חיים ללא הפרעות | לרכישה באינדיבוק
חיים ללא הפרעות

חיים ללא הפרעות

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 226
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

בחייו של רפאל אלחנדרו, המתנהלים כמכונה משומנת היטב, אין מקום לדברים היכולים להסיח את דעתו. הוא נוהג במכוניתו היוקרתית, חי "חיים ללא הפרעות", עד שהוא כמעט דורס את ליבי מרצ'נט!

ליבי, הבלתי צפויה והמאוד מושכת, משבשת לחלוטין את דעתו, אז הוא מציע לה עבודה. אם היא תעבוד בשבילו אז הוא יוכל לשמור אותה תחת שליטה. זוהי לפחות התוכנית שלו.

אלא שתוכניות לחוד – ומציאות לחוד…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חיים ללא הפרעות”

בקרוב…

1

הטלפון של ליבי צלצל ממש ברגע בו היא פנתה לרדת מהכביש הראשי אל אזור השירות הצמוד אליו.

היא נעצרה במקום החניה הראשון שמצאה, ומיהרה לשלוח את ידה אל כיסה. "אמא…?"

"אני נשמעת לך כמו אמא שלך?"

לא, אלא אם כן אמהּ סיגלה לעצמה מבטא אירי כבד במשך השבועיים שהיא בילתה בניו-יורק. "קלואי?"

"ליבי, מותק, בדיוק שאלתי את עצמי אם את עוברת בכפר, בדרכך הביתה מהעבודה."

"בעצם, אני לא בעבודה. אני בדרך הביתה – משדה התעופה."

שתיקה השתררה לרגע, עד שחברתה השמיעה אנקה קטנה של האשמה עצמית, והוסיפה, "הו, אלוהים, ברור שלא היית בעבודה. מצטערת, לגמרי שכחתי!"

זה קורה כל הזמן," חשבה ליבי לעצמה בפנים מודאגות. "אני מניחה שלא יצא לך לראות את אבא או את אמא שלי, מה, קלואי?"

"ולך לא? הנחתי שאחד מהם בא לאסוף אותך משדה התעופה."

"הם היו אמורים לבוא," אמרה לה ליבי, "אבל הם לא הגיעו, וכשהתקשרתי לא היתה תשובה… אז שכרתי מכונית." היא השתתקה וניערה את ראשה. מצחה החלק נחרש בקמטים של דאגה. "העניין הוא שממש לא מתאים להם לא להופיע, אם כי אני בטוחה שיש לזה הסבר לגמרי הגיוני…" היא הוסיפה, ולא הצליחה להסתיר את נימת השאלה שבקולה.

"ברור שיש," השיבה קלואי בקול מרגיע. "והסבר שלא קשור בכלל לאמבולנסים או להתקפי לב. אבא שלך בסדר גמור, ואל תכחישי שזה מה שחשבת. אני יודעת איך הראש שלך עובד."

לפני שעלה בידה של ליבי להשיב על ההאשמה הזאת, פיהוק הדהד באוזניה מצדו השני של הקו, בעוצמה כזאת שגרמה לה לחייך.

"למה אף אחד לא מספר לך שאימהוּת תהפוך לך את המוח לעיסה דביקה?" התלוננה חברתה.

ליבי העוותה את פניה בהזדהות. "את נשמעת לי מותשת לגמרי."

"הייתי ערה כל הלילה," הודתה קלואי בפיהוק נוסף.

"מה שלום בת הסנדקאות שלי?"

"יש לה גזים, או שצומחות לה השיניים, או משהו. רק עכשיו הצלחתי להרדים אותה. אז איך היה הטיול שלך?"

"פנטסטי."

"וידידתנו סוזי הכירה לך איזה חתיך אמריקאי?"

"למען האמת…"

צווחה של אושר נשמעה מצדו השני של הקו. "ספרי לי הכל."

"אין מה לספר. הוא היה נחמד אבל – "

אנקה רוטטת נשמעה מהעבר השני. "תני לי לנחש – לא הטיפוס שלך. תגידי, ליבי, יש בכלל מישהו שהוא כן הטיפוס שלך?" קלואי נשמעה מיואשת. "עם איך שאת נראית, את יכולה להשיג כל גבר שתרצי – גבר שונה לכל אחד מימי השבוע!"

"כלומר, אני נראית זולה וזנותית?"

"את נראית זולה כמו בקבוק שמפניה מבציר נדיר במיוחד, מה שמבריח מראש חצי מהגברים – יותר מדי קלאסה יש לך."

"תאוריה נחמדה מאוד. אבל בנימה טיפה יותר שפויה… מה רצית שאני אביא לך מהכפר?" שאלה ליבי בהתגברה על רצונה העז להגיע כבר הביתה. לא משנה מה מתרחש שם, עיכוב של חמש דקות לא יעלה ולא יוריד דבר.

"לא. תעזבי את זה. זה לא משנה."

אחרי ויכוח קטן, ליבי הצליחה לגלות שמה שקלואי רצתה ממנה היה לאסוף את יוסטאס, כלב הלברדור שלה, שהיה בעל נטייה להיקלע לתאונות שונות, והיה כרגע אצל הווטרינר.

"מישהו השאיר את השער פתוח, ויוסטאס האומלל ברח. אני נשבעת לך, הכלב הזה היה אלוף הבריחות בגלגול קודם. מייק מצא אותו מסובך בגדר קונצרטינה."

"אאוץ'!  יוסטאס  המסכן.  אבל  אל  תדאגי.  זה  בדרך  שלי. אני –"

"זה ממש לא בדרך שלך."

ליבי התעלמה מההפרעה. "זאת לא בעיה בכלל," היא שיקרה.

שעה אחר כך, ליבי חשה הקלה רבה כשהכפר שלה הופיע מול עיניה. הגשם, שהפך את הנהיגה על הכביש המהיר לסיוט מתמשך, נפסק סוף-סוף, אבל השלוליות על הדרך הכפרית הצרה שלצדה היא חנתה, היו בגודל של אגמים קטנים. עד שהיא הביאה את כלב הלברדור בחזרה אל המכונית שלה, נעליה כבר היו רטובות לגמרי, ורגליה מרוחות בבוץ.

בעוד הכלב הנרגש מותח את הרצועה שלו, ליבי גיששה למצוא את מפתחותיה כדי לפתוח את הדלת. ובדיוק כשאצבעותיה מצאו את המפתחות, עקבה נתקע בבור בכביש המשובש וליבי החלה למעוד. ובמהלך הניסיונות שלה למצוא מחדש את שיווי המשקל שלה, ולא להשתטח בתוך שלולית הבוץ, היא שמטה את קצה החגורה של הכלב.

"יופי," היא רטנה חרש, והקפידה לשמור על החיוך שלה כשקרבה לעברו של הכלב שהתיישב כמה צעדים ממנה, כשהוא נראה מרוצה מעצמו מאוד.

"כלב טוב, יוסטאס," היא ניסתה לשדלו בהתקרבה אליו לאט ביד פשוטה לעברו. "רק תישאר בדיוק איפה שאתה יושב…"

הרצועה שלו היתה רק במרחק של סנטימטרים אחדים מאצבעותיה, כשהוא פרץ בריצה תוך נביחות רמות, והסתלק לו במורד הדרך.

ליבי עצמה את עיניה ונאנקה. "אני לא מאמינה שזה קורה לי!" ולאחר מכן היא מיהרה לצאת בעקבותיו.

היא התנשמה בכבדות וכאב לה הצד עד שהיא הדביקה את החיה המשוטטת. הוא ישב באמצע הדרך הצרה, כשזנבו הולם בקרקע כמו מטרונום, והוא שלח לעברה מבט בעיניו מלאות ההבעה.

"אני שמחה שמישהו משנינו נהנה," קרקרה ליבי בעת שהתכופפה קדימה כשידיה על ירכיה, בניסיון לשאוף קצת אוויר לריאותיה. "הו, אלוהים, אני כל כך לא בכושר."

בהסיטה הצידה בעזרת זרועה, קווצות של שערה הערמוני העשיר, שצנחו על עיניה, היא הזדקפה, ואחרי שתחבה את השיער באופן ענייני מאחורי אוזניה, עשתה צעד זהיר אחד לכיוונו של הכלב. הכלב נבח וזינק אחורה מתוך משחק…

ליבי נשכה את שפתה ונעצה בכלב מבט מלא בזעם ותסכול.

"אני לא מוכנה שישטה בי כלב שאפילו הבעלים שלו מודים שהוא אינו העיפרון המחודד ביותר בקלמר!" היא צעקה, וחשבה לעצמה, ליבי, את מדברת עם כלב.

כשתתחילי לצפות ממנו לדבר איתך בחזרה, זה השלב שבו תצטרכי להתחיל באמת לדאוג.

הדיאלוג הפנימי הזה הגיע לקצו בבת אחת כשתשומת לבה הוסבה אל צליל של מנוע רב עוצמה. טרקטורים היו כלי הרכב היחידים כמעט שנעו בדרך הכפרית הזאת, אבל הצליל הזה לא נשמע בכלל כמו מנוע של טרקטור.

זה לא היה טרקטור.

בדיעבד, קשה לזכור את השתלשלותם המדויקת של העניינים. השניות הבאות נותרו תמיד מעורפלות בזיכרונה. רגע אחד היא מתבוננת במכונית הגדולה והשחורה שנעה במהירות מדהימה ישר לעבר יוסטאס, ובמשנהו היא כבר עמדה שם באמצע הדרך, מנופפת בידיה – זה נראה כמו רעיון לא רע באותה העת – כשהמכונית עומדת להתנגש בה.

 

כשהעיקוף שעשה כדי לחמוק מההזדחלות בפקק שעל הכביש המהיר הוביל אותו בנתיבים שהיו צרים כשם שהיו מפותלים, רפאל לא הרגיש מודאג במיוחד. לא עלה בדעתו בכלל להתייעץ במערכת הניווט הלווייני המובנית במכונית שלו, או לפתוח את מפת הדרכים שהיתה בתא הכפפות. הוא העדיף לסמוך על חוש הכיוון המעולה שלו. והרי לא ניתן להגיד על הדרכים הצדדיות של אנגליה הירוקה שהן מסוכנות, להבדיל מחלק מהדרכים בהן היה עליו לעבור במהלך חייו.

תוך כדי הנהיגה, דעתו של רפאל נדדה אל המסע שעשה לבד בגיל שבע-עשרה, עת חצה את רכסי ההרים של פטגוניה בג'יפ חבוט שהתקלקל לו באופן די קבוע עד שנסחף לו לבסוף. מי היה יכול לנחש שהדרך בה הוא נסע היתה בעצם אפיק של נחל חרב? הזיכרון של מאבקו לפתוח את הדלת התקועה ולזנק אל המים השוצפים, שניות אחדות לפני שהג'יפ נסחף אל התהום, העלה חיוך זאבי על פניו הצרים.

הבעתו הפכה מפוכחת, מה שהגביר עוד יותר את הקדרות של תווי פניו הכהים, בזהותו בצביטה שחש בחזהו משהו שמתקרב כמעט לכדי קנאה.

קנאה?

או שמא, חוסר סיפוק?

גביניו הכהים של רפאל הצטופפו לכדי צל כהה של זעף מעל עיניים בצבע קינמון, אותן הוא הצר כעת. אף אחת משתי התגובות הללו לא היתה הגיונית או מוצדקת לדעתו – לא כשמדובר במישהו שיש לו כל כך הרבה, כמו לו.

רפאל ייחס באופן חלקי את מצב רוחו הלא אופייני לפגישה שהיתה לו בערב הקודם.

פגישה שלא היתה לגמרי נחוצה, הוא בכלל לא היה צריך לפגוש את האיש, אבל על פי דרכו של רפאל, ישנם דברים שגבר, אפילו גבר עלוב וחסר תועלת מסוגו של מרצ'נט, ראוי לשמוע פנים אל פנים. והעובדה שמישהו עומד לאבד את העסק שלו ואת ביתו, בהחלט נכללת בקטגוריה הזאת!

הוא לא ציפה שזה יהיה מפגש מהנה במיוחד, ואכן זה לא היה! לראות גבר, ואפילו אם הוא מטומטם גמור, נמחץ לגמרי, היה מחזה קשה מאוד לצפייה, מבחינתו.

האיש התרסק למול עיניו. בהיותו בעצמו אדם גאה מאוד מאוד, רפאל התבייש בשביל הגבר שמולו, ומצא את מפגן הדמעות והרחמים העצמיים של האנגלי ממש מביש.

ולמרות שהוא ידע שהאיש היה אחראי בעצמו לצרה אשר פקדה אותו, עם קצת עזרה מסבו, רפאל מצא את עצמו מרגיש תחושת אשמה לגמרי בלתי הגיונית, כשנפרד מעל האיש, אשמה שהתפוגגה מהר מאוד כשהאיש צעק אחריו.

"אילו היית הבן שלי – "

רפאל קטע אותו מיד בנימה משועממת. "אם הייתי הבן שלך, הייתי מוציא אותך לפנסיה לפני שהיית מספיק לרושש את העסק שלך ולאבד את הבית של משפחתך."

באנרגיה רבה יותר משרפאל ראה אותו מפגין לאורך כל הפגישה שלהם, האיש השמיע עכשיו את דברי הפרידה שלו ממנו.

"אני מקווה שיום אחד גם אתה תאבד את כל מה שאתה אוהב. ואני מקווה, ממש מקווה, להיות שם כדי לראות את זה קורה!"

אולי המילים הללו לא הרפו ממנו מפני שהקללה היתה מאוד לא במקום.

רפאל כבר איבד את הדבר היחידי שאהב אי-פעם, לפני זמן רב מאוד, והכאב על האבדה הזאת לא היה כעת יותר מזיכרון עמום. הוא לא הניח לעצמו להיפתח במידה כזאת שמשהו כזה יוכל לקרות לו שוב; לא היה אף אחד ושום דבר בחייו שהוא אהב. הוא היה יכול לאבד מחר את כל ההון הרב שצבר בלי שירגיש כאב כלשהו; חלק מסוים בתוכו היה אולי שמח אפילו על האפשרות להתחיל הכל מחדש.

בגיל שלושים, הוא כבר השיג כל מה שביקש להשיג בחיים, ואף למעלה מכך. השאלה כעת היתה לאן להמשיך מכאן?

רפאל הבין שהבעיה המרכזית שלו היא איך לשמור על רמת המוטיבציה שלו. מבחינה פיננסית, הוא הצליח הרבה מעבר לחלומותיהם הפרועים ביותר של רוב בני האדם. שמץ של חיוך מזלזל משך למעלה את הזוויות של פיו. החיים שלו מתוקים – עד כדי כך הם מתוקים, שהוא מקנא בנער שהוא היה אי-פעם בעבר, בנער שחי חיים קשים והתקיים מהיד אל הפה, בהסתמכו על פקחותו וערמומיותו כדי לשרוד.

אולי באמת יש דבר כזה – הצלחה מוגזמת, הוא חשב לעצמו וחייך בהורידו הילוך לקראת עוד פניה חדה במיוחד בדרך הצרה.

"אז מה יידרש כדי לגרום לך קצת אושר, רפאל אלחנדרו?"

הקללה הקשה שבקעה מבין שפתיו התחברה בצורה מושלמת לבוז העצמי של השאלה הקודמת, כשמשום מקום, הופיעה דמות שרצה אל מרכז הכביש.

כאילו שהופיעה מתוך דמדומי בין הערביים; לחלקיק שנייה היא עמדה באור פנסי המכונית שלו כמו איזו רוח רפאים קלושה.

רפאל הספיק להתרשם מדמות דקיקה, פנים חיוורים כאבן בהט, עננה של שיער אדמוני כהה; לא היה לו די זמן כדי לראות יותר מכך. הוא היה עסוק מדי בניסיון שלא להוסיף הריגה לרשימת החטאים שלו בעת האחרונה, בנסותו להימנע מלהתנגש בה, התנגשות שנראתה בלתי נמנעת.

בכל ימי חייו, רפאל לא השלים מעולם עם הבלתי נמנע.

הוא התברך ברפלקסים של חתול, ובמזג רגוע ושקול בעתות של סכנה – ובמזל, כמובן. לעולם אל תפחית בערכו של המזל, חשב רפאל, ותהה בראותו את העץ שלפניו, אם מזלו הטוב עומד סוף-סוף להסתיים.

הוא לא הסתיים.

בניגוד לכל הסיכויים, הוא הצליח להחמיץ את המתאבדת האדמונית ואת העץ, ולהישאר שלם. לא משנה כמה פעמים הוא חזר אחר כך ועבר בראשו על האירוע הזה, אף פעם לא עלה בידו להבין איך זה קרה – זה היה נס!

הוא היה מצליח לצאת מהאירוע הזה ממש ללא שום פגע, אם המכונית לא היתה עולה על שלולית של בוץ דווקא ברגע קריטי ובמהירות גבוהה. רפאל נאלץ לשבת במקומו חסר כל ישע, בזמן שהמכונית ביצעה החלקה דרמטית של שלוש מאות ושישים מעלות שבסופה היא ירדה מהדרך אל התעלה שלצדה. אפילו חגורת הבטיחות שלו לא הצליחה למנוע את המהירות הרבה של המכונית מלגרום לראשו להיחבט בכוח בשמשה הקדמית.

רפאל ראה כוכבים בעיניים עצומות, ואז שמע קולות – לא, נכון יותר, הוא שמע רק קול אחד. קול של אישה, ובנוסף לכל, הוא חשב לעצמו בטשטוש, קול מושך למדי.

הקול התחנן בפניו שלא ימות לה. אולי הוא באמת מת?

על פי הכאב בראשו, הוא היה לגמרי בחיים, והקול נשמע לו סקסי וצרוד יותר מדי בשביל להיות קול של מלאך.

קול נהדר, חשב רפאל, ושאלות טיפשיות. והוא בחר להתעלם מהן בזמן שהעסיק את עצמו בעניינים דחופים יותר, כגון, האם הוא בחתיכה אחת עדיין, והאם גופו יכול עדיין לתפקד?

הוא בחן את כל חלקי גופו. הכל נראה לו מחובר כהלכה ובמצב תקין, מה שהיה די טוב. התחושה בראשו היתה כאילו מישהו הולם במצלתיים מאחורי עיניו העצומות, מה שהיה טיפה פחות טוב.

עם יד אחת תומכת בעורפו, רפאל החל להרים את ראשו בזהירות, ושמע את הקול – זה שלא היה שייך למלאך – לוחש בלהט "תודה לאל!"

הוא מצמץ; הפעולה שלחה גלים של כאב אל רקותיו. בהעוותו את פניו, הוא הצמיד את ידיו אל מצחו והחל להפנות באטיות את ראשו לעבר הקול. באותה מידה של זהירות, הוא אילץ את עפעפיו הכבדים להתרומם, ובין אצבעותיו השלובות נגלתה לעיניו דמות אובלית חיוורת של פני אדם. כשידיו צמודות עדיין למצחו ואצבעותיו לוחצות על גשר אפו, הוא שוב מצמץ, והתמונה המטושטשת החלה להתבהר. הילת השיער הערמוני נראתה לו די מוכרת משום מה, ואז גם שארית פניה החלו להיעשות ממוקדים.

זאת היתה הבחורה המתאבדת שגרמה לו לעשות את התאונה הזאת.

במבט מקרוב, התברר שהיא צעירה, יפהפייה, ומבטו הבוחן לא הצליח לגלות שום פגם בתווים החלקים של פניה – לרוע המזל היא היתה אדמונית.

יחסו של רפאל לנשים אדמוניות היה יחס שהתפתח בהדרגה במהלך זמן רב והתגבש לכלל וודאות אחרי מקרה ספציפי שכלל אישה אדמונית אחת חושנית מאוד, איתה הוא יצא, וכוס של יין אדום שתכולתה מצאה את דרכה בסופו של דבר אל ירכו בגלל שהוא לא הקדיש לה כנראה את מלוא תשומת לבו. בחורות אדמוניות, ולא משנה עד כמה דקורטיביות הן נראות, פשוט דורשות מאמץ יותר מדי גדול.

ובעוד הוא חושב לעצמו שעיניים כל כך כחולות לא יכולות להתקיים בלי סיוע של עדשות מגע, רפאל הרגיש איך בטנו מתכווצת כשהוא הוכה בגל פרוע של תשוקה שלפחות הוכיח בעוצמתו, מעבר לכל ספק, שהוא עדיין בחיים, ושללא ספק, ההחלטה שלו בנוגע לנשים אדמוניות לא הספיקה להגיע עדיין לחלקים מסוימים של גופו.

ראייתו היטשטשה שוב והוא עצם עיניים, לחכות עד שגל הבחילה יחלוף. כנראה שהסימפטומים הללו, בתוספת שטף הטסטוסטרון הלא נשלט אשר שטף אותו היו התוצאה של החבטה שספג בראשו – וכנראה שהם יחלפו במהרה.

הוא פקח שוב את עיניו, בדיוק כשהבחורה האדמונית התכופפה יותר אל תוך המכונית ושערה, שצבעו שהיה כצבע חלודה כהה הזכיר לו עלי שלכת, הקיף פנים דמויי לב. הבחילה חלפה לה, התחלפה ברצון נמהר ומאוד לא במקומו, להחדיר את לשונו אל בין השפתיים העסיסיות הללו.

אפילו שמוחו החבוט פעל רק במחצית תפוקתו הרגילה, הוא שקל לפעול על פי הדחף הזה. שכן, אלוהים, איזה פה!

לפחות התשוקה הזאת שבערה בעורקיו הצליחה להסיח את דעתו באפקטיביות מהפטיש הכבד שהלם בגולגולתו, ולא משנה מה גרם לזה, שטף האדרנלין, העובדה שהוא היה עלול להיהרג…?

פניה של אישה לא הצליחו לגרום לו להרגיש רגש כל כך… פרימיטיבי  מזה  זמן  רב  מאוד.  חלק  ממנו  כעס  על  מה  שהוא הרגיש – רפאל היה אדם שאהב להישאר בשליטה מלאה על כל דבר, כולל התשוקות שלו – וחציו השני הציע לו להירגע וליהנות מהרגע.

בקרוב…

X