חסד חילוני | לרכישה באינדיבוק
חסד חילוני

חסד חילוני

שנת הוצאה: 2009
מס' עמודים: 284
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 25

התפיסה ההומניסטית המודרנית מעוגנת במהפכת הנאורות, החוגגת את הרציונאליות האנושית כמקור לסמכות ולידע וכיורשת של הסמכות האלוהית. אלא שעם הרציונאליות והמבט המפוכח בעולם מגיעים גם האימה והאבסורד, המעיבים על חלקים ניכרים של ההגות ההומניסטית והאקסיסטנציאליסטית לאחר שזו ניתקה את עצמה מההשגחה והחסד האלוהיים.

האם ייתכן במסגרת הגות זו חסד שמובנו חילוני? ספר זה הוא מסע אינטלקטואלי לעבר מושג חילוני חדש של חסד – מושג המבטא דרך חיים ואתיקת-אהבה חילונית, עשירה בתכנים; מושג שאינו מתאר תופעה או חוויה, אלא מציע עקרון-פעולה שניתן לחיות לפיו. מסע זה יוצא מהחסד במשמעותו הנוצרית, ומתכתב בדרך עם אריסטו, קאנט, ניטשה, דוסטויבסקי, היידגר, בובר, לוינס, דרידה ואחרים, וגם עם הספרות העברית-ישראלית. ככל מסע, הוא גדל עם כל מפגש כזה אך אינו מזדהה איתו. וככל מסע, הוא אינו מסתכם בנקודת הסיום; כי החסד החילוני עצמו הינו מסע והזמנה לדיאלוג.

ד"ר דנה פריבך-חפץ פרסמה מאמרים בנושא אהבה, נדיבות, מוות וחילון, והייתה שותפה בעריכת אסופת המאמרים מועקה וגאולה (בעריכת יובל לוריא, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 2003) והאנתולוגיה משמעות החיים (בעריכת אסא כשר, הוצאת הקיבוץ המאוחד ועמותת יהורז, 1999). קובץ סיפוריה דולפינים בקרית גת (הוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד, 2015) זכה בפרס אס"י (איגוד סופרי ישראל). מרצה בסמינר הקיבוצים.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חסד חילוני”

הקדמה

 

(א) מות האלוהים

 

בשנת 1882 בישר הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה על מות האלוהים. ניטשה שם בשורה זו בפיו של איש משוגע שהצהיר על עצמו שמחפש אלוהים הוא וזעק את האמת בכיכר השוק לקול לעגם של ההמונים:

 

"היכן נעלם אלוהים?" קרא, "אני אגיד לכם היכן! הרגנו אותו – אתם ואני! כולנו רוצחיו! […] האם עדיין איננו שומעים כלל את שאון הקברנים הקוברים את אלוהים? האם עדיין איננו מריחים כלל את הריקבון האלוהי? – גם אלים נרקבים! אלוהים מת! מת ולא יחיה עוד! ואנחנו הרגנו אותו!"[1]

 

אף שהמשוגע כאן – כמוהו כניטשה עצמו – מכריז שהקדים את זמנו, הרי הבשורה על מות האלוהים מצאה לה קרקע פורייה. היא שיקפה גל של ביקורות והתקפות נגד הדת, שהחלו להופיע מכיוונים שונים בעולם המערבי במאה ה-19 והתגברו במאה ה-20. אחת המרכזיות שבהן היא הביקורת של הפילוסוף והאנתרופולוג הגרמני לודוויג פוירבאך (1872-1804), שראתה באל תוצר של האדם, השלכה גרידא של תכונות אנושיות, ובדת – אובייקטיפיקציה של צרכים אנושיים.[2] הדת לפי פוירבאך מכילה בדרך עקיפה את החלומות ואת החזונות של אינדיבידואלים ושל תרבויות, והיא פרי דימוי עצמי של האנושות במונחים אידיאליים. ככזו, היא מבטאת באופן עמוק את רוח האדם. ועם זאת, יש לערטל את הדת מהזהות התיאולוגית שלה, כלומר מהגדרתה כדיסציפלינה שעניינה חקר האלוהי, שאלמלא כן היא מביאה לניכור האדם מעצמו בכך שהיא שוללת ממנו את המיטב שבו ומייחסת אותו לאלוהים. אלא שפוירבאך שימר לדת ערך חיובי מסוים, אנתרופולוגי, ואילו ביקורות אחרות הרחיקו לכת יותר ממנו. אחת החשובות שבהן, המוליכה אל האתיאיזם, היא הביקורת האידיאולוגית של קרל מרקס (1883-1818).[3] מרקס ראה בדת תודעה מעוותת של העולם שמבטאת אידיאולוגיה שמטרתה דיכוי ושקיומה הכרחי בתוך חברה המבוססת על ניצול מעמדי. הדת משמרת את הסדר החברתי של עולם מרושש ומעוות שהיא תולדתו, באמצעות הסטת תשומת הלב ממגרעותיו מחד גיסא וסיפוק מפלט (חלקי) ממנו מאידך גיסא. מכאן אפשר להבין את אמרתו המפורסמת של מרקס, שהדת היא סימנו של היצור המדוכא, לבו של עולם נטול לב ונשמתם של תנאים חסרי לב, ובקצרה: אופיום להמונים. לכן קוראת ביקורת הדת המרקסיסטית לנטוש את תמונת העולם המעוותת של הדת וגם למגר את המצב החברתי הדורש את העיוות הזה לשם קיומו, כך שביטול האמונה בגאולה האשלייתית של הדת (בעולם הבא) היא תנאי לקידום האושר הארצי. הסוציולוג אמיל דורקהיים (1917-1858) היה שותף לתפיסתו של מרקס את הדת כמכשיר חברתי, אך ייחס לה, בניגוד למרקס, תפקיד חיובי וחיוני כתשתית הקוגניטיבית, האינטלקטואלית והמוסרית של החברה האנושית.[4] עם זאת, גם הפרספקטיבה הביקורתית שממנה בחן דורקהיים את הדת ערטלה אותה מהתפיסה שהיא מבטאת אמת תיאולוגית על אודות קיומו וטבעו של האל (על כל המתחייב מכך). מזווית אחרת, הביקורת הפסיכולוגית של זיגמונד פרויד (1939-1856) הציגה את הדת כאשליה אינטלקטואלית שנובעת מצורך עמוק אך ילדותי ונוירוטי באהבה ובהגנה מפני פגעי הטבע ומחוליי החברה האנושית כאחד. הדת נענית לצורך הזה בכך שהיא מעניקה לאדם אל שמשמש גרסה של דמות אב מגוננת, כל יכולה וכל יודעת. אמנם הדת מילאה  תפקיד חשוב בחיים האנושיים כמנגנון פסיכולוגי של מילוי משאלות, אך מן הראוי, טען פרויד, להתבגר ולהתגבר על צורך זה בהגנה. הבנת הלא-מודע היוצר מנגנון פסיכולוגי זה עשויה להוליכנו לפיכך אל האתיאיזם.[5] בצד כל אלו עומדת ביקורת הדת (היהודו-נוצרית) מהפרספקטיבה האקזיסטנציאליסטית של ניטשה עצמו (1900-1844). בניגוד לאידיאל הניטשאני של אמירת הן נלהבת לחיים לשם הגברה מתמדת של הרצון לעוצמה, הנצרות הייתה בעיני ניטשה דת קודרת שמואסת בחיים, ושתכליתה האמיתית הנצחה והגברה של המצוקות האנושיות. לתפיסתו, ערכיה של הנצרות מגונים משום שהם מדכאים ומסרסים את החיים. יומרתה העיוורת למוחלט מוליכה אל האין, והיא מנוגדת לחיים, שבהם כל השקפה היא לעולם רק פרספקטיבה. גם אמצעיה שקריים: הנצרות לפי ניטשה מתגנבת ללב האדם בעורמה ובגנבת דעת על ידי איומים וזריעת פחד מפני הקץ. ראשיתה של הביקורת הניטשאנית בתפיסת הדת כמושתתת על "מוסר עבדים", שקובע את עדיפות העניים והחלשים על פני האצילים והחזקים (בניגוד לאליטיזם של ניטשה עצמו), וסופה בהכרזה שבה פתחנו, לפיה  אלוהים נרצח בידי האדם והכנסיות אינן עוד אלא קבריו ומצבותיו.[6] כל אלו הם כיווני הביקורת העיקריים שעלו במאה ה-19 נגד האל והדת, ובעיקר נגד הנצרות, שעיצבה במידה רבה את פני התרבות המערבית.

מה משמעותן של הביקורות הללו נגד הדת? או בלשונו של ניטשה: מה תוצאותיו של מות האלוהים? הוא עצמו מתייחס לכך כ"מין סוג חסד, שיקשה לתארו, של אור, אושר, הקלה, עליצות, עידוד […] כאילו נגה עלינו אורו של עמוד שחר חדש […] סוף-סוף שוב נראה לנו האופק גלוי […] הים, הים שלנו, שוב משתרע לפנינו פתוח, אולי עוד לא היה מעולם 'ים פתוח' כל כך".[7] אלא שגם אם נתעלם מכך שתוצאות חיוביות אלו שמורות רק לקהל אליטיסטי מצומצם שביכולתו לממש את החירות הפתאומית הזאת מהאל, קרי ל"הוגים החופשיים", עדיין יש לדבריו של ניטשה גם צד אחר, אפל. מות האלוהים הוא גם חזון מזעזע וכביר של אלימות ושבר, של ריקנות ושל מצוקה אינסופית. ניטשה מיטיב לתאר גם פן זה בלשונו הציורית:

 

מה המעשה אשר עשינו כאשר התרנו את הארץ הזו משמשה? לאן היא נעה עכשיו? לאן נעים אנו? הלאה מן השמשות כולן? האין אנו צונחים מטה-מטה? ואחורה והצדה ולפנים – לכל עבר? היש עדיין למעלה ולמטה? האין אנו תועים כבתוהו אינסופי? האין החלל הריק נושף עלינו? האם לא נהיה קר יותר? האין יורד הלילה כל הזמן, עוד ועוד לילה? האין צורך להדליק פנסים לפני הצהרים? […] אלוהים מת! מת ולא יחיה עוד! ואנחנו הרגנו אותו! במה נתנחם, רוצחים בני רוצחים שכמונו? הקדוש והאדיר מכל מה שהיה בעולם עד כה שתת דם למוות תחת סכינינו – מי ימחה את הדם הזה מעלינו? היכן המים שיטהרונו? אילו טקסי כפרה, אילו משחקים קדושים יהיה עלינו להמציא? האין גודל המעשה הזה גדול לנו מדי?[8]

 

מקור הקושי שעליו מדבר ניטשה נעוץ במה שכינה הפילוסוף הצרפתי בלז פסקל (1662-1623) "מצוקת האדם בלי אלוהים". בלא בידור או הסחת דעת, כתב פסקל, האדם "מרגיש את אפסותו, את נעזבותו, את אי-דיותו [insufficiency], את תלותו, את חוסר יכולתו, את ריקותו. עד מהרה יפרצו מנבכי נפשו השיממון, הדכדוך, העצב, הצער, הרוגז, הייאוש". הסיבה לכך, הוסיף, "יש לה יסוד ממשי מאד, וכל עיקרו – האסון הטבעי שבמעמדנו כיצורים רפים ובני תמותה, מעמד עצוב כל כך, ששום דבר לא ינחמנו כשאנו נותנים דעתנו עליו". אלא שבעולמו של פסקל פתוחה דרך הצלה בפני המאמין – לחשוב על עצמו ועל בוראו; "זהו כבודו העצמי כולו וערכו האישי כולו וחובתו כולה". ומי שאינו מאמין באל? המיטב שביכולתו לעשות הוא לבחור בבידור והסחת הדעת, וכך: "בלי חרדת-לבב רוץ נרוץ אלי תהום, לאחר ששמנו לפני עינינו דבר-מה כדי שימנע אותנו מלראותה".[9]

בספרות ובהגות המערבית המודרנית אפשר למצוא ביטויים רבים למצוקה זו. אחד הנוקבים שבהם מצוי בספריו של המשורר אורי צבי גרינברג (1981-1896) אימה גדולה וירח ואנקריאון על קוטב העצבון, שנכתבו עבור הקורא "היודע מבשרו ודמו סוד באו מים עד צוואר". ספרים אלו הם קינה גדולה על חיי האדם, שהוא "דם ובשר" אשר "אבוד הוא וטעון רחמים תמיד"; קינה נוראה, רווית ייסורים, כאב, בדידות, אימה, ענות, שיגעון, כיסופים, כזב, אין אונים, אובדן, ריקנות, ייאוש, חוסר משמעות נוכח הזִקנה והמוות. ההסבר לכל זה פשוט: "בא אסון" כי "האלוהים סר מפנינו […] ועל החופים עזובה […] והספינות נושאות אותנו מיתמות אלי יתמות […] הוי עדר גדול ואין רועה ונהר ישק לענה"; "פסה אמונה […] אין אל ואין רקיע מעין לאלוה. ריקנות כחולה". בין שהאל עצמו מת ובין ש"סר מפנינו",הרי לדובר בעולמו של גרינברג אבד האל, ועמו אבד כל השאר: "אבוי! איך תשב אלי שולחן ואכלת לחמך ושתית יינך ואין אלוהים, רק אתה בלבד. איך תצא לפעליך"; "אין מוצא, כי אין אלוה". ומכאן: "ואם לא אלוהים בתוכנו […] הן אשמדאי יינון בהפקר"; "על כן יבחר גבר מושב לצים ונערה – מחול והוללות עד עלות שמש למען לא ירעד גוף מפחד חזונות עלי מיטה בלילות […] וההתלהבות סוד בה מעומק האסון: אבדנו"; "גופים שחורים […] מוצתים עד לציפורני הרגליים. תאווה לכבוש! לרטש! לשפוך דם! אין אל!" האסקפיזם והשחיתות המוסרית שפשו בשלב הראשון מומרים בשלב השני ב"שור העצבון"; "כולנו מנוצחים". גם הישגי המודרניות והטכנולוגיה, פאר היצירה האנושית, אין בהם נחמה כשהנפשות "עשנות, עשנות, עשנות". בכאב אומר אורי צבי גרינברג: "אכיר: היה יופי עד אין חקר. / ועד כלות כל רעיון אכאב: היה. / והוא כהרף עין נפלא חלף". וכל זה "כמה זה איום!"[10]

על רקע הדברים הללו אפשר להבין מדוע לאחר מות האלוהים נותר חיפוש, כמעט נואש לעתים, אחרי מה שכינה ניטשה "צללי האלוהים המת". שכן האל סיפק צורך אנושי עמוק והיה בבחינת פתרון מוחץ למצוקה הקשה הטבועה בעצם הקיום האנושי, לעמידתו הבודדה ומלאת האימה של האדם היחיד נוכח קוצר ידו מול תלאות החיים, ובפרט נוכח מותו. בהקשר זה סיפוק הצורך האנושי אינו במישור הפסיכולוגי גרידא אלא בעיקר במישור האתי (במשמעות שהעניק לודוויג ויטגנשטיין [1951-1889] למושג זה): דיון במשמעות החיים, במה שעושה אותם בעלי ערך, או בדרך הנכונה לחיות.[11] האל העניק למאמיניו אפשרות לחסד: לקשר אינטימי, פרסונלי, גדוש אהבה אינסופית, עם ישות נצחית וכל יכולה, קשר שביכולתו להרוות באופן מוחלט את הצמא האנושי לחום וקבלה. קשר זה אף אִפשר חריגה טרנסצנדנטית מהאני האנושי הסופי אל הישות האלוהית האינסופית, ובכך גם הצדיק את הקיום האנושי הסופי והעניק לו משמעות. שלושת אלה – אהבה אינסופית, חריגה מהאני הסופי והענקת משמעות לחיים – בעיקרו של דבר הביאו לאדם את הגאולה. לא בכדי הביא אובדנם לחיפוש אחר חלופות לאלמנטים אלו, אם כי ניטשה עצמו הביט בחיפוש זה בביקורת ואף בבוז.

יש לומר: אלוהים והדת לא מתו. חיוניותם מתבטאת במגוון דרכים; יחידים וקהילות רבים חיים לאור אמונות דתיות מסורתיות ומקיימים אורח חיים דתי, שמתבטא בין היתר בגדילת היקפן וכוחן של תנועות פונדמנטליסטיות ובגאות של קונפליקטים אתנו-דתיים בזירות הפנים-מדינתיות והבינלאומית כאחת. אלא שבצד כל אלו מצויים רבים שבעולמם אין מקום לאלוהים, בין שהם אתיאיסטים, שעבורם האל אינו קיים, ובין שהם אגנוסטים, שבעיניהם שאלת קיומו אינה ניתנת להכרעה וככזו אינה רלוונטית לחייהם. ענייננו כאן אינו בשאלה באיזו מידה צועד העולם המערבי לקראת חילוניות גמורה, או להפך, חוזר אל הדתיות. שאלה אמפירית סוציולוגית זו היא מחוץ לתחום הדיון כאן. אני מבקשת לערוך דיון אתי, שהשקפת העולם העומדת בבסיסו היא חילונית, במובן זה שאינה מעוגנת בהקשר מטאפיזי, טרנסצנדנטי או דתי כלשהו, ואינה מניחה את קיומם של ישויות או כוחות על טבעיים או עולם אחר שונה מעולמנו ונעלה ממנו. עניינה של השאלה שתוצג בחיבור זה הוא: מהם קוויה האפשריים של תמונת עולמם של חילונים כיום? אילו סוגים של אתיקה, במובנו הרחב של הביטוי, פתוחים בפניהם במסגרת השקפת עולם חסרת אל?

[1] פרידריך ניטשה, "המדע העליז, קטע 125", בתוך: יורגן ניראד ואילנה המרמן (עורכים), ניטשה: מסה ומבחר מכתביו, תרגום: אילנה המרמן, תל אביב: עם עובד, 2001, עמ' 136-135 [כאן ובהמשך: הדגשה בגופן נטוי היא במקור, הדגשה בגופן מודגש היא שלי].

[2] Ludwig Andreas Feuerbach, The Essence of Christianity, trans. George Eliot, New York: Harper and Row, 1957; Ludwig Andreas Feuerbach, Lectures on the Essence of Religion, trans. Ralph Manheim, New York: Harper and Row, 1967.

[3]  Karl Marx, "Critique of Hegel's Philosophy of Law", trans. Rodney Livingstone and Goerge Benton, in: Early Writings, Harmondsworth: Penguin, 1975, pp. 57-198.

[4] Emile Durkheim, The Elementary Forms of the Religious Life, trans. Joseph Ward Swain, New York: Macmillan, 1915.

[5] זיגמונד פרויד, התרבות והדת, תרגום: א"ד שפירא, י' רוזנצוויג וש' גולן, תל אביב:הקיבוץ הארצי, 1943.

[6] פרידריך ניטשה, המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, ירושלים: שוקן, תשמ"ו; פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרא, תרגום: ישראל אלדד, ירושלים: שוקן, תשל"ה, ספר  IV, ס' 6.

[7] ניטשה,  המדע העליז, קטע 343.

[8] ניראד והמרמן, ניטשה, עמ' 136-135.

[9] בלז פסקל, הגיגים, תרגום בצירוף מבוא והערות: יוסף אור, ירושלים: מאגנס, תשל"ו, עמ' 30, 32, 36, 41, בהתאמה [כאן ובהמשך: תוספות והערות שמובאות בתוך הציטוטים בסוגריים מרובעים הן שלי].

[10] אורי צבי גרינברג, כל כתביו, עורך: דן מירון, ירושלים: מוסד ביאליק, 2004-2001, כרך ראשון, עמ' 41, 7, 30, 34, 34, 34, 35, 17, 37, 38, 117, 142, 110, 28, בהתאמה.

[11] Ludwig Wittgenstein, "A Lecture on Ethics", in: James C. Klagge and Alfred Nordmann (eds.), Philosophical Occasions, Indianapolis: Hackett, 1993, pp. 37-44, 38.

ד"ר דנה פריבך-חפץ פרסמה מאמרים בנושא אהבה, נדיבות, מוות וחילון, והייתה שותפה בעריכת אסופת המאמרים מועקה וגאולה (בעריכת יובל לוריא, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 2003) והאנתולוגיה משמעות החיים (בעריכת אסא כשר, הוצאת הקיבוץ המאוחד ועמותת יהורז, 1999). קובץ סיפוריה דולפינים בקרית גת (הוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד, 2015) זכה בפרס אס"י (איגוד סופרי ישראל). מרצה בסמינר הקיבוצים.

 

X