חירות של רגע | לרכישה באינדיבוק
חירות של רגע

חירות של רגע

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 712
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 84

"וברגע זה ממש אני נוטלת לידי את יומנה המבורך של וירג'יניה וולף שקניתי בד בבד עם צרור הרומנים שלה בשבת עם טד. והיא מנסה להסיר מעליה את הדיכאון שנגרם לה כתוצאה מדחיית ה'הרפר'ס' (לא פחות! – ואני מתקשה להאמין שהגדולים באמת נדחים אף הם!) על ידי ניקוי המטבח. ומבשלת דג בקלה ונקניקיות. תבורך וירג'יניה וולף. אני חשה שחבל כלשהו קושר בין חיי לבינה. אני כל כך אוהבת אותה." סילביה פלאת.
בין השנים 1941-1918, במשך מרבית חייה הבוגרים, נהגה וירג'יניה וולף, מגדולי הסופרים במאה העשרים, לכתוב בקביעות ביומנה. הכתיבה ביומן התנהלה במקביל לכתיבת הפרוזה והפכה לחלק בלתי נפרד מחייה ומגוף יצירתה. בדייקנות מבט ובשנינות הבעה וולף כותבת אפיזודות גדולות כקטנות, מתייחסת בגילוי לב שאינו חף מאירוניה לאנגליה בזמני מלחמה ושלום, לספרים שהיא כותבת וקוראת ולאנשים שעמם חלקה את ימיה. אולי יותר מכול זהו ביטוי לעולמה הפנימי, ואף לדיכאונות שפקדו אותה. דפים שלמים כתובים בסגנון זרם התודעה, אחרים נקראים כפרוזה מבריקה וקולחת. זהו דיוקן של סופרת ולא פחות מכך גם דיוקן של תקופה.
אנה בל ערכה את חמשת הכרכים של יומניה של וולף ויצרה מהם את חירות של רגע – כרך אחד ערוך באופן מוקפד, שהניו-יורק טיימס הכתיר כ"נס של עריכה". הספר נקרא כרומן מרתק של חיים גדושים ומופיע עתה לראשונה בעברית בתרגומה המופתי של אלינוער ברגר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חירות של רגע”

ארז שוייצר באתר הארץ.

יום חמישי, 9 בינואר, 1941

דף חלק. הכל מכוסה כפור. עדיין כפור. בוער בלבן. בכחול. הבוקיצות אדומות. לא התכוונתי לתאר פעם נוספת את הגבעות בשלג, אבל כך יצא. אפילו עכשיו איני יכולה להתאפק מלהביט בגבעת אשאם, אדומה, ארגמנית, גון יונה כחול-אפור, והצלב הבולט במלודרמטיות שכזאת על הרקע הזה. מהו הביטוי שתמיד אני זוכרת – או שוכחת. העף מבט אחרון בכל היופי.

אתמול נקברה גברת דדמן במהופך. תאונה. אשה כבדה כל כך, כמו שאמרה לואי, חוגגת בספונטניות על הקבר. והיום היא קברה את הדודה שבעלה ראה את החיזיון בסיפורד. ביתם הופצץ על ידי הפצצה ששמענו יום אחד בשבוע שעבר בשעת בוקר מוקדמת. ול' (לנארד, בעלה של וירג'יניה וולף) מרצה ומסדר את החדר. האם אלה הם הדברים המעניינים? שמעוררים את הזיכרון? שאומרים, חדלי, את כל כך בסדר? כן, החיים כל כך בסדר בגילי. כלומר, לא נותר עוד הרבה זמן, אני מניחה. ובעברה האחר של הגבעה לא יהיה שלג ורוד כחול אדום. אני מעתיקה את "אחוזת פויטנז". אני חוסכת. אסור לי לבזבז כלום. האם קשה עכשיו להדק את החגורה? השינוי הגדול איננו זה אלא השינוי שהתחולל בארץ. מיס גרדנר במקום אליזבת בבואן. כסף קטן. אבל מרחב, שתיקה ופנאי.

 

יום רביעי, 15 בינואר, 1941

קמצנות עשויה להיות סופו של הפנקס הזה. גם בושה עקב הכברת המלים שלי עצמי, שתוקפת אותי כשאני רואה את עשרים – האמנם? – הספרים מעורבבים יחד בחדרי. במי אני מתביישת? בי עצמי הקוראת אותם.

וג'ויס מת – ג'ויס הצעיר ממני בשבועיים בערך. אני זוכרת איך מיס ויבר, בכפפות צמר, הביאה את "יוליסס" מודפס במכונה אל שולחן התה שלנו בהוגארת האוז. רוג'ר שלח אותה, נדמה לי. האם נקדיש את חיינו להדפסתו? הדפים המגובנים נראו כל כך לא מתאימים לה: היא נראתה כמו בתולה זקנה, מכופתרת. וכל הדפים הסתחררו מרוב גסות. הנחתי אותו במגירת הארון מעשה התשבץ. יום אחד באה קתרין מנספילד, והוצאתי אותו החוצה. היא התחילה לקרוא ולעגה לו. ואז פתאום אמרה, אבל יש בזה משהו – סצנה שצריכה להיכנס, אני מניחה, לתולדות הספרות. הוא היה בסביבה, אבל מעולם לא נפגשתי איתו. קניתי את הספר הכרוך בנייר כחול, וקראתי אותו כאן קיץ אחד בפרצי פליאה, גילוי, אני חושבת, ואחר כך פעם נוספת שנקטעה על ידי משכי זמן ארוכים של שעמום עז. זה שייך לעולם הפרהיסטורי. ועכשיו כל האדונים מצחצחים דעות, והספרים, אני מניחה, תופסים את מקומם בתהלוכה הארוכה.

ביום שני היינו בלונדון. הלכתי אל גשר לונדון. השקפתי על הנהר המכוסה כולו דוק ערפילי. כמה אניצי עשן, אולי עשנם של בתים בוערים. ביום שישי פרצה שריפה נוספת. ואז ראיתי קיר כמו צוק, מאוכל כולו באחת מפינותיו. פינה ענקית מנופצת כליל. בנק. האנדרטה ניצבת על מכונה. ניסיתי לעלות על אוטובוס, אבל דוחק כזה, שירדתי. פקק שלם, כי רחובות התפוצצו. אז בתחתית אל כנסיית הטמפל, ושם שוטטתי בין ההריסות השוממות של הכיכרות הישנות שלי: פצועות, מפורקות. הלבנים האדומות הישנות הפכו לאבק לבן. עפר אפור וחלונות שבורים. קהל סקרנים. כל השלמות הזאת חרבה ונהרסה.

וולף נולדה בלונדון. אמה הייתה ג'וליה ג'קסון דקוורת' (Julia Jackson Duckworth), בת למשפחת דקוורת', שבבעלותה הוצאת ספרים מכובדת. אביה, לזלי סטיבן (Leslie Stephen), היה מבקר ספרותי והמייסד של "המילון של הביוגרפיה הלאומית" (Dictionary of National Biography). וולף חונכה בבית על ידי אביה וגדלה בבית המשפחה בקנזינגטון.

ב-1894 סבלה וולף מהתמוטטות עצבים בפעם הראשונה, בעקבות מות אמה. יש הסבורים שסבלה לאורך חייה מהפרעה דו-קוטבית. סטלה דקוורת', אחותה למחצה, לקחה את מקומה של האם אך מתה שנתיים לאחר מכן. אביה מת גם הוא מסרטן ב-1904. לאחר מות אביה עברה וולף לגור יחד עם שני אחיה בבית אחותה ונסה בבלומסברי. בשנת 1907 הצטרפה אל קבוצת בלומסברי אשר הייתה קיימת עד שנות השלושים והשפיעה רבות על האמנות והספרות בארופה. אחיה טובי מת בשנת 1906.

בשנת 1905 החלה לכתוב למוסף הספרותי של ה"טיימס" (Times Literary Supplement). משנה זו החלה מפרסמת מאמרים, שהצטברו לאורך חייה לכ-500. ב-1912נישאה לתאורטיקן הפוליטי ליאונרד וולף, וב-1915 פרסמה את ספרה הראשון, "המסע אל החוץ" (The Voyage Out). בשנת 1919 פורסם "לילה ויום" (Night and Day)רומן ריאליסטי המתרחש בלונדון, שמנגיד את חייהן של שתי חברות, קתרין ומרי. ב-1922 פרסמה את "חדרו של יעקב" (Jacob's Room) המבוסס על מותו של אחיה טובי.

עם פרסומם של "אל המגדלור" (1927) ו"הגלים" (1931) ביססה וולף את מעמדה כאחת מהסופרות המודרניות המובילות. בעבודות אלה פיתחה טכניקה החושפת את ההווי הנשי ומציאת חלופות לתפיסת המציאות הגברית השלטת באותה תקופה. בשנת 1925 פרסמה את "גברת דאלווי" (Mrs. Dalloway) המתאר את מחשבותיהם של קבוצת אנשים במהלך יום בחייהם.

וולף עסקה רבות בסוגיות פמיניסטיות ובמסגרת זאת פירסמה את "אורלנדו" (Orlando, 1928), רומן פנטסטי העוקב אחרי קריירה של גיבור ביסקסואל וטרנסג'נדר בחצר המלכות של המלכה אליזבת, מזהות גברית עד לזהות נשית. ספר פמיניסטי נוסף שכתבה היה "חדר משלך" (A Room of One's Own, 1929) בו עסקה במכשולים ובדיעות הקדומות המופנות כלפי נשים סופרות ובצורך של נשים בהון עצמי כדי שתוכלנה לעסוק באמנות. הפרק האחרון בספר דן באפשרות של חשיבה ביסקסואלית. בשנת 1938, עם עליית הפשיזם באירופה, כתבה את המסה "שלוש גיניאות" (Three Guineas) שדנה בקשר שבין הזכות לחינוך ולתעסוקה לנשים לבין קידום השלום, החירות והצדק.

בשנת 1941 התאבדה ורג'יניה וולף כאשר מילאה כיסיה באבנים והטביעה עצמה בנהר אוס (Ouse) ליד ביתה בסאסקס (Sussex). לפי אחת הדעות, התאבדה וולף לאחר שנודע לה על מחלת אלצהיימר שהתגלתה אצלה, והיא בחרה לשים קץ לחייה כל עוד היא שפויה ולפני שתהפוך מעמסה פיזית ורגשית על בעלה.

מקור – ויקיפדיה

X