חצי-חצי | לרכישה באינדיבוק
חצי-חצי

חצי-חצי

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 239
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 42
- 75.5
- 42

"אני אומר שאני ישראלי, שנולדתי בארץ. אז אומרים לי – אוקי, אז תגיד מאיפה ההורים שלך! אז ישאלו אוקי, אז מאיפה הסבים? הם רוצים לקטלג, לדעת אם אני אשכנזי או מזרחי, בשביל לדעת איך להתנהג אתך. זה איזשהו דרך, לאנשים שלא מכירים, לדעת למי אפשר להתחבר. אנשים לא אוהבים שאני אומר להם שאני גם וגם."

 

ספרה של טליה שגיב בוחן את הסוגיה העדתית מנקודת מבט חדשה, שאינה מחויבת לשיח הפוליטי, החברתי והתרבותי השכיח. הוא מתבסס על סיפורי חיים של מרואיינים רבים ממוצא עדתי מעורב. מאלה עולה שורה של שאלות והיבטים מהותיים של חיי הפרט והמשפחה, אשר דרכם ניבטת אלינו העדתיות על כאבי הלב שלה. לאנשים המוגדרים כ"מעורבים" נקודת מבט ארכימדית מרתקת על שאלות של מוצא, אתניות, אפליה, גזענות ומעמד. ויש להם גם מה לומר על לוויות, חתונות, מוסיקה ישראלית ועיצוב פנים. הספר חצי חצי משופע בקטעי ראיונות קולחים, מרתקים ונוגעים ללב, ומציע ניתוח המעמיד את דברי המרואיינים בהקשר חברתי עשיר, מורכב ורווי סתירות ופרדוקסים.
ישראלים רבים ימצאו את עצמם בציטוטים ובניתוחים המופיעים בין דפיו, ולא רק ישראלים שהם עצמם "חצי חצי". הרי ההוויה הישראלית כולה חצויה ומשוסעת, ומי מאתנו לא מרגיש באופן יומיומי את המתח בין מזרח למערב?
טליה שגיב, ילידת 1975, ממוצא עדתי מעורב – "חצי מזרחי, חצי אשכנזי". הספר חצי חצי מבוסס על עבודת דוקטורט שכתבה (2012) במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. ספרה הראשון הללויה ומרמלדה ראה אור ב-2010 בהוצאת "ידיעות ספרים".

 

"ילדי החצי-חצי הם "ילדי החלום". הם היו הפנטזיה של ראשי הממשלה דוד בן-גוריון ומנחם בגין, שחשבו שילדים לזוגות מעורבים יאחו את העדות לישראליות חדשה – צברית, בריאה ושורשית. אבל כששואלים את ילדי ה"חצי-חצי", הם מספרים באופן מפתיע על גזענות, עלבון וכעס – על התגוששויות שבטיות ועדתיות. לפנינו ספר מרתק על הישראליות הנחלמת ועל שבריה בתוך מי שמאחים בגופם את קו השבר העדתי".

 

פרופ' גד יאיר, האוניברסיטה העברית, מחבר הספר 'צופן הישראליות'

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חצי-חצי”

רק מזרחים אומרים, "יש לי אירוע"

 

 

אי אפשר להיכנס לחתונה בלי לדעת לאיזה עולם עדתי נכנסת. נקודה. אין דבר כזה, ומי שיגיד לך "התחתנתי בחתונה ישראלית" – משקר. יש המון הבדלים: הייקיות, הצורך לדעת מי ישב איפה, הארגון של האשכנזים, נאומים, כל החוסר ספונטניות, הכל צריך להיות מודע וידוע, לגבי הכל, סביב האוכל והברכות. אצל ספרדים זה פחות ככה. אצל אשכנזים יש בחתונות מקומות ישיבה וזה, אצל מזרחים אתה בא – ויושב. זה הבדל מאוד ברור. זה התנהלות לגמרי אחרת ואתה חי עם שניהם (רוית).

 

חתונות חושפות היבטים מהותיים של החברות שבתוכן הן מתקיימות. המחקר של קפלן (2001) מציג בצורה קונקרטית את המדדים הסמליים שבאמצעותם נבחנים ההבדלים התרבותיים והמעמדיים בין חתונה לחתונה. בעוד שאלמוג (2007) דן ב"חתונה הישראלית" ומתאר מה השתנה בה במרוצת השנים בגודל ובסגנון, מבלי להבחין בין חתונה אשכנזית ומזרחית, מחקרה של קפלן מראה שזוגות מתחתנים מודעים להבדלים עדתיים ומזכירים אותם בשלב תכנון החתונה, גם אם בעקיפין. כך "חתונה מזרחית"1 מתוארת ככזו שנערכת באולם, בעוד ש"חתונה אשכנזית" מתקיימת בגן אירועים. "חתונה מזרחית" תכלול, לפי תיאורם של זוגות אלו, זיקוקי די-נור, מגוון רחב של סוגי מזון, מוזיקה מזרחית שתוגש על ידי תקליטן שמדבר אל הקהל (מציג את הזוג הצעיר, מזמין לרקוד או למחוא כפיים) והרבה "נוצצים" – בעיקר בשמלת הכלה. החתונה האשכנזית, כפי שמיטיבה קפלן לתאר, לא תעלה פחות כסף אך תתהדר בפשטות ייצוגית, "כפרית" ומעושה, במבחר מנות מצומצם וביצירת רושם של "הצטנעות מופגנת" (Holt, 1997).

 

גם בראיונות "הטעם המזרחי" נתפס ומתואר בצורה סטריאוטיפית ומגחיכה, כאהבת השפע במחיר של איכות ירודה, ואילו הטעם האשכנזי – כמפגין יוקרה דרך "אהבת המועט והמובחר". הביקורת על הטעם המזרחי שעולה במחקר זה מפי המרואיינים היא עקיפה, ונחשפת דרך הביטוי "מנטליות". כך מסבירה זאת קפלן: "למזרחי יש 'מנטליות קצת פרימיטיבית ושוביניסטית' – אבל לאשכנזי אף פעם אין 'מנטליות אשכנזית' כיוון שהיא הלגיטימית והטבעית לכאורה" (קפלן, 2001, עמ' 138).

 

ניכר, אם כן, כי העיסוק בממד התרבותי של "החתונה" קשור בצורה הדוקה לממד המעמדי, אך חיבור זה הוא עקיף ומעורר אי-נחת. קפלן טוענת שבישראל, חרף היותה חברה מעמדית לכל דבר, נוצר שיח "נטול מעמדות". שיח זה, שמדבר על היבטים מעמדיים בצורה עקיפה ורווּית אי-נחת, מאפיין גם את המרואיינים במחקר הנוכחי. כך, במרבית הראיונות מוזכרות חתונות כאתרי תרבות שבהם יש הבדל בין "חתונה אשכנזית" ל"חתונה מזרחית" בממד התרבותי, ואילו הממד המעמדי מובלע. אולם גם אם בתחילה ניכר מאמץ לתאר את ההבדלים בצורה בלתי היררכית, בהמשך הגוון המעמדי צובע את השיחה בצורה ברורה. בשיחה עם איציק, נושא החתונות עלה כבר בתחילת הראיון:

 

ש: איך זה להיות גם וגם?
ת: אני יכול להסתדר בכל מקום. חתונות למשל. אני סובל בחתונה אשכנזית, אבל יכול להסתדר.
ש: למה סובל?
ת: ככה, כי הארשת המכובדת לכאורה, זה נראה לי מעושה, מאולץ, מלאכותי. כבוי, כפוי. הייתי לא מזמן בשתי חתונות מהצד האשכנזי. הרבה רופאים ועורכי דין מסתובבים, זה המילייה שלהם. הרב שבירך אותם זה היה הרב לאו, היה בהילטון תל אביב. פנסי-שמנסי. ואין חומוס על השולחן, ואני אומר – מה זה החרטא הזה? עם מי אתה רב? אתה גר בישראל, אז למה? ואז יש מחרוזת של שלושה שירים ים-תיכוניים, מאד לייט, מתובלים בהרבה קצב, שלא ישמע מדי מזרחי. והאוכל הגורמה הפלצני הזה. אנחנו אוהבים שפע! אין מה לעשות! תנו אוכל. אוכל יכול להיות עשיר. מטבח מזרחי, הוא מאוד עשיר, מאוד מגוון. אחי התחתן עם מישהי, היה חתונה ישראלית מדי. אני מאוד אוהב עראק. האגדה מספרת שסבא שלי היה קונה לכולם ממתקים, ורק לי נותן ומשקה אותי בעראק. אני ואבא שלי רצינו קצת מזרחי, קצת יווני. היה רק שירים של הג'ירפות. חתונה עם קונספט! אם אתה מגיע לחתונה אחר הצהריים, בלי ריקודים, חתונות מסריחות שמזכירות הלוויה, זה חתונה אשכנזית.

 

איציק סובל בחתונות אשכנזיות אבל יכול להסתדר גם בחתונה כזאת וגם בחתונה כזו. כמו במחקר של קפלן (2001), גם הוא מזכיר את האוכל, המוזיקה והמקום כסממנים מכריעים בשאלת ההבדלים בין חתונה "מזרחית" ל"אשכנזית". העדר החומוס מתפרש בעיניו כמעט כהתגרות ("עם מי אתה רב?") וודאי כהתבדלות. בד בבד עם העובדה שהוא "סובל" בחתונות כאלו, איציק בבירור ממקם אותן גבוה יותר בהיררכיה המעמדית – האורחים הם רופאים ועורכי דין ("זה המילייה שלהם"), האוכל גורמה והרב – "יוקרתי", "פנסי-שמנסי". הזלזול שמאפיין את התיאור רק מעצים את התחושה כי הוא מודע לכך שיש כאן ממד של התבדלות, ואת עצמו הוא ממקם בצד המזרחי ("אנחנו אוהבים שפע!").

 

כמה היבטים מוזכרים שוב ושוב כמבהירים את השיוך העדתי של האירוע: נאומים, ברכות, סדרי ישיבה ומבנה האירוע יוצרים אווירה פורמלית יותר ב"חתונה אשכנזית" (כהן, 2003), והעדפת שפע של מזון, ללא מבנה מחייב של שלבי האירוע, כולל הרבה מוזיקה מזרחית – ב"חתונה המזרחית". באופן שעולה בקנה אחד עם תיאור זה, עינת מתארת את אי הנוחות שלה בשני סוגי האירועים ואת השאיפה ל"ניטרלי":

 

אני מעדיפה חתונה בלי סממנים. בחתונה ספרדית אני יכולה לא ליהנות, כי הם ישימו כל הזמן מוזיקה מזרחית, ואני לא אוהבת את המוזיקה הזאת. חתונה אשכנזית, אוכל חלבי בערב, גם לזה אני לא מתחברת. בחתונה של מזרחים בלבד, רוב הסיכויים שאני לא איהנה בגלל המוזיקה, אפילו אחרי שאני אשתה. אבל הייתי בכמה חתונות אשכנזיות מדי, שזה עם כל מיני נאומים, וזה היה סיוט!

 

בשונה מאיציק, עינת שמה את עצמה על הגדר – לא נוח לה פה, ולא נוח לה שם. היא לא חשה שייכת לקבוצת הרוב או המיעוט, אבל גם לא מתארת את עצמה כ"גם וגם". נדמה שהיא יוצרת אופציה רביעית –"לא ולא". עינת רוצה שחתונות יהיו ללא "סממנים", בלי נאומים, בלי מוזיקה מזרחית. אך האם תיתכן חתונה נטולת סממנים עדתיים? "ישראלית"? "פרווה"? בראיונות רבים המונח "חתונה ישראלית" מוצג כממלא מקום ל"חתונה אשכנזית", כפי שהמונח "מוזיקה ישראלית" מציין למעשה מוזיקה אשכנזית (ואילו המונח "מוזיקה ים תיכונית" נרדף כביכול ל"מוזיקה מזרחית"). איציק תיאר את החתונה ה"ישראלית" של אחיו, אך בהמשך מסתבר שכוונתו ל"חתונה אשכנזית".

 

לא רק אוכל, נאומים, מוזיקה ומיקום גורמים לחתונה להיתפס ככזו או ככזו. אפילו האופן שבו היא מכונה תלוי בהקשר העדתי. המונח "אירוע" מציין לרוב חתונה או שמחה בהקשר מזרחי, ורונה –שסולדת מחתונות מזרחיות – סולדת גם מהביטוי "אירוע". היא מסבירה זאת אגב דיבור על תלמידותיה:

 

התלמידות שלי, יש קבוצה של תלמידות מזרחיות, והן תמיד באות יום אחרי שהיו בחתונה או משהו כזה עם פן בשיער, ומאחרות. ואני אומרת – נו? והן אומרות לי – "היה לי אירוע." אני בחיים לא אגיד "היה לי אירוע." ואז התחלנו לדבר על זה שהמושג – אירוע – זה מושג שמשתמשים בו רק בעדות המזרח! לאשכנזים יש חתונה, ברית, אזכרה, ורק מזרחים אומרים – היה לי אירוע! זה קשור למשפחות רחבות. הביטוי "יש לי אירוע", זה אומר חתונה של הבת של הבת דודה או מרחק משפחתי שקשה להגיד אותו מהר.

 

למרות היותה חצי-חצי, כמו המרואיינים האחרים, רונה מרגישה שאיננה יכולה להתערות כראוי ב"אירוע" מזרחי. לעומת איציק, שנרתע מהסממנים של "החתונה האשכנזית" והזדהה עם קבוצת המיעוט, ועינת שהביעה רתיעה משני סוגי האירועים, רונה מייצגת את הקצה השני של הסקאלה, את התחושה של היטמעות בקבוצת הרוב, האשכנזית. היא מספרת על חוסר היכולת שלה להשתלב היטב ב"חתונה מזרחית", ואף מצרה על כך:

 

אני ובעלי תמיד מנסים, בחתונה בצד המזרחי, לרקוד מזרחי, אבל אנחנו פתטיים לגמרי. אנחנו יודעים בלב שאנחנו לא עושים את זה נכון. אבל אנחנו עושים את זה! בחינניות השלומיאלית שלנו. יש מזרחי – אנחנו רוקדים! אבל אני אף פעם לא מרגישה שזה אותנטי. יש את הריקוד הכורדי הזה, שאני נורא אוהבת – אבל זה לא יוצא אמיתי. אנחנו רוקדים עם חיוך על עצמנו!

 

"אנחנו לא עושים את זה נכון," אומרת רונה, ומרגישה שזה יוצא לה "לא אותנטי." היא אוהבת את הריקוד הכורדי אבל לא מרגישה שהוא חלק מההביטוס שלה, מהתרבות שמוגפנת עד כדי כך שהיא אינה מודעת. הריקוד הוא מודע, מאולץ ומרגיש כושל. רונה יודעת שתיכשל כשתקום עם בעלה לרקוד, ובכל זאת חשוב לה לעשות זאת. ייתכן שהיא רוצה להרגיש שהיא מסוגלת "גם וגם", אך מדבריה עולה כי בחתונות בצד המזרחי היא הרבה יותר "אורחת" מאשר בחתונות בצד האשכנזי.

 

לאן אני שייך? שאלה זו עולה בצורות שונות כאשר המרואיינים מתארים שמחות משפחתיות. לעתים הרגש המרכזי הוא רתיעה – מנאומים, ממוזיקה – ולפעמים הרגש המרכזי הוא מבוכה ("אנחנו פתטיים לגמרי"). גם יוחאי עסוק במבוכה שנובעת מאירועים משפחתיים ומההבדלים בין שתי המשפחות המורחבות:

 

המפגשים בין הסבים שלי משני הצדדים היו בלתי סבירים בעליל! היו מפגשים בחתונות, באירועים. הקשר ביניהם ממש מצחיק. למשל, הסבא וסבתא שלי האשכנזים, אני זוכר שהם לא התחברו לכל הטקסים התימניים, ולחלופין אני זוכר שפעם הסבים התימנים באו לאשכנזים, וסבא שלי התימני עלה לתורה בבית כנסת אשכנזי, ואצל התימנים מקובל שמי שעולה לתורה – מברך ומיד קורא. סבא שלי עלה, בלי להתבלבל, והוא קורא! (צוחק). אני ואח שלי היינו נבוכים, יצאנו החוצה והתחלנו לצחוק, צחוק של מבוכה. לא ידענו איך לאכול את זה. למרות שהכרתי את הנהגים השונים, באותו רגע זה נתפס בעיני כחילול הקודש ממש! ממש מביך! היום אני גאה בזה אבל אז זה היה חוויה מוזרה כזאת.

 

המבוכה כאן היא תוצר של רגע שבו שתי התרבויות "מתנגשות" והיחיד המעורב צריך להכריע לאן הוא שייך, עם מי הוא מזדהה. יוחאי ואחיו "מכירים את הנהגים השונים," אבל ברגע שנוצרת אי התאמה הם בורחים החוצה וצוחקים מרוב מצוקה. על ציר הזמן, ברגע האמת המעשה של הסבא הוא "חילול הקודש", בעיניים אשכנזיות, אולם מאוחר יותר, בעיניים בוגרות, הוא דווקא משהו להתגאות בו.

 

מראיונות רבים עולה כי ההבדלים בין אירועים משפחתיים שמוגדרים כמזרחיים או כאשכנזיים דורשים מהמעורב לבחור ממה הוא נרתע ועם מה הוא מזדהה. בראיונות אחרים, במקום בחירה בצד זה או אחר מתוארת מעין "ציפה" – בחירת פרספקטיבה חיצונית שיש בה מבוכה, אי נוחות, גם וגם שהוא בעיקר לא ולא. סממני העדתיות שמגדירים חתונות חוזרים בצורה דומה גם כאשר מדובר בציון חגים ושמחות משפחתיות מסוגים אחרים. ציון, אב לארבעה, מערבב תיאור חתונות עם תיאור ליל הסדר, כשציר ההשוואה הוא הגודל – האירוע המזרחי הוא "ענק" ואילו האשכנזי – "קטן, צנוע":

 

מזרחים פותחים שולחן ענק בפסח. דוד שלי, לחתונה של הבת שלו, עשה אירוע ענק, הזמין נגנים וזה, היה מאוד מרשים. לעומת זאת, מהצד השני, אין הרבה אנשים בליל הסדר, והחתונות הן כאלו, אשכנזיות לחלוטין, קטן, צנוע. אין לי בעיה, זה נעים לי וזה נעים.

 

ציון הוא "גם וגם": אמנם יש גוון קל של העדפת החגיגה המזרחית ("היה מאוד מרשים"), אבל הוא אינו חש צורך לבטא העדפה ברורה. אך ציון הוא יוצא מן הכלל. על פי רוב, החתונה (או חגיגת הבר-מצווה או שמחה משפחתית אחרת) מתוארת במכלול סממנים שבעזרתם היחיד יכול להבין אם הוא "בערוגה שלו", נהנה בגופו (הביטוס) מהאוכל, המוזיקה, האווירה והמרחב, או שמא הוא תלוש ממנה וחש שהוא "לא מתחבר" (עינת) או אפילו נגעל ("חתונות מסריחות", איציק). הריקודים והמוזיקה, גודל האירוע, סוג האוכל – כולם חוברים יחד ויוצרים אווירה שמבהירה לאורח אם הוא שייך או זר מבחינה תרבותית. גם כשאורח משתדל לייצר נרטיב של "גם וגם", לרוב מסתמנת במהרה העדפה. איל מסביר שנוח לו בכל מקום, אבל בהמשך דבריו ניכר שלא נוח לו עם היבטים מסוימים של חתונות אשכנזיות:

 

אין לי בעיה בחתונות, נוח לי פה ופה. בשני הצדדים אני יכול להסתדר. אבל באירוע אשכנזי, אני לא אוהב את הסגנון הזה, אוכל חלבי, נגיד, זה מוזר. הייתי באיזה אירוע, חלבי, אירוע מאד אשכנזי. זה נראה לי די מוזר, מה, חלבי בערב! לא תגידי צהריים, שזה מילא. אבל אירוע חלבי בערב?! זה היה לי די מוזר. בלילה, פתאום לאכול גבינות ופשטידות בחתונה, זה נראה לי מוזר. אבל בסדר, מסתדרים עם זה. בחתונה שלי היה כל הסגנונות – מוזיקה עיראקית, כורדית, ערבית, עברית, לועזית, הכל. מעורב. ומה האבסורד? שהשירים בערבית, אני יודע את המילים בעל פה, אבל מוזיקה מזרחית בעברית אני שונא.

 

זה מרתק: הקטע נפתח בהצהרה דיפלומטית על נוחות "בשני הצדדים," אולם אז מתוארת חתונה אשכנזית ואיל מציין שהוא "לא אוהב את הסגנון הזה," שנתפס כמתמיה –"זה נראה לי מוזר"; אבל אחר כך הוא מסביר "מה האבסורד" – שהוא שונא מוזיקה מזרחית, שאותה הוא מבחין ממוזיקה ערבית. את זה הוא לא אוהב, ואת זה הוא שונא. המורכבות הזו, ובעיקר האמביוולנטיות, תחזורנה בהמשך בכל אחד מן התחומים.

 

קריאה ביקורתית מבקשת לשאול: האם ההבדלים המתוארים כאן דומים לאופן שבו היו מתוארים הבדלים תרבותיים בין, נאמר, צרפתים לאנגלים? או שמא ההבדלים הם תרבותיים רק לכאורה, ובעצם משרטטים כאן המרואיינים תמונה של "תרבות גבוהה" מול "תרבות נמוכה", ומילים כמו "מילייה", "מנטליות" ו"סגנון" הן רק מכבסה לתיאור היררכיה אתנית ישראלית?

טליה שגיב, ילידת 1975, בעלת תואר דוקטור מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. פרק מספרה "הללויה ומרמלדה" זיכה אותה בפרס הספרותי ע"ש הרי הרשון לשנת 2005 מטעם האוניברסיטה העברית. ספרה "חצי-חצי" מבוסס על עבודת הדוקטורט שלה בנושא זוגות ישראלים ממוצא עדתי מעורב. טליה שגיב מתגוררת עם משפחתה במושב בית זית.

 

 

מקור – לקסיקון הספרות העברית החדשה

X