חמצן דליל | לרכישה באינדיבוק
חמצן דליל

חמצן דליל

שנת הוצאה: 383
מס' עמודים: 2013
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 80

החוויות הקשות שעבר רועי במהלך שירותו בדרום לבנון מעלות בו שאלות קיומיות ושולחות אותו, כמו צעירים ישראלים רבים, למסע בהודו. את התשובות הוא מוצא בבודהיזם הטיבטי – אמונה שאליה הוא מתוודע בזמן שהותו בקרב קהילת הפליטים הטיבטים בדהרמשאלה. במהלך לימודי הבודהיזם זונח רועי את הדרך הצבאית, בוחר לדבוק ברעיון החמלה הקוסמית ואף מוצא אהבה מקומית.

אך המלחמה אינה מרפה. דווקא כשהוא מגיע אל "גג העולם", כור מחצבתה של התורה הבודהיסטית, מגויס רועי למחתרת המקומית, שלמרבה הפתעתו – ובניגוד לרוח הפייסנית שבחר לאמץ – דוגלת במאבק אלים נגד הכיבוש הסיני. תחמושת רבה הולכת ונצברת בטיבט, מוכנה לשימוש, ורועי מוצא את עצמו בתפקיד מכריע. כעת, כשהוא עומד על מורכבות המצב וכשסכנת חיים מרחפת מעליו, הוא נדרש להכריע אם יאמץ מחדש את דרך הלחימה שאך נטש. ברומן מותח וסוחף, החוצה את מרחבי הרמה הטיבטית, טובל בנופיה, נשטף באמונותיה ומגולל את תרבותה, מסתמן פתרון מפתיע למשבר בין טיבט לסין, מתבהרים היחסים המורכבים שבין המערב לבודהיזם, ומתחוורות מחדש התשובות לשאלותיו הקיומיות של רועי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר נפלא נפלא. שונה מאוד מקודמו "מסאלה" אבל נוכחות הכותב מורגשת היטב בשניהם.
    ממליצה

הוסף חוות דעת

א

 

מבעד לדוק הדם הקרוש על עיניו הנפוחות, העצומות כמעט, שאותן פקח אט אט ובמאמץ לא מבוטל, הבחין בנשרים המרחפים מעל. הם התוו מעגלים גדולים בשמים ומפעם לפעם נכנסו אל טווח ראייתו המצומצם, צלליותיהם הגדולות מסתירות את בוהק השמש העז, מטילות צל כבד על פניו הפצועות. הוא שכב על גבו, פשוט איברים, מוטל במרומי מדרון טרשי וצחיח, לא רחוק מהנקרה שבה הסתתר.

מיד יבתרו את גופתי, הרהר בחרדה מהולה בשלווה, המאפיינת את היודע מה צופן לו העתיד. הוא ציפה לדמות הנזיר שתגהר מעליו אוחזת סכין גדולה וחדה. אני הרי מת, הבהיר לעצמו ושינן את הדרך שעל נשמתו לעשות עתה, בנחישות ובבטחה, הלאה אל מחוץ לגוף והרחק מהעולם, כדי להבטיח שגלגולה הבא יהיה טוב יותר. לפתע קמה לנגד עיניו צורתה של העין במעקה העץ שסגר על מיטת ילדותו, קמה ולפתה אותו בקורים המתרחבים שהקיפו אותה. זיכרון ילדות קדום, עוטה פיג'מה פרחונית. טבעות העצה המתפשטות שסגרו על הכתם השחור כמו נסוגו לצדדים בעוד העין הכהה התעצמה והלכה, עיניים רושפות בקעו מתוך אפלתה, ושוליה התחדדו לאצבעות שלופות טפרים מעוקלים. משווה לנגד עיניו את ההתנסויות הקשות הצפויות עתה לנשמתו הנפרדת מהגוף, הוא ניסה להעמיד מולו את המפלצות מזרות האימה שבוודאי יופיעו בעקבות החלוצה מילדותו, מפלצות שאותן, כך ידע, עליו להדוף ללא פחד. אין לך ממה לפחוד, הזכיר לעצמו, הן ריקות מקיום עצמי. דפי ה'בַּארְדוֹ טוֺדוֺל'[1] כמו נפתחו מאליהם בנבכי מחשבתו. הוא עלעל בזיכרונו המעומעם שניעור עתה לחיים, וכמו קרא בספר לאטו, בהמהום חרישי:

"הו, בן למשפחה אצילה[2], רגע מותך הגיע. אינך היחיד שעוזב את העולם. המוות אוסף אליו את כולם, ולכן אין טעם להתכחש לו. אין כל סיבה להתקומם נגדו, ואין גם אף סיבה שתיאחז בתשוקה לחיים הללו". בהדרגה החל לחוש את גופו הדואב. איבריו הנוקשים היו ספוגים כבדות, והכאב שהסבו לו שטפי הדם העזים היה כה חד עד שלא היה מסוגל להניע אותם. האם אני כבר מת? השמש היוקדת צרבה בעיניו. צמא פעפע בגרונו המשתנק ובמעלה שפתיו המבוקעות. אני עדיין חי, חלחלה ההבנה היבשה לתודעתו. לא הייתה בה חדווה, אלא בעיקר הפתעה. הכיצד?

צלילים עמומים בקעו ממרחק בלתי נתפס, אך לפתע אחזו בגופו ידיים עלומות. פנים מטושטשות רכנו מעליו בלי שהטילו כל צל. יד שאחזה במטלית לחה וצוננת ניגבה את פניו והזליפה כמה טיפות מים אל פיו.

"הוא חי", שמע כשהונף באוויר. לאן הוא נלקח? הוא לא עסק בכך. הוא שב ואיבד את הכרתו.

 

 

ב

 

אני מביט בו מבעד לצוהר הזמן הצר שנפתח לפניי, צוהר שרוחבו כמפתח עפעפיים. אני מביט בו צועד במורד העשור שחלף ובעיקולי הדרך המתפתלת, היורדת מאגם רֵוַולְסָאר אל מַנְדִי. הוא מתרחק ממני וצועד לעבר ההווה, ואני עמו. ירק גודש את שולי הדרך, כמו מבקש לחסום אותה. דמותו קטנה והולכת, נעלמת מעבר לעיקול. רעמת תלתליו נעה ברוח. על כתפיו תלוי תרמיל, ובהצלבה על גופו – תיק המצלמה. גוף חטוב, חסון, אף שהוא עצמו חושב שהוא צנום. לאן הוא פוסע בביטחון כזה, אני שואל בתמיהה שתוקה. על מה הוא חושב? רועי בסך הכול בן עשרים וקצת, לא יותר. הוא רק סיים את שירותו הצבאי. השמש הולכת ושוקעת, והדרך מתארכת. יותר מעשרים קילומטרים משכה. באוטובוס, כשנסע לאגם, לא העלה על דעתו שהנופים יהיו יפים כל כך. מיד גמר אומר בלבו לחזור ברגל. מעט לפני שהעלטה נופלת הוא מתיישב במסעדה כפרית קטנה, אם אכן אפשר לקרוא כך למקום הזה: כוך שכתליו ורהיטיו נצבעו ירוק עז, אטום ומטמטם. הוא מזמין משהו, אוכל ושותה, ומביט בשתיקה אל עבר נוף הגבעות המיוערות שממסגר לפניו פתח המסעדה. הוא שולף מתרמילו מחברת קטנה וכותב בה בלהט. רוכן על הנייר, מוצף באורה של נורת חשמל עמומה אחת (כבר פעמיים נאלץ לבקש מבעל המקום, שחפץ לחסוך בחשמל, להדליקה). וכעת האפלה כבר שוררת בחוץ. מול הפתח נשקפים רכסים שצלליתם יער משונן, ומעליהם ירח עגול זורח במלוא יפעתו. צלצול פעמונים, המבשר על קיומו של טקס הערב במקדש סמוך, תואם לרפרוף כנפיו החרישי של עטלף.

 

ג

 

28 בספטמבר 1998, רֵוַולְסָאר

אגם רֵוַולְסָאר הקטן נמצא בשקע קרקע הטובל בירק. הוא מוקף בפסגות מיוערות. משפחת צליינים שפגשתי כאן הסבירה לי שהוא מקודש להינדים, לבודהיסטים ולסיקהים. על גדותיו בנויים מקדשים ומנזרים אחדים, פתחיהם כמו נשפכים אל מימיו. מראש אחד ההרים משקיפה על האגם מערת מדיטציה של קדוש כלשהו, שאומרים עליו שהביא את הבודהיזם לטיבט. עולי רגל מקיפים את האגם שקועים בתפילה. באחת הנקודות על הגדה הם משליכים מזון לדגי האגם, ואלו מתקבצים שם במאותיהם. דגים אפורים, שאורך כל אחד מהם כחצי מטר. כשמושלך פירור למים הם מתנפלים מיד, ואז צפיפותם גדולה כל כך שהמים נסוגים לאחור, והם מחליקים ונחבטים זה בזה. חיכוך של קשקשים וריצוד מטורף של סנפירים מרשרשים, של זנבות מוטחים ושל פיות פעורים. כמה רעב. כמה תשוקה.

כבר שעה ארוכה אני יושב כאן ומביט בדגים האלה, החותרים בין אחיהם בדרכם אל עוד פירור מזון. לפני כמה דקות השליך עולה רגל מזון לדגים, ואת השיירים נתן לקופים כמהים. פרה נחפזה ללחך את מה שטרם ליקטו, והאיש מיהר לבעוט בה באפה, כדי שתתרחק. הכיצד? האין היא 'אם כל חי'? המראה הזה הפליא אותי, אך כמותו יש עוד רבים. חמלה אין כאן, והיא שחסרה לי יותר מכול. אני נמצא במקום הקדוש הזה, וצער עמוק מציף אותי. במחשבותיי הדגים הרעבתניים האלו הופכים לאנשים דורסניים, הרומסים זה את זה. הלועות הנפערים מולי רושפים כמו הרובים שכוונו לעברי בלבנון, כמו המקלע שכיוונתי אני לעבר אחרים. אם לא כאן, במקום הרוגע הזה, איפה אמצא שלווה? דבר אחד ברור לי. אלו לא החיים שאני רוצה לחיות.

ואז ירד ירח מלא משמים והתיישב ממש לצדו, או לפחות כך הרגיש. לָאמָה טַנְזִין[3], כדרכם של הנזירים הטיבטים, עטה גלימה אדומה כהה. ראשו העגול היה מגולח לחלוטין, ולמרות גונו הכהה בהק בשמש. יותר מכול היו אלה העיניים שלו, שצחקו. הן שפעו נדיבות.

"יפה כאן, נכון?" פנה אל רועי באנגלית צחה.

"יפה?" שאל רועי בהפתעה. "כן, יפה, כלומר… הייתי שקוע עכשיו בדברים אחרים", השיב כמתנצל, נבוך מחיוכו הרחב, הסמוך, של הנזיר.

"במה?" שאל לָאמָה טַנְזִין, ומיהר להציג את עצמו ולהושיט את ידו, כדרכם של בני המזרח המורגלים במפגש עם בני מערב. השפה הרהוטה שדיבר העידה שגם אם לא ביקר במדינות מערביות זכה לחינוך מערבי. "על מה חשבת?" שאל בתעוזה, פניו מביעות חוכמה תהומית.

"תבין", רועי שמע את עצמו עונה בגילוי לב, "אני מביט בדגים האלה כאן, וחושב עלינו, בני האדם. כמה אנחנו רכושניים, כמה הפה שלנו גדול. התאווה הזאת שלנו לצבור עוד ועוד, גם במחיר פגיעה באחר. אני חושב על כל הדברים שאנחנו פולטים מהפה בלי לחשוב –" אמר ולא השלים את המשפט.

לָאמָה טַנְזִין הביט ברועי בעיניים מלאות הבנה, והנהן בראשו העגול. "אכן, הכול סבל", אמר לבסוף.

"הידיעה הזו לא מקדמת אותנו לשום מקום, נכון?" שאל רועי, והנזיר המשיך לחייך.

 

 

ד

 

צלליות הארזים רחבי הנוף השחירו על רקע שמים אדומים, ובאוויר עמד ריח כבד של שרף עצים. עמק קַאנְגְרָה כבר הלך ושקע באפלולית הלילה, אך מעליו שיחקו העננים במרחץ דמים של שקיעה. התעבותם המהירה של פתיתי העבים שהלכו ותפחו בשמים הבטיחה שעוד מעט ירד גשם. רעם ראשון הדהד בעקבות ברק רחוק. מי שלא החזיק באמתחתו מטרייה החיש עתה את צעדיו. יושבי בתי הקפה המוארים נשאו עיניהם אל הרקיע, מנידים את ראשיהם קלות לנוכח תהפוכותיו. רועי פסע מהורהר במעלה טֶמְפֶּל רוֺד, בדרכו לגֵסְט הָאוּס שלן בו. למרות הצינה שהשתלטה על הערב החליקה זיעה במורד גבו. כמה שבועות חלפו מיום שנסע בעקבות לאמה טנזין לדְהָרַמְשָׁאלָה[4]. מאז הגיעו הפכה ההליכה הזו למעין טקס פרטי שסיכם את יומו. רועי חילק את זמנו בין עבודה בספרייה הטיבטית הלאומית ובין לימודי בודהיזם למתחילים. מאז המפגש הראשון עם לאמה טנזין משהו בטיבטים ובאמונתם משך אותו. לו נשאל לפשר המשיכה, סביר להניח שהיה מתקשה להגדירה – אולי אף לא היה יכול לעשות זאת כלל. בראש ובראשונה היה זה כנראה אותו חיוך כובש שניטע במרכזן של הפנים רחבות הלסתות. חיוך שהיה בו מן המזמין, מן המבויש ומן הצנוע. זה היה חיוך מבין ויודע, חיוך שצפן סוד.

על גדות האגם רוולסאר סיפר לאמה טנזין לרועי את סיפור חייו של סִידְהאַרְתְהָא גָאוּתָמָא[5], הנסיך שהיה לבּוּדְהָא. הוא סיפר לו על לידתו הפלאית ועל נבואתו של הסגפן שפקד את ארמון הממלכה מיד לאחר לידתו. "אותו סגפן גהר והביט ממושכות אל תוך עיניו הזכות של הילד בטרם הזדקף. כששב ונשא מבטו אל הורי הילד, אמר להם שהעתיד צופן לבנם שתי אפשרויות: הראשונה, כך אמר, היא שסִידְהאַרְתְהָא יהיה המלך הגדול ביותר שידע העולם. מלך שיציב אמות מידה מוסריות חדשות ושיכונן שלטון מתוקן. האפשרות השנייה היא שהנער יהפוך להיות גדול הסגפנים של כל הזמנים.

"ההורים, שראו בבנם את יורש העצר של הממלכה, נחרדו מהאפשרות השנייה, והחליטו לגדל את הילד סגור בארמון, לעגנו בחיי החומר ולהגן עליו מכל מראה או אירוע שעלול לערער את מחשבתו ולהסיטו מהייעוד שבחרו לו. אבל אז, כשהיו ההורים בטוחים שהצליחו במשימתם, השתבשו התכניות. לאחר שנישא סִידְהאַרְתְהָא לאישה, גילה את עינוגי העולם הזה ועמד להיות אב, חלפה ציפור שחורה בשמי הארמון והטילה צל כבד על פניהם של הוריו. הציפור הזו נפגעה מחץ שנורה מקשתו של צייד, נשמטה משמים מפרפרת ונשרה על הקרקע ממש מעבר לחומות הארמון. סידהארתהא התמה נמשך אליה. מעולם לא ראה מחזה דומה. עוד לפני שהספיקו משרתיו הצמודים לעצור בעדו, כבר דילג סידהארתהא אל עברה האחר של החומה. בבת אחת נפתחו לפניו מרחבי הנוף והתודעה. הוא ניצב בשדה בור שנפרס הרחק, ולראשונה התוודע לסבלו של יצור חי; לדימום, לכאב ולמוות. בתופעות הכואבות האלה מעולם לא נתקל לפני כן. המום ומבולבל מהגילוי המשיך סידהארתהא ללכת. שחוח ראש הוא צעד דרך שדות ודרך כפרים, ולמד עד כמה קשים הם חיי נתיניו. תובנה קשה הכתה בו: אם עליי לשלוט בבוא היום על כפריים קשי יום אלו, אני מוכרח לעזור להם. בתור מלכם לעתיד חובה עליי להושיעם מחייהם השרויים בסבל.

"כן, נקודת המוצא של סידהארתהא למסעו הרוחני הייתה ההבנה שהקיום הוא סבל. מסתבר שהידיעה הזו בהחלט יכולה לקדם", חייך לאמה טנזין. אכן, הידיעה הזו היא שהובילה את רועי לדְהָרַמְשָׁאלָה.

לצד הקדשתו למנזר עבד לאמה טנזין בספרייה הלאומית הטיבטית. כשברח מטיבט היה נזיר צעיר. אותות המסע הקשה שצלח, חציית ההִימָאלָיָה בעיצומו של החורף, לא ניכרו בו, אך כל אימת שהזכיר את מורו המנוח דימה רועי שניצוץ הבליח בעינו. ההייתה זו דמעה גדושת יגון או כעס על שננטש? הספרייה שבה עבד הוקמה ביוזמת הדָלַאי לָאמָה הארבעה-עשר[6]. זה למעלה מארבעה עשורים עמלים בה על קטלוג מקורות ועל שימור כתבים וספרים טיבטיים, טַנְקְהוֹת[7], על איסוף עדויות על הנעשה בטיבט ועל מיון תצלומים. בזכות האנגלית המצוינת שבפיו נמנה לאמה טנזין עם צוות המתרגמים; לצד כמה נזירים אחרים הוא עסק בתרגום ספרות טיבטית לאנגלית. לאמה טנזין הוא שהציע לרועי להתנדב בספרייה, והוא שהמליץ לו ללמוד גם אצל לאמה גֵן לָה, שלימד קורסי בודהיזם למתחילים. ביתו של לאמה גֵן לָה היה סמוך לספרייה, והדבר הקל מאוד את ההגעה אליו. כך נולד סדר יום חדש, שכלל השכמה מוקדמת, תרגול מדיטציה בחדר, ארוחת בוקר חפוזה במסעדת 'טָאשִׁי', המסעדה הסמוכה לגֵסְט הָאוּס הזול שבו השתכן, הליכה במורד התלול אל הספרייה, ובערב, לפני החזרה לחדר, ביקור שני במסעדת 'טָאשִׁי'. הלימודים כבשו את רועי. לצד השיעורים העיוניים, שבהם למד צעד אחר צעד את התורה הבודהיסטית כמשנה סדורה, הוא נחשף לתרגול המסורתי, וזה הלך וזיקק מתוכו תחושות עמומות לכלל חוויות וגיבשן אט אט לתובנות.

"כדי לשנות את עולמנו עלינו לשנות את המחשבה. כדי לשנות את המחשבה עלינו להכיר אותה תחילה. לשם כך קיימת המדיטציה. כדי להצליח בה אנו נדרשים לריכוז רב ולסבלנות", אמר לאמה גֵן לָה בקולו השלֵו. הוא ישב על כרית קטנה סמוך לקיר מול הפתח, עטוף בשָׁאל צמרי אפור.

להערכתו של רועי היה לאמה גן לה בן יותר משישים, ועם זאת היה בו משהו ילדותי, צעיר וחי. שערו המגולח היה אפור לחלוטין, אך בפניו כמעט ולא היו קמטים. רק במצחו הצטייר ערוץ מפותל, וכשצחק הצטופפו סביב עיניו, שסקרו דרך קבע את החדר הקטן ואת יושביו, קמטים זעירים שדמו לקרני שמש. מולו ישבו כמה מערביים על כריות שטוחות ברגליים משוכלות. גוום היה זקוף, ידיהם מכונסות בחיקם, ועפעפיהם, שסגרו על עיניהם, רטטו. כותלי החדר נצבעו בצבעים חמים ומחבקים. בפינתו ניצב דרגש עץ שגולפו בו דרקונים ופרחי לוטוס במלאכת מחשבת, ושעליו הוצבו נר דולק, קטורת ושתי קערות קטנות שסודרו בהן חרוטי מנחה גבוהים: האחד גדוש בגרעיני חיטה והאחר בצַאמְפָּה, שעורה קלויה וטחונה. השולחן שימש כפינת פולחן. על הקיר שמעליו נתלה תצלום דהוי של פסל בּוּדְהָא עוטה כתר זהב משובץ אבני טורקיז ואלמוגים אדומים. במבט שווה נפש, חלילה לא אדיש או מנומנם, סקרו עיניו הניבטות מתוך המסגרת את פני המודטים, וחיזקו אותם בדרכם לגלות את טבע הבּוּדְהָא שבקרבם.

"זהו ג'וֹאוּ שַׁקְיָאמוּנִי[8], פסל הבודהא המקודש ביותר בטיבט", הקפיד הלאמה להכיר להם אותו. הוא עוד זכה לראותו במציאות, כך סיפר, כמה שנים לפני שברח להודו. התחושה הייתה שהלאמה חי על פי קצב אחר, על פי זמן משלו, ואולי נכון יותר לומר שלא חי על פי הזמן בכלל. לרוב הוא לא הביט באף אחד מתלמידיו, ודיבר כאילו לא פנה לאף אחד מהם, אך בהם ניטעה תמיד התחושה שהוא מתכוון לכל אחד ואחד מהם. כשחייך חשף שני טורי שיניים צחורות. חיוך כה פשוט וכה נדיב.

"הטבע הזה, שבו אפשר להשקיט את המחשבה, קיים בכל אחד מאתנו", אמר הלאמה בשלווה, "אך הוא חמקמק. הוא מסרב להתגלות. הנשימה היא אחת הפעולות הבסיסיות ביותר שלנו, והנה, גם כשניסינו להתרכז בה לא הצלחנו. בסך הכול ביקשנו לעקוב אחר האוויר שאנחנו שואפים ואחר האוויר שאנחנו נושפים, אבל המחשבה שלנו, כמו קוף בלתי מרוסן, מקפצת מענף לענף. היא משייטת הלאה אל התכניות ואל הפנטזיות, וחוזרת אל העבר, אל זיכרונות ואל קשרים קודמים. היא נמצאת בכל מקום למעט בהווה, המקום שבו נמצאת החוויה".

חוסר יכולתו להתרכז כראוי בנשימה, למלא משימה כה פשוטה לכאורה, מילא את רועי בתסכול. עתה, בטפסו במעלה המדרון בחזרה אל מֶקְלוֹד גַנְג'[9], שחזר את דברי הלאמה: "נחנך את מחשבתנו להתרכז כפי שמחנכים ילד, בעדינות ובאהבה, לא בנוקשות או בתקיפות. בכל פעם שנגלה שדעתנו הוסחה מההתרכזות באוויר הנשאף אל תוך הנחיריים ובאוויר הננשף דרכם החוצה, נשוב ונתרכז בתחושה הזו. נחזיר את המודעות שלנו לנשימה, לא נהיה ביקורתיים כלפי עצמנו, ולא נפתח ציפיות. נקבל כל מה שבא ומציף אותנו במודעות ובהשלמה". לקולו של הלאמה היה ניחוח נעים ומגע רך כשל מצעים שרק כובסו.

ציור שצויר על אחד מכותלי הספרייה נחקק בזיכרונו של רועי. לאורך הציור התפתל שביל שעלה אל הרקיע העליון, ובשביל הזה נראתה התקדמותם של קוף שחור המושך בחדקו פיל שחור, שאדם נשרך אחריו ונאחז בזנבו. ככל שהתקדמו השלושה במעלה השביל המפותל חלו בהם שינויים. הפיל והקוף הלכו ושינו בהדרגה את גונם משחור ללבן. בהדרגה טיפס האדם על גבו של הפיל הלבן והחל לנהוג בו. הקוף שמט את אחיזתו בחדק, ונגרר מאחורי הפיל כשהוא אוחז בזנבו. בהמשך הרפה הקוף את אחיזתו. הרוכב על הפיל המשיך בדרכו מעלה, ואז הבריך את הפיל, ירד ממנו והמשיך לבדו, מתפוגג אל עולם שכולו אור.

הלאמה הסביר לרועי שהציור הזה מסמל את הדרך אל ההארה, מטרת התרגול. "הקוף מסמל את התודעה הגסה, שאנחנו כנועים לה רוב חיינו. התרגול מאפשר לנו לבלום אותה, ונותן לתודעה העמוקה והיציבה יותר, המשולה לפיל כבד, את השליטה. אבל מגיע הרגע שבו צריך לוותר על כל המשגה, גם על התודעה הזאת, ולהמשיך הלאה".

"להמשיך לאן?" שאל רועי.

"אל מקום שבו אין פילים ואין קופים", השיב הלאמה, מצחקק.

 

 

 




[1] בַּארְדוֹ טוֹדוֹל – ספר המתים הטיבטי. מילולית: 'שחרור דרך שמיעה במצב הביניים' (טיבטית). הספר תורגם לשפות זרות מיד לאחר שתורגם ספר המתים המצרי, ונקרא באותו השם כדי לזכות בפופולריות שזכה בה קודמו.

[2] משפחה אצילה – כינוי לקהילה הבודהיסטית (בטיבטית: 'סנגהא').

[3] לָאמָה – המקבילה הטיבטית ל'גורו' (סנסקריט). רוב הלאמות הם נזירים, אך יש גם לאמות בעלי משפחות.

[4] דְהָרַמְשָׁאלָה – עיירה הינדית בשיפולי ההימאליה, במחוז הימאצ'ל פרדש. מעל העיירה נמצא מקלוד גנג', מקום מושבה של הממשלה הטיבטית הגולה בהודו, שלא אחת קרוי על שם העיירה. מילולית: 'משכן הדהרמה' (סנסקריט).

[5] סִידְהַארְתְהָא גָאוּתָמָא – שמו של הנסיך בן המאה השישית לפני הספירה, יורש העצר של ממלכת שאקיה שבצפון הודו, שלימים זכה בהארה והיה לבודהא.

[6] הדָלַאי לָאמָה הארבעה-עשר – טנזין גיאצו. מונה לתפקידו ב-1950, בהיותו בן 15, לאחר שזוהה כגלגול של קודמו. ב-1959 נמלט מפני הלגיונות הסיניים ומצא מקלט מדיני בהודו.

[7] טַנְקְהָא – ציור או דיאגרמה בעלי אופי דתי, מצוירים או עשויים טלאי בד לפי מאפיינים איקוניים קבועים. הטנקהות מצוירות על אריג וממוסגרות במסגרת של משי דק שבחלקה התחתון אִמרה רחבה. אפשר לשמור אותן מגולגלות או תלויות.

[8] ג'וֹאוּ שַׁקְיָאמוּנִי – צורתו של בודהא כנסיך. על פי האמונה הבודהיסטית-טיבטית, בודהא היה מואר עוד קודם ללידתו כנסיך. מאמינים שבחר להתגלם כבן תמותה וכנסיך במטרה להדגים בחייו את הדרך הנכונה להגיע להארה, ולהנחילה כך לאנושות. מטעם זה הוא מוצג לעתים כנזיר ולעתים כנסיך החובש כתר גדול, עוטה בגדי מלכות ועונד עגילים כבדים לאוזניו.

[9] מֶקְלוֹד גַנְג'– השכונה הטיבטית השוכנת מעל דהרמשאלה. קרויה על שמו של דונלד פרייל מקלוד, שהיה המושל הבריטי של פנג'אב. היישוב נוסד במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה.

יותם יעקבסון הוא חוקר תרבות הודו, מרצה על דתות, על אומנויות ועל תרבויות המזרח ומורה דרך בארץ ולאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה, הוא כותב לירחונים ולעיתונים ועוסק בצילום גאוגרפי. במסעותיו הוא מרבה לבחון את נבכי הנפש והתרבות, את הקיום ואת משמעות הזמן. בזכות ראייה חודרת ויכולת לבחון את המציאות בכלים מקצועיים, מצליח יותם להביא אל הקורא חוויה מרתקת של מפגש עם דמויות מורכבות ועם תרבויות, חוויה של רוח ואינטלקט ושל סקרנות ופליאה, והזדמנות להציץ אל עולם קסום ונסתר בהנאה צרופה.

X