חיים של אלמוני | לרכישה באינדיבוק
חיים של אלמוני

חיים של אלמוני

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62.3
- 39

לאחר שאהובתו הצעירה נוטשת אותו, שוּטוֹב, סופר רוסי גולה החי בפריז, שוקע במרה שחורה. בתקווה שמזלו יתהפך הוא מחליט לנסוע לסן-פטרסבורג, עיר הולדתו הנושנה.

שוּטוֹב, שהיה בעברו ממתנגדי המשטר הסובייטי, מקווה לחוש מחדש את להט האידיאלים של נעוריו ולמצוא את האישה שאהב שלושים שנה קודם לכן. תחת זאת הוא מתוסכל ומאוכזב כשרוסיה שהוא מוצא זרה לו לחלוטין וגם אהובתו אינה נופלת לזרועותיו כפי שציפה.

בסופו של דבר הוא פוגש קשיש מסתורי, חושף סיפור אהבה רב-עוצמה, ומבין שזוהי הסיבה האמיתית למסעו.

בספרו המרתק ועז המבע מפליא אנדריי מאקין לתאר את גורלה המרתק של מולדתו, בלי ליפול בפח הקלישאות הצפויות. הדמויות מכמירות הלב של זוג האוהבים ווֹלסקי ומילה נותרות בזיכרון עוד זמן רב לאחר סיום הקריאה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חיים של אלמוני”

1

ערב אחד, בשבתם במזחלת שלג, השתעשעו בגלישה במורד גבעה מושלגת. הצינה הצליפה בפרצופיהם, אבק רסיסי הכפור עִרפל את הראוּת, וברגע המסעיר ביותר של הירידה לחש האיש הצעיר היושב מאחור: "אני אוהב אותך, נַאדֶנְקָה." המלמול הזה, שהתערבב בשריקת הרוח, בחריקה המצטלצלת של המחליקיים, נשמע אך בדוחק. וידוי? רחש משב הרוח? מתנשמים ומתנשפים, לבם הולם בפראות, שבו וטיפסו במעלה הגבעה, זינקו בגלישה נוספת, והלחש, מאופק יותר, שב וביטא את האהבה הזאת, שנישאה חיש קל בסופה הלבנה. אני אוהב אותך, נַאדֶנְקָה…
"צ'כוב הגדול! בימיו עדיין יכלו לכתוב זאת." שוּטוֹב שב ורואה את המחזה: קור מקפיא, שני הנאהבים המבוישים הללו… היום היו טוענים שזה מלודרמטי, היו מלגלגים על "הרגשות הישנים והטובים" הללו. שכבר יצאו מזמן מהאופנה. ובכל זאת זה עובד! הוא מביט על כך בעין של סופר. כן, חותמו של צ'כוב ניכר כאן: האמנות הזאת לגאול כלאחר יד נושא שמישהו אחר היה מטביע במי ורדים מתקתקים. אותו "אני אוהב אותך, נַאדֶנְקָה" מצועף במערבולת שלג, כן, זה עובד.
הוא מחייך בחמיצות, רגיל לפקפק בהתלהבויות שלו. "זה עובד הודות לבקבוק הוויסקי הזה," הוא אומר בלבו וממלא שוב את כוסו. וגם הודות לבדידותו בדירה שברגע זה גרה בה אישה נעדרת, אותה לאה צעירה שתבוא מחר כדי ליטול את חפציה, ערמת ארגזי קרטון ליד הדלת. אבן מצֵבה מעל תקווה של אהבה.
הוא מתנער, חושש מפני אותה שביעות רצון נוּגה שרדפה אותו במשך חודשים. הבדידות? קלישאה נאה! פריז היא עיר של מתבודדים… כשאינך המינגוויי בעיצומה של הילולה בשנות העשרים. אך לא, המנגנון הצ'כובי הקטן פועל מכֵּיוון שבסיפור שלו ישנה אותה דאייה שמעבר לזמן: שני הנאהבים נפרדים, נעשים בורגנים, מולידים ילדים ואז, מקץ עשרים שנה, הם שבים ונפגשים באותו פארק, צוחקים ומתיישבים במזחלת השלג. והכול חוזר על עצמו: משב הרוח המושלג, הבהלה העולצת של הפיתולים, הצווחות הצורמות של המחליקיים… ברגע המהיר ביותר של הגלישה שומעת האישה: "אני אוהב אותך, נַאדֶנְקָה…" אך המלמול הזה אינו אלא נעימה מרוחקת המגוננת על סוד האהבה של נעוריה.
כן, כן, פשוט מאוד ובכל זאת כה נכון, כה הרֵה משמעות! עדיין היה אפשר לכתוב כך בזמנים ההם. בלי פרויד, בלי פוסט־מודרניזם, בלי סקס בכל משפט. ובלי לחשוש מפני מה שיאמר על כך איזשהו מטומטם עלוב משוח שיער בתוכנית טלוויזיה. הנה, זו הסיבה שהדבר מוסיף להיות תקף. בימינו צריך לכתוב אחרת…
שוּטוֹב קם, מתנודד, נרכן אל חפציה של לאה, נוטל ספר, פותח אותו באקראי, פולט צחקוק מריר. "…אין זה בושם הוורדים, כי אם נוזלי הרוק העוברים מפיה של הפילגש אל פי מאהבה, מפיו של המאהב אל פיה של אשתו, יחד עם צבא החיידקים, מן האישה אל תינוקה, מן התינוק אל דודתו, מן הדודה, מלצרית במסעדה, אל לקוחהּ בתוך המרק שלתוכו ירקה, מן הלקוח אל אשתו, מן האישה אל מאהבה, ומשם אל פיות אחרים, עד כי כל אחד ואחד מאיתנו מוצף בים של רוק, נוזלי רוק מתערבבים והופכים אותנו לקהילה אחת של נוזלי רוק, לאנושות אחת ויחידה, לחה ומאוחדת."
דוחה… בעצם, זהו אני מאמין שלם. שנּוסח על־ידי סופר שלאה מעריצה וששוּטוֹב רואה בו מין צעיר זועם יומרני. צ'כוב אכן רחוק מאוד. גיבור ספר בימינו חייב ללקות בעצביו, להיות ציניקן הממהר לפרושׂ לפנינו את זיהומיו. כי צרותיו מקורן באמו האוסרת אותו ברצועה אפילו כאשר הוא מתעלס באהבים כאיש בוגר. כה אמר האליל של לאה.
"אילו הכרתי את אמי," חושב שוּטוֹב, "הייתי מספר עליה בספרַי." המחשבה הזאת מעלה בו את הזיכרון הישן ביותר בחייו: ילד רואה דלת נסגרת, הוא אינו יודע מי יצא זה עתה, אך מנחש כי זה מישהו שהוא אוהב בכל ישותו הזעירה, האילמת עדיין.
מעבר לזגוגית החלון, לילה של חודש מאי, הגיבוב ההזוי של חזיתות הבתים הישנים במורד שכונת מֶנילמוֹנטָן. פעמים כה רבות רצה לספר ללאה על הגגות הללו באור הירח! כמו בשלג. הוא לא מצא דימוי שיוכל להפוך את הלובן המנומנם הזה לוודאות פיוטית. גגות שהירח ציפה בצדף? לא, זה לא זה. ובכלל, לשם מה לחפש שֵם תואר נאה? לאה עזבה, ו"השובך" הזה (כך נהגה לכנות את עליית הגג המאולתרת) היה למקום מגורים משונה שהמתווכים מפרסמים בניסוח דו־משמעי כ"יוצא דופן". פניו של שוּטוֹב נמתחות בחיוך מעוּות. "זה ודאי מה שחושבים גם עלי. יוצא דופן, חריג…"
אם כי… הוא הטיפוס המובהק של גבר שנזנח בידי אישה צעירה, שעל־פי גילה יכלה להיות בתו. סיפור שיתאים לכתיבת רומן קטן נוסח צרפת, מאה עמודים של משגלים ודכדוכי נפש פריזאיים. כל מה שאהבתו ראויה לו.
הוא משתופף בפינה שבה מגובבים החפצים של לאה. "לא, אתה לא כישלון," אמרה לו באחד הימים. "אתה אפילו לא אדם מריר כמו הסופרים האלה ממזרח אירופה. כן, סיוֹראן בין השאר. אתה פשוט אומלל. כמו… מישהו ש… (היא חיפשה את המילה והוא, דעתו נטרפה מרוב הכרת תודה: היא הבינה אותי. אני לא כישלון מקצועי!) כן, אתה כמו פגז שלא התפוצץ וששומר את העוצמה שלו בתוך תוכו. אתה פיצוץ שלא מצליח להשמיע את קולו!"
איש לא דיבר אליו כך מעולם, במשך כל ימי חייו. היה עליו להגיע לגיל חמישים, לקרוא הרבה וללמוד הרבה, לדעת תלאות והצלחות בנות חלוף, אפילו לצאת למלחמה ולהתקרב אל המוות, בטרם תסביר לו צרפתייה צעירה את מה שאחרים ראו כחיים מוחמצים. "פיצוץ שלא מצליח להשמיע את קולו…" זהו בעצם הגורל המשותף לכל האמנים האמיתיים. נבונה מאוד, הנערה הזאת, לאה החביבה הזאת. "לאה שלי…"
אבל היא גם סתם פרוצה שניצלה את ה"שובך" הזה כל עוד לא היה לה מקום מגורים אחר, ועכשיו, אחרי שמצאה לה מישהו שיאכסן אותה, היא מסתלקת לה. זנזונת שיוצאת לכבוש את פריז ביד רמה וזונחת לאנחות את שוּטוֹב הזקן המשוגע שמחפש כאחוז דיבוק שם תואר ללובן הירחי של הגגות.
"אני אוהב אותך, נאדֶנקה…" הוא שב ומוזג לעצמו ויסקי. לוגם ממנו בעיוות שפתיים של מי שפענח את הזוהמה האוניברסלית של הטבע האנושי, אבל מיד, בדחף של סופר, בוחן את עצמו ומגלה שהעמדה שלו מזויפת ומוגזמת, לא, אין טעם להעמיד פנים כאילו הוא סיוֹראן. לפני מי בכלל? פניו, שהשתחררו ממסכת שאט הנפש, מתרככות, עיניו מצטעפות. "אני אוהב אותך, נאדֶנקה…" אם הסיפור הזה עדיין עובד, אומר שוּטוֹב בלבו, זה משום שגם אני עצמי חוויתי אהבה כזאת. לפני… כן, לפני יותר משלושים שנה.
אלא שהדבר לא התרחש בחורף, אלא בשקיפות המוזהבת של הסתיו. תחילת לימודיו בלנינגרד ואותו צל נשי במשעולים המבושמים בניחוחם המריר של עלי השלכת. נערה צעירה שהיום לא נותרה ממנה אלא צללית שברירית, בת־קול…
הטלפון מצלצל, שוּטוֹב מתפתל על הספה השקועה, מזדקף — מלח שיכור על סיפון ספינה. דעתו מצטללת מכוח התקווה לשמוע את לאה. מחשבותיו הטרופות מדמיינות צירוף של תירוצים, נסיגות שיאפשרו את חידוש היחסים ביניהם. הוא מרים את השפופרת, מקשיב לצליל מתמשך, ומעבר לקיר קול גברי, מלא: שכנו, סטודנט אוסטרלי, שידידיו בחציו הדרומי של כדור הארץ מטלפנים אליו בלילה לעתים קרובות. השמיעה של שוּטוֹב נמצאת במצב הכן מאז עזיבתה של לאה (הטלפון, פסיעות בחדר המדרגות), ועליית הגג שלו איננה אטימה לקולות כל עיקר. השכן צוחק בכנות משוחררת ובריאה. להיות אוסטרלי צעיר בעל שיניים יפות לבנות ולהתגורר בעליית גג בפריז. איזה חלום!
בטרם יצלול שוב בשקערורית של הספה, עורך שוּטוֹב סיבוב במקום שבו ניצבים ארגזי הקרטון של לאה. יש שם גם תיק ובו הבגדים שלה. כתונת המשי שנתן לה במתנה… יום אחד הם התרחצו בים, סמוך לקאסיס, היא שבה והתלבשה, הטילה את שׂערותיה לאחור בתנועה פתאומית כדי לאסוף אותן לפקעת, תלתליה הרטובים הותירו על המשי ערבסקות של כתב־יד… הוא לא שכח דבר, הטיפש. והזיכרונות הללו חותכים את בני מעיו. לא, בעצם את העפעפיים (שימו לב לדבר: הכאב תולש את העפעפיים ומונע ממך לא לראות עוד את האישה שעזבה אותך).
לעזאזל העפעפיים האלה! תמיד השיגעון הזה שלו לשרבט. הלקח הרבה יותר פשוט: אישה צעירה שמנתקת יחסים עם גבר מזדקן לעולם אינה צריכה להשאיר אותו בחיים. הנה, זו האמת! לאה היתה צריכה לנעוץ בו פגיון, להרעיל אותו, לדחוף אותו מגשר האבנים בכפר שבהרי האלפים שם ביקרו באחד הימים. זה היה מעשה יותר אנושי, פחות מְענה, מאשר הרכּוּת החלקה של בד המשי ההוא. כן, היה עליה להרוג אותו.
מכל מקום, זה כמעט מה שקרה.
שוּטוֹב זוכר היטב את הרגע ההוא של ההוצאה להורג.
הם ניהלו ויכוחים לעתים קרובות, אולם באותה אלימות תיאטרלית של נאהבים, מודעים לכך ששטף המילים החריפות ביותר יימחה מיד עם אנחות העונג הראשונות. שוּטוֹב היה מתפרץ בטענות כנגד עליבותה של הספרות העכשווית. לאה היתה מציבה מולו גדוד שלם של "קלסיקונים חיים", הוא זעם בשצף קצף על הסופרים שהתקינות הפוליטית סירסה אותם. היא היתה מצטטת משפט "גאוני" (כן, בין השאר, בן שאִמו מחזיקה אותו, מבחינה נפשית, ברצועה, בעת שהוא מתנה אהבים עם אישה). הם שנאו זה את זה, וחצי שעה אחרי־כן התעלסו באהבים, והדבר החשוב ביותר היה אותו הֶבְלֵחַ של שקיעה שהסתנן מבעד לצוהר, משח את עורה של לאה בברק והדגיש צלקת ארוכה על כתפו של שוּטוֹב.
הוא העדיף להישאר סומא זמן רב. נימת הוויכוחים ביניהם השתנתה: לאה נעשתה פחות לוחמנית, ואילו הוא נעשה ארסי יותר. הוא חש מעין איום באדישות ההיא, והנה עתה הוא נותר לבדו, משמיץ יחיד. בייחוד בערב כשקיבל אחד מכתבי־יד שלו, שנענה בסירוב. היא היססה אז בבחירת המילים, כשאמרה שהוא דומה לפיצוץ שאינו מצליח להשמיע את קולו… אחרי שייפרדו יבין שוּטוֹב שהיה זה פרץ החיבה הסופי והאחרון שלה.
הפירוק התחיל (תחת חלונות עליית הגג שלו הסירו הפועלים את הפיגומים, עוד צירוף מקרים מטופש, שיגיונות של סופר) והזוגיות שלהם הלכה והתפרקה אף היא, קומה אחר קומה. לאה פקדה את "השובך" לעתים נדירות יותר ויותר, הסבירה פחות ופחות את היעדרויותיה, פיהקה והניחה לו להוציא את נשמתו מרוב דיבורים.
"העוצמה המפחידה של האישה שחדלה לאהוב," חשב שוּטוֹב ובחן את פניו במראה, מישש את הקמטוטים סביב עיניו, הבטיח לעצמו לנהוג ביתר פייסנות, לתמרן קמעה בכל הקשור לדעות המוצקות שלו, להפגין סלחנות כלפי "הקלסיקונים החיים"… ושוב התחיל לצעוק, לזעוק את זעקת האש המקודשת של המשוררים. בקיצור, הפגין עד כמה הוא בלתי נסבל. משום שהיה מאוהב.
הרצח התרחש בבית קפה. שוּטוֹב התאמץ להיות "נחמד", כפי שאומרים הצרפתים, במשך עשר דקות, ואז לא החזיק עוד מעמד והתפרץ ("פיצוץ!" ילגלג בהמשך). הוא דיבר על הכול: על הקנוניות המפוקפקות של החוגים הספרותיים, על הסופרים שמחמיאים לאגו של הצרפתים הממוצעים הריאקציונרים ולזה של הבורגנים־הבוהמיינים המכונים "בּוֹבּוֹ", ועל לאה עצמה ("את בעצם משת"פית של האליטה הקטנה והרקובה הזאת"), ועל העיתון ההוא שהציץ מהתיק שלה ("קדימה, לכי ללקק את הנעליים של השמאל הבורגני הזה, אולי הם יקבלו אותך בתור כתבת בפּראבדה דה־פּארי שלהם")… הוא הרגיש מגוחך וידע שעליו לשאול רק דבר אחד: האם את עדיין אוהבת אותי? אך הוא חשש מן התשובה ונאחז בזכר הוויכוחים שלהם בעבר, שהיו צוללים לתוך חיבוק אוהב.
בהתחלה עלה בידיה של לאה להציג ללקוחות בית הקפה את הריב הזה ביניהם כמין מחלוקת ערה אך ידידותית. ואז הגיע הרגע שבו האלימות שבקולם לא הטעתה עוד איש: אדון בגיל העמידה "צורח" על החברה שלו, שהיא דרך אגב צעירה מדי בעבורו. לאה הרגישה לכודה. האם לקום ולעזוב? אבל היתה לה עוד "ערֵמה לא קטנה של חפצים" שהיא היתה צריכה לקחת מעליית הגג של המשוגע הזה שעוד עלול לזרוק הכול לרחוב. שוּטוֹב לעולם לא יֵדע אם אמנם העלתה מחשבות כאלה בראשה. פניה של לאה התקשחו. ואז, בשוויון נפש, הִכתה במקום שידעה כי הוא נקודת תורפה אצלו.
"דרך אגב, למדתי מה פשר שם המשפחה שלך ברוסית…" הכריזה, וניצלה את לגימת הקפה המי־יודע־כמה שהוא גמע בהעוויית פנים.
שוּטוֹב עשה עצמו מופתע, אולם תווי פניו לבשו הבעה חמקמקה, כמעט חוטאת. הוא מלמל: "את יודעת, יש כמה אפשרויות לפרש את שורש המילה…"
לאה פלטה צחקוק חטוף, קילוח רסיסי זכוכית דקיקים. "לא, לשם שלך יש משמעות אחת בלבד…" היא השתהתה ארוכות ואז הפטירה בקול בוטח ומזלזל:
"שוּט פירושו 'ליצן'. כן, כלומר מוקיון."
היא קמה ממקומה, בלי להיחפז, כה בטוחה היתה ברושם שיותירו מילותיה, ושמה פעמיה אל היציאה. שוּטוֹב, המום כולו, הביט כיצד היא מתרחקת תחת מבטיהם המשועשעים של הלקוחות העוקבים אחריה, ואז זינק ממקומו, רץ אל הדלת וצרח בין העוברים והשבים בקול חרוך שהפתיע אף אותו עצמו: "שוּט פירושו ליצן עצוב! תזכרי את זה! והליצן הזה אהב אותך."
סוף המשפט נבלע, חרש, בתוך שיעול. "כמו הלחישה של הצעיר המאוהב אצל צ'כוב," חשב שוּטוֹב ערב אחד כשהתבונן בארגזי הקרטון האחרונים של לאה שניצבו מסודרים בקרן זווית של "השובך".
אולם ביום ההוא, מִשֶחזר אל בית הקפה, נשאר לשבת זמן רב בלי יכולת לחשוב, וראה בעיני רוחו ילדון אחד בשורה של ילדים אחרים, כולם לבושים בבגדים זהים, ילד שפוסע צעד אחד לפנים לשמע שמו וקורא: "נוכח!" ולאחר מכן נוטל שנית את מקומו. הם עומדים בשורה לפני הבניין האפור של בית היתומים, ואחרי מִפקד הנוכחות הם עולים למשאית ונוסעים לעבוד בלב שדות בוציים, תחת ברד דק כמו דמעות קרח. לראשונה בחייו הילד מבין שהשם הזה, שוּטוֹב, הוא כל מה ששייך לו כאן בעולם הזה, כל מה שהופך אותו ל"נוכח" בעיני האחרים. שֵם שהוא תמיד יתבייש בו מעט (השורש הארור של המילה!) ואף על־פי כן יישאר קשור אליו, כי את השם הזה נשאה ישות קטנה, אילמת עדיין, שראתה את הדלת נסגרת מאחורי זו שהוא אהב יותר מכול בעולם.

אנדריי מאקין נחשב לאחד הסופרים הבולטים בצרפת וספריו תורגמו ליותר מארבעים שפות.

ספרו של מאקין "צוואה צרפתית" זכה בפרסי גוֹנקוּר ומֶדיסיס היוקרתיים. ספרו "האישה שחיכתה" ראה אור ב"מטר" וזכה לשבחי הביקורת.

X