חלום אחד רחוק מדי | לרכישה באינדיבוק
חלום אחד רחוק מדי

חלום אחד רחוק מדי

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 240
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 22
- 35
- 22

מה עושים כשהחלטה חשובה עומדת לקרוע חיי נישואים רבי שנים? לרות כגן יש לכאורה הכול: בן זוג העובד כרופא מצליח, קריירה מעניינת, שני ילדים ובית יפה. אבל אחרי כמה שנים בדאלאס היא נתקפת געגוע למקום החם והמוכר, ומחפשת סיבה מספקת להישאר לגור בארצות הברית ולהאמין ב"חלום האמריקאי".

רות מרגישה לכודה בעימות שבין נאמנות לבין הגשמה עצמית, בין משפחה וקריירה, ובין סביבתה למורשת שלה, ומנסה למצוא תשובות בתולדות חייה וחיי בעלה, ואצל כל מי שמוכן להקשיב לה.

משפחת כגן היא משפחה ישראלית שהגשימה את "החלום האמריקאי", ובד בבד מגלה את הריקנות המסתתרת בתוך חיי התפקוד וההצלחה. אפרת ישראלי מציגה בפירוט ריאליסטי מרשים זוגיות במשבר, על קו התפר בין ישראל לאמריקה, בין אהבה לזרות, ובין מציאות לחלום, חלום אחד רחוק מדי 

"רומן ביכורים אמין וכובש שנמסר בקול בשל, מעמיק להתבונן בחיי זוג ומשפחה ומציג שאלות נוקבות באשר לזהות הישראלית."

                                                                                                                                   יהודית קציר

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר מרגש, קולח, מעניין, כתוב בשפה עשירה ומשאיר את הקורא כל הזמן במתח ובדריכות לגבי ההמשך. חווית קריאה במיטבה! נהניתי מאד.

  2. :

    ספר מעניין,מכניס את הקורא לחיבוטי הנפש של רות,גיבורת הספר
    הספר כתוב בצורה מעניינת ,הנושא מאד אקטואלי,מומלץ בחום!

הוסף חוות דעת

פרק ראשון

שוב אני מתעוררת באישון לילה. החום מתפשט בגלים מתוככי בית החזה שלי ואינו מתפוגג החוצה, מחזיק ולא מרפה. ושוב באה הדריכות המיידית, ללא מעבר הדרגתי בין שינה לערות, ואני נזרקת בחטף למודעות הצובטת את קצות עצבי.

הספרות הדיגיטליות הבוהקות מראות שתיים וחצי למשך זמן רב. אני מנסה להתרכז במה שקורה לי, להפסיק את המועקה האוחזת במלוא עוצמתה, אבל ממשיכה לנזול ללא שליטה כמו ארטיק נמס ביום חם. בשכבי מאובנת ובעיניים עצומות אני נלחמת בעצמי לא להסתכל בשעון, בעוד גלי החום שוככים באיטיות מרגיזה. כעבור זמן הפיג'מה ספוגה והעורף דביק, אך הרגיעה המיוחלת נראית קרובה יותר. צריך לנסות להירדם שוב; אני מותחת את השמיכה מעל הראש כדי לחסום את אור מנורת הלילה המגיע מכיוון האמבטיה, אולם המחנק מאלץ אותי למשוך אותה למטה. 

אני מתהפכת לכיוון דן ששוכב בגבו אלי, חוככת בדעתי האם להניח עליו יד ואז מחליטה להתגלגל  בחזרה לצד שלי במיטה. מוטלת באפילה אני מקשיבה לנחירותיו החלשות. סמיכות גופו עומדת בסתירה להרגשת הריחוק הפתאומי המציפה אותי; מיהו האדם הזה השוכב לידי, שנדמה לי פתאום זר ולא שייך לחדר הזה, למיטה הזאת? מה יש בינינו, למעט השינה המשותפת על אותו מזרון שכבר מזמן היה צריך להחליפו לחדש, לכזה שקפיציו חזקים ומתוחים – מסוגלים לשאת את כובד עולמו של כל אחד מאתנו. ולא רק הקפיצים זקוקים לחידוש אלא גם שכבות הספוג המונחות זו על גבי זו ועוטפות אותםמהודקות היטב ותפורות ביד אמונה, על מנת שהמזרון יהווה מצע ראוי לרצונותיו ושאיפותיו של כל אחד מאתנו, ויוכל לספוג לתוכו את כל מה שרודף אותנו כאן ועכשיו, וגם את מה שנדחק כבר מזמן לתוך חדרי הלב.

שיחתי עם דן מהערב הקודם מתגלגלת במחשבותי כמו תפוח אדמה לוהט בפה שמסרב להתקרר. אני מנסה לפענח אותה, להבין את מה שהוא מעבר להיותנו שרועים פרקדן זה לצד זו על אותה מיטה שְֹבֵעַת לילות, שמצעיה התרפטו במקצת וצבעיהם דהו. ואם פענוח מלא היא דרישה מוגזמת מדי, אני חושבת, אפשר להסתפק גם בקריאת כיוון או ברמז לבאות – אולם אלה מסתתרים מפניי בנחרצות, ארוזים בצבעי הסוואה.

 

קדמו לאותה שיחה שעות בין הערביים של סוף נובמבר, כשהחוץ התלבש בזהב עמום של תכשיט שנענד שנים רבות. הסתיו בדאלאס אמנם מרומז משהו לעומת השלכת הלוהבת של ניו־אינגלנד, או המורדות בצבעי הדבש והיין של הרי הקטסקילס, ועם זאת הוא בבחינת פסק זמן נעים – מעבר מהקיץ הטקסני הדחוס והלוהט לחורף הקר והמרענן. השכנה בבית ממול הציבה זה מכבר מחוץ לדלת הכניסה את זוג בובות הקש הכפריות שחיוכן שובה את העין, ולידן הדלעת השמנמונת, עדיין בלי חורי העיניים והאף שייחצבו בבשר הכתום בימים הקרובים. לפני הבובות עמדה מריצה קטנה ובתוכה קוביית חציר שאניציה כבר החלו להיפרם, מרמזים על לילות מתקרבים של כפור צובט.     

דן שב הביתה מהעבודה ובפיו שלום קולני, שואל כדרכו מי בבית ומכריז שהבטן נדבקה לו לגב. אחרי סיור קצר באזור חדרי הילדים הוא נכנס למטבח, הושיט לי מעטפה לבנה גדולה עם הכיתוב “דן כגן, אישי” מודפס בחזיתה בגדול, והודיע שאלה הם הטפסים שצריך למלא לחידוש הוויזות שלנו.

“המזכירה במחלקת משאבי אנוש אמרה שצריך להחזיר לה את המסמכים כמה שיותר מהר, כי הביורוקרטיה לוקחת לפחות ארבעה חודשים. היא גם אמרה שאחרי שנקבל את הויזות המעודכנות נוכל להגיש בקשה לגרין קארד.”

שמטתי את המעטפה על דלפק המטבח ודחסתי פנימה בכוח את הכעס הפתאומי, מזכירה לו שחיכיתי עם ארוחת הערב עד שיגיע, ושצריך לקרוא לילדים לשולחן. ניגשתי לחדרו של בן שהיה שרוע על מיטתו, צופה בטלוויזיה מרגע ששב הביתה מעוד יום לימודים בכיתה ז’. הוא הודיע לי שאינו רעב, מה שלא הפליא אותי לאור עטיפות החטיפים שראיתי לידו. גם נועה בת השש־עשרה לא הייתה זמינה לארוחה המשפחתית, שקועה בשנת אחר צהריים מאוחרת שהתארכה. 

נשארנו שנינו, דן ואני, ישובים זה מול זו ליד שולחן המטבח, מקפידים שהרגליים לא ייפגשו ושהעיניים ישוטטו ברפרוף אגבי. העוף בגריל שקניתי בצהריים נלעס בשתיקה, יחד עם האורז הלבן והשעועית הירוקה המבושלת ברוטב עגבניות שהכנתי בחיפזון. דן הקפיד לבהות בתצוגת סוגי הפירות בשמותיהם הלטיניים, על גבי הפוסטר התלוי על הקיר מעל לראשי, ואני הרגשתי את מלוא כובדה של המעטפה הלבנה המונחת על הדלפק מאחורי עם השם דן כגן מודפס עליה בגדול.

כשהצלחות כמעט התרוקנו לא יכולתי לסבול זאת יותר ופניתי לדן, מגייסת את האומץ הדרוש להביט לו בעיניים. “שים לב שאנחנו מנהלים את החיים שלנו לפי מסמכים. רק כשמגיע טופס שצריך למלא אנחנו מדברים על הדברים החשובים באמת.”

“והם?” הוא נהם בקוצר רוח.

“…אנחנו כאן כבר ארבע שנים, וזאת לא הייתה התוכנית המקורית. אתה זוכר?” 

“מה שאני זוכר הוא שכבר דיברנו על זה בשנה שעברה, ומאז התחלת לעבוד על הדוקטורט. הילדים בסדר, וגם העבודה שלי מתקדמת יפה, אז אולי תגידי לי מה בדיוק מטריד אותך?”

נשמתי עמוק ושפשפתי את כפות ידיי כנגד ירכיי, מקווה שדן לא יבחין, אולם הוא נעל את עיניו על כתפיי הנעות קלות, מחכה לתגובתי. העפתי מבט בזווית עיני לעבר הטלפון על הדלפק במטבח, מנסה להפנט אותו לצלצל, אלא שהוא נשאר בשתיקתו המתריסה – אותה שתיקה שהיה עלי להסתגל אליה מאז שחצינו את האוקיינוס.

לדן היו מעט שיחות בענייני עבודה כשלא תפסו אותו בטלפון הנייד, מי שחיפש את נועה ובן צלצל ישירות לטלפונים שלהם, ואני נשארתי עם סקרים וקידום מכירות שהגיעו לטלפון של הבית. המשפחה והחברים מישראל טלפנו לעתים רחוקות, שכן הפרש שמונה השעות בין שתי היבשות היה משמעותי – כשאנחנו קמנו בבוקר ויצאנו לעיסוקינו הם שבו הביתה מהעבודה, וכשאנחנו חזרנו הביתה אחר הצהריים הם כבר נמו את שנת הלילה. פער השעות הזה היה תזכורת יומית מוחשית לשינוי שעברנו. לא דילגנו רק בין מקומות אלא גם בין תחומי זמן, יום ולילה, עירות ושינה, מודעות וחוסר מודעות; אך הרי לא יכולתי לענות לשאלתו של דן מה לא בסדר בתשובה שהטלפון לא מצלצל מספיק.

לגמתי מהקולה דיאט שלי וניסיתי לפגוש את מבטו, והוא הפנה מיד את ראשו הצידה. שולחן האוכל מעץ האורן הבהיר נדמה לי לפתע כמו משטח חול, שעליו מתכננים גנרלים את מהלכי הקרבות. “…דן, אנחנו בנקודה של עכשיו או לעולם לא. אם לא נחזור בקרוב הקריירה שלך תמשיך להתפתח כאן ואנחנו נישאר. לתמיד. וזה בכלל לא מה שהתכוונו…”

“אנשים משנים את דעתם כל הזמן, למה גם אנחנו לא יכולים?” הוא נשען לאחור על כסאו. “כולם נלחמים כדי לקבל גרין קארד ואצלך זה בדיוק ההפך. קשה לי להבין למה את מושכת לכיוון של לא להישאר. תני לי לפחות סיבות.”

הוא הרי שמע את דעותיי טיפין טיפין מהיום הראשון שהגענו – דברים שהצטברו למסכת שלמה של נימוקים לכאן ולשם, למה כן ומדוע לא, מה דומה ומה שונה. לפתע נעלמו לי המילים ולא מצאתי כוח לעשות מאמץ ולהסביר לו מהתחלה. הזזתי את שיירי המזון בצלחת הלוך ושוב, מחפשת שם את הסיבות שביקש, את קצהו של החוט שאוכל למשוך בעזרתו לכיווני את האוחז בצד השני.   

“אני מרגישה מבודדת כאן בצורה שאתה אולי לא יכול להבין. חסרה לי המשפחה שלי. חסרים לי החברים שלנו. והזמן שעובר לא עושה את זה יותר קל… החיים כאן נוחים מאוד, זה נכון, אבל אני לא מרגישה בנוח וגם לא ממש מרוצה. הרעיון לבוא לכאן היה טוב בעיניי מהרבה סיבות, אבל ברקע תמיד היתה הידיעה שזה לא יהיה לעולמים,” שמעתי את קולי מטפס ללא שליטה. “ואל תשלה את עצמך – אם נישאר, זה יהיה ליותר מכמה שנים. הילדים יגדלו, ילכו לקולג’ ויקימו כאן משפחה, ואנחנו אף פעם לא נעזוב.”

הוא ישב שותק, נועץ שוב מבטים בפוסטר הארור ומורט את סנטרו, ואחר כך גרר אחורה את כיסאו אך נשאר לשבת. הוא לא מרגיש כמוני, הדגיש בקול לא גבוה אך תקיף למדי. הוא מעדיף לשנות את התוכניות המקוריות שלנו ולהישאר. בין כה וכה כל מי שהוא רוצה וצריך לידו נמצא כאן.

“רות, כשאת מדברת על זה הדברים נשמעים די מסובכים,” הוא ניסה להקהות את הקצוות המחודדים של דבריו הקודמים בבדל של חיוך. “…נצטרך לחשוב על פתרון ריאלי, ולא נראה לי שזה בדיוק הזמן. מה את אומרת?”

מה יכולתי לומר? המילים ‘פתרון ריאלי’ נשמעו לי קרות ומנוכרות, פועל יוצא של נטייתו של דן להגיע למסקנות באיזו דרך קיצור מסתורית, שרק לו היכולת למצוא את תחילתה וסופה. מצד שני, פתיחת חזית בינינו בשעה זו של הערב הייתה הדבר האחרון שרציתי. לא היה טעם להמשיך לדון בעניין כשהוא היה עייף מיום עבודה ואני הייתי צריכה זמן לחשוב, ולהסביר, ולנמק לפרטי פרטים – קודם כל לעצמי.

 דן קם מהשולחן ופתח את דלת המקרר, עומד ומביט ארוכות. אחר כך התכופף וחיטט בפנים ביסודיות. “יש משהו מתוק לקינוח?” פנה אלי בחיוך מתנצל, ואני קמתי להוציא עוגיות שוקולד צ’יפס שהחבאתי באחורי המזווה. 

 

הבוקר שלמחרת התחיל עבורי עם כאב ראש שהלך והחמיר. כשחזרתי הביתה מהסעת הילדים לבית הספר לקחתי אדוויל אחד והתיישבתי על הכורסה בחדר המגורים, בוהה לעבר החצר האחורית. על אף שמזג האוויר הקריר והמעורפל לא פיתה לצאת שוב קמתי בחופזה ויצאתי להתהלך בחוץ, לנסות לאוורר את המחשבות. הנהגת במכונית שמולי נפנפה לי לשלום בחיוך רחב, ועד שהבנתי שזו סמנתה השכנה המסיעה את ילדיה לבית הספר כבר היה מאוחר מדי לענות.

בסוף הרחוב שלנו עמדתי לשנייה, מהססת לאן לפנות. החלטתי ללכת צפונה לאורך השביל ברחוב מיהנדרינג, פוגשת בדרכי את ההולכים והרצים שחלפו על פניי. הם אמרו לי “היי” או “בוקר טוב”, ואני המהמתי בחזרה משהו שאפילו לי היה קשה להבין. הייתי שקועה בשידורים חוזרים של חילופי הדברים ביני לבין דן מהערב הקודם – חילופי דברים ולא שיחה של ממש, שבה דברי האחד אמורים לחלחל, לפחות בחלקם, אצל השומע, ולא להתגלגל לפתחו ולחזור לדובר כלעומת שבאו.

בעודי פוסעת בשביל נזכרתי ברדיו הקטן שלקחתי אתי. חיפשתי תחנה שתדחק החוצה את ההרהורים המציקים, ונתקלתי בקריינית נלהבת בתחנה הנוצרית אוונגליסטית שנהגתי לשמוע מדי פעם. היא הייתה באמצע הקדמת דברים לפני שידור הקלטת הרצאה שנערכה בפני קהל. הקריינית הדגישה בקול נרגש שערכי המשפחה חשובים יותר מתמיד בימים אלה של גירושין בעלייה, ולכן נושא ההרצאה רלבנטי ומחויב המציאות. אחר כך היא תיארה את המרצה בהקלטה כנואמת מבוקשת בוועידות נשים, עם המון חוכמת חיים לחלוק עם הנוכחים, ואני הרגשתי התנגדות כלפי הנואמת המהוללת עוד לפני שהתחילה לדבר.

המרצה התגלתה כאישה חביבה ונעימת קול, והיא התעמקה בדבריה בחובתה של האישה לקבל את מרות בעלה, ובהסברים כיצד היא אמורה לעשות זאת בכבוד ובהבנה ברוח כתבי הקודש הנוצריים. 

 “…זהו הסדר קדוש שנועד ליצור יחסים טובים ובריאים במשפחה,” היא הדגישה בהתלהבות, “ושיהיה ברור שזה לא ציות עיוור, אלא דפוס התנהגות שמשרת את האישה עצמה ואת המשפחה כולה.” 

לתמיכה בדבריה היא הציגה את התפיסה של הבעל כמנהיג אוהב לאשתו וילדיו. “קוד ההתנהגות הזה ראוי לחיקוי,” היא אמרה, “משום שקבלת מרות על־ידי הרעיה היא תגובה טבעית למנהיגות אוהבת של בעלה, באותה דרך שהמאמינים הנוצרים מכפיפים עצמם לאהבת ישו משיחנו. אנחנו מצייתים באהבה. אנחנו מצייתים באהבה…”

התרועות שקיבלה הנואמת מקהל הנשים המחישו את התרשמותן מטיעוניה, ואת הסכמתן הבלתי מסויגת לעצותיה. בהמשך דבריה היא לא התעלמה מהאפשרות של בעיות רציניות בחיי הנישואין – כאשר הבעל אינו מתפקד כמנהיג אוהב ומתעלל באשתו פיזית או נפשית – ואמרה שמצב כזה יהיה המבחן האמיתי של האישה המאמינה. עליה להמשיך ולהישאר תחת מרות בעלה, ולנסות להטות את לבו לכיוון יותר חיובי ובונה, כשהיא משמשת לו דוגמא בהתנהגותה הרגועה, טוב ליבה, ואצילותה הפנימית.

רעיונותיה נשמעו לי לרגע רומנטיים ומושכים את הלב, אלא שמיד הזכרתי לעצמי שאם זה מה שיש לנואמת המהוללת להציע, אותי היא לא שכנעה. מה קרה לה ואילו טרגדיות היא סבלה בימי חייה שהיא מסמיכה את עצמה לתת עצות שכאלה? ומהו בכלל ניסיון החיים שהתהדרה בו כל־כך – היא הרי לא פירטה דבר, רק סמכה על כך שהלהט של דבריה יספיק כדי לשכנע ולהעביר את המסר שתוכנו קיצוני ומרגיז.  

סגרתי את הרדיו באמצע התוכנית והגברתי את קצב ההליכה, מנסה להתרכז במה שהקיף אותי באותו רגע ולנפנף החוצה מחשבות טורדניות. גדרות הבתים הגבוהות לאורך השביל חלפו על פניי במהירות ובמונוטוניות – משטחי עץ צבועים בגוונים של חום בשלבים שונים של בלייה. מה הסתירו הגדרות האלה? על מה חיפו קורות העץ שמי שהתקין אותן הקפיד להציבן ללא רווחים, כדי שגם חצר הבית תהיה רשות היחיד; שאי־אפשר יהיה להציץ פנימה, או לחשוף בדל ממה שמתרחש בחדרי חדרים טוב או רע, רגעי מבוכה קיומית או שניות אושר המתפרצות בלי הודעה מוקדמת. 

הערפל והלחות נמוגו לאיטם כשהשמש הציצה מדי פעם מבין העננים, אך מצב הרוח שלי עדיין נשאר אפור וטחוב, והדרך חזרה הביתה נראתה פתאום ארוכה וזרה.

 

מוזיקה לטינית רועשת קיבלה את פניי כשפתחתי את דלת הבית. מריה, העוזרת שלנו, הופתעה לראותני נכנסת שכן ציפתה שאגיע רק לאחר שתסיים את עבודתה. היא הנמיכה מיד את המוסיקה ושלחה אלי חיוך מתנצל. מריה הייתה בערך בת גילי, בתחילת שנות הארבעים, אישה נמוכה ומוצקה עם חזה גדול ופנים עגולות שמנמנות. כשהייתה כבת שלושים הגיעה בעזרת ויזת עבודה זמנית ממקסיקו לארצות הברית, ביחד עם בעלה וארבעת ילדיהם – הבכורה הייתה ילדה בת תשע בשם פאולה. בחלוף הזמן הצליחה המשפחה בדרך כלשהי להישאר בארצות הברית ולקבל גרין קארד, ומריה הגיעה לנקות את ביתנו פעם בשבוע, תמיד מחייכת ומדברת באנגלית שבורה. לעתים הגיעה איתה גם בתה פאולה, אחרי שנשרה מהתיכון. 

סיפרתי לה שיש לי כאב ראש ואני צריכה לשכב, והיא סימנה לכיוון חדרי השינה. “גמרתי לנקות שם. גם החלפתי סדינים,” היא אמרה לי בחיוך משתתף בצער, ממוללת במבוכה את סמרטוט האבק בידיה.

 

הלכתי לחדר השינה, סוגרת את הדלת ומסיטה את הווילונות שמריה פתחה כדי לנקות את החלונות. כשנכנסתי לחדר האמבטיה הצמוד שיקפה לי המראה המבהיקה פנים עייפות ועיניים בלי טיפת ברק. אחרי היסוס קל לקחתי אדוויל נוסף, ובלי להתקלח השתרעתי מיוזעת ודביקה על המיטה המוצעת במצעים טריים, נועצת מבטי בתקרה. החדר הריח רענן ונקי, וקרן שמש עקשנית הצליחה לחדור דרך הווילונות הסגורים, ממשיכה לאורך התקרה והקיר לעבר הצד של דן במיטה – אלא שאני הרגשתי שהקירות סוגרים עלי, ואפלה סמיכה של מרתף טחוב ורקבובי עוטפת אותי מכל עבר. 

אפרת ישראלי נולדה בירושלים בשנת 1962, כיום מתגוררת בתל אביב עם בעלה ושלושת ילדיהם. היא בעלת תואר ראשון במשפטים (אוני' ת"א) ותואר שני בסוציולוגיה (ארה"ב). מתפרנסת מעבודתה כעורכת דין וכותבת פרוזה לא למגירה.

בשנת 2011 יצא לאור רומן הביכורים שלה "חלום אחד רחוק מדי" בהוצאת "גוונים". הרומן עוסק בזוגיות במשבר על קו התפר שבין ישראל לארצות הברית, ונכתב בהשראת מגורים של חמש שנים באמריקה.

בנוסף פרסמה סיפורים קצרים: "סימנים" באתר יקום תרבות, "כביסה" ו "תקועים" באתר ספרים, סופרים ומה שביניהם.

 

הרומן השני פרי עטה "ארץ לא מובטחת" הוא בשלבי עריכה אחרונים וטרם יצא לאור. הוא נכתב בהשראת סיפור חייה של גולדה מאיר בצעירותה, בעת שהותה בארצות הברית במשימת גיוס כספים למען מועצת הפועלות בארץ ישראל. הספר משקף את הקשיים וההתלבטויות של אשה צעירה בתחילת שנות השלושים שלה, המנסה לשלב בין שאיפותיה לבין דרישות משפחתה, ובין צרכיה הפרטיים לעומת צו השעה הדוחק אותו נשלחה למלא.   

X