חלומות לא נועדו למות | לרכישה באינדיבוק
חלומות לא נועדו למות

חלומות לא נועדו למות

שנת הוצאה: 04/2015
מס' עמודים: 124
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50

אתה מצליח להגשים את כל הציפיות מעצמך: אתה לומד, עובד, יש לך חברה יפה ואתם חושבים לעבור לגור ביחד
ועדיין משהו מציק לך
הצבא או הלימודים, פעם זאת העבודה ופעם השגרה;
תמיד משהו עומד שם
ואינו מרפה
הגיע הזמן לחיות

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חלומות לא נועדו למות”

לארי בירד מחכה בתור

 

כשהתעוררתי, ישר ידעתי שאני חולה;
כל הלילה הקאתי, בדקתי לעצמי חום – 37.8, אני בוער. אלוהים, למה בתשעה בחודש?! רגע, אין לי בכלל זכות לפנות אליו ברגעי משבר – אם אני טוען, בכל מקום, שהוא לא קיים.

  • "היי עידו, זה גיא".
  • "תן לי לנחש, אתה חולה ולא תגיע", ענה לי הבוס בחביבות יתרה.
  • "אתה צודק, אני אלך לרופאה לבדוק מה יש לי".
  • "כמו תמיד, לייבה, ארבעה ימים בבית", אמר וצחק צחוק גדול. הרגשתי שאינו מאמין לי. "תהיה בריא", הוסיף.
  • "ביי, תודה", אמרתי והוספתי שיעול של אמינות – למרות שלא הייתי צריך, נשמעתי חולה.

אצלנו, אם לא תביא אישור מחלה מהיום בו הודעת שאתה חולה – לא תקבל דמי מחלה.
אני אוהב את העבודה שלי כל כך, שאני מוכן ללכת ולתת אותה למישהו אחר.

  • "תור לדוקטור מרינה, בבקשה".
  • "אין", ענתה הפקידה המשועממת במוקד.
  • "יש רופא אחר?"
  • "הכול מלא היום, יש מחר".
  • "מחר אמות, מה זה עוזר לי?!"

נראה שהמוקדנית לא הבינה את הבדיחה, היא ניתקה לי בפנים.

הבנתי שאין לי ברירה – ואהיה חייב לעשות מה שגבר חייב לעשות – ללכת למרפאה ולהידחף בין התורים.
הדלקתי את הרדיו שבדיוק ניגן את השיר שלנו. אבל כבר נפרדנו – ואת בכלל מסיפור אחר.
עצרתי בצד להקיא.

הגעתי למרפאה תשוש.
על כיסאות ההמתנה ישבו נערה עם אוזניות גדולות, איש זקן עם כובע, שמן אחד שדיבר רוסית, אימא צעירה עם ילד בעגלה ולארי בירד.
לארי בירד?! וואו, הייתי צריך לקחת אקמול לפני שיצאתי.

  • "מי אחרון?" שאלתי.

השמן צעק משהו ברוסית, אבל זה היה לתוך הטלפון. לארי בירד הרים את היד – "אני" והתחיל לספר איך מג'יק ניסה לשכנע אותו לשחק אחד על אחד, הוא נקע את הקרסול וחייב גימלים – בגלל שמחר הוא מתחיל קורס בשבטה. ג'ובניק מסריח.

החלטתי להתעלם מלארי, האימא עם הילד בעגלה אמרה שהיא האחרונה.

  • "אז את אחרי", אמרתי. היא לא צחקה.

הסתכלתי על הנערה עם האוזניות. מה יש לנוער היום עם אוזניות גדולות כל כך? ממתי זה טרנדי להיראות כמו חייזר?
היא לא שמעה מה שאלתי ולא ענתה.

הזקן עם הכובע אמר שהוא הבא בתור, פרגנתי לו, בכיף. אני כזה טוב לב לפעמים.

  • "אולי תיתן לי להיכנס לפניך? אני ממש חולה ואני חייב אישור היום", מלמלתי, אבל הוא שיחק אותה לא שומע. בן זונה.

הרגשתי שהחום עולה לי ואין לי כוח לדבר.

  • "בבקשה", לחשתי, "בבקשה, תן לי להיכנס, אני חולה מאוד, ימי ספורים", התחננתי.
  • "אתם, הצעירים, קצת חולים וישר באים לפה. אתה בטח גם רוצה לרדת לברלין כי יקר וקשה לך בארץ", השיב הזקן.
  • "אני חולה, אני לא אוכל להגיע הביתה. אני צריך לנהוג", דמעות חונקות את גרוני.
    אני מרגיש שאני הולך להתעלף
  • "לא!" צעק.

'בן זונה!' צעקתי בלב, 'כולכם פה בני זונות!' התקדמתי לכיוון הנערה עם האוזניות

  • "אוכל להיכנס אחריך?"

היא לא הורידה את האוזניות. ניסיתי להרים את הקול, אבל התעייפתי. התיישבתי על כסא ההמתנה, מיואש. האימא של הילד בעגלה נכנסה ולארי בירד פנה אלי.

  • "רוצה להיכנס?"
  • "אתה לא אמתי, אתה הזיה, מהחום".
  • "אני לא הזיה, אני לארי בירד!" הוא התעצבן.
  • "תוכיח", הסתכלתי עליו במבט בוחן.
  • "זכיתי בארבע אליפויות NBA".
  • "ויקיפדיה", עניתי בזלזול.

הוא השתתק. בתוך תוכי האמנתי שזה הוא ושאלתי אותו שאלה ברמה בינונית:

  • "מה אמרת על מייקל ג'ורדן?"
  • "שהוא אלוהים שמחופש לשחקן כדורסל".
  • "יפה! אתה לארי בירד!" התלהבתי.
  • "אני לארי בירד", הנהן הענק הלבן.
  • "אבל אתה מדבר עברית", הקשיתי, עדיין לא לגמרי מבין.
  • "למדתי באולפן".

הוא סיפר לי שכבר אין פה קריירה ואין עבודה בארץ, למרות שהוא ציוני. הוא היה שחקן כדורסל גדול ובישראל לא רוצים לשמוע ממנו בכלל. בושה איך שמתייחסים לכדורסלנים בארץ אוכלת יושביה. הנהנתי בהסכמה.

  • "תקשיב", אמר, ואני כבר לא יכולתי לדבר, "נעשה פיק אנד רול, אני אחסום את הזקן ואתה תבוא מסביב ותיכנס".
  • "אני די חולה לתרגיל כזה מסובך, אבל סבבה", עניתי ובקושי שמעתי את עצמי.

הדלת נפתחה, רגע האמת הגיע. לארי קם וחסם את הזקן!
"ולארי בירד חוסם> הנה לייבה עם הכדור> לייבה לשלוש> בפנים!! רגע, מה קורה שם…?!"

התעלפתי.

התעוררתי בבית החולים, לארי בירד לא היה לידי. אימא אמרה שהתעלפתי, שעכשיו אני בסדר, הצביעה על איש גבוה ובלונדיני ואמרה שהוא הציל אותי.
האיש התקרב.

  • "לארי?"
  • "ולדימיר", אמר, "התעלפת ואני מצאתי אותך שוכב על הרצפה, ליד המכונית".

גיא לייבה, יליד 1989, מחולון.
בין לימודים ועבודה לחיים בקצב סואן, במסירות הטיפוסית לו ובעקשנות אין קץ, החליט גיא לכבוש עוד פסגה ולהוציא את מקבץ הסיפורים שלו לאור.
סיפוריו של גיא זכו לפופולריות רבה ברשתות החברתיות ובעזרת גיוס המונים זכה גיא לחבוק את "חלומות לא מתים", ספר הביכורים שלו.

X