חשוב על מספר | לרכישה באינדיבוק
חשוב על מספר

חשוב על מספר

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 422
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 75.2
- 37

דֵייב גֶרני, בלש מהולל במחלק הרצח של משטרת ניו יורק, יצא לגמלאות בגיל 47 ומתגורר עם אשתו מדלן בבית חווה מבודד. הוא הבטיח לה שלא ישוב לעבודתו לעולם.
לכן, כשחבר מתקופת לימודיו בקולג' פונה אליו בבקשת עזרה לאחר שקיבל מכתבים ובהם איומים על חייו, הוא מתלבט אם להיענות לבקשתו. אבל משהו במכתבים לא מניח לו. מכתבים כאלה הוא עוד לא קרא. "חשבתי שלעולם לא אראה אותך שוב – ואז יום אחד פתאום ראיתי אותך. והכול חזר אלי: איך אתה נשמע, איך אתה זז – ויותר מכול, איך אתה חושב. אם היו אומרים לך לחשוב על מספר, אני יודע על איזה מספר היית חושב. אתה לא מאמין לי? בוא ואוכיח לך."
ימים אחדים לאחר מכן נרצח חברו של גרני. גופתו נמצאת ליד ביתו, בשלג. עקבות מובילים ממנה אל יער סמוך – ואז נעלמים באחת, ללא הסבר. בימים הבאים יתגלו גופות נוספות ויתברר שכל הקורבנות קיבלו לפני מותם מכתבים דומים. גרני יצטרף אז לחקירה המסוכנת בחייו. הוא יצטרף למצוד אחר רוצח שיודע מה חושבים קורבנותיו ומכיר את סודותיהם – ויודע גם את הסודות הכמוסים של הרודפים אחריו.

 

חשוֹב על מספר, ספרו הראשון של ג'ון וֶרדוֹן, הוא אחד המותחנים המפתיעים והמצליחים שנכתבו בשנים האחרונות. מאז יצא לאור בארצות הברית ב-2010 תורגם הרומן ליותר מ-20 שפות והיה לרב-מכר בינלאומי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חשוב על מספר”

בקרוב…

פרק 1

אמנות משטרתית
ג'ייסון סטרנק היה לכל הדעות ברנש חסר חשיבות; טיפוס סתמי בן שלושים ומשהו, כמעט בלתי נראה לשכניו – וכנראה גם בלתי נשמע, כי אף אחד מהם לא הצליח להיזכר בשום דבר ספציפי שהוא אמר אי פעם. אולי הוא נד בראשו, אולי אמר שלום, אולי מלמל מילה או שתיים. קשה לומר.
כרגיל, כולם הביעו תחילה תדהמה ואי אמון כשהתגלו דבקותו האובססיבית של מר סטרנק ברצח גברים משופמים בגיל העמידה והשיטה המטרידה במיוחד שבה נהג להיפטר מהגוויות: הוא חתך אותן לחלקים נוחים לאריזה, עטף את החלקים בעטיפות ססגוניות ושלח אותם בדואר לשוטרים מקומיים כמתנות לחג המולד.
דייב גרני נעץ מבט רציני בפניו השלווים וחסרי הצבע של ג'ייסון סטרנק – ליתר דיוק בתצלום המשטרתי המקורי של ג'ייסון סטרנק, שהחזיר לו מבט ממסך המחשב. התצלום המשטרתי הוגדל עד שהפנים היו בגודל טבעי ובשולי המסך סביבם היו מפוזרים אייקונים של תוכנת ריטוש יצירתית שאת אופן השימוש בה התחיל גרני לתפוס רק עכשיו.
הוא גרר על פני המסך את אחד הכלים לבקרת בהירות, העמיד אותו על קשתית העין הימנית של סטרנק, הקליק על העכבר ובחן את הנקודה הבהירה שיצר.
יותר טוב, אבל לא מספיק.
העיניים תמיד הכי בעייתיות – העיניים והפה – אבל הן המפתח. לפעמים הוא נאלץ לשחק עם המיקום והעוצמה של נקודה בהירה פצפונת אחת במשך שעות, וגם אז היה נשאר בסוף עם משהו לא מספיק מדויק, לא מספיק טוב כדי להראות לסוניה, ובוודאי שלא למדלן.
העניין הוא שהעיניים, יותר מכל דבר אחר, מצליחות לשקף את המתח, את הסתירה, את הסתמיות המאופקת עם האכזריות המרומזת שגרני הצליח לגלות בפניהם של הרוצחים שאיתם יצא לו לבלות זמן איכות.
הוא הצליח להשיג את המבט הנכון אחרי טיפול סבלני בתצלום המשטרתי של ג'ורג' קונזמן (המחסנאי בוולמרט שנהג לשמור במקרר את ראשה של הבחורה האחרונה שאיתה יצא לבלות עד שהצליח להחליפו בראש טרי יותר). הוא היה מרוצה מהתוצאה, שהצליחה להעביר בישירות מטרידה את הריקנות העמוקה והאפלה שארבה מאחורי הבעת השעמום של מר קונזמן, ותגובתה הנרגשת של סוניה, כולל שבחיה המשתפכים, אישרה את תחושתו. התגובה הזאת, בנוסף למכירה הלא צפויה של היצירה לאחד מידידיה האספנים של סוניה, דרבנה אותו להפיק סדרת תצלומים שטופלו ביצירתיות והוצגו עכשיו בגלריה הקטנה אך היוקרתית של סוניה באיתקה תחת הכותרת: "דיוקני רוצחים בעיני האיש שלכד אותם".
איך קרה שבלש בגמלאות ממחלק הרצח של משטרת ניו יורק, שלא מתעניין באמנות בכלל ובאמנות עכשווית בפרט וסולד סלידה עמוקה מפרסום, מוצא את עצמו במוקד תערוכה בעיר אוניברסיטאית אופנתית שמבקרים מקומיים תיארו במילים: "שילוב חדשני של תצלומים גולמיים להחריד עם תובנות פסיכולוגיות בלתי מתפשרות ומניפולציות גרפיות מקצועיות"? זאת שאלה עם שתי תשובות שונות: שלו ושל אשתו.
מבחינתו הכול התחיל כשמדלן פיתתה אותו ללכת איתה לקורס מבוא לאמנות במוזיאון בקופרסטאון. היא תמיד ניסתה להוציא אותו – להוציא אותו מחדר העבודה, להוציא אותו מהבית, להוציא אותו מעצמו, העיקר שיֵצא. הוא למד שהדרך הטובה ביותר לשלוט בזמן שלו היא לנקוט באסטרטגיה של כניעוֹת תקופתיות. קורס המבוא לאמנות היה אחד מאותם צעדים אסטרטגיים, ולמרות שחשש מאוד מהקורס הוא קיווה שההשתתפות בו תפטור אותו מלחצים נוספים למשך חודש־חודשיים לפחות. זה לא שהוא בטטת כורסה – להפך. בגיל ארבעים ושבע הוא עוד מסוגל לעשות חמישים שכיבות סמיכה, חמישים כפיפות בטן וחמישים עליות מתח. הוא פשוט לא כל כך אוהב ללכת לכל מיני מקומות.
אבל הקורס דווקא התברר כהפתעה – ליתר דיוק, שלוש הפתעות. ראשית כול, בניגוד להנחה המוקדמת שלו שהאתגר הגדול ביותר יהיה להישאר ער, הוא גילה שהמדריכה, סוניה ריינולדס, בעלת גלריה ואמנית ידועה באזור, היתה ממש מרתקת. היא לא היתה יפה במובן הקונבנציונאלי, לא בסגנון צפון אירופי אופייני כמו קתרין דנב. הפה שלה היה משורבב מדי, עצמות הלחיים בולטות מדי והאף חזק מדי. אבל כל החלקים הלא מושלמים האלה התלכדו איכשהו לכדי שלמות מרשימה להפליא בזכות עיניים גדולות ועמוקות בצבע ירוק מעושן והתנהלות שלווה לחלוטין וחושנית באופן טבעי. בקורס לא השתתפו גברים רבים, רק שישה מתוך עשרים ושישה משתתפים, אבל היא זכתה בתשומת הלב המוחלטת של כולם.
ההפתעה השנייה היתה תגובתו החיובית לתוכני הקורס. סוניה התעניינה במיוחד באמנות המבוססת על צילום – צילום מטופל שיוצר תמונות חזקות וקומוניקטיביות יותר מהמקור – ולכן הקדישה זמן ניכר לנושא.
ההפתעה השלישית התרחשה כעבור שלושה שבועות מתוך שנים־עשר השבועות של הקורס, בערב שבו דיברה סוניה בהתלהבות על הדפסי משי של אמן עכשווי המבוססים על תצלומי דיוקן שעברו סולריזציה. כשגרני התבונן בהדפסים הבזיק במוחו הרעיון לנצל משאב יוצא דופן שאליו יש לו גישה מיוחדת ולבחון אותו מנקודת מבט ייחודית. להפתעתו, הרעיון הלהיב אותו. הדבר האחרון שהוא ציפה למצוא בקורס מבוא לאמנות הוא התלהבות.
ברגע שעלה בדעתו הרעיון – דהיינו, להגדיל תצלומים משטרתיים של פושעים, במיוחד תצלומי רוצחים, לחדד ולהעצים אותם באופן שיעביר את האופי של המפלצות שהוא למד להכיר וניסה ללכוד במהלך קריירה שלמה – הוא נתפס לו וחשב עליו לעתים קרובות יותר מכפי שהיה מוכן להודות. כי הרי הוא אדם זהיר שיכול לראות את שני הצדדים של כל שאלה, את הפגם בכל ודאות ואת הנאיביות בכל התלהבות.
באותו בוקר בהיר באוקטובר, כשגרני ישב ליד השולחן בחדר העבודה ועבד על התצלום המשטרתי של ג'ייסון סטרנק, הופרעה פתאום עבודתו המהנה והמאתגרת מקול של משהו שנשמט על הרצפה מאחוריו.
"אני משאירה את זה כאן," אמרה מדלן גרני בקול שהיה נשמע סתמי באוזני כל אחד אבל באוזני בעלה נשמע טעון.
הוא הסתכל מעבר לכתפו וצמצם את עיניו למראה שק מאריג גס שהיה שעון על הדלת. "מה את משאירה?" הוא שאל וידע את התשובה.
"צבעונים," אמרה מדלן באותה נימת קול.
"את מתכוונת לפקעות?"
זה היה תיקון טיפשי ושניהם ידעו את זה. זאת היתה דרכו להביע תרעומת על מדלן, שרצתה שיעשה משהו שלא התחשק לו לעשות.
"מה את רוצה שאני אעשה איתן?"
"תוציא אותם לגינה ותעזור לי לשתול אותם."
הוא כמעט ציין שלא הגיוני להכניס לחדר העבודה משהו שהיא רוצה בגינה, אבל החליט שמוטב להימנע מכך.
"ברגע שאני אגמור עם זה," הוא אמר במורת רוח מסוימת. הוא הבין ששתילת פקעות צבעונים ביום נפלא ושטוף שמש, בגינה על ראש גבעה שנשקפת אל נוף מרהיב של יערות בגוני אדום סתוויים ושדות ירוקים מתחת לשמים כחולים, היא לא מטלה מכבידה במיוחד. הוא פשוט שנא שמפריעים לו. הוא אמר לעצמו שהתגובה הזאת להפרעות היא תופעת לוואי של היתרון הכי בולט שלו: המוח הליניארי והלוגי שבזכותו הוא בלש מצליח כל כך – המוח שחוסר העקביות הקל ביותר בסיפורו של חשוד צורם לו, המוח שמסוגל לקלוט סדק זעיר שרוב העיניים לא מצליחות לראות.
מדלן הציצה מאחורי כתפו במסך המחשב. "איך אתה מסוגל לעבוד על משהו מכוער כל כך ביום כזה יפה?" היא שאלה.

ג'ון ורדון הוא סופר אמריקאי. חשוב על מספר הוא ספרו הראשון.

הרומן תורגם ליותר מ-20 שפות והיה לרב-מכר בינלאומי.

X