חינוכו של משקיע | לרכישה באינדיבוק
חינוכו של משקיע

חינוכו של משקיע

שנת הוצאה: 08/2015
מס' עמודים: 240
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 37

בתחילת שנות התשעים סיים גיא שפיר את לימודיו באוניברסיטת הרווארד ונחטף לעבודה בידי בנק ההשקעות "ד"ה בלייר". הוא מונה לסגן נשיא בחברה ונראה כמי שקרוב להגשים את חלומו להיות גורדון גֶקוֹ חדש: ברוקר־על עשיר שידו בכול.
אלא שאז בא משבר, שבשיאו עזב שפיר את "ד"ה בלייר", ואחריו בא תהליך של חיפוש ובנייה מחדש, שבמהלכו הוא פגש את גורו ההעצמה העצמית טוני רובינס, הקים את "קרן אקוואמארין", התיידד עם מוניש פאבראי, הוציא יותר ממאתיים אלף דולר כדי לסעוד צהריים עם וורן באפט, עבר מניו יורק לציריך, ופיתח כלים ותובנות שסייעו לו לא רק להתעשר, אלא גם להיות אדם שלם יותר שחי חיים מלאים יותר.
בספרו חינוכו של משקיע מגולל גיא שפיר את סיפורו מעורר ההשראה ומביא את התובנות שלו לצמיחה חומרית ואישית. וורן באפט אמר פעם: "נסו ללמוד מהטעויות שלכם – והכי טוב אם תלמדו מטעויותיהם של אחרים!" חינוכו של משקיע הוא הזדמנות מעולה ללמוד מהטעויות, וגם מההצלחות, של אחֵר כזה.

"ספר ההשקעה המעניין ביותר של השנה" – פיל ד'מות, Forbes
"גיא שפיר כותב באלגנטיות ואינטליגנטיות על הצורך ללמוד ליצור ערך – ועל היכולת הנטועה בכל אדם שיש לו האמביציות המתאימות ללמוד ובעיקר לדעת "לעשות את זה נכון". איתן ורטהיימר, יו"ר "ישקר"

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חינוכו של משקיע”

בקרוב…

האם הרגשתם פעם תיעוב עצמי מוחלט. אני, בניגוד להמלט, לפחות לא הייתי אובדני, אבל הרגשתי אומלל כמעט כמוהו. נגעלתי עד עמקי נשמתי מבנקאי השקעות, ובמיוחד מאלה שעבדתי איתם. הרגשות שהיו בי כלפי בנק ההשקעות שבו עבדתי היו דומים. ואם לא די בכל אלה — נגעלתי מעצמי.

 

פחות משנתיים לפני כן הרגשתי שאני מוכן לכבוש את העולם. אז עוד הייתי סטודנט בבית הספר למינהל עסקים של הרווארד (HBS). ליתר ביטחון היה לי גם תואר מאוניברסיטת אוקספורד, שם הייתי מצטיין הכיתה בכלכלה. נדמה היה לי שהכול אפשרי — עד שזרקתי הכול במהלך אחד פזיז ומטופש.

 

ב־1993, חודשים ספורים לפני סיום לימודי בהרווארד, נתקלתי במודעת דרושים למשרת עוזר יו"ר תאגיד בנקאות ההשקעות "ד"ה בלייר" (D. H. Blair). קראתי קצת על בנקי השקעות, ובדמיוני כבר ראיתי את עצמי הופך לאחד מאותם בנקאי השקעות, שנראו לי כמו "אדוני היקום". מתפקע מביטחון נעורים נסעתי לניו יורק כדי להיפגש עם ג'יי מורטון דייוויס, יו"ר "ד"ה בלייר". מורטי החל את דרכו כילד יהודי עני מברוקלין. ב־1959 הוא סיים את לימודיו בבית הספר למינהל עסקים של הרווארד וברבות השנים היה לבעלים והיו"ר של "ד"ה בלייר", שהוקם ב־1904. אנשים סיפרו לי שהוא צבר הון של מאות מיליוני דולרים.

 

נפגשנו במשרדו הפינתי, מחופה העץ, בוול סטריט 44. המקום לא שופץ זה שנים, ונראה כמו משרד מסורתי של בנקאי השקעות מימי ג'ון פירפונט מורגן. למעשה, המשרדים הראשיים של "ג'יי־פי מורגן" שכנו ממש בצמוד לו.

 

מורטי היה איש מכירות בכל רמ"ח איבריו, והוא הצליח להלך עלי קסם כמו גאון אמיתי. הוא דיבר איתי על כמה מהעסקאות הגדולות שסגר בתחומים לוהטים כמו ביוטכנולוגיה, ואז הוסיף: "אתה תתחיל מיד לנהל עסקאות, אתה תעבוד ישירות מולי." הוא הבטיח לי ש"אין גבול" למה שאוכל להשיג שם איתו, ולאחר מכן נתן לי ספר מאת פרנק בֶּטגֶר בשם "איך הפכתי את עצמי מכישלון להצלחה במכירות". מצאה חן בעיני העובדה שמורטי הוא אאוטסיידר — הוא לא הלך בתלם. הוא בנה את עצמו בעשר אצבעותיו ונחל הצלחה מסחררת.

 

זמן קצר לאחר מכן קראתי ב"ניו יורק טיימס" כתבה שהגדירה את "ד"ה בלייר" כבית השקעות "ידוע לשמצה" ש"הברוקרים שלו אינם מאפשרים ללקוחות למכור כאשר הם מבקשים להיפטר ממניה". בכתבה צוין גם שגופי רגולציה בתחום ניירות הערך במדינת דלאוור "ניסו לבטל את רשיונה של 'בלייר'", ושגופים דומים בהוואי "טענו ש'בלייר' משתמשת בשיטות מכירה כוזבות ובדרכי רמייה". כששאלתי את מורטי על הכתבה, הוא אמר לי שאנשים מקנאים במי שמצליח ומנסים להפיל אותו. אני, בתמימותי, האמנתי לכל מה שאמר לי.

 

אחדים מחברַי בהרווארד זקפו גבה כאשר נודע להם שאני מתכוון לעבוד ב"ד"ה בלייר", אבל אני לא שעיתי לאזהרותיהם. הייתי שחצן וגם קצת מרדן, וחוץ מזה הייתי נחוש בדעתי שלא ללכת בדרך הרגילה ולא להצטרף לחברות ממוסדות כמו "גולדמן־סאקס" ו"ג'יי־פי מורגן". רציתי לפלס לעצמי מסלול משלי ולהיות יזמי יותר. הרגשתי שמורטי מציע לי הצעה שאני לא יכול לסרב לה, אף על פי שבהחלט הייתי צריך לסרב לה. וכך נרתמתי למשימה מתוך מחשבה שאני עשוי מזהב, וציפיתי שוול סטריט פשוט תראה לי איפה הכסף.

 

בספטמבר 1993, מלא תקוות גדולות, הצטרפתי ל"ד"ה בלייר" עם התואר המפוצץ "סגן נשיא". חלקתי משרד מחופה עץ ומעט אפלולי בקומה השנייה עם בנקאי חביב ומבוגר. הוא לא סגר עסקה כבר שנים, אבל היה חלק מהנוף, ותרם לחזותו המכובדת והנוצצת של בנק ההשקעות.

 

שישה חודשים בלבד אחרי שהתקבלתי לעבודה כבר הייתי אומלל. חטפתי עוד ועוד מהלומות קשות. נתחיל בכך שחשבתי שאהיה עוזרו היחיד של יושב הראש, ושתהיה לי הזדמנות להתבונן באָמן בפעולה, ללמוד ממנו ולעזור לו לנתח את אינספור ההזדמנויות שנקרו בדרכו. בפועל, כך התברר, כבר היו לדייוויס עוד שני עוזרים.

 

שלושתנו התהדרנו בתוארי מוסמך במינהל עסקים (MBA) טריים ונוצצים: לֶן למד בבית הספר למינהל עסקים של הרווארד; דרוּ היה בוגר ווֹרטוֹן. והאווירה — האווירה היתה של אדם לאדם זאב ולא של צוות. עד מהרה התברר לי שאיש אינו זקוק לי בחוד החנית של האנליסטים. למדתי בדרך הקשה את מה שנחשב לנורמה בוול סטריט: תמיד יש אנשים שפנויים לעשות את עבודתך, וכולם ניחנו בכישרון בלתי נדלה לעשות אותה. התחרות עזה, ומאחוריך עומדים תמיד עשרות אנשים שמוכנים לתפוס את מקומך בכל רגע.

 

הדרך היחידה שבה יכולתי להוסיף ערך לסביבה הזאת (ובעצם, הדבר היחיד שהחברה רצתה ממני) היתה להביא עוד ועוד עסקאות. אני חשבתי שאני מוכן לאתגר. הרי זה היה אחד הדברים שמשכו אותי יותר מכול לעבודה הזאת. אבל התחרות היתה אכזרית הן בתוך החברה והן מחוצה לה. ואני הייתי חדש. חדש ב"ד"ה בלייר", חדש בעולם הפיננסים ובנקי ההשקעות, וחדש בניו יורק.

 

אבל הייתי נחוש בדעתי לא לעזוב. עזיבה היתה בגדר הודאה בתבוסה. ואני הייתי מבועת מהרעיון שחברַי לכיתה יידעו שטעיתי. הייתי מבועת מהמחשבה שיאמרו עלי שאני תבוסתן, ושהמוניטין הזה ילך אחרי לכל מקום. הדבר שהניע אותי יותר מכל דבר אחר היה המחשבה איך רואים אותי אחרים, ולא איך אני רואה את עצמי. אילו המצב היה הפוך, לא נראה לי שהייתי נשאר במקום ההוא אפילו דקה; הייתי פשוט נוטש. אבל היה בי צורך נואש להיראות מצליח.

 

עכשיו היתה לי מטרה אחת ויחידה: לסגור עסקה. כך אוכל להכריז על ניצחוני ולעזוב בעיתוי המתאים לי. אז חייכתי וחייגתי וחרשתי את הרחובות במשך חודשים ארוכים, הולך בעקבות כל רמז לעסקה אפשרית. ועדיין חזרתי בידיים ריקות. למרות הניסיונות הנחושים ורוויי־הטסטוסטרון שלי להצליח בעבודה הראשונה שלי לאחר סיום ה־MBA, המשכתי לדשדש נואשות.

 

הבעיה שלי לא היתה נעוצה אך ורק בעובדה שאת העסקאות הטובות ביותר חטפו השחקנים הגדולים, דוגמת "גולדמן־סאקס" ו"מורגן־סטנלי". כלומר, זה באמת היה כך, אבל היו מסביב עוד הרבה הזדמנויות. הבעיה היתה שכדי להצליח להביא את העסקאות האלה ל"ד"ה בלייר", הייתי צריך לעולל לעובדות כל מיני דברים שלא עשיתי מעולם.

 

המומחיות של "ד"ה בלייר" היתה הון סיכון ובנקאות. זה היה אחד הדברים שמשכו אותי אל החברה: האפשרות להיות בחוד החנית, לממן חברות הזנק שהמציאו טכנולוגיות חדשות שישנו את העולם. אה, ומשך אותי גם הרצון לשחות בכסף. האם כבר ציינתי את זה? נוסף על שחצנותי וגאוותנותי, הייתי נגוע גם בלא מעט תאוות בצע, כמיטב המסורת בוול סטריט. הייתי משוכנע שאני נמצא על המסלול המהיר לנירוונה.

 

אבל המציאות העגומה היתה שחברות כאלה, שפיתחו טכנולוגיות או המצאות שבאמת עובדות ונמצאו על המסלול הבטוח להצלחה, היו תופעה נדירה — אפילו בקרב החברות שמומנו בידי בנקי השקעות גדולים יותר כמו "גולדמן־סאקס" ו"מורגן־סטנלי".

 

הרוב הגדול של החברות השתייכו לקטגוריה של "עשויות להצליח". היו המון צוותי ניהול שרצו בכל מאודם להגשים את חלומותיהם ואשר היו מוכנים לעשות ולהגיד פחות או יותר הכול כדי להשיג מימון. לפני שהבנתי מה קורה, טבעתי בתוך ים של עסקאות מחורבנות, ומכל עבר עטו עלי יזמים שקיוו לשאת חן בעיני.

 

ההיגיון הפשוט והאכזרי של ההסתברות הצפויה, שעליו למדתי לראשונה בתיכון ולאחר מכן ב"תורת ההחלטות" בהרווארד, אמר שכדי להמליץ על עסקה כלשהי עליה להיות בעלת סיכוי סביר להניב כסף. בהתחשב בריבוי העסקאות הכושלות, ומיעוט העסקאות שמצליחות להכפיל את השקעתם המקורית של בעלי ההון, עשיתי חישוב גס והגעתי למסקנה שכדי להשיג מימון, הסבירות להצלחה צריכה להיות 50 אחוז לפחות. אבל לא עבר זמן רב ואני הבנתי שאמות המידה של "ד"ה בלייר" נמוכות בהרבה.

 

במקרה אחד, בלתי נשכח, זומנתי לפגישה בין הבנק לבין חברה שביקשה לגייס כסף עבור מיזם בתחום המיזוג הקר. לאחר שבחנתי את הנושא, וקראתי קצת חומר רקע עליו, לא התאפקתי ופלטתי, "אבל אין שום היגיון מדעי בהצעה שלכם!"

 

מה שבאמת התכוונתי לומר היה: "אתם באמת מצפים שאעמוד מול אנשי המכירות שלנו ואומר להם בפנים רציניות שהזבל הזה אפשרי?"

 

במקרה אחר הנפיקה החברה שלנו חברה שביקשה לבנות תחנת חלל חדשה — בשיתוף עם "קוֹסמוֹדרוֹם בַּייקוֹנוּר" בקזחסטן — על בסיס חוזים עם חברות וגופים שהקימו בכירים לשעבר בקזחסטן. לחברה לא היו נכסים, פרט לכמה חוזים מפוקפקים שנכתבו בשפה זרה ואשר קשה היה להניח כי יכובדו על ידי בית משפט בקזחסטן, שלא לדבר על אלה שבניו יורק ובלונדון. כמו הקשקוש ההוא עם המיזוג הקר, הסבירות שהדבר הזה ימריא היתה נמוכה.

 

אבל זו היתה הדרך העסקית של "ד"ה בלייר": למצוא כל מיני הזדמנויות משונות וחריגות, ואז לשווק אותן לציבור משקיעים נאיבי, אופטימי וחסר ידע.

 

למען ההגינות יש לציין, כי אף שרבות מה"הזדמנויות" האלה אכן הסתיימו בכישלונות מהדהדים, מזמן לזמן הצליחה החברה לשים את ידה על להיטים גדולים. היא היתה, למשל, מי שהנפיקה לציבור את "אנזו ביוכם" (Enzo Biochem), אחת מחברות הביוטכנולוגיה הראשונות, בתקופה שאיש לא העלה על הדעת שאפשר להנפיק חברה ללא רווחים. מעת לעת "ד"ה בלייר" אף הנפיק חברות שהניבו רווחים אמיתיים ומתמידים, אך בין עסקה טובה אחת לבאה אחריה החברה היתה זקוקה לקצת מספוא כדי להזין את מכונת הכסף הגדולה.

 

בתחום העסקאות "ד"ה בלייר" הרוויח לא רק מעמלות על השקעות, אלא גם לקח נתח הגון של אופציות בחברות שמימן. ובתחום ההשקעות, לא פעם היה "ד"ה בלייר" עושה השוק היחיד במניות שהוא הנפיק לציבור. עם פערים של כ־20 אחוז בין מחירי קנייה למחירי מכירה, יכול התאגיד לגרוף רווחים שמנים רק מקנייה וממכירה של החברות שהונפקו לציבור. כמו מוסדות רבים בוול סטריט, גם "ד"ה בלייר" נהנה מיתרון לא קטן על לקוחותיו.

 

אבל כדי ליצור נפח מסחר במניות ולהרחיב את היקף ההתעניינות בהן, היה צורך בלא מעט כישורים תיאטרליים. חלק מהגדרת התפקיד של האנליסטים ובנקאי ההשקעות של "ד"ה בלייר" היה לעטוף הזדמנויות השקעה בסיכויי הצלחה מפוקפקים ולהפוך אותן למשהו שהציבור יקנה בהתלהבות. כדי להביא להצלחתה של אחת העסקאות הללו ולשמן את גלגלי השוק הפיננסי, היה צורך בלא מעט אנשים שיתגייסו לעניין וימלאו את תפקידם.

 

היה ברור שיוזמות כמו המיזוג הקר ו"קוסמודרום בייקונור" לא יניבו כסף בקרוב (אם בכלל), אבל היה בהן כוח רב. החברות שיזמו אותן הציגו רעיונות שהיה בכוחם להצית את דמיונם של ההמונים. ידענו שאם המיזוג הקר ותחנת החלל יעוררו בסופו של דבר את ההתלהבות של ציבור משקיעים מסוים, המניה של החברה שהונפקה זה עתה עשויה לזנק לגבהים חדשים, פי כמה וכמה ממחיר הנפקתה. מנקודת מבט של בנקאי השקעות, תנועת מחירים כזאת עשתה את העסקה להצלחה מסחררת, גם אם החברה עצמה נכשלה בסופו של דבר: כאשר המניה תעלה, הבנק יגזור קופון מהאופציות ויקצור רווחים מסחר במניות. אם החברה תפשוט רגל בסופו של דבר, המניות יהיו בחזקת הכלל, ונטל ההפסד לא ייפול על הכתפיים של "ד"ה בלייר" או של לקוחותיו.

 

כדי ליצור מצבים כאלה יש צורך בכישורי שיווק אגרסיביים. לכן החזיקו ב"ד"ה בלייר" מחלקת מכירה בקמעונות מלאה ברוקרים שאפתנים וחדורי מטרה שהתקשרו ללקוחות ממקום מושבם בחדר הלחץ שבקומה הארבע־עשרה. הם היו יחידה נפרדת, פיזית ומשפטית, מבנקאי השקעות כמוני, ובאופן רשמי הם היו עובדים של חברה אחרת: הם הועסקו בידי חברת "ד"ה בלייר אנד קומפני", ואילו אני הועסקתי בידי תאגיד בנקאות ההשקעות "ד"ה בלייר".

 

צוות הבנקאים המצומצם שלנו היה הפנים המכובדות של החברה, ואילו הברוקרים עבדו מאחורי הקלעים, ומכרו את העסקאות המפוקפקות הללו למשקיעים יחידים נטולי תחכום. הם הזכירו באופן מצמרר את הברוקרים בסרטו של מרטין סקורסזה, "הזאב מוול סטריט", שהתמונה המוצגת בו אמנם מוגזמת, אבל בהחלט לא מעוותת. הקומה הארבע־עשרה של "ד"ה בלייר" היתה ים סוער של טסטוסטרון; מישהו סיפר לי פעם שלפעמים היו עולות לשם נערות ליווי כדי לתגמל את אנשי המכירות המוצלחים של היום.

 

אני לא באתי במגע ישיר עם האנשים האלה, אך הם היו תלויים ביכולת של צוות בנקאי ההשקעות למצוא עבורם עסקאות שיוכלו לשווק. הבנקאים יכלו לחיות עם עצמם, משום שהיו ספונים בבועה הנאה ומחופת העץ של הקומה השנייה בעוד הפעילות המסעירה והחשובה באמת התרחשה שתים־עשרה קומות מעליהם. ועדיין, הברוקרים היו זקוקים לנו, הבנקאים.

 

רק אחרי קצת יותר משנה ב"ד"ה בלייר" נפקחו עיני והתחלתי לקלוט שזהו חלק גדול מהתפקיד שמצפים ממני לעשות. אני הייתי אמור לייפות את העסקאות הפחות מפוקפקות. הייתי אמור לטשטש או להעלים כליל את חסרונותיהן, ובה בעת להדגיש ולהבליט את יתרונותיהן, את הצדדים הסקסיים יותר שלהן.

 

לא הייתי שם בתפקיד האנליסט הזהיר והמיומן. לא היה להם צורך בשופט דקדקן שיעניק לכל רעיון תחקיר קפדני, יבחן לעומק את ההזדמנות הטמונה בו, ויבהיר בדיוק רב ככל האפשר את מהותו האמיתית. בדיעבד ברור לי כשמש כי מבחינת החברה, התארים שקיבלתי מאוקספורד ומהרווארד נועדו בעיקר לעטר את העסקאות והמסמכים שחתמתי עליהם במוניטין וביוקרה. הייתי מעין עלה תאנה מטעם האליטה האקדמית.

 

כשאני נזכר בפגישתנו עם אנשי חברת המיזוג הקר, אני מבין עד כמה הייתי תמים. האמת היא שכל יושבי החדר ציפו ממני למלא את תפקידי. היה בחדר פיל שאיש לא דיבר עליו, והפיל הזה היה דיאלוג סמוי שהתנהל בערך כך:

 

מנהלי חברת המיזוג הקר: ובכן, בכירי "ד"ה בלייר", כן, אנחנו מורחים אתכם. אין כמעט ספק שהדבר הזה לא יעבוד, אבל אנחנו עובדים עליו כבר שנים, והשקענו בו סכומי עתק מכיסינו האישיים. בכל מקרה, אף אחד לא יכול להוכיח במאה אחוז שהוא לא יעבוד. חוץ מזה, רק תחשבו על ההתרגשות שהדבר הזה יעורר בקרב המשקיעים והתקשורת. זו תהיה החברה היחידה בעולם שעוסקת בהפקת אנרגיה במיזוג קר ושנסחרת בבורסה!

 

בנקאי השקעות אחרים מ"ד"ה בלייר": כן, בהחלט לא סביר שזה יצליח, אבל אנחנו צריכים להמשיך להזרים עוד ועוד עסקאות כדי שאתם, מנהלי החברה, תוכלו להרוויח הון ממניות המייסדים, ואילו אנחנו, בנק ההשקעות, נוכל להרוויח הון מעמלות ומסחר במניה. ומי יודע, אולי זה אפילו יצליח, ואז גם הלקוחות שלנו עשויים להרוויח כסף.

 

במהלך כל הריטואל הציני הזה, אני בעיוורוני עוד העזתי לציין כי נראה שמבחינה פיזיקלית מדובר ברעיון מופרך, וש"יש כל כך הרבה אנשים שטענו כי הצליחו לבצע מיזוג קר, ואין בזה שום דבר חדש". אפילו צחקתי בקול. כמה חסר טקט מצדי.

 

בדיעבד הבנתי שבאותו הרגע הייתי לאיש השנוא ביותר בחדר. איך תוכל העסקה הזאת להצליח עם סתומים כמוני שלא מסוגלים לסתום את הפה הגדול שלהם? עם כנות שלוחת רסן שכזאת לא היה לי כל סיכוי להצליח בסביבה שבה עבדתי.

 

אבל לא רציתי להודות בתבוסה. ולכן הגברתי את מאמצי והתכוננתי לעבודה קשה מתמיד. חייכתי יותר וחייגתי יותר והמשכתי לכתת את רגלי ברחובות.

 

בסופו של דבר מצאתי עסקה עם סיכויים טובים מהרגיל. הפעם יכולתי לומר עם יד על הלב, שלמרות כל הסיכונים היא ראויה למימון. לחברה קראו "טלצ'יפס" (Telechips), וב־1994 היה לה מכשיר תקשורת שיכול לשמש הן כמחשב והן כטלפון. המנהלים הראשיים היו סי־אֵיי ("אָל") בֶּרנס, לשעבר איש "מעבדות בֶּל", ורנדי פּינאטוֹ, שהיה בעבר איש מכירות באחת מחברות הבת של "בל". הרעיון היה מוצלח וישים, אבל הקדים את זמנו. זה היה לפני שרשת האינטרנט נעשתה מסחרית, והטלפונים הסלולריים הוצגו לציבור רק זמן קצר לפני כן.

 

מצאתי גם בנקאי השקעות מנוסה בשם הווארד פיליפס, שהיה מוכן לעבוד איתי בבניית העסקה ובגיוס המימון. פיליפס עבד בחברת "אופנהיימר" קודם שבא לעבוד ב"ד"ה בלייר" כחצי־גמלאי. הוא עבד במשרדים יומיים־שלושה בשבוע, וטיפח חיבה מסוימת כלפי.

 

אבל לאחר שמצאתי צוות ניהול טוב ושיכנעתי את אנשי "טלצ'יפס" שפיליפס ואני נסלול להם את הדרך למימון, גיליתי עולם חדש של כאב ואי־נעימות. אני הבנתי שפיליפס ואני נהיה שותפים שווים, אבל עד מהרה גיליתי שהעמלה שלנו על העסקה לא תתחלק שווה בשווה. הוא לקח את חלק הארי. יותר מאשר בכיסי, זה פגע בגאוותי, ובכל זאת, כדי להשלים את העסקה לא היתה לי ברירה אלא לבלוע את הגלולה המרה ולהסכים לחלוקה הלא שווה הזאת.

 

הצעד הבא היה השגת אישור לעסקה. אני תיארתי לעצמי שנוכח הדרעק שראיתי במהלך עבודתי הקצרה בחברה, העסקה הזאת, שהיתה קצת יותר מתקבלת על הדעת, תאושר ללא שום בעיות. פיליפס ואני עברנו את ועדת ההשקעות וקיבלנו מכתב כוונות, שבו ננקבו השווי המוערך והסכום שנגייס עבור "טלצ'יפס", בכפוף לכמה בדיקות נאותות בסיסיות.

 

הייתי מלא התלהבות. גם אַל ורֶנדי היו נלהבים. יצאנו לחגוג. הם היו מאושרים, כי כעת היה ביכולתם להפסיק את המרדף המתיש אחר מימון ולהתמקד בבניית העסק שלהם. רנדי סיפר לי שהם היו במגעים עם עוד מקור מימון, אמין מאוד, אבל הם שמחים לעבוד איתי כי מצאתי חן בעיניהם.

 

אני, מצדי, כבר התחלתי לבזבז חלק מהבונוס (הקטן יותר) שלי, ובעיני רוחי כבר ניסחתי את הדיווח שאשלח ל־Class Notes, הניוזלטר של בוגרי הרווארד: "גיא שפּיר חותם עסקה ראשונה, פחות משנה וחצי אחרי שעזב את בית הספר למינהל עסקים של הרווארד," או משהו כזה.

 

הווארד פיליפס, שהיה שועל ותיק יותר בתחום, לא הקדים לבזבז את חלקו (הגדול יותר) בחגיגת הבונוסים הצפויה. הוא הבין כנראה שבדיקות הנאותות הבסיסיות הן משהו אחר לגמרי. יושב הראש שלנו, מורטי דייוויס, הטיל את המשימה על אחד מבנקאי ההשקעות הצעירים האחרים שלו, וזה בחן את העסקה מכל הכיוונים ונטפל לכל פרט קטן. אני פשוט לא האמנתי. אחרי הכול, למורטי לא היתה כל בעיה לאשר, ואפילו לעודד, עסקאות רבות אחרות, גרועות בהרבה מזו שלי.

 

בסופו של דבר, כשמנהלי "טלצ'יפס" כבר החלו לתהות לפשר העיכוב ואני לא ידעתי מה לענות, זומַנוּ כולנו לפגישה נוספת. אנשי "טלצ'יפס" כבר שיוועו למימון, שכן החברה הוציאה כספים שלא היו לה. בפגישה התברר שעכשיו, בגלל ההסתייגויות הקטנוניות (סליחה, בדיקת הנאותות המחמירה), סגירת העסקה עדיין אפשרית, אבל בתנאי שהיא תהיה בשווי נמוך בהרבה מכפי שהבטחנו במסמך המקורי של תנאי העסקה — ותמורת עמלות גדולות יותר שישולמו כעת לבנק ההשקעות.

 

רנדי התקשר אלי ואמר לי שהוא מזועזע מההתנהלות של הבנק ומכך שמשכתי אותם לשווא. אני יכולתי רק להתנצל ולומר בכל הכנות שלא ידעתי שכך יתנהלו הדברים. קיוויתי שהוא מאמין לי, אבל עד היום אינני בטוח בכך. ברמה האישית, אין לי ספק שאיבדתי את אמונו, שלא לדבר על כך שהפסדתי חבר.

 

כעבור יומיים קיבלה "טלצ'יפס" את מסמך תנאי העסקה — כפי שהיה ברור לכולם. ועדת ההשקעות משכה את קברניטי החברה עד שהיתה בטוחה שלא תהיה להם ברירה. אני רתחתי מזעם ונמלאתי גועל — גם מעצמי.

 

במבט לאחור אני מבין כעת שעמדתי על סיפה של תהום מוסרית. אילו התפתיתי להיכנע עוד לתרבות העבודה של החברה הזאת — בין שמרצוני ובין שלא מרצוני — הייתי נופל אל התהום הזאת ולא שב ממנה.

 

שנים ספורות אחרי שעזבתי מאסו הרגולטורים ב"ד"ה בלייר", והחברה היתה לצל של עצמה. חברת הברוקרים הקמעונאים "ד"ה בלייר אנד קומפני" נסגרה כליל ב־1998. בשנת 2000 דיווח "וול סטריט ג'ורנל" כי נגד יחידת הברוקרים הקמעונאים וחמישה־עשר מבכיריה ועובדיה הוגש כתב אישום בן 173 סעיפים בעוון הונאה במניות.

 

בין השאר הואשמה החברה הקמעונאית בהרצת מחירי מניות לצרכיה ובנקיטת שיטות מכירה לא חוקיות. ארבעה מנהלים בכירים בחברה — היו"ר קֶנטוֹן ווּד, סגניו אלן סטאלֶר וקלמן רֶנוֹב, ומנהל מחלקת הסחר ויטו קאפּוֹטוֹרטוֹ — הודו בהונאה במניות ובקשירת קשר להרצת מחירי מניות. העיתון "יו־אס־איי טודיי" דיווח כי "ד"ה בלייר אנד קומפני" ומנהליה הבכירים שילמו 21 מיליון דולר ל"שיפוי הלקוחות שנפגעו מההונאה".

 

בנק ההשקעות, שהיה חברה נפרדת, יצא ללא פגע, ונגד מורטי דייוויס, העומד בראשו, לא הוגש כתב אישום פלילי. אך זו היתה ודאי תקופה איומה בשבילו, במיוחד לאור העובדה שאלן סטאלר וקלמן רנוב הם חתניו. באמצעי התקשורת ספג מורטי קיתונות של ביקורת. ב־1998, למשל, פורסם ב"פורבס" מאמר שהתייחס אל "דמותו מעוררת המחלוקת של מלך מניות הפרוטה, ג'יי מורטון דייוויס", אשר "התעשר מגיוס כספים בשוק הפרטי ובשוק הציבורי עבור מיזמים שחברות מהוגנות יותר לא העזו לגעת בהם". לא זו היתה התמונה שראיתי בעיני רוחי כאשר עזבתי את הרווארד, והצטרפתי לחברה של מורטי.

 

הדבר העצוב הוא שמורטי לא היה אדם רע. אני זוכר שבערב שבת אחד הוזמנתי לארוחה משפחתית בביתו, והכנסת האורחים החמה שלו ממש נגעה ללבי. היו בו לא מעט תכונות ראויות להערצה, וברור שאין זה מתפקידי לשפוט איש.

 

מכל מקום, לאור תרבות העבודה שראיתי ב"ד"ה בלייר", הקשיים של בנק ההשקעות מול גופי הרגולציה לא הפתיעו אותי ממש.

 

אני לא יודע בוודאות כמה קרוב הייתי אל סיפה של אותה תהום מוסרית, אך לאור כל מה שידוע לי היום, אני יכול לומר שגם אם הייתי עומד במרחק אלף קילומטרים ממנה, עדיין הייתי קרוב מדי. במבט לאחור אני יכול לומר, כי לקיתי בעיוורון מסוכן כאשר לא שמתי לב למניעים של עמיתַי ולהתנהלותם האתית. העיוורון הזה הוא הוכחה ניצחת לכך שגם אנשים חכמים ומשכילים יכולים להיות מטומטמים.

 

אין ספק שביזבזתי זמן רב מדי עד שהבנתי שהעסק הזה בנוי בצורה כזאת שכדי להצליח בו יהיה עלי לוותר על המעט שעוד נותר מהמצפן המוסרי שלי. במשך חודשים התמקדתי בשאלות הלא נכונות, לא הבנתי מדוע אני מתקשה כל כך לסגור עסקאות וחששתי שמשהו לא בסדר איתי. לא היו לי הניסיון והפרספקטיבה הדרושים להבין שכל הסביבה הזאת קלוקלת.

 

הבעיה נבעה בחלקה מהתחרות העזה, שהביאה אותי לחשוב שאם לא אהיה מוכן לעשות משהו, מישהו אחר ימהר לעשות אותו במקומי. סביבה מהסוג הזה מעודדת בני אדם לחצות כל מיני גבולות כדי להצליח. הדפוס הזה חוזר על עצמו שוב ושוב בוול סטריט. השאפתנות, תאוות הבצע, ולפעמים גם התמימות, הביאו הרבה אנשים חרוצים ומבריקים לנדוד אל האזור האפור.

 

ובכל זאת, יש נקודה אחת שחשוב להבהיר. אף אחד מהמנהלים ב"ד"ה בלייר" לא ביקש ממני ישירות לשקר או להציג משהו באופן שלא הלם את המציאות — גם אם אני עצמי האמנתי שאחד המאפיינים הבולטים של המקום הזה הוא להציג הזדמנויות בצורה לא מדויקת.

 

למשל, אילו אמרתי שביצעתי בדיקת נאותות בעניין המיזוג הקר ומצאתי שהטכנולוגיה עובדת, הם היו מרוצים מאוד. בול! זה היה מספק להם פיסה אחת מהתמונה האידיאלית הדרושה להם כדי לסגור את העסקה. אך הם מעולם לא אמרו זאת במפורש. חוקי המשחק היו מרומזים.

 

ראיתי ב"ד"ה בלייר" עוד דפוס שחוזר על עצמו אינספור פעמים בוול סטריט. כולם רוצים להרוויח כסף. ולכן הבנקאים הבכירים ותאבי הבצע, שאמורים להיות חכמים יותר, מעלימים עין כאשר הבנקאים הצעירים והתמימים מותחים את הגבולות מתוך אותה תאוות בצע. ב"ליהמן ברדרס" הם דחפו לשימוש במינוף. ב"קאנטריווייד" הם התעלמו משיעורי חדלות הפירעון במשכנתאות הסאב־פריים. ב"סא"ק קפיטל" הם העלימו עין מההשתוללות של סחר המבוסס על מידע פנים.

 

בזכות הניסיון שצברתי ב"ד"ה בלייר" ראיתי בבירור עד כמה ההתנהלות הזאת חוזרת על עצמה באזורים רבים של וול סטריט. בימי בועת ההייטק של שלהי שנות התשעים חברות גרועות שוּוקו באגרסיביות ונמכרו לציבור, שלא חשד במאום. היו אנליסטים, כמו הנרי בּלוֹגֶ'ט מחברת "מריל לינץ'", שעודדו בפראות את עליית מחיריהן של מניות האינטרנט, וקשרו להן כתרים לא להן. שנים אחדות לאחר מכן קרה אותו הדבר בסוכנויות לדירוג אשראי: האנליסטים שלהן היו נדיבים עד כדי עיוורון בהענקת דירוגים חיוביים למנהלי שיווק ומנהלי מידע, וכך הובילו בסופו של דבר למשבר הדיור.

 

אני עצמי נשארתי שנה וחצי ב"ד"ה בלייר"; שמונה־עשר חודשים מהפכי קרביים שזיהמו את הגיליון הנקי שלי ודירדרו את הקריירה שלי לשפל מוחלט. השם הטוב והרזומה שבניתי לעצמי באוקספורד ובהרווארד נשחקו עד אבק. ובעולם העסקים — במיוחד בעולם ההשקעות — שם טוב הוא הכול. שנים אחרי שעזבתי את "ד"ה בלייר" המשכתי להרגיש כי החוויה ההיא עדיין מכתימה אותי.

 

אפילו עכשיו, כשאני כותב על כך, שערותַי סומרות. חלק ממני אפילו תוהה אם נכון לכתוב על כך. אבל לדעתי חשוב לדון בקלות שבה כל אדם עלול לעשות מעשים שלכאורה לא יעלו על הדעת — להישאב אל תוך סביבה לא נכונה ולעשות פשרות מוסריות שעלולות להכתים אותו לנצח. נעים לנו לחשוב שאנחנו יכולים לשנות את הסביבה שלנו, אבל האמת היא שהסביבה משנה אותנו. לכן עלינו להקפיד שבעתיים בבואנו לבחור את הסביבה שלנו. עלינו לעבוד ולהתרועע עם האנשים הנכונים. הבחירה האידיאלית היא להיצמד לאנשים טובים מאיתנו, כדי שנשאף להידמות להם כמה שיותר.

 

אני מקווה שההחלטה לעבוד ב"ד"ה בלייר" תתגלה כטעות הגדולה ביותר שעשיתי בחיי המקצועיים. למזלי, העבודה ההיא לא שברה אותי. במאמר שכותרתו "הטראומה חושפת את שורשיה של יכולת ההתאוששות", מצטטת הפסיכולוגית דיאנה פוֹשָה משפט של ארנסט המינגוויי: "העולם שובר את כולם, ולאחר מכן יש מי שמתחזקים במקומות השבורים." מדוע יש אנשים שהטראומות מחזקות אותם ולא שוברות אותם?

 

זוהי שאלה גדולה שאפשר לשאול אותה גם בתחום העסקים וההשקעות. וורן באפט עשה את אחת השגיאות הקשות שלו בשנות השלושים לחייו, כשהשקיע במפעל הטקסטיל הכושל "ברקשייר האת'אוויי". זה היה עלול להיות הסוף שלו, אך בהמשך הוא הפך את "ברקשייר האת'אוויי" לגולת הכותרת של חייו. הוא עשה זאת בין השאר משום שלמד להשקיע בעסקים טובים יותר במקום להמר על "מניות בדלי סיגרים" (כמו "ברקשייר"), כפי שלימד אותו בן גרהם. אולי "ד"ה בלייר" היה בדל הסיגר שלי: חוויה מכוננת של הלם הרסני.

 

הרעיון שאנשים מצליחים הם מי שקמים לאחר שהחיים מפילים אותם איננו סתם רעיון מיושן ומנחם. אחד המרכיבים החיוניים לתהליך החינוך שלנו הוא הלמידה מהטעויות שעשינו; ואם איננו טועים, אנחנו עלולים שלא ללמוד לעולם. אין לי ספק כי האפיזודה האומללה ב"ד"ה בלייר" היתה מרכיב חשוב בתהליך החינוך שלי כמשקיע ערך.

 

אחד הלקחים החשובים שלמדתי היה שאסור לי לעשות שוב מעשה שיפגע בשמי הטוב. כפי שבאפט הזהיר פעם: "צריך עשרים שנה כדי לבנות מוניטין וחמש דקות כדי להרוס אותו. אם תחשבו על זה, תעשו דברים אחרת." לקח חשוב נוסף היה שהייתי צריך לעשות כל שביכולתי כדי לשנות את הסביבה המקצועית והאינטלקטואלית שלי.

 

כשגיליתי את עולמו של וורן באפט, הרגשתי כמי שנזרק לו חבל הצלה. התגלית התרחשה ביום קיץ אחד, בערך בתקופה שבה נחתה על שולחני ההצעה מ"טלצ'יפס". בשלב ההוא כבר לא היו לי אשליות באשר לחיים שניהלתי. שמתי לב שהפסקתי לאכול את הכריכים שלי ליד השולחן בקומה השנייה של "ד"ה בלייר". איבדתי את התשוקה לבנות קריירה ב"ד"ה בלייר", אבל לא היה לי מושג מה לעשות, ופחדתי לעזוב מחשש שאיראה מפסידן או ותרן.

 

בחיפוש אחר מפלט, הייתי חומק מהבנק בהפסקת הצהריים, וקונה מנה פלאפל או שווארמה באחד מדוכני הרחוב. אחר כך הייתי נכנס לזוקוטי פארק, בצילו של מרכז הסחר העולמי, ומשחק קצת שחמט עם יריבים מזדמנים.

 

בדרך חזרה נהגתי לחמוק לחנות של ספרי עסקים בברודוויי, לא רחוק מוול סטריט, ולשוטט בין המדפים. הספר הראשון שקניתי שם היה "שוקי איגרות חוב — ניתוחים ואסטרטגיות" מאת פרנק פאבּוֹצי. הדיון הטכני שלו על ההתאמה בין נכסים להתחייבויות, ועל מדידת מח"מ (משך חיים ממוצע) של איגרות חוב, ריתק אותי. זמן־מה אפילו חשבתי להיות לסוחר באיגרות חוב.

 

במהלך ביקור אחר בחנות לקחתי לידי את "המשקיע הנבון" — ספרו המכונן של בן גרהם שאת המבוא שלו כתב באפט. לא יכולתי להניח אותו מהיד. גרהם כתב ברהיטות על מניות לא כעל ניירות שסוחרים בהן, אלא כעל חלק מעסק אמיתי. הוא דיבר גם על כך שיש להתייחס אל "מר שוק" כמו אל חולה מניה־דפרסיה, ולנצל את השינויים במצב הרוח שלו. הואיל והשוק מתנודד בין פחד לתאוות בצע, המשקיעים יכולים לגרוף רווח גדול אם ינהגו בצלילות דעת, יתמקדו בשוויה העצמי של חברה וינצלו את הפער בין המחיר לשווי. לפעמים אנחנו נתקלים בדבר מסוים, ופשוט יודעים בכל נימי נפשנו שהוא נכון. מבחינתי, הפילוסופיה הזאת של "השקעות ערך" היתה כל כך הגיונית, שכמעט היתה ברורה מאליה.

 

כעבור זמן לא רב קראתי גם את "באפט: עלייתו של קפיטליסט אמריקאי", הביוגרפיה המבריקה מאת רוג'ר לוונשטיין. סיפור חייו של באפט שבה את לבי. המרחק בין הדרך שבה הוא חי את חייו לבין הדרך שבה חייתי את שלי היה כמרחק בין שמים וארץ, והפער בין חוויותיי ב"ד"ה בלייר" לבין האתוס העסקי שלו ממש זעק לשמים. באפט לא עבד במאורת נחשים. הוא לא חיפש אמתלות למכור שטויות מפוקפקות לאיש הקטן ברחוב שעובד קשה למחייתו, או להילחם על נתח שמן יותר מעמלת התיווך ואז לתקוע לעמיתיו סכין בגב.

 

בשלב הזה לא היה לי מושג איך ליישם את כל זה בחיי שלי, אבל הרגשתי צורך עמוק ונואש לצאת מהמקום שבו הייתי ולהתקרב למקום שבאפט היה בו. נדמה היה לי שהוא מושיט לי את ידו כדי שאוכל לגרור את עצמי מתוך הביצה המוסרית שבה שקעתי. נאחזתי בו כדי להיאבק על חיי.

 

הספר הזה מספר על המסע שעשיתי מאותו מקום אפל אל הנירוונה שבה אני שרוי כיום.

 

גיא שפיר נולד בדרום אפריקה, וגדל בישראל, באיראן ובבריטניה. הוא סיים בהצטיינות את לימודי הכלכלה באוקספורד, שם למד עם דייוויד קמרון, ולאחר מכן למד מינהל עסקים באוניברסיטת הרווארד. ב-1997 הקים שפיר בהון של 15 מיליון דולר את "קרן אקוואמארין", שתשואתה ב-18 השנים הבאות עמדה על 463 אחוז, לעומת 167 אחוז של מדד המניות S&P 500. שפיר משמש לעתים קרובות כפרשן, ובין השאר הופיע ב-CNN ו-CNBC, הרצה ב-TED, ופירסם מאמרים ב-Time
וב-Financial Times. חינוכו של משקיע הוא ספרו הראשון.

X