חמישים גוונים של אופל | לרכישה באינדיבוק
חמישים גוונים של אופל

חמישים גוונים של אופל

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 580
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 86

לאחר שטעמה מסודותיו האפלים ומנחת זרועו של כריסטיאן גריי מחליטה אנסטסיה סטיל לנתק את קשריה עמו ולנסות לבנות את חייה מחדש. היא חוזרת לגור בדירתה ומתחילה לעבוד בבית הוצאה לאור בסיאטל.

אלא שתשוקתה לגבר המעונה ויפה התואר לא מרפה, והיא נאלצת להיאבק בה יום יום ושעה שעה. ולכן, כשכריסטיאן מציע לה למסד את הקשר ביניהם על פי חוזה חדש, היא מתקשה לסרב. בצעדים קטנים ומדודים היא שבה אל בין זרועותיו, והתשוקה ביניהם ניצתת מחדש ומגלה לאנסטסיה פנים חדשים באישיותו. בשעה שכריסטיאן נאבק בשדים המענים את נפשו נאלצת אנסטסיה להתמודד עם הכעס והקנאה של מאהבותיו הקודמות – ולקבל את ההחלטה החשובה ביותר בחייה.

חמישים גוונים של אופל הוא הספר השני בטרילוגיה שכבשה את לב הקוראים ואת טבלאות רבי–המכר בחמישים מדינות ברחבי העולם. הוא מגולל את סיפור מערכת היחסים בין יזם צעיר ומצליח וסטודנטית צעירה לספרות, והוא מיועד לקוראים מבוגרים בלבד.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ראשית, לדעתי, אין הכרח לדבר גבוהה גבוהה על מנת לגעת.
    והספר הזה נוגע. ועוד איך.
    המשך ישיר של הספר הראשון בטרילוגיה (ותודה לאל שאין בו ריענונים, כמו שיש בהמשכים שונים, על מה שכבר נקרא/סופר בעבר)
    הכתיבה עממית, משעשעת ומרגישה אמיתית, מהלב ולעיתים אף קורעת לב.

    ***הזהרת ספויילרים***
    לאחר סיום הספר הראשון בסגירת דלת המעלית על מערכת היחסים בינהם, שוקעים אנה וכריסטיאן בעצב עמוק. חוסר התקווה והכאב העמוק מקרב אותם שוב זה לזו והפעם בחיפוש פשרה מתאימה יותר. מה אני צריכה/צריך ועל מה אני מוכנה/מוכן לוותר ? ה"לבד" שלה וה"לבד" שלו, בעבודה קשה של הכרות, התאמה והערכה, יצרו "ביחד" חדש.
    מקסים בעיני. נהנתי מאוד מהספר.

  2. :

    פעם ראשונה שהפסקתי ספר באמצע…אכזבה!
    משעמם עד מוות.

הוסף חוות דעת

הצלחתי לשרוד את היום השלישי שאחרי כריסטיאן, שהיה גם היום הראשון שלי בעבודה. זו היתה הסחת דעת מבורכת. הזמן טס לו במין ערפל של פרצופים חדשים, של עבודה שצריך לבצע, של מר ג'ק הַייד. מר ג'ק הייד… הוא מחייך אלי מלמעלה, עיניו הכחולות מתנוצצות, בעודו נשען על שולחן הכתיבה שלי.
"עבודה מצוינת, אנה. אני חושב שנהיה צוות מעולה."
איכשהו אני מצליחה לעקל את זוויות שפתי כלפי מעלה לכדי משהו דמוי חיוך.
"אני הולכת, אם זה בסדר מבחינתך," אני ממלמלת.
"כמובן, כבר חמש וחצי. נתראה מחר."
"אז להתראות מחר, ג'ק."
"להתראות, אנה."
אני אוספת את התיק, לובשת את הז'קט ופונה אל הדלת. בחוץ מחכה לי האוויר של שעת לפנות ערב בסיאטל. אני נושמת נשימה עמוקה, אבל היא לא מצליחה אפילו להתחיל למלא את הריקנות שבבית החזה שלי; הריקנות שאני נושאת בתוכי מאז שבת בבוקר, תזכורת חלולה ומכאיבה למה שאיבדתי. אני פוסעת בראש מורכן אל תחנת האוטובוס, נועצת את המבט בכפות הרגליים שלי, שקועה במחשבות על הוויית חיי בלי וונדה שלי, החיפושית הישנה והאהובה שלי… ובלי האאודי.
אני מיד טורקת את הדלת בפני המחשבה הזאת. לא. אל תחשבי עליו. אני יכולה כמובן להרשות לעצמי לקנות מכונית – אפילו מכונית חדשה ונחמדה. אני חושדת שהוא הגזים בנדיבותו בסכום שנתן לי עבור וונדה, והמחשבה הזאת מותירה טעם מר בפי, אבל אני מתעלמת מזה ומשתדלת להקפיד שהמוח שלי יהיה רדום ככל האפשר, ריק ממחשבות. אסור לי לחשוב עליו. אני ממש לא רוצה להתחיל לבכות שוב – בטח לא כאן, בחוץ, ברחוב.
הדירה ריקה. אני מתגעגעת אל קייט, ומדמיינת לי אותה שרועה לה להנאתה באיזה חוף בבַּרְבֵּדוֹס, לוגמת קוקטייל צונן. אני מפעילה את הטלוויזיה כדי שהרעש ימלא את הריק וכאילו יספק לי סוג של חברה, אבל אני לא מאזינה לה ולא צופה בה. אני יושבת ובוהה באטימות בקיר הלבֵנים. אני חסרת תחושה. אני לא מרגישה דבר מלבד הכאב. כמה זמן עוד אצטרך לשאת את זה?
הזמזם של הדלת למטה מבהיל אותי מתוך מעמקי ייסורי, ולבי מחסיר פעימה. מי זה יכול להיות? אני לוחצת על כפתור האינטרקום.
"משלוח למיס סטיל," נשמע קול משועמם, חסר גוף, ואני קורסת תחת האכזבה. אני יורדת חסרת אנרגיה למטה ומוצאת שם בחור צעיר שנשען על דלת הכניסה, לועס מסטיק ברעש, ובידיו קופסת קרטון גדולה. אני חותמת שקיבלתי את החבילה ולוקחת אותה למעלה. הקופסה ענקית, וקלה להפתיע. היא מכילה שני תריסרים של ורדים לבנים, ארוכי גבעול, וכרטיס.

ברכות ליום הראשון בעבודה.
אני מקווה שעבר בהצלחה.
ותודה על הדאון, זה היה מאוד יפה מצדך.
הוא עומד במקום של כבוד על השולחן שלי.
כריסטיאן

אני מתבוננת בכרטיס המודפס, והחלל הריק בחזי מתרחב עוד יותר. אין לי ספק שהעוזרת האישית שלו היא ששלחה את הפרחים. לכריסטיאן בוודאי לא היה שום קשר אישי לזה. מכאיב מדי לחשוב על כך. אני בוחנת את הוורדים – הם יפהפיים, ואין לי לב לזרוק אותם לפח. מתוך תחושת חובה אני הולכת למטבח למצוא איזה אגרטל.

 

*
וכך מתפתח לו דפוס קבוע: להתעורר, לעבוד, לבכות, לישון. טוב, לנסות לישון. אפילו בחלומות אני לא מצליחה להימלט ממנו. עיניים אפורות בוערות, המבט האבוד שלו, שיער הנחושת המבריק שלו – כל אלה רודפים אותי. והמוזיקה… כל כך הרבה מוזיקה – אני לא יכולה לסבול מוזיקה משום סוג שהוא. נזהרת שלא להאזין לה בעד שום הון שבעולם. אפילו ג'ינגלים של פרסומות מעוררים בי חלחלה.
לא דיברתי עם איש, אפילו לא עם אמא שלי או עם ריי. אין לי שום יכולת לנהל עכשיו שיחות חולין. לא, אני ממש לא מעוניינת בזה. הפכתי להיות מדינת אי סגורה ומבוצרת, מכונסת בעצמי. ארץ חרבה, מוכת מלחמות, שדבר לא צומח בה ואופקיה קודרים. כן, זו אני. בעבודה אני מצליחה לקיים מגע בלתי־אישי, אבל לא יותר מזה. אם אדבר עם אמא, אני יודעת שאשבר עוד יותר – והרי לא נותר עוד מה לשבור אצלי.

אני מתקשה לאכול. ביום רביעי בצהריים אני מצליחה להתגבר על גביע יוגורט, וזה הדבר הראשון שבא אל פי מאז יום שישי. אני מתקיימת על דיאט קולה ועל קפה לָאטֶה, שפתאום גיליתי שאני כן מסוגלת לסבול. הקפאין עוזר לי להמשיך לתפקד, אבל הוא גם ממלא אותי חרדות.
ג'ק התחיל להסתובב סביבי, להציק לי, לשאול אותי שאלות אישיות. מה הוא רוצה? אני מקפידה לשמור על נימוס, אבל מנסה ככל האפשר לשמור ממנו מרחק.
אני יושבת ומתחילה לצלוח את ים התכתובות שמגיעות אליו, ומרוצה מהסחת הדעת שהעבודה השחורה הזאת מספקת לי. האימייל שלי משמיע צליל פינג, ואני מזדרזת לבדוק ממי זה.
שאלוהים יעזור לי. מייל מכריסטיאן. אוי לא, לא כאן… לא בעבודה.

____________________
מאת: כריסטיאן גריי
נושא: מחר
תאריך: 8 ביוני 2011 14:05
אל: אנסטסיה סטיל

אנסטסיה היקרה
סליחה שאני מפריע לך בעבודה. אני מקווה שהולך לך טוב. קיבלת את הפרחים שלי?
אני רואה שמחר נפתחת תערוכת הצילומים של הידיד שלך. אין לי ספק שלא היה לך זמן לקנות מכונית חדשה, וזו נסיעה ארוכה. אשמח מאוד לקחת אותך לשם – אם תרצי.

נא הודיעיני.

כריסטיאן גריי
מנכ"ל, גריי אחזקות בע"מ

דמעות עולות בעיני. אני נחפזת לעזוב את השולחן וטסה אל השירותים, להתחבא באחד התאים. התערוכה של חוזה. שכחתי ממנה לגמרי, והרי הבטחתי לו שאבוא. שִׁיט, כריסטיאן צודק – איך אגיע לשם?
אני לוחצת את ידי אל המצח. למה חוזה לא טלפן אלי? ובכלל, כשחושבים על זה – למה אף אחד לא טלפן אלי? דעתי היתה מוסחת כל כך שלא שמתי לב בכלל שהנייד שלי שותק כל הזמן.
שִׁיט! איזו מפגרת אני! הוא עדיין מתוכנת להעביר את כל השיחות לבלקברי. אוי, אלוהים, לעזאזל. כריסטיאן קיבל את כל השיחות שלי – אלא אם זרק את הבלקברי לפח. ואיך השיג את כתובת האימייל שלי בעבודה?
אבל הוא הרי יודע אפילו את מידת הנעליים שלי, אז כתובת האימייל היא לא בעיה כזאת גדולה מבחינתו.
אני מסוגלת להיפגש איתו שוב? אצליח לעמוד בזה? אני רוצה לראות אותו? אני עוצמת עיניים ומטה את ראשי אחורה, והצער והגעגועים עוברים בי כמדקרת חרב. ברור שאני רוצה.
אולי… אולי אני יכולה לומר לו ששיניתי את דעתי. לא, לא, לא. אני לא יכולה להיות עם מישהו שנהנה להכאיב לי. מישהו שלא מסוגל לאהוב אותי.
זיכרונות מענים מבזיקים במוחי – הריחוף בדאון, החזקת הידיים, הנשיקות, האמבטיה, העדינות שלו, ההומור שלו, המבט האפל, המהורהר, הסקסי שלו. אני מתגעגעת אליו. חמישה ימים חלפו. חמישה ימים של ייסורים, שנדמים כנצח. אני נרדמת כל ערב בבכי, חושבת שהלוואי שלא הייתי עוזבת אותו, הלוואי שהוא היה אחר, הלוואי שהיינו יחד. כמה זמן תימשך ההרגשה הזוועתית הזאת, שמוחקת כל דבר אחר? אני בגיהינום.
אני עוטפת את גופי בזרועותי, מחבקת את עצמי חיבוק אמיץ, מחזיקה את עצמי שלא אתפרק. הוא חסר לי. הוא ממש חסר לי… אני אוהבת אותו. פשוט אוהבת אותו.
אנסטסיה סטיל, את בעבודה עכשיו! אני חייבת להיות חזקה, אבל אני רוצה ללכת לתערוכה של חוזה, והמזוכיסטית שבתוך־תוכי, עמוק בלִבּה, רוצה לראות את כריסטיאן. אני נושמת עמוק וחוזרת אל שולחן הכתיבה שלי.

 

____________________
מאת: אנסטסיה סטיל
נושא: מחר
תאריך: 8 ביוני 2011 14:25
אל: כריסטיאן גריי

היי כריסטיאן

תודה על הפרחים; הם מקסימים.
כן, אשמח מאוד לקבל טרמפ.
תודה.

אנסטסיה סטיל
עוזרת לג'ק הייד, עורך ראשי, סא"פ

 

אני בודקת את הנייד ואמנם הוא עדיין מתוכנת להעביר את השיחות אל הבלקברי. ג'ק בישיבה, אז אני ממהרת לטלפן לחוזה.
"היי, חוזה, זאת אנה."
"שלום לך, גברת נעדרת." נימת קולו חמה ושמחה כל כך שכמעט די בה כדי להפיל אותי שוב אל תהומות הבכי.
"אני לא יכולה לדבר הרבה. באיזו שעה להיות מחר בתערוכה?"
"את בכל זאת מגיעה?" הוא נשמע נלהב.
"כן, כמובן." אני מציירת לעצמי את חיוכו הרחב, ולראשונה זה חמישה ימים מחייכת חיוך אמיתי.
"שבע וחצי."
"אז נתראה. ביי, חוזה."
"ביי, אנה."

 

____________________
מאת: כריסטיאן גריי
נושא: מחר
תאריך: 8 ביוני 2011 14:27
אל: אנסטסיה סטיל

אנסטסיה היקרה

מתי לאסוף אותך?

כריסטיאן גריי
מנכ"ל, גריי אחזקות בע"מ

____________________
מאת: אנסטסיה סטיל
נושא: מחר
תאריך: 8 ביוני 2011 14:32
אל: כריסטיאן גריי
התערוכה של חוזה נפתחת ב־19:30. באיזו שעה אתה מציע שנצא?

אנסטסיה סטיל
עוזרת לג'ק הייד, עורך ראשי, סא"פ

____________________
מאת: כריסטיאן גריי
נושא: מחר
תאריך: 8 ביוני 2011 14:34
אל: אנסטסיה סטיל

אנסטסיה היקרה

בגלל המרחק עד פורטלנד, אני מציע שאאסוף אותך ב־17:45.
אני מצפה בכיליון עיניים לראות אותך.

כריסטיאן גריי
מנכ"ל, גריי אחזקות בע"מ

____________________
מאת: אנסטסיה סטיל
נושא: מחר
תאריך: 8 ביוני 2011 14:38
אל: כריסטיאן גריי

קבענו.

אנסטסיה סטיל
עוזרת לג'ק הייד, עורך ראשי, סא"פ

 

אוי אלוהים. אני הולכת לראות את כריסטיאן, ולראשונה זה חמישה ימים מצב הרוח שלי טיפ־טיפה משתפר, ואני מרשה לעצמי לתהות מה עבר עליו בינתיים.
הוא התגעגע אלי? גם אם כן, יש להניח שלא כמו שאני התגעגעתי אליו. האם מצא לו בינתיים שפחה נשלטת חדשה? המחשבה הזאת מכאיבה כל כך שאני מסלקת אותה מיד מראשי. אני מסתכלת על ערמת התכתובות שג'ק ביקש שאעבור עליה ומשתקעת בה, משתדלת לסלק שוב את כריסטיאן ממחשבותי.
באותו לילה אני לא מסוגלת להירדם, מסתובבת מצד אל צד במיטה, וזו הפעם הראשונה מאז נפרדנו שאני לא נרדמת בדמעות.
בעיני רוחי אני מדמה את פניו של כריסטיאן כמו שראיתי אותן בפעם האחרונה, ביום שעזבתי. הבעתו המעונה רודפת אותי. אני זוכרת שהוא לא רצה שאלך, וזה היה מוזר. למה שאשאר אם הדברים בינינו הגיעו למבוי סתום שכזה? שנינו התעלמנו מן העיקר, כל אחד מן העיקר שלו – אני מהפחד שלי מענישה, הוא מהפחד שלו מ… מה? אהבה?
אני מתהפכת על הצד, מחבקת את הכרית, מלאה עד גדותי בעצבות כובשת כול. הוא חושב שהוא לא ראוי להיות נאהב. למה הוא מרגיש ככה? האם זה קשור לחינוך שקיבל? לאמא הביולוגית שלו, זונת הקראק? המחשבות רודפות אותי עד השעות הקטנות, עד שלבסוף אני שוקעת בשינה טרופה, מותשת.

היום נסחב ונסחב, וג'ק קשוב ומתעניין עוד יותר מתמיד. אני חושדת שזה בגלל השמלה בצבע יין של קייט והמגפיים השחורים גבוהי העקב שסחבתי מהארון שלה, אבל אני לא מתעכבת על המחשבה הזאת יותר מדי. אני מחליטה שבמשכורת הראשונה שלי אקנה לי בגדים. השמלה פחות צמודה עלי משהיתה בפעם האחרונה שלבשתי אותה, אבל אני מעמידה פנים שאני לא שמה לב לזה.
סוף כל סוף חמש וחצי, ואני אוספת את הז'קט והתיק ומנסה להרגיע את העצבים. אני הולכת לראות אותו!
"יש לך דייט הערב?" שואל ג'ק כשהוא חולף ליד השולחן שלי בדרכו החוצה.
"כן. לא. לא ממש."
הוא זוקף גבה, ורואים בעליל שעוררתי את סקרנותו. "החבר?"
אני מסמיקה. "לא, ידיד. חבר לשעבר. אֶקס."
"אולי תרצי לבוא מחר לשתות משהו אחרי העבודה? השבוע הראשון שלך אצלנו היה יוצא מגדר הרגיל, אנה. אנחנו צריכים לחגוג." הוא מחייך, ורגש בלתי־מוכר, מטריד, חולף במהירות בהבעת פניו ומעורר בי אי־נוחות.
הוא מכניס ידיים לכיסים ופוסע לו החוצה דרך הדלת הכפולה. אני מקמטת את מצחי מאחורי גבו המתרחק. לצאת לשתות עם הבוס, זה בכלל רעיון טוב?
אני מטלטלת את ראשי. קודם כול עלי לעבור בשלום ערב עם כריסטיאן גריי. איך בדיוק אצליח לעשות את זה? אני נחפזת אל השירותים, לשיפוצים קטנים של הרגע האחרון.
אני בוחנת את עצמי במבט ארוך וביקורתי במראה הגדולה שעל הקיר. אני חיוורת כרגיל, ומתחת לעיניים הגדולות מדי שלי יש עיגולים שחורים. פני כחושות, אני נראית רדופה. הלוואי שהייתי יודעת להתאפר. אני מורחת קצת אייליינר ומסקרה וצובטת את הלחיים, מקווה שזה יעלה בהן קצת צבע. מסדרת את השיער שייפול לי בצורה מסוגננת על הגב ונושמת עמוק. זהו, נצטרך להסתפק בזה.
אני עוברת במבואה, לחוצה, מחייכת ומנופפת לקְלֵייר בדלפק הקבלה. אני חושבת שנוכל להיות חברות, היא ואני. כשאני מתקרבת אל הדלת, אני רואה את ג'ק עומד ומדבר עם אליזבת. הוא מחייך חיוך רחב ונחפז לפתוח לי אותה.
"אחרייך, אנה," הוא ממלמל.
"תודה." אני מחייכת במבוכה.
בחוץ, על המדרכה, מחכה לי טיילור. הוא פותח את הדלת האחורית של המכונית. אני מציצה בהיסוס בג'ק, שיצא אחרי. הוא מתבונן בדכדוך בג'יפ האאודי.
אני מסתובבת ומטפסת אל המושב האחורי, והנה הוא יושב שם – כריסטיאן גריי – בחליפה האפורה שלו, בלי עניבה, בחולצה לבנה שהכפתור העליון שלה פתוח. עיניו האפורות זורחות.
הפה שלי מתייבש. הוא נראה מרהיב עין, אלא שהוא מזעיף אלי פנים. למה?
"מתי אכלת בפעם האחרונה?" הוא מטיח בי כשטיילור סוגר את הדלת מאחורי.
אוף, באסה. "שלום, כריסטיאן. כן, גם אני שמחה לראות אותך."
"אני לא רוצה לשמוע עכשיו את ההתחכמויות של הפה הגדול שלך. תעני לי." עיניו בוערות.
אוי אלוהים, שִׁיט. "אממ… אכלתי יוגורט בצהריים. אה, רגע – וגם בננה."
"מתי אכלת ארוחה אמיתית?" הוא שואל בחריפות.
טיילור מתיישב במושב הנהג, מתניע ויוצא לדרך.
אני מסתכלת החוצה ורואה שג'ק מנופף לי לשלום, אם כי אין לי שמץ של מושג איך הוא יכול לראות אותי דרך הזגוגית הכהה. אני מחזירה לו נפנוף.
"מי זה?" מטיח כריסטיאן.
"הבוס שלי." אני מציצה מלמטה אל הגבר היפהפה שלצדי ורואה שהפה שלו מתוח בפס נוקשה.
"אז? הארוחה האחרונה שלך?"
"כריסטיאן, זה ממש לא עניינך," אני ממלמלת, מרגישה גיבורה במיוחד.
"כל מה שאת עושה מעניין אותי. תגידי לי."
לא, זה ממש לא עניינך. אני גונחת בתסכול, מגלגלת את עיני למרומים, וכריסטיאן מצמצם את עיניו. ולראשונה זה זמן רב אני רוצה לצחוק. אני משתדלת מאוד להחניק את הצחקוק שמבעבע בתוכי ומאיים לפרוץ. פניו של כריסטיאן מתרככות כשהוא רואה שאני מתאמצת לשמור על ארשת רצינית, ובדל חיוך נושק לשפתיו היפהפיות, החטובות.
"אז?" הוא שואל, וקולו רך יותר.
"פסטה עם צדפות וונגולי, יום שישי שעבר," אני לוחשת.
הוא עוצם את עיניו ופניו נשטפות חֵמה, ואולי גם צער. "אני מבין," הוא אומר, וקולו חסר הבעה. "את נראית כאילו ירדת מאז שני קילו, אולי אפילו יותר. אני מבקש שתאכלי, אנסטסיה," הוא גוער בי.
אני משפילה את המבט אל האצבעות שלי, המסובכות אלו באלו בחיקי. למה הוא תמיד גורם לי להרגיש כמו ילדה קטנה וסוררת?
הוא מסתובב ופונה אלי. "מה שלומך?" הוא שואל, וקולו רך עדיין.
טוב, למען האמת, אני מרגישה חרא… אני בולעת רוק. "אילו אמרתי לך שאני מרגישה מצוין, זה היה שקר."
הוא שואף אוויר בחדות. "גם אני," הוא ממלמל, ואז שולח את ידו ואוחז בידי. "אני מתגעגע אלייך," הוא מוסיף.
אוי לא. עור אל עור.
"כריסטיאן, אני -"
"אנה, אני מבקש. אנחנו צריכים לדבר."
אני עוד רגע בוכה. לא. "כריסטיאן, אני… בבקשה… בכיתי כל כך הרבה," אני לוחשת, משתדלת להשתלט על רגשותי.
"אוי, מתוקה, לא." בבת־אחת הוא מושך לי ביד, ולפני שאני מבינה מה קורה, אני יושבת בחיקו. הזרועות שלו סביבי, האף שלו טמון בשערי. "התגעגעתי אלייך כל כך, אנסטסיה," הוא מתנשם.
אני רוצה להיאבק ולהשתחרר מאחיזתו, לשמור על איזה מרחק בינינו, אבל זרועותיו עוטפות אותי. הוא מצמיד אותי אל חזהו. אני נמסה. אהה, כן, זה בדיוק־בדיוק המקום שבו אני רוצה להיות.
אני מניחה עליו את ראשי, והוא מנשק את שערי שוב ושוב. הנה, כאן אני מרגישה בבית. יש לו ניחוח של כביסה נקייה, של מרכך בדים, של סבון גוף, והניחוח החביב עלי – ניחוח כריסטיאן. אני מרשה לעצמי לשגות באשליה שהכול יהיה בסדר, ולרגע מוצאת מרגוע לנפשי האומללה.
כעבור כמה דקות טיילור עוצר בצד הכביש, אפילו שאנחנו עדיין בתוך העיר.
"בואי" – כריסטיאן מוריד אותי מחיקו – "הגענו."
מה?
"המנחת – על גג הבניין." כריסטיאן שולח מבט אל הבניין, בתור הסבר.
כמובן. צ'ארלי טנגו. טיילור פותח את הדלת ואני מחליקה החוצה. הוא שולח אלי חיוך חם של דוד טוב, גורם לי להרגיש בטוחה ומוגנת. אני מחזירה לו חיוך.
"אני צריכה להחזיר לך את הממחטה."
"תשאירי אותה אצלך, מיס סטיל, בצירוף מיטב איחולי."
אני מסמיקה וכריסטיאן מקיף את המכונית ונוטל את ידי. הוא מתבונן בטיילור במבט שואל, אבל טיילור מחזיר לו מבט ניטרלי שלא מסגיר כלום.
"בתשע?" אומר לו כריסטיאן.
"כן, אדוני."
כריסטיאן מהנהן ופונה ומוביל אותי דרך הדלת הכפולה אל המבואה המפוארת. אני מתענגת על מגע ידו, על תחושת אצבעותיו הארוכות והמיומנות האוחזות באצבעותי. הנה היא, המשיכה המוכרת – אני נמשכת אליו, אני איקָרוס והוא השמש. כבר נשרפתי, והנה שבתי לתחייה ואני שוב כאן.
אנחנו מגיעים אל המעליות והוא לוחץ על הכפתור. אני מציצה אליו מלמטה ורואה שעל פניו מופיע שוב אותו חצי חיוך צופן סוד. כשהדלתות נפתחות הוא משחרר את ידי ומוביל אותי פנימה.
הדלתות נסגרות ואני מסתכנת בהצצה נוספת. הוא מתבונן בי מלמעלה, והנה זה נמצא שם בינינו, החשמל ההוא. אפשר ממש למשש אותו, לטעום אותו, פועם בינינו, דוחק להצמיד אותנו זה אל זה.
"אוי אלוהים," אני משתנקת ומניחה לעצמי לרגע להתחמם בעוצמתה הראשונית, הפיזית, של המשיכה העזה הזאת.
"גם אני מרגיש את זה," הוא אומר, עיניו מצועפות ויוקדות.
התשוקה, אפלה וקטלנית, נקווית לי בשיפולי הבטן. הוא תופס לי ביד ומשפשף באגודלו את פרקי האצבעות שלי, ועמוק בתוך־תוכי אני חשה התכווצות מתוקה, וכל השרירים נקפצים לי כמו אגרוף.
איך הוא עדיין מצליח לעשות לי את זה?
"בבקשה אל תנשכי את השפה שלך, אנסטסיה," הוא לוחש.
אני מתבוננת בו מלמטה, ומשחררת את השפה מבין השיניים. אני רוצה אותו. כאן, עכשיו, במעלית. איך אפשר שלא?
"את יודעת מה זה עושה לי," הוא ממלמל.
הה, אני עדיין משפיעה עליו. האלילה הפנימית שלי מתעוררת מהברוגז בן חמשת הימים שגזרה עלי.
הדלתות נפתחות פתאום ומפיגות את הקסם, והנה אנחנו על הגג. יש רוח, ולמרות הז'קט השחור שלי, קר לי. כריסטיאן מחבק אותי בזרועו, מושך אותי אל צדו, ואנחנו ממהרים אל מרכז המנחת, שם עומד צ'ארלי טנגו, ולהבי המדחף שלו מסתובבים לאטם.
גבר גבוה, בלונדיני, בעל לסת רבועה, לבוש בחליפה כהה, קופץ מהמסוק, מתכופף ורץ אלינו. הוא וכריסטיאן לוחצים ידיים, והוא צועק מעל לרעש המנוע.
"מוכן לטיסה, אדוני. כולו שלך!"
"כל הבדיקות בוצעו?"
"כן, אדוני."
"תאסוף אותו בערך בשמונה וחצי?"
"כן, אדוני."
"טיילור מחכה לך בחזית."
"תודה, מר גריי. שתהיה טיסה טובה לפורטלנד. גברתי." הוא מצדיע לי. כריסטיאן מהנהן, בלי להרפות את אחיזתו בי, מתכופף ומוביל אותי אל דלת המסוק.
כשאנחנו בפנים, הוא קושר אותי היטב ברתמה שלי, מהדק את כל הרצועות. הוא מסתכל עלי במבט ידעני ומחייך את חיוכו המסתורי.
"זה יחזיק אותך במקום," הוא ממלמל. "אני חייב להודות שאני אוהב שהרתמה הזאת עלייך. אל תיגעי בכלום."
אני מסמיקה כמו סלק, והוא מלטף לי את הלחי באצבעו ואז מושיט לי את האוזניות. אני עושה פרצוף זועף; גם אני הייתי רוצה לגעת בך, אבל אתה לא נותן לי. חוץ מזה, הוא הידק את הרצועות חזק כל כך שאני בקושי יכולה לזוז.
הוא מתיישב במושב שלו וחוגר את עצמו, ואז מתחיל לעבור על כל בדיקות הטרום־טיסה. הוא נראה מאוד מושך ככה, כל כך מיומן ומקצועי. הוא מרכיב את האוזניות ומרים איזה מתג, ולהבי המדחף מאיצים ומחרישים את אוזנַי.
הוא מפנה את מבטו אלי. "מוכנה, מתוקה?" קולו מהדהד באוזניות.
"כן."
הוא מחייך את חיוכו הנערי. וואו – כל כך הרבה זמן לא ראיתי את החיוך הזה.
"מגדל סיא־טאק, כאן צ'ארלי טנגו גולף – מלון גולף אֵקוֹ, מוכן להמריא לפורטלנד דרך פִּי דִי אֶקס, פורטלנד אינטרנשיונל. נא אשר, רות."
קולו של פקח הטיסה עונה ומוסר הוראות.
"רות, מגדל, צ'ארלי טנגו רשאי, רות סוף." כריסטיאן מרים שני מתגים, תופס במוט ההיגוי, והמסוק מתרומם בתנועה אטית וחלקה אל שמי הערב.
סיאטל והקיבה שלי צונחים הרחק מתחתינו, ויש כל כך הרבה מה לראות.
"שיחקנו תופסת עם הזריחה, אנסטסיה, ועכשיו נשחק עם השקיעה," מגיע קולו באוזניות. אני פונה אליו ובוהה בו בהפתעה.
מה זאת אומרת? איך זה שהוא מסוגל להגיד את הדברים הכי רומנטיים בעולם? הוא מחייך, ואני לא יכולה להתאפק ומחייכת אליו בביישנות.
"וחוץ מהשמש השוקעת, יש הרבה יותר מה לראות הפעם."
בפעם הקודמת שטסנו לסיאטל היה חושך, אבל הערב הנוף פשוט מרהיב – ממש לא מהעולם הזה. אנחנו בינות לבניינים הגבוהים ביותר וממשיכים לטפס מעלה־מעלה.
"הנה, שם אֶסקאלָה." הוא מצביע לעבר הבניין. "שם מפעל בואינג, ואפשר אפילו לראות את מחט החלל."
אני מותחת את צווארי. "אף פעם לא ביקרתי שם."
"אני אקח אותך. נוכל לאכול שם."
"כריסטיאן, אנחנו נפרדנו."
"אני יודע. ובכל זאת אני יכול לקחת אותך לשם ולהזמין אותך לארוחה." הוא לוטש בי מבט.
אני נדה בראשי ומחליטה לא להיכנס איתו עכשיו לעימותים. "מאוד יפה כאן למעלה, תודה על הטיול."
"מרשים, מה?"
"מרשים שאתה יודע לעשות את זה."
"מחמאות ממך, מיס סטיל? אני הרי גבר בעל כישרונות רבים ומגוונים."
"אני בהחלט מודעת לכך, מר גריי."
הוא פונה אלי ומחייך בזחיחות, ולראשונה זה חמישה ימים אני קצת נרגעת. אולי זה לא יהיה כל כך גרוע.
"איך העבודה החדשה?"
"בסדר גמור, תודה. מעניינת."
"איך הבוס שלך?"
"אוי, הוא בסדר." איך אני יכולה לספר לכריסטיאן שג'ק מעורר בי אי־נוחות?
כריסטיאן מציץ בי. "מה קרה?" הוא שואל.
"הכול בסדר, חוץ ממה שלא."
"ומה לא בסדר?"
"אה, כריסטיאן, אתה באמת קשה תפיסה לפעמים."
"קשה תפיסה? אני? אני לא בטוח שאני מתלהב במיוחד מנימת הדיבור שלך, מיס סטיל."
"אז אל תתלהב, מה לעשות."
שפתיו זעות לחיוך. "התגעגעתי לפה הגדול והחצוף שלך, אנסטסיה."
אני משתנקת ורוצה לצעוק, אני התגעגעתי אליך – אל כולך – לא רק לפה שלך! אבל אני שותקת ומשקיפה מבעד לאקווריום זגוגיות תא הטייס של צ'ארלי טנגו, ואנחנו ממשיכים בדרכנו דרומה. השקיעה מימיננו, השמש נמוכה על קו האופק – גדולה, בוערת בכתום־אש – ואני שוב איקרוס, עפה קרוב מאוד, קרוב מדי.

השקיעה עוקבת אחרינו בדרכנו מסיאטל, והשמים שטופים בגוני אחלמה, ורוד וכחול־ירקרק, כל הגוונים ארוגים זה בזה לבלי הפרד, כמו שרק אמא טבע יודעת לעשות. הערב צח ובהיר, האורות של פורטלנד מהבהבים וקורצים, מקבלים אותנו בברכה, וכריסטיאן מנמיך את המסוק אל המנחת. אנחנו בפורטלנד, על גג בניין הלבנים החום, המוזר, שעזבנו יחד לפני פחות משלושה שבועות.
עבר זמן ממש קצר, כמעט כלום. ובכל זאת אני מרגישה שאני מכירה את כריסטיאן כל ימי חיי. הוא מכבה את המנוע של צ'ארלי טנגו, מוריד כל מיני מתגים עד שלהבי המדחף חדלים מתנועה, ולבסוף כל מה שאני שומעת באוזניות הן הנשימות שלי. הממ. זה מזכיר לי לרגע את החוויה ההיא עם המוזיקה של תומאס טאליס. אני מחווירה כסיד. אני לא רוצה להיזכר בזה עכשיו.
כריסטיאן פותח את הרתמה שלו, ואז גוחן לפתוח את שלי.
"איך היתה הטיסה, מיס סטיל?" הוא שואל, קולו חביב, עיניו זורחות.
"נעימה, תודה רבה, מר גריי," אני עונה בנימוס.
"טוב, אז בואי נלך ונראה את הצילומים של הבחור." הוא מושיט לי את ידו ואני נוטלת אותה ויורדת מצ'ארלי טנגו.
אדם מזוקן, אפור שיער, מגיע לקבל את פנינו, מחייך חיוך רחב, ואני מזהה אותו כאזרח הוותיק שהיה פה בפעם הקודמת.
"ג'ו." כריסטיאן מחייך ועוזב את ידי כדי ללחוץ בחמימות את ידו של ג'ו.
"תשמור אותו בשביל סטיבן. הוא יהיה פה בסביבות שמונה או תשע."
"יבוצע, מר גריי. גברתי," הוא אומר ומהנהן. "המכונית שלך מחכה למטה, אדוני. אה, והמעלית מקולקלת; תצטרכו לרדת במדרגות."
"תודה, ג'ו."
כריסטיאן נוטל את ידי, ואנחנו פונים לעבר מדרגות החירום.
"מזל שיש רק שלוש קומות, עם העקבים האלה שלך," הוא ממלמל בנימת גינוי.
מה אתה אומר.
"לא מוצאים חן בעיניך המגפיים האלה?"
"מוצאים חן בעיני מאוד, אנסטסיה." מבטו מאפיל ואני חושבת שהוא עומד להגיד עוד משהו, אבל בזאת הוא עוצר. "בואי. נתקדם לאט. אני לא רוצה שתיפלי לי ותשברי את המפרקת."

אנחנו יושבים בשתיקה בזמן שהנהג לוקח אותנו לגלריה. החשש שלי חזר בגדול, ואני קולטת שהזמן שלנו בצ'ארלי טנגו היה בעצם רק עין הסערה. כריסטיאן שקט ומהורהר… אולי מודאג אפילו. מצב הרוח הקליל שלנו מקודם התפוגג ונעלם. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לומר, אבל הנסיעה הזאת קצרה מדי. כריסטיאן משקיף מהחלון, שקוע במחשבות.
"חוזה הוא בסך הכול ידיד שלי," אני ממלמלת.
כריסטיאן פונה ומתבונן בי, עיניו אפלות וזהירות, לא מסגירות דבר. הפה שלו… הו, הפה שלו מוציא אותי מריכוז, והסחת הדעת הזאת לא רצויה עכשיו. אני זוכרת אותו עלי – בכל מקום בגופי. העור שלי מתלהט. הוא זע במושבו ומקדיר את מצחו.
"העיניים היפות האלה נראות גדולות מדי בפנים שלך, אנסטסיה. בבקשה תבטיחי לי שתאכלי."
"כן, כריסטיאן, אני אוֹכל," אני עונה אוטומטית מבלי להתכוון לדברי.
"אני מתכוון לזה."
"אה, באמת?" אני לא מצליחה להסתיר את נימת הבוז שבקולי. לא, ברצינות, החוצפה שיש לגבר הזה – הגבר הזה שבגללו עברתי גיהינום בימים האחרונים. לא, זה לא נכון. הרי אני זו שהכנסתי את עצמי לגיהינום. אבל לא, זה כן היה באשמתו. אני מנידה את ראשי, מבולבלת.
"אני לא רוצה לריב איתך, אנסטסיה. אני רוצה שתחזרי אלי, ואני רוצה שתהיי בריאה ושלמה," הוא אומר.
"אבל שום דבר לא השתנה." אתה עדיין אותם חמישים גוונים.
"בואי נדבר בדרך חזרה. הגענו."
המכונית נעצרת לפני הגלריה, וכריסטיאן יוצא, מותיר אותי חסרת מילים. הוא פותח לי את דלת המכונית, ואני מועדת החוצה.
"למה אתה עושה את זה?" הקול שלי יוצא רם מכפי שציפיתי.
"עושה מה?" כריסטיאן מופתע.
"אומר משהו כזה ואז פשוט משתתק."
"אנסטסיה, הגענו. לאן שאת רצית להגיע. אז בואי נעשה את זה, ואחר כך נדבר. אני לא ממש מעוניין בסצנה באמצע הרחוב עכשיו."
אני שולחת מבטים סביבי. הוא צודק, זה מקום פומבי מדי. אני חושקת את שפתי והוא לוטש בי מבט מלמעלה.
"אוקיי," אני ממלמלת ברוגז. הוא תופס בידי ומוביל אותי פנימה.
אנחנו בחלל שהיה בעבר מחסן מסחרי – קירות לבֵנים, רצפות עץ כהות, תקרות לבנות וצנרת צבועה בלבן. הגלריה אוורירית ומודרנית, וכמה אנשים מסתובבים בה, שותים יין ומתפעלים מהעבודות של חוזה. לרגע, כשאני קולטת שחוזה הגשים את חלומו, כל הבעיות שלי נמוגות ואינן. כל הכבוד, חוזה!
"ערב טוב וברוכים הבאים לתערוכה של חוזה רודריגז," מקבלת את פנינו אישה צעירה לבושה בשחור, עם שיער חום קצרצר, ליפסטיק אדום עז ועגילי חישוק. היא מציצה בי קצרות, ואז, למשך זמן רב בהרבה מן הדרוש, בכריסטיאן, ואז חוזרת אלי, ממצמצת ומסמיקה.
אני מתעננת. הוא שלי – או לפחות היה שלי. אני משתדלת מאוד לא לעשות לה פרצוף. העיניים שלה חוזרות לפוקוס והיא ממצמצת שוב.
"אה, זו את, אנה. נרצה לשמוע גם את דעתך על כל זה." היא מחייכת, נותנת לי עלון ומכוונת אותי לעבר שולחן עמוס משקאות וכיבוד.
"את מכירה אותה?" כריסטיאן מקמט את מצחו.
אני מנידה בראשי לשלילה, מבולבלת בדיוק כמוהו.
הוא מושך בכתפיו, ודעתו נתונה לדברים אחרים. "מה תרצי לשתות?"
"אני אשתה כוס יין לבן, תודה."
מצחו נחרש תלמים, אבל הוא מתאפק מלומר משהו וניגש לבר.
"אנה!"
חוזה חותר אלי בהתלהבות דרך ההמון.
וואו, אני לא מאמינה! הוא לובש חליפה. הוא נראה טוב והוא זורח אלי. הוא עוטף אותי בזרועותיו, מחבק אותי חזק, ואני בקושי מצליחה לא לפרוץ בבכי. החבר הטוב שלי, החבר היחיד שלי בהיעדרה של קייט. דמעות נקוות בעיני.
"אנה, אני כל כך שמח שהצלחת להגיע," הוא לוחש לי באוזן. פתאום הוא מרחיק אותי ממנו כמטחווי זרוע, בוחן אותי.
"מה?"
"הֵי, תגידי, את בסדר? את נראית… טוב, את נראית משונה. דיוֹס מיוֹ, מה זה, רזית?"
אני ממצמצת, מנסה להעלים את הדמעות – אוי לא, גם הוא עכשיו? "חוזה, אני בסדר גמור. אני פשוט כל כך מאושרת בשבילך. ברכות על התערוכה." הקול שלי רוטט כשאני רואה את הדאגה נחקקת בתווי פניו המוכרים כל כך, אבל אסור לי להישבר.
"איך הגעת הנה?" הוא שואל.
"כריסטיאן הביא אותי," אני אומרת ומתמלאת בחשש פתאומי.
"אה." פניו של חוזה נופלות והוא מרפה ממני. "איפה הוא?" הבעת פניו מאפילה.
"הנה הוא, שם, מביא שתייה." אני מחווה בראשי לכיוון כריסטיאן ורואה שהוא מחליף דברי נימוסים כלשהם עם מישהו שעומד בתור. עיניו של כריסטיאן נודדות רגע ומבטינו נפגשים וננעלים זה על זה. ובאותו רגע קצרצר אני משותקת, נועצת מבט בגבר הזה, היפהפה בצורה בלתי־אפשרית, שמתבונן בי באיזה רגש שלא ניתן לרדת לחקרו. מבטו לוהט, בוער אל תוכי, ולרגע אנחנו אבודים לגמרי, לוטשים מבט זה בזה.
שאני אמות… הגבר היפהפה הזה רוצה שאני אחזור אליו, ועמוק בתוכי אני חשה חדוות אושר מתוקה שנפתחת בי לאט, כמו פרח נר הלילה.
"אנה!" חוזה מנער אותי משרעפי, ואני נגררת בחזרה אל הכאן והעכשיו. "אני כל כך שמח שבאת! תשמעי, אני צריך להזהיר אותך ש -"
את דבריו קוטעת גברת שיער־קצרצר־וליפסטיק־אדום. "חוזה, העיתונאית מ'פּוֹרטלֶנד פְּרִינְטְץ' כאן, והיא רוצה לדבר איתך. בוא." היא שולחת אלי חיוך מנומס.
"נו, אז מה את אומרת, קוּל, אה? משק כנפי התהילה!" הוא מחייך חיוך רחב, ואני לא יכולה שלא להחזיר לו חיוך דומה – הוא כל כך מאושר. "נתראה אחר כך, אנה." הוא נותן לי נשיקה בלחי, ואני רואה אותו ניגש אל בחורה שעומדת על יד צלם גבוה ורזה.
התצלומים של חוזה תלויים בכל מקום. חלקם מוגדלים בענק ומודפסים על קנבס. חלקם בשחור־לבן וחלקם בצבע. רבות מתמונות הנוף מלאות יופי שמימי ממש. באחת מהן, שצולמה לא רחוק מאגם ונקובר בשעת בין ערביים, משתקפים עננים ורודים במים הרוגעים. לרגע אני שוקעת בשקט ובשלווה. זה מדהים.
כריסטיאן מצטרף אלי ומושיט לי כוס יין לבן.
"זה עומד בסטנדרטים שלך?" הקול שלי כבר נשמע נורמלי יותר.
הוא מתבונן בי בשאלה.
"היין."
"לא. נדיר שזה יקרה באירועים כאלה. הבחור ממש כישרוני, מה?" כריסטיאן מתפעל מהצילום של האגם.
"ולמה אתה חושב שביקשתי ממנו לצלם אותך?" ובקולי ניכרת הגאווה. עיניו גולשות בלי הבעה מהתצלום אלי.
"כריסטיאן גריי?" פונה אל כריסטיאן הצלם מ"פּוֹרטלֶנד פְּרִינְטְץ". "אפשר לצלם אותך, אדוני?"
"בבקשה." כריסטיאן מעלים את הרוגז מפניו. אני נסוגה, אבל הוא תופס לי את היד ומושך אותי שאעמוד לצדו. הצלם מתבונן בשנינו ולא מצליח להסתיר את הפתעתו.
"תודה, מר גריי." הוא מצלם כמה תמונות. "מיס…?" הוא שואל.
"אנה סטיל," אני עונה.
"תודה, מיס סטיל." הוא ממהר להסתלק.
"חיפשתי תמונות שלך עם דייטים באינטרנט. אין בכלל. זו הסיבה שקייט חשבה שאתה הומו."
הפה של כריסטיאן מתעקל לחיוך. "זה מסביר את השאלה ההיא שלך, שהיתה באמת לא במקום. לא, דייטים זה לא הסגנון שלי, אנסטסיה – חוץ ממך. איתך זה אחרת. אבל אֶת זה אַת כבר יודעת." קולו שקט כשהוא מדבר בגילוי לב.
"אז אתה אף פעם" – אני בודקת בעצבנות מסביבי, מוודאת שאף אחד לא שומע אותנו – "לא יצאת לבלות עם השפחות הנשלטות שלך?"
"לפעמים. אבל לא לדייטים. לשופינג ודברים כאלה, את יודעת." הוא מושך בכתפיו, עיניו לא משות מעיני.
אהה, אז הן היו איתו רק בחדר המשחקים שלו – החדר האדום של הכאב, ובדירה שלו. אני לא יודעת מה אני אמורה להרגיש לגבי העניין הזה.
"רק איתך, אנסטסיה," הוא לוחש.
אני מסמיקה ומשפילה את מבטי אל אצבעותי. בדרכו־שלו, באמת יש לו רגשות עמוקים כלפי.
"הידיד הזה שלך, נראה לי שהוא יותר איש של נופים, לא של תצלומי דיוקן. בואי נסתובב קצת ונסתכל."
אני שמה את ידי בידו המושטת.
אנחנו פוסעים על פני כמה תצלומים נוספים, ואני מבחינה בזוג שמהנהן אלי, שניהם מחייכים חיוכים רחבים כאילו הם מכירים אותי. זה בטח בגלל שאני עם כריסטיאן. לא, אבל בחור אחד ממש נועץ בי מבטים בלי בושה. מוזר.
אנחנו מגיעים לפינה ומסתובבים, ואז אני מבינה למה זכיתי במבטים המוזרים האלה. על הקיר המרוחק תלויים שבעה תצלומי דיוקן ענקיים… שלי.
אני מסתכלת בהם ולא קולטת. הדם אוזל מפני. הנה אני: משרבבת שפתיים, צוחקת, זועפת, רצינית, משועשעת. כולם בסופּר־תקריב, כולם בשחור־לבן.
אוי אלוהים, שִׁיט! אני זוכרת שחוזה התקשקש עם המצלמה בכמה הזדמנויות כשביקר אצלנו, או כשיצאתי איתו לצילומים על תקן נהגת ועוזרת צלם. הוא סתם צילם כל מיני תמונות, ככה חשבתי. ממש לא ידעתי שמדובר בכאלה תצלומי תקריב פולשניים וישירים.
כריסטיאן מתבונן, מהופנט, בכל אחד ואחד מן התצלומים בתורו.
"נראה לי שאני לא היחיד," הוא ממלמל, חידתי כהרגלו, והפה שלו מתהדק לפס נוקשה.
אני חושבת שהוא כועס.
"תסלחי לי לרגע," הוא אומר ונועץ בי את מבטו הזוהר, כמו מרתק אותי למקומי שלא אזוז. הוא פונה אל דלפק הקבלה.
מה הבעיה שלו עכשיו? אני צופה בו, מהופנטת, כשהוא מדבר בהתרגשות עם גברת שיער־קצרצר־וליפסטיק־אדום. הוא שולף את ארנקו ומוציא כרטיס אשראי.
שִׁיט. הוא בטח קנה אחד מהתצלומים.
"הֵי, את המוּזָה! משגעות, התמונות האלה." בחור בעל כרבולת של בלונד זרחני מחריד אותי ממחשבותי. אני מרגישה יד על המרפק. כריסטיאן חזר.
"אתה בחור עם מזל," אומר אדון כרבולת־בלונד לכריסטיאן, שמחזיר לו מבט צונן.
"מה שנכון נכון," הוא ממלמל בקול נוטף אִיוּם אפל ומושך אותי הצִדה.
"קנית אחד מהם?"
"אחד מהם?" הוא מגחך ולא מסיר מהם את העיניים.
"קנית יותר מאחד?"
הוא מגלגל עיניים. "קניתי את כולם, אנסטסיה. אני לא רוצה שגברים זרים ינעצו בך מבטים חרמניים אצלם בבית."
הנטייה הראשונה שלי היא לפרוץ בצחוק. "אתה מעדיף להיות זה שמתחרמן?" אני מלגלגת.
הוא לוטש בי מבט מלמעלה. התעוזה שלי תפסה אותו לא מוכן, אני חושבת, אבל הוא מנסה להסוות את השעשוע שלו.
"האמת היא שכן."
"סוטה," אני אומרת לו בלי קול ונושכת את השפה כדי לא לחייך.
פיו נפער, ועכשיו הוא משועשע בעליל. הוא מלטף את הסנטר שלו, מהורהר.
"לא יכול לערער על הקביעה הזאת, אנסטסיה." הוא מניד את ראשו, ועיניו מתרככות בהומור.
"הייתי דנה איתך בנושא הזה, אבל חתמתי על הסכם סודיות."
הוא נאנח, מתבונן בי, ועיניו מאפילות. "מה שבא לי לעשות לפה החצוף הזה שלך," הוא ממלמל.
אני משתנקת, כי אני יודעת טוב מאוד למה הוא מתכוון. "אתה ממש גס רוח." אני מנסה, ומצליחה, להישמע מזועזעת. אין לו שום גבולות?
הוא מחייך בזחיחות משועשעת, ואז מרצין.
"את נראית מאוד נינוחה בתמונות האלה, אנסטסיה. אני לא ראיתי אותך ככה לעתים קרובות."
מה? וואו! ככה פתאום אנחנו מחליפים נושא – זה ממש לא קשור לכלום – מהכי שובב להכי רציני שיש.
אני מסמיקה ומשפילה מבט אל אצבעותי. הוא מטה לי את הראש אחורה, ומגע אצבעותיו גורם לי להשתנק.
"אני רוצה שתהיי נינוחה איתי," הוא לוחש. כל שמץ של הומור נעלם.
עמוק בתוכי החדווה מתעוררת מחדש. אבל איך זה ייתכן? הרי יש בינינו כל מיני עניינים לא פתורים.
"אם ככה, אתה חייב להפסיק להפחיד אותי," אני מטיחה.
"את חייבת ללמוד לתקשר איתי ולהגיד לי איך את מרגישה," הוא מטיח בי בחזרה, עיניו בוערות.
אני נושמת עמוק. "כריסטיאן, רצית אותי בתור שפחה נשלטת. זאת כל הבעיה. היא נעוצה בהגדרה של שפחה נשלטת – פעם שלחת לי מייל בעניין הזה." אני משתתקת, מנסה להיזכר בנוסח המדויק. "אני חושבת שהמילים הנרדפות שהשתמשת בהן היו 'כנועה, משועבדת, מושפלת, מתרפסת, צייתנית, נשמעת לאדונה בכול… התנהגות כנועה, צייתנות, השתעבדות, קבלת משמעת, ויתור, ענווה, צניעות.' אני לא הייתי אמורה להסתכל עליך, ולא לדבר אליך בלי שתיתן לי רשות לעשות את זה. אז למה אתה מצפה?" אני מסננת אליו מבעד לשיניים חשוקות.
ככל שאני ממשיכה לדבר, פניו מתעננות יותר ויותר.
"מאוד מבלבל להיות איתך. מצד אחד, אתה לא רוצה שאסרב להוראות שלך, אבל מצד שני, אתה אוהב את 'הפה הגדול והחוצפן' שלי. אתה רוצה ממני צייתנות, חוץ ממתי שאתה לא, כדי שתוכל להעניש אותי. אז כשאני איתך אני פשוט לא יודעת איפה אני חיה."
הוא מצמצם את עיניו. "כרגיל, הבהרת יפה את הנקודה שלך, מיס סטיל." קולו קפוא כקרח. "קדימה, בואי נלך לאכול."
"אנחנו כאן רק חצי שעה."
"כבר ראית את התמונות; דיברת עם הבחור."
"קוראים לו חוזה."
"כבר דיברת עם חוזה – הגבר שבפעם האחרונה שראיתי אותו, ניסה לדחוף את הלשון שלו לפה שלך למרות שלא רצית, ולמרות שהיית שיכורה והרגשת רע," הוא מזדעף.
"הוא אף פעם לא הרביץ לי," אני יורקת לעומתו.
כריסטיאן מתבונן בי בזעם. החֵמה מפעפעת מכל נקבובית ונקבובית בעורו. "זאת מכה מתחת לחגורה, אנסטסיה," הוא לוחש בקול מאיים.
אני מחווירה, וכריסטיאן מעביר את ידיו בשערו, סומר כולו, ואך בקושי כובש את כעסו. אני מחזירה לו מבט זועף.
"אני לוקח אותך לאכול משהו. את פשוט נעלמת לי מול העיניים. תמצאי את הבחור ותגידי לו שלום."
"לא נוכל להישאר עוד קצת, בבקשה?"
"לא. לכי. עכשיו. תגידי שלום."
אני לוטשת בו מבט מזרה אימים, דמי רותח בעורקי. אדון חולה שליטה מחורבן אחד. טוב לי לרתוח עליו. הרבה יותר טוב מאשר לבכות עליו.
בכוח אני מנתקת ממנו את המבט וסורקת את החדר בחיפוש אחרי חוזה. הוא מדבר עם קבוצה של בחורות. אני פוסעת לעברו, והרחק מאדון חמישים גוונים. רק בגלל שהביא אותי הנה, אני צריכה לעשות מה שהוא אומר לי? מי הוא חושב שהוא, לעזאזל?
הבחורות בולעות בהתלהבות כל מילה שיוצאת לחוזה מהפה. אחת מהן משתנקת כשאני מתקרבת. ברור שהיא מזהה אותי מהתמונות.
"חוזה."
"אנה. סליחה, בנות." חוזה מחייך אליהן יפה ומחבק אותי בזרועו, ובאיזשהו מקום אני משועשעת – חוזה הגבר־גבר החלקלק, שעושה רושם על הבנות.
"את נראית כועסת," הוא אומר.
"אני חייבת ללכת," אני ממלמלת בעיקשות.
"רק הגעת."
"אני יודעת, אבל כריסטיאן מוכרח לחזור. התמונות פנטסטיות, חוזה – אתה נורא מוכשר."
הוא זורח. "היה כיף לראות אותך."
חוזה מחבק אותי חיבוק דובי גדול, מסחרר אותי באוויר כך שאני יכולה לראות את כריסטיאן בצד השני של הגלריה. הוא זועף, ואני קולטת שזה מפני שאני חבוקה בזרועותיו של חוזה, ולכן, בצעד מאוד שקול ומחושב, אני מחבקת את צווארו של חוזה בזרועותי. כריסטיאן תכף יתפגר, אני חושבת. המבט הנזעם שלו מאפיל ונעשה מאיים ממש, והוא מתקרב אלינו לאִטו.
"תודה שהזהרת אותי מראש שיש כאן תמונות שלי," אני ממלמלת.
"שִׁיט. מצטער, אנה. הייתי צריך להגיד לך. מוצאות חן בעינייך?"
"אממ… אני לא יודעת," אני עונה בכנות, כי השאלה שלו הוציאה אותי לרגע משיווי משקל.
"טוב, כולן נמכרו, אז היה מישהו שהן מצאו חן בעיניו. מה את אומרת, לא מגניב? את נערת פוסטר." הוא מחבק אותי עוד יותר חזק דווקא כשכריסטיאן מגיע אלינו, כולו חמת זעם, אם כי למרבה המזל חוזה לא רואה את זה.
חוזה משחרר אותי. "אל תשחקי אותה גברת נעדרת, אנה. אה, מר גריי, ערב טוב."
"מר רודריגז, מאוד מרשים." כריסטיאן נשמע מנומס וקר כמו קרחון. "מצטער שאנחנו לא יכולים להישאר עוד, אבל אנחנו צריכים לחזור לסיאטל. אנסטסיה?" הוא מדגיש בעדינות את המילה אנחנו, ותוך כדי כך נוטל את ידי.
"ביי, חוזה. שיהיה במזל." אני נותנת לו נשיקה מהירה בלחי, ולפני שאני בכלל שמה לב כריסטיאן גורר אותי החוצה. אני יודעת שהוא רותח מזעם, אבל אני רותחת לא פחות.
הוא שולח מבטים מהירים לאורך הרחוב, ימינה ושמאלה, ואז פונה שמאלה ופתאום דוחף אותי לסמטה צדדית ושם מצמיד אותי אל הקיר. הוא תופס לי את הפנים בשתי הידיים ומאלץ אותי להביט ישר בעיניו הלוהטות והנחושות.
אני משתנקת, והפה שלו עט על טרפו. הוא מנשק אותי נשיקה אלימה ממש. השיניים שלנו מתנגשות לרגע, ואז הלשון שלו עמוק בפי.
התשוקה מתפוצצת לי בכל הגוף כמו זיקוקין די־נור, ואני מחזירה לו נשיקה, משיבה לו בלהט ובשקיקה משלי, הידיים שלי מסתבכות בשיער שלו, מושכות בו חזק. הוא גונח, צליל נמוך וסקסי שעולה מירכתי גרונו ומהדהד בכל גופי, היד שלו יורדת לאורך גופי אל הירך, והאצבעות שלו חופרות בבשרי דרך שמלת היין.
אני יוצקת לנשיקה הזאת שלנו את כל המצוקה ושיברון הלב של הימים האחרונים, קושרת ומאמצת אותו אלי, ופתאום אני קולטת – ברגע הזה שכולו תשוקה מסמאת – שזה מה שגם הוא עושה, גם הוא מרגיש ככה.
הוא קוטע את הנשיקה, מתנשם ומתנשף. העיניים שלו זורחות מתשוקה, מציתות את דמי המלוהט ממילא, שהולם לי בכל הגוף. בפה רופס, אני מנסה לשאוף אוויר יקר אל תוך הריאות.
"את. שלי. את. שלי." הוא נוהם בזעף, מדגיש כל מילה לחוד. הוא מתרחק ממני באחת, מתכופף, מניח ידיים על הברכיים כאילו רק עכשיו רץ מרתון. "בשם אלוהים, אנה."
אני נשענת על הקיר, מתנשמת ומתנשפת, משתדלת להשתלט על התגובות המשתוללות לי בגוף, מנסה לחזור לשיווי משקל.
"אני מצטערת," אני לוחשת אחרי שהנשימה חוזרת אלי.
"יש לך על מה. אני יודע בדיוק מה ניסית לעשות. אז מה, את רוצה את הצלם, אנסטסיה? ברור שלו יש רגשות כלפייך."
אני מנידה את ראשי בתחושת אשמה. "לא. הוא רק ידיד."
"כל חיי הבוגרים אני משתדל להימנע מכל רגש קיצוני. והנה את… את מעוררת בי רגשות שלגמרי זרים לי. זה מאוד -" הוא מתענן, מחפש אחר המילה – "מטריד…"
"אני אוהב להיות בשליטה, אנה, וכשאת בסביבה, זה פשוט -" הוא מזדקף, מבטו עז ויוקד – "מתנדף." הוא מניף את ידו בתנועה מעורפלת, ואז מעביר אותה בשערו ונושם עמוק. הוא לופת את ידי.
"בואי, אנחנו צריכים לדבר, ואת צריכה לאכול."

אי. אל. ג'יימס (באנגלית: E. L. James; נולדה ב-7 במרץ 1963) הוא שם העט שבו ידועה הסופרת הבריטית אריקה לנרד (Erika Leonard), מחברת רב המכר "חמישים גוונים של אפור".

נולדה בשנת 1963 בשם אריקה מיטשל. גדלה בבקינגהמשייר, אנגליה. לימדה היסטוריה באוניברסיטת קנט. הייתה עוזרת למנהל אולפן בבית הספר הלאומי לקולנוע וטלוויזיה. עבדה כמנהלת בתחנת טלוויזיה.
את דרכה הספרותית החלה בכתיבת ספרות חובבים בשם העט "Snowqueens Icedragon" ("מלכותשלג דרקוןקרח"). יצירתה הבולטת בתחום זה, ספרות חובבים על הסדרה "דמדומים", התפתחה לספר "חמישים גוונים של אפור", שאחריו כתבה שני ספרי המשך.

אי. אל. ג'יימס תיארה את יצירת הספר:
זה היה משבר גיל המעבר שלי, בריש גלי. כתבתי את כל הפנטזיות שלי לעיני כולם. כתבתי את הספר יום אחרי יום, הייתי מקלידה בסמארטפון בזמן שנסעתי ברכבת, שולחת את זה למחשב הנייד שלי, ואז עורכת את הכל, שיהיה מסודר. הייתי אחוזת דיבוק, לא התעסקתי בשום דבר אחר במשך שנתיים. עשיתי את זה בצורה מאוד ממושמעת.‏

בעלה, ניאל לנרד, תיאר את יצירת הספר:
כשצץ במוחה הרעיון ההתחלתי לסאגה "חמישים גוונים של אפור", קמה לה עדת חסידים מושבעים שאהבה את סצנות הסקס הלוהטות והסיומים המותחים. היא הייתה כותבת פרק חדש כל שבוע, ואני הייתי מגיה אותו, בודק שאין שגיאות כתיב, מוסיף ומשמיט פסיקים, מצמצם קצת את השימוש הנרחב שלה בשלוש נקודות… ומפעם לפעם מציע שינוי קטן, כשחשבתי שהמשמעות לא ברורה. …כשאריקה הייתה נתקלת בבעיה בסיפור, היא הייתה מספרת לי עליה, ואני,­ מאחר שאני גבר, הייתי מציע לה פתרון פשוט, בהיר ואלגנטי, אבל כל כך לא מתאים, שהיא הייתה מיד מוצאת פתרון משלה. אני לא חושב שהיא קיבלה את עצתי אפילו פעם אחת.‏

בשנת 2012 נכללה ברשימת מאה המשפיעים ביותר בעולם של המגזין "טיים".‏

מתגוררת במערב לונדון עם בעלה, התסריטאי ניאל לנרד, ושני ילדיהם.

 

 

מקור – ויקיפדיה

X