חלומותיהם החדשים | לרכישה באינדיבוק
חלומותיהם החדשים

חלומותיהם החדשים

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 480
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 70.2
- 39

כשגדעון שֹורק פרש מהמוסד אחרי שנים ארוכות של פעילות חשאית רבת־עלילות הוא לא תיאר לו שדווקא אז ייקלע לתסבוכת שתעורר הדים בארץ ובחו"ל. כל מבוקשו היה להגשים משאלה ישנה – לכתוב רומן על ימי החרדה של אל־עלמיין, כשאיום הפלישה הנאצית ריחף מעל היישוב היהודי בארץ ישראל. לצורך הכתיבה נעזר גדעון באלמה וֶבֶּר, סופרת חכמת לב ושנונה שהרומן הראשון שלה היה מיד עם הופעתו לרב־מכר. החיזור ההדדי המתפתח ביניהם, הנע בין חשיפת נסתרות העבר לגילוי רזי הכתיבה, מביא אותם אל מחוזות מפתיעים שלא חלמו עליהם, מעמת אותם מחדש עם פרקי חיים שהדחיקו ומשנה את תמונת עולמם.

רומן חדש של חיים באר, מחבר נוצות, עת הזמיר, חבלים, לפני המקום ואל מקום שהרוח הולך.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חלומותיהם החדשים”

בקרוב…

חיים באר (רכלבסקי; נולד ב־1945) הוא סופר ישראלי, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון.

 

חיים באר (ראשי תיבות של בן אברהם רכלבסקי, ולחלופין ראשי תיבות של שמות הוריו ושם משפחתו מלידה: ברכה אברהם רכלבסקי)‏[1] נולד בכ"ו בשבט תש"ה (9 בפברואר 1945) בשכונת כרם אברהם בירושלים, להורים שומרי מצוות. אביו, אברהם, נולד באוברוץ', פלך ווהלין (כיום באוקראינה) ועלה לארץ ישראל בשנות ה-30. אמו, ברכה לבית וולס, הייתה בת למשפחה מהיישוב הישן, מצאצאי רבי ישראל משקלוב, מחבר הספר פאת השולחןומחלוצי עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל בתחילת המאה התשע-עשרה. באר התחנך בחינוך מזרם "המזרחי" ולמד בבית הספר התיכון "מעלה" ובבית הספר התיכון של סמינר "מזרחי" בירושלים. בשנים 1963–1966 שירת בצה"ל ברבנות הצבאית, במערכת כתב העת מחניים. במקביל עבד בלילות כמגיה בעיתון דבר.

 

בשנת 1966 החל לעבוד כמגיה בהוצאת עם עובד. בשנת 1970 ראה אור ספר ביכוריו שעשועים יום יום (שירים, בהוצאת עם עובד). כעבור שלוש שנים התמנה לעורך בכיר בהוצאת עם עובד, תפקיד שאותו מילא עד שנת 1999. במסגרת זאת ערך עשרות ספרי שירה, ספרי ילדים ונוער וכן עמד בראש פרויקטים מו"ליים ייחודיים (בין השאר, מאה שנות תרבות: היצירה העברית בארץ ישראל, 2000-1900, עם אורה אחימאיר, בהוצאת עם עובד וידיעות אחרונות, 2000).

 

לצד הפעילות המו"לית הענפה היה באר עתונאי פעיל. משנת 1963 ואילך פרסם באופן שוטף כשבע-מאות רשימות ומאמרים בנושאי ספרות, תרבות, חברה והיסטוריה של ארץ ישראל. בשנים 1981–1992 שימש חבר מערכת העיתון "דבר" ופרסם מדור קבוע בדבר השבוע, "מזיכרונותיה של תולעת ספרים", שהיה לשם דבר, הן בחקר הספרות והתרבות והן בענייני חברה, דת ומדינה. מקצת רשימות אלה כונס בספריו גם אהבתם גם שנאתם: ביאליק, ברנר, עגנון, מערכות יחסים (עם עובד, 1987) ומזיכרונותיה של תולעת ספרים (עם עובד, 2011).

 

רומן שפרסם בשנת 1979, נוצות, ביסס את מעמדו כסופר, תורגם לשפות אחדות ואף הומחז בידי שמואל הספרי והוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 1987. בהמשך פרסם באר רומנים נוספים, שזכו אף הם הן להערכת הביקורת והן לאהדת הקהל, ורובם תורגם לשפות אחדות: עת הזמיר (עם עובד, 1987), חבלים (עם עובד, 1998), לפני המקום (עם עובד, 2007) ואל מקום שהרוח הולך (עם עובד, 2010).

 

במקביל לכתיבתו הענפה מלמד באר במגוון מסגרות. בשנים 1980–2002 הדריך סיורים ספרותיים בירושלים, בין השאר במסגרת החברה להגנת הטבע, בית הסופר בירושלים, יד יצחק בן צבי, בית שמואל ובקורס מורי דרך שלמשרד התיירות; בתוך כך גם הנחה באותן שנים סדנאות לכתיבה יוצרת בבית הסופר בירושלים ובתל אביב, באוניברסיטה הפתוחה ובבית אריאלה, וליווה מאות כותבים צעירים.

 

בסוף שנות ה-80 שימש ככתב לענייני חרדים. בשנת 1990 הוצתה דלת ביתו על ידי סיקריקים על רקע בחירתו להדליק משואה ביום העצמאות. בעקבות רצח רבין הוריד את הכיפה‏[2].

 

בשנת 2000 מונה לפרופסור חבר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הוא מלמד במחלקה לספרות עברית (בשנת הלימודים תשס"ב זכה בתעודת הצטיינות על תרומה לקידום ההוראה באוניברסיטה) ומשנת 2011 הופקד בראש הקתדרה ללימודי יידיש על שם אנה והארי זינגר באוניברסיטה.‏[3] קודם לכן שימש באר גם כמרצה באקדמיה לאמנות בצלאל (בשנת 1988), כמרצה בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה (1988-1987), כמרצה אורח בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים (1999) ובחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב (2000), כפרופ' אורח לספרות עברית ב-JTS, ניו יורק (2004) ובמוסדות אקדמיים נוספים. הוא השתתף ועודו משתתף בכנסים בינלאומיים נחשבים.

 

חיים באר מתגורר כיום ברמת גן. הוא מרבה להביע דעתו בשאלות חברה ומדינה. לא אחת ביקר את הציונות הדתית וטען שהיא החמיצה את שליחותה ההיסטורית.

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

 

X