חיים מושלמים | לרכישה באינדיבוק
חיים מושלמים

חיים מושלמים

שנת הוצאה: 03/2016
מס' עמודים: 256
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74
- 42

בלייז מקארתי, אשת טלוויזיה מפורסמת, מנהלת קריירה מפוארת ומסתובבת ברחבי העולם לראיונות נוקבים עם ראשי מדינות. מבחוץ נראה שיש לה הכול. אבל בחייה הפרטיים יש סוד: בת שאיש אינו יודע עליה.

הבת, סלימה, התעוורה בילדותה עקב מחלת הסוכרת. לאור צרכיה המיוחדים היא מתגוררת במרכז מיוחד, שם היא זוכה לטיפול רפואי ולליווי צמוד. כשבית הספר שלה נסגר בעקבות טרגדיה, עוברת סלימה לדירת אמה בניו־יורק, ופתאום השתיים צריכות ללמוד לחיות יחד.

הכול מסתבך עוד יותר עם בואו של סיימון וורד — מטפל יפה תואר בן שלושים ושתיים. סיימון מסרב לקבל את מגבלותיה של סלימה והופך את עולמן של האם ובתה. כאשר רשת החדשות שוכרת כתבת צעירה יפהפייה החותרת תחתיה, נדמה לבלייז שחייה יוצאים משליטה. ובינתיים, בדירה הניו יורקית שלה, נולדת אהבה.

 

"רומן קלאסי של סטיל על אם ובתה המתבגרת הסוללות לעצמן יחד את דרכן בחיים תוך התגברות על טרגדיה ואינספור אתגרים, ובדרך לומדות דבר או שתיים על עצמן."                         לייבררי ז'ורנל

"השיעור החשוב שלומדות האם והבת על אהבה, נאמנות ומשפחה הוא שמקרב אותן שוב זו לזו לקראת חיים אמיתיים משמעותיים."                קלוזר ויקלי

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חיים מושלמים”

בקרוב…

שעתיים לפני נאומו של חבר הקונגרס פטריק אוֹלדֶן, שעה לפני פתיחת הדלתות, החלו המוני סטודנטים להתקהל מחוץ לאולם רוֹיס באוניברסיטת קליפורניה. חבר הקונגרס הוזמן על ידי פרופסור בעל יוזמה, מרצה לאזרחות ולשירות ציבורי שלימד סטודנטים צעירים ובוגרים כאחד. ברגע שחבר הקונגרס נעתר לבקשה, שלח המרצה הודעה לכל תלמידי השנה האחרונה במדעי המדינה, והאולם היה צפוי להיות מלא. ההערכה היתה שיגיעו אלפיים סטודנטים. אם לשפוט על פי מספר האנשים שהמתינו לפתיחת הדלתות, ייתכן שיהיו אפילו יותר. אולדן היה חבר קונגרס פופולרי, עם היסטוריה של הצבעות ליברליות לטובת המקופחים. הוא נודע בתמיכתו במיעוטים, כולל נשים, ובנטייתו לסוגיות הנוגעות לצעירים ולזקנים. היו לו ארבעה ילדים משלו. הוא נישא לאהובת נעוריו, וכולם אהבו אותו. באותו יום ציפו הסטודנטים בכיליון עיניים להרצאתו.
זה היה יום אוקטובר חמים ושמשי, וברגע שנפתחו הדלתות, החל הקהל להיכנס בצורה מסודרת. אולדן היה אמור לפתוח בדברים באחת־עשרה ולהשאיר זמן לשאלות הקהל לאחר הנאום. נקבעה לו ארוחת צהריים עם נשיא האוניברסיטה וטיסה חזרה לוושינגטון אחר הצהריים. עצם הגעתו היתה ניצחון של ממש. זה לא היה נאום פתיחת שנה או טקס הענקת תארים במשפטים, אלא רק הרצאה, וכולם התמוגגו מבואו. למרבה המזל, זה השתלב בלוח הזמנים שלו: הוא נפגש עם המושל ביום שלפני כן, ובערב נערכה לכבודו סעודה לרגל קבלת פרס. פט אולדן היה דמות אהובה הן על צעירים והן על מבוגרים.
אחד מילדיו, בנו הבכור, למד באוניברסיטת דרום קליפורניה ואכל איתו ארוחת בוקר באותו יום. פטריק אולדן עלה אל הבמה באיחור של פחות מעשר דקות והמתין שכולם יתפסו את מקומם. הוא עמד על הדוכן, מחייך את חיוכו החמים, ועיניו סרקו את הקהל. כשהוא פתח בדברים, אפשר היה לשמוע סיכה צונחת על הרצפה. סטודנטים ללא מקומות ישיבה ישבו ברגליים משוכלים במעברים ועמדו מאחור. הם הקשיבו בריכוז לדבריו על ממשל עכשווי, ועל האחריות שתיפול על כתפיהם של מי שיבחרו בקריירה פוליטית. הוא סיפר על ימיו בקולג' והסביר בפירוט ניכר מה ניסה לעשות בוועדות השונות שהיה חבר בהן. הוא היה בתפקיד כבר שלוש שנים, והצעות החוק שלו נשאו פירות רבים, אף שזאת לא היתה שנת בחירות עבורו. הוא דיבר ברצינות ובכנות, והקהל נאחז בכל מילה שיצאה מפיו וגמל לו במחיאות כפיים סוערות בתום נאומו. הוא נראה מרוצה. עבור הסטודנטים הוא היה מודל מושלם לחיקוי. המרצה שהזמין אותו פתח את פרק השאלות והתשובות, ומאות ידיים זינקו לאוויר. השאלות היו חדות ונבונות וקשורות לדברים שהעלה. כעבור עשרים דקות נעמד בחור בשורה השלישית, וחבר הקונגרס הצביע עליו ובירך אותו בחיוך חם.
"מה עמדתך הנוכחית לגבי הפיקוח על נשק?" שאל הצעיר והתייחס לנושא שחבר הקונגרס לא העלה באותו יום, ולא רצה להעלות. הוא היה אדיב אך החלטי בדעותיו בעד פיקוח כזה, אבל זה היה נושא רגיש שלא התאים לנאומו שהתמקד בהמלצות לקריירה פוליטית, והוא בחר להתעלם ממנו. לצעיר ששאל את השאלה היה שיער בלונדיני מסורק בקפידה. הוא היה מגולח למשעי ולבש חולצה כחולה וז'קט צבאי. הוא נראה מסודר ומטופח, אבל לא חייך חזרה כשפט אולדן חייך אליו, ובהמשך אמר מישהו שהצעיר היה חיוור בצורה יוצאת דופן, כאילו זה זמן רב לא ראה אור שמש.
פט אולדן התחיל לענות לשאלה בכובד ראש. "אני חושב שכולכם יודעים מה דעתי בנושא. אף על פי שהחוקה מתירה לנו לשאת נשק, אני חושב שטרור הוא גורם משמעותי שאי־אפשר להתעלם ממנו. רובים עלולים ליפול בקלות לידיים הלא נכונות. לדעתי," הוא המשיך, אך לפני שהספיק לגמור את המשפט או לחזור על עמדתו, שלף הצעיר בחולצה הכחולה ובז'קט הצבאי אקדח מכיסו, ואחרי שכיוון אותו להרף עין, ירה בפט אולדן היישר בחזה ואחר כך בצוואר. חבר הקונגרס נפל קדימה על הדוכן והחליק לרצפה שותת דם. סטודנטים ברחבי האולם החלו לצרוח. מאבטחים מיהרו אל הבמה יחד עם צמד שומרי הראש שליוו אותו. אנשים התחילו לרוץ אל הפתחים, אחרים השתופפו על הרצפה. הבחור עם האקדח ירה בראשה של צעירה שישבה לצדו ואחר כך המשיך לירות באקראי לתוך ההמון. מאבטחים מיהרו אליו, והוא הרג שניים מהם בדרכם. באותו שלב התרוקנו המושבים שלצדו, והוא רץ עליהם וירה בסטודנטים שניסו להימלט מהאולם. הוא ירה בשלושה מהם בגב ובצעירה אחרת בראש. גופות היו שרועות מכל עבר. על הבמה התקבצו כמה אנשים לטפל בחבר הקונגרס שנפל. היה דם בכל מקום. אנשים צרחו באימה וכאב כשצפו בחבריהם ללימודים נורים סביבם. היורה, מודע לחלוטין למעשיו, שמר את הירייה האחרונה לעצמו. מאבטח של האוניברסיטה, במדים, הגיע למרחק של כשלושים סנטימטר ממנו ועמד לתפוס אותו. היורה היסס לרגע קט אם לירות בו, ולבסוף ירה בעצמו בראש ושם קץ לטבח שהחל דקות ספורות לפני כן. בסיומו של האירוע, שנמשך שבע דקות בדיוק, נהרגו אחד־עשר סטודנטים ושני מאבטחים, שמונה אחרים נפצעו, וחבר הקונגרס, מחוסר הכרה ומכוסה דם, הובהל החוצה מהאולם על אלונקה. בחוץ כבר היו כתריסר רכבי חירום ואחרים בדרך, ומשטרת האוניברסיטה ניסתה להשתלט על הקהל, אך לשווא. כמה שוטרים נרמסו ונפצעו גם הם. באולם לא נשמעו אלא בכי וצרחות בשעה שכאלפיים סטודנטים ניסו להימלט על נפשם.
המשטרה הקיפה בזריזות את גופתו הדוממת של היורה, ושוטר פישפש בכיסיו בחיפוש אחר מסמכים מזהים. כעבור רגעים אחדים הוא נלקח משם על ידי פרמדיקים. מוחו היה מרוח על המושבים שסביבו.
הובלת הסטודנטים הפצועים באמבולנסים לבתי החולים, הוצאת הגופות, פינוי האזור והרגעת כל הנוכחים נמשכו שעות. שניים מהקורבנות מתו בדרך לבית החולים, מה שהעלה את מספר הסטודנטים ההרוגים לשלושה־עשר. זאת היתה סצנת טֶבח, שלמרבה הצער לא היתה חדשה בנוף האלימות שנפוצה בקמפוסים בימים אלה. קדמו לה תקריות דומות. שידורי הטלוויזיה בכל הרשתות נקטעו לטובת דיווח מהשטח על הירי באוניברסיטת קליפורניה. חבר הקונגרס אולדן היה במצב אנוש, מרחף בין חיים ומוות בשל הפגיעות בחזה ובצוואר. הדיווח האחרון עידכן שהוא נכנס לניתוח, והרופאים נלחמים על חייו.
בתוך שעה פורסמה זהותו של היורה. סטודנט במכינה למשפטים שנשר מהלימודים בשנה שעברה, צעיר בעל היסטוריה של חוסר יציבות נפשית. בשנה שלפני עזיבתו את הלימודים הוא הפגין תסמינים של מחלת נפש. כשלמד בתיכון אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, אך בזמן הלימודים באוניברסיטת קליפורניה סירב לקבל טיפול. כשהיה בקולג' דוּוח כי איים באקדח על חברתו לשעבר, שיצאה עם בחור אחר, אבל עד אז הוא מעולם לא פגע באיש. הוא היה בן תשע־עשרה, התגורר לבד בדירה ועבד בבית משכונות, שם קנה את האקדח שבו השתמש באותו יום. תגובת הוריו התקבלה רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אמו היתה מטושטשת מהלם כשהשוטרים ליוו אותה מביתה לחקירה, ונמסר שאביו שוהה בטיול דיג. כשהשכנים התבקשו להגיב, הם סיפרו שהוא היה נחמד, תמיד מנומס, אם כי מעט מוזר. הוא היה משוגע על מחשבים, ולעתים רחוקות יצא מהבית שלא כדי ללכת לעבודה. דומה שלא היו לו חברים. כל חייו היה מתבודד. הדיוקן ששירטטו מי שהכירו אותו — מורים, חברים לעבודה ושכנים — היה תמונה קלאסית של נער מעורער בנפשו, שהמערכת הטיפולית החמיצה אותו איכשהו, ושבהתקף טירוף רצח כל כך הרבה אנשים כולל את עצמו. בזבוז משווע של חיי אדם. בהתחשב בעמדתו בנושא הפיקוח על נשק ובכך שהיה חמוש והתיישב בשורה השלישית, העריכה המשטרה שהוא הגיע מתוך כוונה לרצוח את פט אולדן.
הקמפוס נסגר מיד. שיעורים הופסקו, החדשות התפשטו, וסטודנטים בוכים התקבצו בכל פינה, מחבקים זה את זה ומתאבלים על חבריהם המתים.
לאשתו של פט אולדן, שבאותו הבוקר כבר עלתה על טיסה לוושינגטון אחרי טקס הענקת הפרס אמש, נאמר שמשהו קרה לבעלה. היא היתה בטיסה פרטית שנחתה בדנוור. פט אולדן עוד היה בחדר הניתוח, אך העריכו שהוא לא ישרוד את הניתוח. כשאשתו נחתה היא התקשרה לארבעת ילדיהם, וכולם טסו חזרה ללוס אנג'לס. בנם הבכור שלומד באוניברסיטת דרום קליפורניה כבר נמצא בבית החולים, מחוץ לחדר הניתוח. הוא היה בשיעור בעת האירוע, וחברה מאוניברסיטת קליפורניה סימסה לו על כך עוד בטרם הגיעה הפרשה לחדשות.
כולם היו מוכי הלם. לקראת ערב מת מפצעיו עוד קורבן, שוטר במשטרת האוניברסיטה. זה היה אחד מאירועי הירי החמורים בשנים האחרונות. אירועים כאלה בדיוק היו הסיבה לכך שפט אולדן התנגד לכלי נשק זמינים, שלעתים קרובות מדי בימינו התגלגלו לידיים הלא נכונות. הצעיר בחולצה הכחולה הוכיח שוב את צדקתו.
בּלֵייז מקארתי ישבה בחדרה במשרדי רשת הטלוויזיה בניו יורק וצפתה בצילומי סטודנטים בוכים היסטריים ובשידורים חוזרים של הקלטת וידיאו של המתרחש: המולה מטורפת שהונצחה בטלפון הנייד של סטודנט שהסתתר מתחת למושב בירכתי האולם. נראו בה אנשים מתרוצצים ונשמעו קולות ירי וצרחות כשהיורה פגע בקורבנותיו.
היא צפתה בהבעה חמורת סבר כשהעוזר שלה, מארק ספנסר, נכנס לחדר עם שלל דיווחים על סיפורים שהיא עמדה לסקר למחרת. בלייז היתה מגישת חדשות הבוקר זה שנים, אבל לאחרונה התקדמה וקיבלה פינה אישית בתוכנית, שסיקרה את ההיבטים החשובים ביותר בחדשות. היא צילמה כתבות, וראיונות העומק שלה עם אנשים חשובים ומפורסמים היו לאגדה. היא התקדמה רחוק מאוד מנקודת ההתחלה שלה כנערת תחזית מזג האוויר בסיאטל, בוגרת קולג' טרייה בת עשרים ושתיים. כעבור עשרים וחמש שנה היא הפכה לאשת החדשות המפורסמת ביותר ולאייקון בתחומה. מארק עבד אצלה כבר עשר שנים. הוא היה גבר שקט, מעט מתוח, שניסה לצפות מראש כל מחשבה וצורך שלה ורחש לה כבוד רב וחיבה עמוקה. הוא היה פרפקציוניסט שהתגאה בביצוע עבודתו על הצד הטוב ביותר. הוא אהב את הערכים שלה ואת כישרונה.
"את נוסעת לשם?" הוא שאל בציפייה ודאית שתענה בחיוב, אבל היא הפתיעה אותו והנידה בראשה לשלילה. לבלייז היו רעמה אדמונית, תווי פנים עדינים, עיניים ירוקות ענקיות וחריץ מפורסם במרכז הסנטר — כל אחד מהמאפיינים האלה הופיע בשלל קריקטורות זה שנים רבות. היו לה פנים יוצאות דופן וגזרה נפלאה, והיא נראתה צעירה לפחות בעשר שנים מארבעים ושבע שנותיה.
"עדיין אין מספיק חומר לסיקור," היא אמרה בקצרה ובמורת רוח. בדומה לפט אולדן היא תמכה בפיקוח על נשק, אף שידעה שאין לזה סיכוי. הלובי נגד פיקוח על נשק היה מהחזקים במדינה חרף אירועים כמו זה. בלייז הכירה את פט אולדן וחיבבה אותו ואת אשתו. היא ידעה שיש לו ילדים צעירים, ולבה נחמץ כששמעה על האירוע. גרוע מזה, בלייז נתקפה בחילה אל מול אירועים טראגיים שגבו את חייהם של חפים מפשע. זה היה כל כך חסר תכלית. היא שנאה סיפורים על סטודנטים חולי נפש שנפלו בין הכיסאות והתחילו להשתולל. לאחר מעשה כולם קוננו על מה שהיו אמורים לראות ולעשות. אבל בזמן אמת הם לא ראו ולא עשו דבר, ואיש לא התעורר עד שהיה מאוחר מדי.
"בינתיים זה בידיים של הכתבים המקומיים," היא הסבירה למארק, "והם עושים עבודה טובה. הסיפור שאני אעשה מזה יתקבל על הדעת רק אחרי שהאבק ישקע קצת, אולי בעוד כמה ימים. חוץ מזה, אני נוסעת ללונדון מחר בערב," היא הזכירה לו, אף שמארק ידע היטב, שכן הוא זה שאירגן לה את הנסיעה לפרטי פרטים, כמו תמיד. בעוד יומיים היא אמורה לראיין את ראש ממשלת בריטניה, ולמחרת איל נפט בדובאי. בלייז אף פעם לא נשארה זמן רב באותו מקום. היא ראיינה את כל ראשי המדינות ואנשי המלוכה בעולם, את כל כוכבי הקולנוע המפורסמים, פושעים ידועים לשמצה, פוליטיקאים וכל מי שראוי להכיר ברחבי העולם, בחדשות ומחוצה להן. הכתבות המיוחדות שלה היו יוצאות דופן, ופינתה היומית חדה כתער. בלייז מקארתי היתה יפה בדרכה הייחודית, ויותר מזה, היא היתה חכמה. היו לה אופי ואומץ. היא שהתה באזורי מלחמה ובארמונות, השתתפה בהכתרות ובהלוויות ממלכתיות. בלייז מקארתי היתה אחת ויחידה, ומארק ידע שהכתבה העתידית שלה על הירי באוניברסיטת קליפורניה תהיה יותר מאשר דיווח על חבר קונגרס וכמה סטודנטים שנורו. היא תהיה אמירה חשובה על העולם היום. הסיקור שלה על ה־11/9 מהגראונד זירו הביא את כל הצופים לידי דמעות בכל פעם ששודר. במהלך השנים היא זכתה באינספור פרסים. לא היה תחום שלא נגעה בו. הקהל אהב אותה, והרייטינג שיקף זאת. בלייז מקארתי הציבה את הרץ בתחום שלה, ועד כה היתה בלתי מנוצחת. איש לא מעז להתווכח עם הצלחה, ואף על פי שמדי פעם הופרחו בלוני ניסוי לבחינת פנים חדשות שטופחו כדי לכבוש את מקומה על המסך, אף אחד אפילו לא התקרב לכך. על כל פנים, היא היתה מודעת כל הזמן לכך שיום אחד ינסו לתפוס את מקומה. היא לא אהבה לחשוב על כך, אבל ברור שככה זה בתחום שלה. יום אחד זה יקרה, היא ידעה זאת.
לא היו לה אשליות באשר לרשתות חדשות. זה תחום צמא דם. היא ידעה שטובה ככל שתהיה, יום אחד היא תיעלם. אבל ברגע זה מעמדה בטוח. מדי יום ביומו היא לחמה להישאר בפסגה. עבודה קשה מעולם לא הפחידה אותה, להיפך, היא פרחה בזכותה. חלק מההצלחה שלה נזקפה לכך שעבדה יותר קשה מכל האחרים. מאז ומעולם, מהרגע הראשון. מיד בתום לימודי הקולג' היא החלה לעבוד בתפקיד קל דעת ומביך בתור נערת מזג האוויר בתחנה מקומית בסיאטל, אבל בהמשך, מרגע שהגיעה לחדשות — קודם כול בסיאטל, שם קודמה לראשונה, אחר כך כשהועברה לסניף בסן פרנסיסקו כעבור שנתיים, וכעבור ארבע שנים, בגיל עשרים ושמונה, כשעשתה את הפריצה הגדולה הראשונה ברשת חדשות בניו יורק — כל צעד בדרך היה מרגש. בלי רגע דל. היא היתה מוכנה להקריב הכול כדי להמשיך להניע את הקריירה שלה קדימה ולהגן עליה מרגע שהגיעה לפסגה. בלייז לא הרפתה לרגע. היא היתה גאונה במה שעשתה, באירועים שבחרה לסקר, בזוויות הסיקור שלה, במרואיינים שבחרה. הבחירות הללו הפכו אותה למי שהיא. המטרה מעולם לא היתה להיות מפורסמת כפי שהיתה, אלא להצטיין בכל צעד. בלייז אף פעם לא פיספסה, אפילו לא לדקה. הרייטינג דבק בה, וגם כששינויים ברשת טילטלו לעתים את הספינה, בלייז נותרה יציבה. נטועה במקומה, בלתי נלאית. היתה לה יותר אנרגיה מאשר לעשרה אנשים בני מחצית גילה ביחד. ובגיל ארבעים ושבע היא נראתה נהדר. בתחום שבו הועלו על נס נעורים ויופי, אנשים חדלו מזמן להתעניין בגילה, ולמזלה הטוב גילה לא ניכר בה. היא טיפחה את עצמה פחות או יותר, אבל רוב הזמן חשבה אך ורק על עבודה. ללא ליאות היא העבירה חלק ניכר מהשנה בנסיעות, עסוקה במה שעשתה טוב מכול: ראיונות עם אנשים חשובים, מפורסמים, בעלי עוצמה ומרתקים.
בלייז העיפה מבט בטלוויזיה שמאחורי מארק, כששמעה את הכתב מדווח על מותם של שני קורבנות נוספים של היורה. חבר הקונגרס אולדן עדיין היה בחיים, במצב אנוש, בחדר הניתוח בבית החולים סידרס סַיינַיי בלוס אנג'לס, ומשפחתו המתינה שם. שלושת ילדיו האחרים הגיעו ללוס אנג'לס אחר הצהריים. וכך, אשתו רוזמרי אולדן וארבעת ילדיהם חיכו בחדר פרטי שבית החולים סידר להם.
הכתב אמר שהכדור חדר לצווארו של אולדן, פגע בכמה חוליות ויצא מהצד השני. דוּבּר על הסיכויים שיישאר משותק אם יחיה, אבל נראה שאיש אינו יודע לבטח. הכדור שנורה בחזה עלה לריאה, אבל באורח פלא לא נגע בלבו. סיכויי ההישרדות שלו היו קלושים.
בהבעה קודרת הכניסה בלייז לתיקה תחקיר על ראש ממשלת בריטניה ועמדה ללכת הביתה.
"סָלימָה התקשרה," אמר מארק כשבלייז נעמדה ולקחה את מעילה. סלימה היתה בתה בת התשע־עשרה של בלייז, שמאז גיל שמונה למדה בפנימייה. לפעמים נתקפה בלייז אשמה על כך, אבל מערכת היחסים ביניהן היתה טובה. סלימה היתה נערה טובה ועדינה, שהתגאתה באמה וכיבדה את נחישותה. בלייז לא היתה מסוגלת להיות אחרת. היא אהבה את בתה, אבל לא היתה מסוגלת להיות אמא פעילה במשרה מלאה, ומעולם לא התיימרה או ניסתה להיות כזאת. העוזר שלה דיבר עם בתה לעתים קרובות יותר ממנה. פתיחותה של בלייז בנושא מצאה חן בעיני מארק. היא לא ניסתה להעמיד פנים, והאינסטינקט האימהי שלה לא השתווה למוסר העבודה שלה.
"מה שלומה?" שאלה בלייז בדאגה.
"היא היתה מאוד מוטרדת מהירי באוניברסיטת קליפורניה."
"כמו כולם." בלייז ידעה שבתה שותפה לדעותיה על אלימות באוניברסיטאות ופיקוח על נשק. היא התמלאה הכרת תודה על כך שסלימה לומדת בקולג' קהילתי קטן במסצ'וסטס, ומן הסתם לא תיחשף לטרגדיה מהסוג שאירע באוניברסיטת קליפורניה. "אני אנסה להתקשר אליה הערב," אבל שניהם ידעו שהיא תתקשר רק אחרי שתגמור את התחקיר לפינתה היומית מחר. זו דרכה, גם סלימה ידעה זאת. העבודה תמיד במקום הראשון.
בלייז יצאה מהמשרד ונכנסה למכונית שהרשת סיפקה לה, שהמתינה בחוץ. זה היה חלק מהחוזה שלה, והיה לה אותו נהג כבר שנים. ג'מייקאני טוב לב בעל חיוך חם. הוא הסיע אותה למשרד ובחזרה מדי יום ביומו.
"ערב טוב, טוּלי," היא אמרה בקלילות כשהוא הפנה אליה את פניו בחיוך. הוא אהב לעבוד איתה. היא תמיד היתה שקולה ומנומסת, אף פעם לא באה בדרישות מטורפות ולא התנהגה כמו הכוכבת שהיתה. אף שיכלה להרשות לעצמה להיות מפלצת אמיתית, היא נותרה מתחשבת, חרוצה וצנועה. היא גם היתה חובבת ספורט נלהבת, והם שוחחו על בייסבול באביב ובקיץ, ובחורף על פוטבול, כדורסל והוקי. היא היתה מעריצה שרופה של הריינג'רס, וגם הוא.
"ערב טוב, מיס מקארתי, אני רואה שאת נוסעת ללונדון מחר. הולכת לראיין את המלכה?" הוא הקניט אותה.
"לא, רק את ראש הממשלה." היא חייכה אליו דרך המראה הפנימית.
"תיארתי לעצמי שזה משהו כזה." הוא אהב להסיע אותה ולצפות בה בטלוויזיה. הם דיברו על הירי באוניברסיטת קליפורניה. הוא היה נבון, והיא תמיד התעניינה בנקודת מבטו. כמו כל אחד אחר, היה לו הרבה מה לומר על האלימות במדינה בימים אלה. לו עצמו היו שני ילדים בקולג'.
כעבור עשרים דקות הוא הוריד אותה בדירתה שבשדירה החמישית, והשוער הטה לעברה את כובעו כשהיא נכנסה. היא עלתה במעלית לפנטהאוז, נכנסה לדירה והציצה במקרר, בסלט ובעוף הפרוס שסוכנת הבית השאירה לה. בלייז ניהלה חיים שקטים, ומלבד כמה אירועי צדקה גדולים, אירועים פוליטיים או אירועים של הרשת, היא יצאה רק לעתים רחוקות. היו לה חברים מעטים. לא היה לה זמן לתחזק חברויות, ובכל פעם שהיתה בבית ולא בנסיעות, היא עבדה. חברים התקשו להבין זאת, ובסופו של דבר נעלמו. היו לה כמה חברים ותיקים מן העבר, אבל הם כמעט לא נפגשו בכלל, ובארבע השנים האחרונות לא היה גבר בחייה.
אהבתה הגדולה — הראשונה והיחידה — היתה בסיאטל, העיר שבה גדלה. אמה היתה מורה ואביה קַצב, ולא היו לה אחים ואחיות. הם חיו חיים פשוטים, והיא למדה בקולג' המקומי. היא גדלה בלי הרבה כסף אך מעולם לא הקדישה לכך מחשבה. היא לא חלמה אז על הצלחה, פרסום או עושר, ורק ידעה שתעשה כעצת אביה ותעבוד במשהו שהיא אוהבת. וברגע שהתחילה לסקר חדשות, היה ברור שזה מה שהיא אוהבת. בגיל עשרים ושלוש הכירה את ביל, צַלם שבילה את רוב זמנו בשטח בשליחות הרשת. באותם ימים היא עדיין הגישה את תחזית מזג האוויר — המִשׂרה הראשונה שלה בטלוויזיה. הם התאהבו בטירוף והתחתנו שלושה חודשים אחרי שהכירו. הוא היה הגבר טוב־הלב ביותר שהכירה מימיה. הם היו משוגעים אחד על השני. הוא בילה את רוב זמנו בדיווח מאזורי מלחמה. חצי שנה לאחר מכן הוא נהרג מירי של צלף, וחלק בה מת איתו. מאותו רגע עניינה אותה רק העבודה. היא מצאה בה מפלט. אחרי מותו העבודה היתה לה עוגן ונתנה לה סיבה לחיות. מאז היא לא אהבה כך אף גבר, וברבות השנים אף הבינה שמן הסתם גם הקשר שלהם לא היה מחזיק מעמד מול הקריירה שלה. נסיקתה המטאורית בעשרים ושלוש השנים שחלפו מאז מחקה פחות או יותר כל דבר אחר.
את הארי סטרן פגשה בלייז כשעבדה בסן פרנסיסקו, שנתיים אחרי מותו של ביל. היא ראיינה אותו אחרי שקנה את נבחרת הבייסבול המקומית. הוא היה מבוגר ממנה בעשרים ושתיים שנה, נשוי כבר ארבע פעמים, והחזיק בקרן הון סיכון מהחשובות בעמק הסיליקון. הוא חיזר אחריה בכל דרך אפשרית והוקסם מאדישותה. היא אמרה לו שהיא עסוקה מכדי לצאת. היא ידעה שלבה עדיין שייך לביל. להארי לא היה אכפת. הוא חשב שהיא הבחורה הכי יפה והכי חכמה שפגש מימיו. אחרי שנה של בילויים, סעודות ופינוקים שהעתיר עליה בכל הזדמנות, היא השתכנעה. לא היה איש מקסים יותר ממנו, ואפילו עכשיו, בגיל שישים ותשע, הוא נותר נאה כבעבר, והוא ובלייז היו חברים טובים. היו לו עוד שתי רעיות אחריה ומשיכה קטלנית לבחורות צעירות.
חצי שנה אחרי שהם נישאו זכתה בלייז להזדמנות הגדולה שלה ברשת בניו יורק. היא לא היססה ולא התלבטה לרגע. מההתחלה היא אמרה להארי שהקריירה שלה נמצאת במקום הראשון. היא תמיד היתה כנה איתו. היא אהבה אותו, אבל לא התכוונה להקריב הזדמנות חשובה לטובת גבר, וכך היה. היא נעתרה להצעת הרשת כשהארי היה בנסיעה, וכשהוא חזר נודע לו שבלייז עוברת לניו יורק. מאותו רגע הם ניהלו את חייהם משני צדי היבשת, ובמשך זמן־מה זה החזיק מעמד. כשהתאפשר לה היא הגיעה לביתו המפואר בהילסבורו בסופי שבוע, או שהוא טס לניו יורק. שלושה חודשים אחרי שעברה לניו יורק היא נכנסה להיריון עם סלימה, אבל לא האטה את הקצב לרגע. היא עבדה עד ליום הלידה ממש. היא נסעה מהמשרד היישר לבית החולים וחזרה לשדר בתוך שלושה שבועות. הארי טס במטוסו הפרטי ללידה והגיע בדיוק בזמן. כבר היו לו חמישה ילדים מנשותיו הקודמות. הוא מעולם לא העמיד פנים של אבא קשוב, וזה לא השתנה עם סלימה. עכשיו הוא פגש את סלימה פעם או פעמיים בשנה, ומאז כבר נולדו לו שני ילדים נוספים. היו לו שמונה בסך הכול, והוא ראה בהם את המחיר שעליו לשלם על נישואיו לנשים צעירות. כולן רצו ילדים. הוא שמח להיענות להן ותמך בהן בנדיבות, אבל היה אבא נפקד במקרה הטוב. כשסלימה היתה קטנה יותר זה איכזב אותה, אבל בלייז הסבירה לה שככה הוא. בלייז אהבה את בתה, אבל תמיד היו תריסר פרויקטים ואנשים שהתחרו על זמנה. סלימה הבינה זאת. ככה היא גדלה, והיא סגדה לאמה.
לאחר חמש שנים של חיים בנפרד התייאשו השניים מהנישואים. מערכת היחסים שלהם הידלדלה באותם ימים, עד שלא נותר ממנה דבר למעֵט חברוּת חמימה ומדי פעם שיחות לילה מאוחרות בין קליפורניה לניו יורק. לא היתה עוינות, לא היו מריבות, והם חיכו עוד חמש שנים לפני שהתגרשו, כשהארי רצה להתחתן שוב. עד אז הוא טען שנישואיו לבלייז שומרים עליו שלא ייכנס לצרות. זה השתנה כשדוגמנית־על שיכנעה אותו להתגרש ולהתחתן איתה. בלייז היתה אורחת בחתונתם, ובמהלך השנים לא רצתה ממנו דבר, למעֵט דמי מזונות עבור בתם. מבחינה חוקית הם היו נשואים אחת־עשרה שנה, אבל למעשה חיו יחד כבעל ואישה פחות משנה. כשהם התגרשו בלייז היתה בת שלושים ושמונה.
מערכות היחסים שלה מאז היו לא עקביות, מכיוון שטסה ברחבי העולם לצורך כתבותיה. הקריירה שלה המשיכה לנסוק. היה לה רומן קצר וטיפשי עם כוכב בייסבול שלא היה להם דבר במשותף; סיפור אהבה עם פוליטיקאי שעורר עניין רב בתקשורת; איש עסקים חשוב, שחקן מפורסם. היא לא אהבה אף אחד מהם, ואף פעם לא היה לה זמן בשבילם. הרומנים נגמרו אפוא, והגברים המשיכו הלאה למישהי אחרת עוד לפני שהיא הבחינה בכך. לא היה לה אכפת. הם מילאו בחייה תפקיד של חלון ראווה, הסחת דעת ותו לא.

דניאל סטיל היא סופרת אמריקנית מהפופולריות בעולם. היא כתבה עשרות רבי־מכר שתורגמו ל־43 שפות ברחבי העולם, ונמכרו ב־800 מיליון עותקים!

X