חמדת | לרכישה באינדיבוק
חמדת

חמדת

שנת הוצאה: 1994
מס' עמודים: 270
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 52

טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1993, נמנית היום עם השורה הראשונה של הסופרים האמריקניים. על הרומאן 'חמדת', שזכה בפרס פוליצר היוקרתי לסיפורת (1988), כתבו שהוא "המעולה ביצירותיה של טוני מוריסון, שיותר מכל דבר אחר שכתבה מבליט את כישרונה הענק והכמעט-מפחיד"… "סיפור מהפנט, ברוטאלי בכוחו… קיראו אותו ותרעדו"… "מלא פלאים… ספר לשקוע בו, לקרוא אותו בקול, להקשיב לו… יוצא-מן-הכלל"… "נכתב בכוח שרק מעטים כמותו בספרות בת-זמננו"… "הצלחה מזהירה! מבריק!"… אין לדמיין את הסיפורת האמריקנית בלעדיו"… אין זה בדיוק ספר ריאליסטי, למרות הריאליזם הברוטאלי שלו; והוא פנטאסטי רק אם נקבל שהפנטאסטי הוא מה שמהבהב נואשות בין הפלאי לבין הריאליסטי.

הרומאן מתרחש בפרבר של אוהאיו, שנים אחדות אחרי מלחמת-האזרחים של ארצות-הברית. סֶת', שנמלטה מן העבדות לפני 17 שנים, עודה רדופה ברוחות הרפאים של עברה. כאילו "שום דבר לא מת אף פעם" ו"זה תמיד יהיה שם ויחכה". לפני 17 שנים, כשבאו לוכדי העבדים הנמלטים להחזירה, איבדה את בתה בת השנתיים, שאותה ביקשה להציל מגורל דומה. כשרצתה לחרות על המציבה "חמדת לבנו" נאלצה לשכב לשם כך עם חרת-המציבות, אך קיבלה בתמורה רק 4 אותיות: "חמדת". וכך זכתה הילדה לשמה, לאחר מותה. מאז ביתה נגוע ורדוף.

האם אלה רק הדמיון והזיכרון הטראומטי, או שהבית רדוף בפועל על-ידי רוחה של התינוקת? ומיהי חמדת, נערה-אשה שהופיעה יום אחד, אחרי 17שנים, יושבת על גדם עץ, לובשת שמלת משי ונועלת נעליים חדשות לגמרי; הנערה הזאת – האומרת ששמה חמדת, ושם-משפחה אין לה, ונאספת לביתה של סת' ומשתלטת כליל על החיים שם – האם היא חמדת הבת, שחזרה מן העֵבר השני? בכך כמעט כולם מאמינים, וזה הסיפור שקובע את המציאות מכאן והלאה – סיפור שלא רוצים להמשיך, סיפור שלא רוצים לזכור. אבל מה הקשר בינה לבין "איזה בחורה שלבן אחד נעל אותה אצלו" מיום שנולדה, במחסן חשוך ליד מים, והשתמש בה, ו"בקיץ שעבר מצאו אותו מת והבחורה נעלמה"?

בעולם הברוטאלי של הספר, שבו אדם אינו יודע אפילו את שמו, ומי אביו ואמו, ולאן נפוצו ילדיו – סיפור הזהות הוא סיפור של חורים ומחיקות; סיפור של ניסיונות נואשים למלא את מה שאינו ניתן למילוי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חמדת”

בקרוב…

טוני מוריסון (באנגלית: Toni Morrison ‏;נולדה ב-18 בפברואר 1931), סופרת אפרו-אמריקאית, זכתה בפרס פוליצר בשנת 1988, בפרס נובל לספרות לשנת 1993ו"הרצאת ג'פרסון" לשנת 1996. מגדולי הספרות האפרו-אמריקאית.

 

טוני מוריסון נולדה ב-1931 בעיירה לוריין (Lorain) במדינת אוהיו בארצות הברית תחת השם Chloe Ardelia, בת שנייה מתוך ארבעה ילדים למשפחת פועלים שחורה. קיבלה תואר B.A מאוניברסיטת הווארד בשנת 1953 ותואר M.A מאוניברסיטת קורנל בשנת 1955. בשנת 1958 נישאה להרולד מוריסון, ממנו התגרשה לאחר מספר שנים. בשנת 1965 עברה לגור בניו יורק, שם עבדה כעורכת בבית הוצאה המפורסם "רנדום האוס" (Random House) במשך כ-20 שנה.

 

לימדה באוניברסיטאות ייל, הווארד וטקסס סאות'רן. בשנת 1989 קיבלה משרת פרופסור באוניברסיטת פרינסטון. בשנת 1994 ייסדה את הסטודיו "Atelier" לסופרים ואומנים במסגרת אוניברסיטת פרינסטון.

 

ב-2012 זכתה במדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית.

 

ספריה של מוריסון עוסקים רבות בחברה האפרו-אמריקאית בארצות הברית, באנשים שחוו השפלה ודיכוי על ידי החברה הגזענית ובתוך המשפחה.

 

את ספרה הראשון "The Bluest Eye" (העין הכחולה ביותר) פרסמה בשנת 1970. זהו סיפורה של נערה שחייה נהרסו בגלל החברה הגזענית והאלימה שבה היא חיה.

 

את הספר "שיר השירים" ("Song of Solomon") פרסמה בשנת 1977. ספר זה זיכה אותה בפרס הספר הלאומי (National Book Award) והעמיד אותה בשורה הראשונה של הסופרים בארצות הברית. זהו סיפורו של איש המעמד הבינוני המשיג הכרה עצמית תוך גילוי שורשיו: אפרו-אמריקאי כפרי.

 

הספר "חמדת" ("Beloved”) שהתפרסם בשנת 1987, זיכה אותה בפרס פוליצר היוקרתי שנה לאחר מכן. הספר דן בצורה נוקבת באהבת אם, רצח ודיכוי בתקופת עבדות השחורים בארצות הברית.

 

בשנת 1992 פרסמה את הספר "ג'אז" ("Jazz") המספר על אהבה ורצח ברובע הארלם בשנות השלושים של המאה ה-20.

 

בנוסף כתבה ספרי ילדים (עם בנה סלייד), מחזה בשם "Dreaming Emmett" שהוצג בשנת 1986, מחרוזת השירים "Honey and Me" שפורסמה ב-1992 וגם אופרה בשם "Margaret Garner" בשנת 2003.

 

 

ספריה בעברית:

 

  • חסד, תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, 2009.
  • אהבה, תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2004.
  • גן עדן , תרגמה עדה פלדור, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1998.
  • משחקים באפלה, לובן-עור והדמיון הספרותי, תרגם עמנואל לוטם, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1997.
  • העין הכי כחולה, תרגמה טל ניצן-קרן, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, תל אביב, 1996.
  • ג’אז , תרגמה ניצה בן-ארי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1995.
  • חמדת, תרגמה ניצה בן-ארי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1994.
  • תינוק של זפת, תרגם עמוס פארן, זמורה ביתן, 1987.
  • סולה , תרגמה איילה רהב, כנרת, רמת גן, 1986.
  • שיר השירים אשר לסולומון , תרגם אהרן אמיר, עם עובד, תל אביב, 1978.

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X