חלקים של זהות | לרכישה באינדיבוק
חלקים של זהות

חלקים של זהות

שנת הוצאה: 05/2014
מס' עמודים: 142
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 58
- 25

 

מי זאת המכשפה מתימן?

מי באמת לועג ברקע?

למה כולם מחטטים לאחרים?

וכמה אביב עוד תוכל לשתוק?

זיכרונות מבולבלים. חוויות שעדיף לשכוח. התמכרות לשנאה עצמית. היא היתה ילדת חרם, אבל היא בעצם ילדה של אור. אביב, גיבורת הספר, לא מבינה בשביל מה כולם טסים לטייל? מה יש לחפש שם? מה יש לחפש פה? מה יש לחפש בכלל? "החיים פשוט עברו", היא אומרת, כאילו לא שמה לב, ובדיוק כך היא יוצאת למסע ביבשת אוסטרליה הקסומה והמזמינה.

בדרך היא מזהה עצמי חרד ורדוף המשתוקק לנוח.

היא לא ידעה לשמור על עצמה.

רק על שתיקתה.

הפחד לא נותן לה לשכוח את האלימות שחוותה על בשרה, היא זוכרת טעם וריח ונחרדת מהתגברותה בארץ, בעולם, בכל פינה. אבל אביב, היא ילדה של אור, ובין זיכרונות הלעג והאלימות הרודפים את התודעה, היא חשה רצון בועט לחגוג את החיים.

האם תצליח לחבר את חלקי זהותה? להשלים איתה? למצוא שקט? שלווה? אהבה? ואיך תשמור על אלה בעולם כה אלים שספק אם יקבל אותה בזהותה המגובשת..?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חלקים של זהות”

בקרוב…

פרולוג

 

כבר בבית הספר אתה מזהה מי דומיננטי ומי פחות. כמו בלהקת כלבים. יש את אלה שהולכים בראש ויש את אלה שמשתרכים מאחור. יש את מי שמניע את כולם ויש את זה שנשאר בסוף, מביט לאחור כל הזמן… בפחד, נגרר מאילו, ממתין להכוונה. גם בני האדם כאלה, נמצאים איפה שהוא על הסקאלה הזו. מפחדים, נשלטים או שולטים באחרים.

ובעצמנו אנו שולטים? ביצרים שלנו? במעשים שלנו?

לכל אדם יש זיכרון חד של הדבר שאותו הוא יכול היה לעשות אחרת, ואז גורלו היה שונה. פעמים רבות אנו עומדים בפני צומת בחירה, בה אנו יכולים לעצור, אבל הסקרנות והתמימות צרובים שם, מנחים אותנו במשך שנים, לעתים  חיים שלמים. ללא שליטה.

היו דברים שהבאתי על עצמי?

בכל יום בתום הלימודים, רצתי הביתה, כשצחוקם של הילדים מהכיתה הולך ונעלם עם השקט בין הבניינים. רדופה, עולה את שלוש הקומות בריצה, וברגע שנכנסת לחדר טורקת את הדלת, והזכוכית רועדת שוב את רעידתה המוכרת לי. שתשבר הלוואי. כל יום אותה רוטינה. העולם צוחק עלי וזו אני שלא בסדר. הנה המיטה האדומה שלי, בחדר האדום הזה, מלא הבובות והספרים, מקלט בכיי , מצויר, זהו נגמר, אני בבית. נשכבת על השטיח ושוב תוגתי מנצחת אותי, ואני בוכה.

 

בכיינית.

 

 

 

 

 

 

 

 

חלום:

הנה אסם ריק מתבואה ומסוסים.

במרכז, ניצב סולם המשקיף לחלון, מבעד למסגרתו נראים שמים תכולים בהירים.

היא עולה על הסולם, ולפתע דוחפת אותה דמות מרושעת וכהה.

ליפול…

בן  רגע נעלמת המכשפה.

עכשיו עומדת הקטנה, בצמותיה. חוף הים רחב ידיים, עצום בגודלו וביופיו. נשר ענק ממתין לה על שפת הים, פרוש כנפיים כרוחב שדה הראייה.

רצה… עוד שבריר שניה היא מתיישבת על גבו…

ועפה.

 

***

 

מרחב ארץ הגשמי מצוי בשנות ה-80 של המאה ה-20, ובלי כל קשר לשום דבר, נשמתי מקבלת גוף ומשימה למלא ואני נפלטת בעל כורחי ובדחיסות אל אוויר העולם. פירור קטן. נקודה מזערית על אדמת הכדור הזה. טעות מטופשת. תאונה של שני צעירים שזה עתה נישאו, כזו שעלתה להם בכורח גידולי, ההכרח שבחינוכי, או כל צירוף אינטליגנטי אחר שיסביר את עומק הבשורה שנפלה על שני אלה. ולבסוף… טוב נשאיר משהו לסוף.

כמו כולם את שנותיי הראשונות במסע החיים העברתי באכילה ובשינה. מספרים שהייתי תינוקת נהדרת, תנו לה אוכל והיא שותקת, מאלה… נוחה כזו… ככה אהבו לספר.

 

בת שלוש הייתי כשהעולם נגלה לי ולמדתי לראות את עצמי מבעד למראה. זיכרונותיי צלולים, גם את סובבי זיהיתי מבעד לאותה מראה. כבר ידעתי אז לדבר בשצף קצף, מבורבר אמנם אך מלא רצון עז לתקשורת. אני זוכרת שאהבו אותי מאוד. אני זוכרת. חום ודאגה, אהבה וליטוף. אני זוכרת את חומו של אבי. זוכרת ריח, מגע. זוכרת חלומות גדולים, רחבים, ענקיים. זוכרת שידעתי כבר אז כמה אני קטנה.

די מהר הוריי התקדמו בחיים וזכו לקנות בית חדש, בשכונה מתקדמת, לצד כל אותן משפחות צעירות ביניהן גדלתי. בבית החדש היה לי חדר מלא בובות חדשות בצבעים אדומים וורודים, תמונות של ליצנים ודמויות מצוירות. עד לשלב הזה, חייתי באמת במין עולם מצויר, שהחשוב בו מכל הוא לשמוח, ולאכול, כמובן. פתאום כיתה א. טיפ טיפה מאוחר יותר, החיים הפכו מכונה מקרטעת, מאבק מאובק.

 

עד כיתה ח' למדתי בבית ספר עממי רגיל, בכל שנתיים החליפו לנו מחנכת והתיק האישי שלי עבר בקלות בלתי נסבלת ממחנכת אחת לבאה אחריה. כולן ידעו על המקרה. אף אחד לא מדבר איתי. כל הילדים צוחקים עלי.

זה תמיד התחיל כמו משומקום, ככה לפחות היה נדמה לי, ואז בן רגע משלחת של רוע גועשת ותככנית זרעה וחרחרה עימותים סביבי, בכל פינה. יסכים איתי כל ילד שעבר חרם, ולו ליום אחד בודד או להפסקה בודדת, תמיד נדחק לפינה, יושב לבד בכיתה, יושב לבד בהפסקה, יושב לבד.

תחיה לבד ותמות לבד, למי בכלל אכפת… אבל קודם נחרבן עליך קצת… בשביל הכיף. זה הקטע המחורבן של הטבע האנושי.

התאהבתי בבדידות ובזתי להמון העלוב שנגרר משולהב אחרי הרוע, אבל זו לא רק הבדידות, זו התחושה שנגעו בכל כולך, גוף ונשמה, פצעו אותך, דחו אותך, דרכו עליך, וזה איתך בזיכרון, צרוב, כל הדרך הלאה.

לא הצלחתי,  אז, להתעלות על עצמי ולהפסיק לקפוץ אל אותה מדורה שממנה כבר צולקתי. למעשה נכוויתי שוב ושוב, וחזרתי למקום שבו נשרפתי, אולי מרוב תמימות טהורה עד כדי טיפשות. עד שהכוויה הפכה לצלקת חסרת תחושה.

כך שבאותו מקום, לימים, יכלו להמשיך לפגוע בי שוב ושוב. ושנים לא הצלחתי להבין למה, למה זה קרה. במבט לאחור אפשר שאדם יבין את כל הטעויות שטעה, ואפילו יאשים את עצמו, ייקח על עצמו את הנתח שלו בבשר האחריות. זה ראוי, כי זה העבר שלך ובין אם ידעת או לא, בחרת בו. אך אחריות היתה בעצם פרצופה היפה של ההלקאה עצמית. שותפתה של הבדידות, חומת מגן בפני האנושות: "מי אתם שתפגעו בי, גופי הוא שלי, אפגע בו בעצמי."

מייאש לכתוב מילים כאלה אבל כך בדיוק זה היה. היא כאבה לי יותר מכל כאב מורגש אחר, אבל דרכה בלבד למדתי איך לא להיפגע מאחרים.

 

מירה ירקוני היתה המחנכת שלי למשך השנתיים האחרונות בבית הספר היסודי. אישה גבוהה עם עיניים גדולות ששקיות שינה חומות תמיד בצבצו תחתיהן. היה לה קול מעצבן ונימת תוכחה, והעובדה שהיתה גרושה עזרה לסביבה שלה לגבש דעה קדומה עליה. קדומה מאוד. תמיד היו סביבה דיבורים שגבר לא נגע בה כבר שנים, אף על פי שהיתה מטופחת מאוד, וקשורה קשר בלתי סביר לאודם הבורדו שלה.

היא היתה היחידה שפעלה למזער את הנזק, אבל כבר היה מאוחר מדי.

באחת הפעמים שישבתי לידה בחדר מורים, בזמן שיעור, היא ראתה שאני כותבת שיר. היא ביקשה לקרוא והתפעלה מאוד. שאלה אם כתבתי עוד. עד אז כתבתי בערך ארבעים שירים. רובם היו שרבוטי מילים של תסכול. היא קראה את כולם ביום שהבאתי לה אותם, וכשנפגשנו למחרת היא הסירה לראשונה את משקפי הקריאה הכבדות מפניה, ואמרה: "את צריכה לעשות עם זה משהו! אני אעזור לך."

עם כל הכבוד לה, לא בטחתי בה, כמו שלא בטחתי באף אחד. הודיתי לה ואמרתי לה שאני לא מוכנה לפרסם את השירים שלי.

הייתי ילדת חרם.

מאלה שלא הוחלפה איתם מילה אחת עם שמץ של מטרה חיובית. החרם נמשך שנים על גבי שנים, לא חדל, התהפך וגאה עם הזמן שחלף. דבר לא השתנה לטובה עם השנים, בסיפור הזה הזמן עשה רק רע, העמיק את הצלקת, הטביע באנשים שהיו סביבי את הנטייה לרמוס אותי. ואני הייתי שם, חשופה, עלובה כנמלה שגורלה להימעך תחת ההמון.

לפרסם את השירים שלי? היא צוחקת עלי או מה?

 

שיר:

אני בת שלוש

אני כבר גדולה

בת שלוש,

הכול יכולה.

 

לילה. מחייכת בעיניים עצומות וקטנות.

"לילה טוב." קולו של אבא נעלם מאחורי דלת נסגרת. דממה, חושך מוחלט. משחקת למטה, זה נעים, מחדירה אצבע קטנה אל תוך ה…

נבהלת!

יש חור בגוף!

 

בקרוב…

X