיק לתפוס את עמדתו מאחורי דלפק הקבלה ליד המחשב משיב בקול חלול, "שמענו, בטח שמענו. היהודים האלה ימכרו את האימא שלהם בשביל עוד כמה דולרים, הורגים אחד את השני ואחר כך הולכים לבית הכנסת להתפלל. מת הבן אדם. מת כמו כלב. החברים שלו מהמאפיה היהודית של רחוב ארבעים ושבע רצחו אותו."
רחוב ארבעים ושבע, שָם מרכז היהלומים של ניו-יורק ואולי של כל העולם. דורפמן היה סוחר ממולח הקשור לעסקי היהלומים, את זה אני יודעת, אבל מאפיה? מה לו ולמאפיה? חרדי תם וישר שכמותו. פירוש הדבר שמי שייקום את דמו של דורפמן לא יהיה השם יתברך, לא אלוהי היהודים ולא אלוהי הגויים, כי אם מישהו מאותה מאפיה יהודית שרק עכשיו אני למדה על קיומה. צמרמורת מחוספסת חורשת את גבי.

בטרקלין המרכזי הפעילות בעיצומה. כוהנת הבית ז'קלין, שרועה כהרגלה במרכז החדר על הכורסה הדו-מושבית השמורה רק לה, בגרבוני תחרה שעוטפים את רגליה הנמשכות לנצח, משגרת לחלל טבעות עשן מפומיתה. לידה, על שולחן זכוכית, נח זר פרחים חפון באגרטל, מפיץ ריח עז. מסביב, על ספות המסודרות בחצי סהר, בתנוחות שונות כתריסר מארחות. חלקן משוחחות ביניהן, חלקן מפטפטות עם לקוחות. אור אדום  נשפך ממנורות הצד המוצבות בפינות החדר ומנברשות נטיפי הזכוכית היורדות מן התקרה. ברקע מתנגנת מוסיקה חרישית משולבת בנאקות משגל של אישה. טרינה השחורה רוכבת על ברכיו של צעיר קירח ולוחשת דבר מה באוזנו. פנֵי מלאך, זקופת גו וקורצנית, שולחת אלי מבט זועף כשאני חולפת על פניה. פאני הקטנטונת חושפת את ירכיה, מרכיבה רגל על רגל, מרעידה את הפלטפורמות שלה ובוחנת את ציפורניה, אדישה לקיומי. איילין, הבלונדה עבת הבשר, עטופה בשמלה קצרצרה עם סיגריה בפה, מושכת עשן בחשיבות מופלגת. מבטה משוטט סביב והיא לוחשת משהו על אוזנה של איווט. ליד הבר, קים ומריה רוכנות על הדלפק. סימני החוטיני נשקפים בברור מתחת לחצאיתה המנומרת של קים. השסע בבגד הגוף של מריה מגיע עד לטבורה וחושף את שדיה. אני מתקדמת אל מושבי הקבוע בקצה הספה. משְברי השיחות שמגיעים אל אוזני נשמע שהעסקים כרגיל. חוץ מג'ף, אף אחד לא שמע על מותו של דורפמן, ואם שמע למי אכפת? אפופה במחשבותיי אני מתרווחת במושבי ליד ג'יזל.
"שמעת על דורפמן?" אני מקרבת את פי אל אוזנה.
"מי?"
"דורפמן, את יודעת, היהודי החרדי הקבוע שלי שבא אלי שלוש פעמים בשבוע." אני לוחשת כחושפת סוד ביטחוני.
ג'יזל, אישה גדולה בשמלת משי פרחונית המדגישה את רוחב ירכיה, מרימה אלי מבט רחב נחיריים. "זה עם הכובע והפאות שגם בקיץ מסתובב עם מעיל שחור?"
"כן, הוא," אני עונה בחשש מה. "בדרך לפה, על השער של בית הכנסת, ראיתי מודעת אבל עם השם שלו. אתמול הייתי אתו והיום הוא מת. חבל, היה איש טוב." אני בוחנת את צדודיתה של ג'יזל, מוודאת שהיא מקשיבה וממשיכה. "ג'נטלמן אמיתי לא מהברוטאליים. תמיד היינו מדברים, ולפעמים, לא תאמיני, לא בא לו להזדיין, רק לדבר. לפעמים רצה רק מסאז' ולפעמים רק הייתי צ'יק צ'אק יורדת לו, הוא היה גומר ולא הולך. היה מוציא מהארנק שלו קצת לבן ונותן לי להסניף. את הזמן שלו ניצל עד הדקה האחרונה, ככה בדיבורים. הוא אהב לדבר אתי. היה מתעניין בי וגם מספר על עצמו, על העבודה שלו ועל המשפחה, חבל, חבל שמת, באמת איש טוב, תמיד היה משאיר כמה מאות." אני חותמת באנחה.
"הלך, אז הלך. יבוא אחר," מסננת ג'יזל, שולפת מתיק העור שלצדה קופסה שטוחה של פודרה, פותחת אותה ובוחנת את השתקפות פניה במראה. אחר כך היא נוטלת כרית זעירה, מטבילה באבקה ומטפיחה קלות על אפה.
"ג'ף אומר שדורפמן קשור לאיזו מאפיה יהודית ושהחברים שלו מרחוב היהלומים הם שחיסלו אותו. אני לא קונה את זה. דורפמן היה איש הגון ולא שייך לשום מאפיה."
"תגידי לי, איריס," ג'יזל מעפעפת בריסיה, "כמה זמן את עובדת פה? את לא קולטת מי זה ג'ף? גם הוא אחד מהם. מאפיוזו מהיום שיצא מהכוּס של האימא שלו. ומה את חושבת כל הגורילות ששומרות עלינו בכניסה, מה הם? אחד אחד מאפיוזי מנוולים, חברים שלו."
"אבל ג'ף הוא איטלקי. ליהודים אין מאפיה, בטח לא ליהודים חרדים." אני שולחת אל אוזנה של ג'יזל מילים נחרצות.
"נראה לך? מי לדעתך מממן את כל הישראלים שמכניסים לכאן סמים? מי נראה לך מעביר בשבילם את הכסף ממקום למקום בעולם? היה לי פעם קליינט יהודי חרדי שאסף תרומות באמריקה לבתי כנסת בירושלים. כולם ידעו שאפשר לתת לו כסף בניו-יורק ולקבל פתק ששווה את אותו הסכום פחות עשרים אחוז בכל בית כנסת בעולם. בסוף הוא מת. כנופיה של איטלקים שדדה אותו ואחר כך רצחה שלא יזהה אותם. ליהודים יש מאפיה בדיוק כמו לאיטלקים, רק שהם לא מלכלכים את הידיים. הישראלים עושים בשבילם את העבודה," פוסקת ג'יזל. עגילי הנטיפים שלה מתנועעים ומתנגשים בצווארה, והנמר המקועקע על זרועהּ מרעיד קלילות.
מהורהרת, אפופה בצער שתוק בלתי מובן, אני מרכיבה רגל על רגל ומניחה לחצאית המיני שלי להתרומם ולחשוף את ירכיי.
"אתמול, אחרי המסאז', דורפמן לא רצה מין, משהו הטריד אותו. הוא אפילו לא רצה שארד לו," אני לוחשת בעצבנות על אוזנה של ג'יזל, "אחר כך הוא הסתלק דרך מדרגות החירום."
ג'יזל לא מקשיבה עוד. אני פוכרת את אצבעותיי בתסכול.

רותי פרוינד, בת ירושלים, נושאת בתפקיד בכיר בשרות המדינה. זהו סיפרה הראשון. למבוגרים בלבד.

X