חיים יקרים | לרכישה באינדיבוק
חיים יקרים

חיים יקרים

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 268
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 76.80
- 39

ביכולת שאין שנייה לה, אליס מונרו מאירה את הרגע שבו החיים מתעצבים. קובץ הסיפורים האדיר הזה, הצלול והמדויק הזה, מחלחל אל הקורא – תראו עד כמה בלתי רגילים, מסוכנים ומשונים יכולים החיים הרגילים להיות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חיים יקרים”

להגיע ליפאן

 

 

ברגע שפיטר העלה את המזוודה שלה על הרכבת, הוא נראה להוט לפַנות את הדרך. אבל לא לעזוב. הוא הסביר לה שהוא רק חושש שהרכבת תתחיל לנוע. הוא עמד על הרציף, נושא מבט אל חלונן ומנופף. מחייך, מנופף. החיוך שהפנה לקטי היה רחב, זורח, נטול כל ספק שהוא, כאילו האמין שלנצח תוסיף להיות לפלא בעיניו, והוא בעיניה. החיוך שהפנה לאשתו נראה אופטימי ובוטח, ואיזו נחישות היתה נסוכה בו. משהו שלא בקלות ניתן לתאר במילים, ובאמת ייתכן שלעולם לא יתואר. אילו גרטה היתה מעירה דבר כזה, הוא היה אומר, נו באמת. והיא היתה מסכימה איתו, מתוך מחשבה שאין זה טבעי שאנשים המתראים יום־יום, בלי הרף, יידרשו להסברים כלשהם.

כשפיטר היה תינוק, נשאה אותו אמו בזרועותיה על פני הרים ששמם תמיד פרח מזיכרונה של גרטה, בעת שברחה מצ'כוסלובקיה הסובייטית לאירופה המערבית. היו איתם אנשים נוספים, כמובן. אביו של פיטר התכוון להצטרף אליהם, אך נשלח לסנטוריום ממש לפני תאריך העזיבה החשאית. הוא היה אמור לבוא בעקבותיהם כשיתאפשר לו, אבל מת תחת זאת.

"קראתי סיפורים כאלה," אמרה גרטה כשפיטר סיפר לה על כך לראשונה. היא הסבירה איך בסיפורים התינוק היה מתחיל לבכות, וללא יוצא מהכלל נאלצו לחסום את פיו או לחנוק אותו כדי שהרעש לא יסכן את כל החבורה הבלתי חוקית.

פיטר אמר שמעולם לא שמע סיפור כזה ואינו יודע מה אמו היתה עושה בנסיבות דומות.

מה שכן עשתה היה להגיע לקולומביה הבריטית, ושם שיפרה את האנגלית שלה ומצאה עבודה בהוראת מה שכונה אז "ניהול עסקים לתלמידי תיכון". היא גידלה את פיטר בכוחות עצמה ושלחה אותו לקולג', וכעת הוא היה מהנדס. כשהיתה מבקרת בדירתם, ולימים בביתם, תמיד ישבה בסלון, אף פעם לא נכנסה למטבח אלא אם כן גרטה הזמינה אותה. זאת היתה דרכה. היא הקפידה הקפדה מוחלטת לא לשים לב לדברים. לא לשים לב, לא להתערב, לא לרמוז, אף שבכל אומנויות ואמנויות משק הבית עלתה על כלתה עשרת מונים.

כמו כן היא נפטרה מהדירה שבה גדל פיטר ועברה לדירה קטנה יותר ללא חדר שינה, רק מקום לספה מתקפלת. אז פיטר לא יכול ללכת הביתה לאמא? הקניטה אותה גרטה, אבל היא נראתה מזועזעת. בדיחות הכאיבו לה. אולי זאת היתה בעיה של שפה. אבל אנגלית היתה השפה היומיומית שלה כעת, ובלי ספק השפה היחידה שידע פיטר. הוא למד ניהול עסקים — אף שלא מאמו — בזמן שגרטה למדה את גן העדן האבוד. היא התרחקה מכל דבר מועיל כמו ממגפה. ונראה שהוא עשה בדיוק ההפך.

כשהזגוגית ביניהם, וקטי מוסיפה לנפנף במלוא המרץ, הם שקעו בחילופי מבט קומיים או שמא מטורפים של חיבה. היא חשבה כמה הוא נאה למראה, ואיך נדמה שהוא אינו מודע לכך כלל. שערו היה קצוץ למשעי ומסורק לאחור כנהוג באותם ימים — בייחוד אם היית מהנדס, או משהו דומה — ועורו השחום מעט אף פעם לא היה סמוק כמו שלה, אף פעם לא אדמומי מהשמש, אלא שזוף במידה שווה בכל עונה.

ודעותיו, כמו צבע עורו. כשהלכו לסרט, הוא אף פעם לא רצה לדבר עליו אחר כך. הוא היה אומר שהוא היה טוב, או די טוב, או בסדר. הוא לא ראה טעם להרחיב מעבר לכך. הוא צפה בטלוויזיה, הוא קרא ספרים בדרך דומה איכשהו. היתה לו סבלנות לדברים כאלה. מי שיצרו אותם, עשו מן הסתם כמיטב יכולתם. גרטה לא הסכימה איתו, ושאלה בפזיזות אם היה אומר דבר דומה לגבי גשר. מי שבנו אותו עשו כמיטב יכולתם, אבל כמיטב יכולתם לא היה טוב מספיק, אז הוא קרס.

במקום להתווכח הוא רק צחק.

זה לא אותו דבר, הוא אמר.

לא?

לא.

גרטה היתה צריכה להבין שהגישה הזאת — הלא מעורבת, הסובלנית — היא ברכה עבורה, כיוון שהיתה משוררת, ושיריה הכילו פרטים שבשום אופן לא היו מרנינים או קלים להסבר.

(אמו של פיטר ועמיתיו לעבודה — מי שידעו זאת — עדיין הקפידו לומר poetess.1 היא הרגילה אותו שלא. פרט לכך לא נדרשה להרגיל אותו בדבר. את קרובי משפחתה שהשאירה מאחור ואת האנשים שהכירה כעת בתפקידיה כעקרת בית וכאם, לא היתה צריכה להרגיל כיוון שלא ידעו דבר על עניין זה.)

בשלב מאוחר יותר בחייה היא תתקשה להסביר מה בדיוק היה מקובל באותם ימים ומה לא. אפשר לומר, ובכן, שפמיניזם לא. אבל אז צריך להסביר שפמיניזם אפילו לא היה מילה בשימוש. אחר כך את נדרשת להרחיב ולומר שלהיות בעלת דעה רצינית כלשהי, שלא לומר שאיפה, ואולי אפילו לקרוא ספר אמיתי, היו דברים חשודים, אולי בגללם הילד שלך חטף דלקת ריאות, ואמירה פוליטית במסיבה של המשרד היתה עלולה לעלות לבעלך בקידום שלו. וזה לא משנה לאיזו מפלגה נגעה ההערה שלך. אלא עצם העובדה שיצאה מפיה של אישה.

אנשים יצחקו ויגידו, את בטח מתלוצצת, ואת תצטרכי לומר, ובכן כן, אבל לא לגמרי. ואז היא תגיד, אבל אם כתבת שירים, מוטב היה לך להיות אישה ולא גבר. וזה המקום שבו המילה poetess השתלבה היטב, כמו סיבים של צמר גפן מתוק. פיטר לא חש כך, היא אמרה, אבל זכרו שהוא נולד באירופה. ואף על פי כן הוא הבין איך ודאי חשו העמיתים שלו בנוגע לדברים כאלה.

***

אותו קיץ פיטר התעתד לשהות חודש ואולי יותר כממונה על פרויקט כלשהו בלוּנד, הרחק צפונה, ולמעשה צפונה ככל שניתן להרחיק ביבשת. לא היה סידור מגורים לקטי ולגרטה.

אבל גרטה שמרה על קשר עם נערה שעבדה איתה פעם בספרייה של ונקובר, והיתה נשואה כעת, בטורונטו. היא ובעלה היו אמורים לשהות חודש באירופה באותו קיץ — הוא היה מורה — והיא כתבה לגרטה ושאלה אם היא ומשפחתה מוכנים לעשות להם טובה — היא היתה מנומסת מאוד — ולבוא לגור בביתם בטורונטו למשך חלק מהזמן, משום שלא רצתה להותירו ריק. וגרטה כתבה לה בחזרה על עבודתו של פיטר, אך נענתה להצעה עבור קטי ועצמה.

וזאת הסיבה שכעת היו מנופפים ומנופפים מהרציף ומהרכבת.

באותם ימים היה בטורונטו מגזין בשם דה אֶקוֹ אַנסֶרס, שהתפרסם באופן לא סדיר. גרטה נתקלה בו בספרייה ושלחה להם כמה שירים. שניים מהם פורסמו, ובעקבות זאת כשעורך המגזין הגיע לוונקובר בסתיו שעבר, היא הוזמנה למסיבה בחברת כותבים נוספים, כדי להיפגש איתו. המסיבה נערכה בביתו של סופר ששמו היה מוכר לה, כך נדמה, כל חייה. היא התקיימה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כשפיטר עדיין היה בעבודה, ולכן היא הזמינה בייביסיטר ועלתה על האוטובוס של ונקובר צפון, דרך גשר לַיוֹנז גֵייט וסטנלי פארק. אחר כך היתה צריכה לחכות מול בניין המטה של חברת האדסוֹנ'ס בֵּיי לאוטובוס שייקח אותה לנסיעה הארוכה עד לקמפוס האוניברסיטה, שם התגורר הסופר. אחרי שירדה מהאוטובוס בפנייה האחרונה שלו, היא מצאה את הרחוב וצעדה בו, עוקבת אחרי מספרי הבתים. היא נעלה עקבים גבוהים שהאטו את צעדיה במידה ניכרת. וכן השמלה השחורה המתוחכמת מאוד שלה, בעלת רוכסן מאחור, שחבקה את המותניים ותמיד היתה קצת צמודה מדי בירכיים. היא משווה לה מראה מגוחך משהו, חשבה, כשכשלה קלות לאורך הרחובות המפותלים נטולי המדרכות, האדם היחיד בחוץ בשעת אחר צהריים מאוחרת זו. בתים מודרניים, חלונות פנורמיים, כמו בכל פרבר מבטיח, בהחלט לא שכונה מהסוג שציפתה לו. היא החלה לתהות אם טעתה ברחוב, ולא הצטערה מאוד למחשבה. היא תוכל לחזור לתחנת האוטובוס, שם יש ספסל. היא תוכל לחלוץ את נעליה ולשבת למשך הנסיעה הארוכה לבדה הביתה.

אבל כשראתה את המכוניות החונות, ראתה את המספר, כבר היה מאוחר מדי לחזור על עקבותיה. רעש הסתנן החוצה מבעד לדלת הסגורה, והיא היתה צריכה לצלצל בפעמון פעמיים.

אישה שנדמה כי ציפתה לבואו של מישהו אחר קיבלה את פניה. קיבלה את פניה זה לא מדויק — האישה פתחה את הדלת, וגרטה אמרה שכאן ודאי נערכת המסיבה.

"כמו מה זה נראה לך?" אמרה האישה ונשענה על המשקוף. הדרך היתה חסומה עד שהיא — גרטה — שאלה, "אפשר להיכנס?" וכשפינתה זו את הדרך, נדמה שהדבר מסב לה כאב ניכר. היא לא הזמינה את גרטה לבוא בעקבותיה, אך גרטה באה בעקבותיה בכל מקרה.

אף אחד לא דיבר איתה ולא הבחין בה, אבל עד מהרה נערה בת־עשרה הושיטה לה מגש שעליו כוסות של מה שנראה כמו לימונדה ורודה. גרטה לקחה אחת ורוקנה אותה בלגימה צמאה, אחר כך לקחה נוספת. היא הודתה לנערה וניסתה לפתוח בשיחה על הדרך הארוכה שעשתה בחום, אבל הנערה לא התעניינה ופנתה ממנה לעבודתה.

גרטה המשיכה הלאה. היא הקפידה לחייך. איש לא הביט בה בארשת של זיהוי או הנאה, ומדוע שיביטו בה כך? עיניהם של האנשים החליקו סביבה, ולאחר מכן הם המשיכו בשיחותיהם. הם צחקו. כולם חוץ מגרטה היו מצוידים בחברים, בבדיחות, בסודות למחצה, נראה שכולם מצאו מישהו שיקבל את פניהם. חוץ מהנערים והנערות שבארשת קודרת וללא הפסק הגישו להם משקאות ורודים.

אבל היא לא התייאשה. המשקה סייע לה, והיא החליטה לקחת לעצמה עוד אחד ברגע שיקרב אליה המגש. היא תרה בעיניה אחר קבוצה לא צפופה מדי של אנשים משוחחים שאליה תוכל להשתחל. נראה שמצאה אחת כששמעה שמות של סרטים מוזכרים. סרטים אירופיים שכמותם החלו להקרין בוונקובר באותה עת. היא שמעה את שמו של סרט שהיא ופיטר הלכו לצפות בו, ארבע מאות המלקות. "הו, ראיתי אותו." היא אמרה זאת בקול רם ובהתלהבות, והן כולן הביטו בה, ואחת מהן, שבלי ספק היתה דוברת, אמרה, "באמת?"

גרטה היתה שתויה, כמובן. היא רוקנה לקרבה במהירות פִּימס מספר 1 ומיץ אשכוליות ורוד. היא לא לקחה ללב את הזלזול כפי שהיתה עושה במצב רגיל. רק המשיכה הלאה בידיעה שאיכשהו איבדה כיוון, אבל קיבלה את התחושה שבחדר שררה אווירה עליזה של היתר, ולא היה אכפת לה שהיא לא מתיידדת עם איש, היא יכולה פשוט להסתובב שם ולגבש את דעתה על המתרחש.

קבוצה של אנשים חשובים עמדה במעבר מקומר. ביניהם היא הבחינה במארח, הסופר שאת שמו ואת פניו הכירה זה שנים רבות. דיבורו היה קולני וקדחתני, ונדמה שאיזו סכנה אופפת אותו וכמה מהגברים הנוספים שעמו, כאילו הם עלולים להפריח לעברך עלבון ברגע שיראו אותך. הנשים שלהם, היא חשבה, הן שהרכיבו את הקבוצה שניסתה להתפרץ אליה.

האישה שפתחה לה את הדלת, כותבת בעצמה, לא השתייכה לאף אחת מהקבוצות האלה. גרטה ראתה אותה מסתובבת כשמישהו קרא בשמה. זה היה שמה של אחת הכותבות במגזין שגם שיריה שלה עצמה התפרסמו בו. האין זאת עילה מספקת ללכת ולהציג את עצמה? כשוות מעמד, חרף קבלת הפנים הקרירה בכניסה?

אך כעת השעינה האישה את ראשה על כתפו של הגבר שקרא בשמה, ולא נראה שהם יקבלו בברכה הפרעה.

לנוכח הבנה זו גרטה ביקשה להתיישב, ומאחר שלא היו כיסאות, היא התיישבה על הרצפה. עלתה בדעתה מחשבה. היא חשבה שכשהלכה עם פיטר למסיבה של מהנדסים, האווירה היתה נעימה אף שהשיחות היו משעממות. זאת משום שלכולם שם היתה חשיבות קבועה וברורה, לפחות לאותה עת. ואילו כאן איש לא היה בטוח. ביקורת עלולה להימתח אפילו מאחורי גבם של הידועים והמפורסמים. הכול שידרו תחכום או מתיחות, יהיו אשר יהיו.

וכאן היא היתה נואשת למישהו, לא משנה מי, שיזרוק לה איזו עצם ישנה של שיחה.

אחרי שגיבשה לעצמה תיאוריה זו אשר לאי־הנעימות, היא חשה הקלה ולא היה אכפת לה כל כך אם מישהו דיבר איתה או לא. היא חלצה נעליים, וההקלה היתה עצומה. היא ישבה כשגבה שעון אל הקיר, ורגליה חוסמות את אחד המעברים ההומים פחות של המסיבה. היא חששה שמא תשפוך את המשקה על השטיח, ולכן סיימה אותו בזריזות.

גבר עמד מעליה. הוא אמר, "איך הגעת לכאן?"

היא ריחמה על כפות רגליו הלֵאות והכבדות. היא ריחמה על כל מי שנאלץ לעמוד.

היא אמרה שהוזמנה.

"כן. אבל הגעת לכאן במכונית שלך?"

"הלכתי ברגל." אבל זה לא הספיק, וכעבור זמן מה עלה בידה לספר לו את היתר.

"באתי באוטובוס, ואחר כך הלכתי."

אחד הגברים שהיה קודם במעגל האנשים החשובים, עמד כעת מאחורי הגבר בנעליים. הוא אמר, "רעיון מצוין." הוא באמת נראה מוכן לדבר איתה.

הגבר הראשון לא חיבב אותו במיוחד. הוא הביא את נעליה של גרטה, אבל היא סירבה לנעול אותן והסבירה שהן מכאיבות לה מדי.

"קחי אותן ביד. או שאני אקח. את יכולה לקום?"

היא חיפשה את האיש החשוב יותר שיעזור לה, אבל הוא לא היה שם. כעת היא נזכרה מה כתב. מחזה על הדוּחוֹבּוֹרים2 שחולל מהומה גדולה, כיוון שהדוחובורים היו צריכים להיות עירומים. הם לא היו דוחובורים אמיתיים כמובן, אלא שחקנים. והם לא הורשו להיות עירומים אחרי הכול.

2 מילולית: לוחמי הרוח. אנשי כת רוסית של נצרות רוחנית הכופרים בשלטון חילוני, בקדושת הכמרים, בכנסיות ובתנ"ך. רוב חברי הקבוצה היגרו מרוסיה לקנדה בשלהי המאה ה־19 כדי לחמוק מהתערבות ממשלתית בחייהם.

היא ניסתה להסביר את זה לאיש שעזר לה לקום, אבל זה פשוט לא עניין אותו. היא שאלה מה הוא כותב. הוא אמר שהוא אינו כותב מהסוג הזה, הוא עיתונאי. הוא מבקר בבית הזה עם בנו ובתו, הנכדים של המארחים. הם — הילדים — הם שהגישו את המשקאות.

"קטלניים," הוא אמר, ביחס למשקאות. "נפשעים."

כעת הם היו בחוץ. היא הלכה בגרבוניה על הדשא, חומקת אך בקושי משלולית.

"מישהו הקיא פה," היא אמרה למלווה שלה.

"אכן," הוא אמר והושיב אותה במכונית. האוויר בחוץ שינה את מצב רוחה, מהִתעלות נפש לא שקטה למשהו שקרוב מאוד למבוכה, אפילו בושה.

"צפון ונקובר," הוא אמר. היא בטח אמרה לו את זה. "בסדר? נמשיך. הלַיוֹנז גֵייט."

היא קיוותה שלא ישאל מה מעשיה במסיבה. אם תיאלץ לומר שהיא משוררת, מצבה הנוכחי, השִכרות שלה, ייראה בעיניו אופייני להחריד. לא היה חשוך בחוץ, אבל היה ערב. נראה שהם נוסעים בכיוון הנכון. לאורך נהר כלשהו ואחר כך על גשר. גשר רחוב בּוּרארד. אחר כך עוד תנועת מכוניות, היא לא חדלה מלפקוח את עיניה לעצים החולפים, ואחר לשוב ולעצום אותן מבלי משים. כשהמכונית עצרה היא ידעה שלא ייתכן שכבר הגיעו הביתה. כלומר, לבית שלה.

העצים העלוותיים הגדולים האלה מעליהם. לא יכולת לראות שום כוכבים. אבל איזושהי נהרה על המים, בין היכן שהם לא היו לאורות העיר.

"רק שבי ותשקלי את העניין," הוא אמר.

המילה הלהיבה אותה.

"תשקלי."

"איך את מתכוונת להיכנס הביתה, למשל. את מסוגלת לעשות את זה בצורה מכובדת? שלא יהיה מאולץ מדי. באגביות? אני מניח שיש לך בעל."

"אצטרך להודות לך תחילה שלקחת אותי הביתה," היא אמרה. "אז תצטרך לומר לי את שמך."

הוא ענה שכבר אמר לה. כפי הנראה פעמיים. אבל שוב, בסדר. האריס בֶּנֶט. בנט. הוא החתן של האנשים שערכו את המסיבה. אלה הילדים שלו שהגישו את המשקאות. הוא והם באו מטורונטו לביקור. עכשיו היא מרוצה?

"יש להם אמא?"

"בהחלט. אבל היא בבית חולים."

"אני מצטערת."

"אין על מה. זה בית חולים די נחמד. לבעיות נפשיות. או שאפשר לומר בעיות רגשיות."

היא מיהרה לספר לו שלבעלה קוראים פיטר ושהוא מהנדס ושיש להם בת בשם קטי.

"זה מאוד נחמד," הוא אמר והחל לסגת.

בגשר ליונז גייט הוא אמר, "אני מצטער אם נשמעתי כמו שנשמעתי. חשבתי אם לנשק אותך או לא והחלטתי שלא."

היא חשבה שהוא מתכוון לומר שיש בה משהו שאינו ראוי לנשיקה. העלבון היה כמו סטירה שהשיבה לה מיד את פיכחותה.

"עכשיו כשאנחנו עוברים את הגשר, אנחנו ממשיכים משם ישר למרין דרייב?" הוא המשיך. "אני סומך עלייך שתנחי אותי."

במהלך הסתיו והחורף והאביב הבאים לא חלף יום שבו לא חשבה עליו. כמו לחלום את אותו חלום בדיוק ברגע שנרדמת. היא היתה משעינה את ראשה על כרית הגב של הספה, ומדמיינת שהיא שוכבת בזרועותיו. לא הייתם מצפים שתזכור את פניו, אבל הם הופיעו בעיני רוחה לפרטי פרטים, פנים חרושי קמטים, עייפים למראה, סאטיריים, של גבר שמבלה את רוב זמנו בין ארבעה קירות. גם בגופו לא חסר דבר, ובעיניה נראה מהוה במידה סבירה אך כשיר, ונחשק במידה בלתי רגילה.

היא כמעט בכתה מרוב כמיהה. ואף על פי כן כל הפנטזיה הזאת נגוזה, נכנסה לתרדמת עם שובו של פיטר. או־אז רגשות יומיומיים הרימו את ראשם, מהימנים כתמיד.

החלום למעשה דמה מאוד למזג האוויר בוונקובר. כמיהה עגמומית משהו, עצבות חלומית גשומה, משא ששינה את מיקומו סביב לִבּה.

ומה לגבי הנשיקה הדחויה, שנדמתה כמהלומה לא אבירית?

היא פשוט מחקה אותה. שכחה ממנה לחלוטין.

ומה לגבי השירה שלה? אף לא שורה, לא מילה. אף לא רמז שאי־פעם עניינה אותה.

היא כמובן איפשרה להתקפים האלה לפרוץ בעיקר כשקטי ישנה. לפעמים אמרה את שמו בקול רם, מתרפקת על האווילות שבכך. בעקבות זאת היתה מתמלאת בושה צורבת ותיעוב עצמי. אכן, אווילות. אווילה.

אחר כך באה טלטלה, האפשרות — ובעקבותיה הוודאות — של עבודה בלוּנד, ההצעה להתאכסן בטורונטו. הפוגה ניכרת במזג האוויר, פרץ של תעוזה.

היא מצאה את עצמה כותבת מכתב. הוא לא החל בדרך מקובלת כלשהי. שום "האריס היקר". שום "זוכר אותי".

לכתוב את המכתב הזה זה כמו להכניס פתק לבקבוק —

ולקוות

שהוא יגיע ליפן.

הדבר הכי קרוב לשיר שכתבה זה זמן מה.

היא לא ידעה את הכתובת. היא היתה נועזת וטיפשה מספיק להתקשר לאנשים שערכו את המסיבה. אך כשהאישה ענתה, פיה התייבש כמו מדבר, והיא היתה מוכרחה לנתק. אחר כך היא לקחה את קטי בעגלה לספרייה הציבורית ומצאה ספר טלפונים של טורונטו. היו שם הרבה אנשים ששמם בנט, אך אף לא האריס או ה' בנט אחד.

ואז עלה בדעתה רעיון מחריד, לעיין במודעות האבל. היא לא היתה מסוגלת לעצור בעצמה. היא חיכתה עד שהאיש שקרא את העותק של הספרייה יסיים. בדרך כלל היא לא קראה את העיתון של טורונטו כיוון שהיתה צריכה לחצות את הגשר כדי להשיג אותו, ופיטר תמיד הביא הביתה את הוונקובר סאן. כשעילעלה בין דפיו מצאה סופסוף את שמו בראשו של טור. אם כך הוא לא מת. הוא בעל טור. מן הסתם לא היה רוצה שיטרידו אותו אנשים שיקראו לו בשמו, בבית.

הוא כתב על פוליטיקה. הכתיבה שלו נראתה אינטליגנטית אבל לא עניינה אותה כלל.

היא שלחה לו את מכתבה לשם, לעיתון. היא לא ידעה לבטח אם הוא פותח את הדואר שלו בעצמו וחשבה שלכתוב "פרטי" על המעטפה יזמין צרות, אז היא רק כתבה את היום שבו היא מגיעה ואת השעה של הרכבת, אחרי הקטע על הבקבוק. בלי שֵם. היא חשבה שמי שיפתח את המעטפה יעלה בדעתו קרובת משפחה מבוגרת הנוטה לניסוחים משונים. לא משהו שיסבך אותו, אפילו במקרה שמכתב מוזר כזה יגיע לביתו, ואשתו — שכבר השתחררה מבית החולים — תפתח אותו.

ניכר שקטי לא הבינה כי העובדה שפיטר עומד בחוץ על הרציף פירושה שהוא אינו מצטרף אליהן. כשהרכבת החלה לנוע והוא לא, וכשבמהירות הולכת וגוברת הן הותירו אותו מאחור, היא קיבלה קשה את הנטישה. אבל כעבור זמן מה היא נרגעה ואמרה לגרטה שהוא יהיה שם בבוקר.

בבוא הבוקר גרטה חששה, אבל קטי לא הזכירה כלל את היעדרו. גרטה שאלה אותה אם היא רעבה והיא השיבה שכן, אחר כך הסבירה לאמה — כפי שגרטה הסבירה לה לפני שהן עלו על הרכבת — שכעת עליהן לפשוט את הפיג'מה ולחפש את ארוחת הבוקר שלהן בחדר אחר.

"מה את רוצה לאכול?"

"פתפותים." היא התכוונה לפצפוצי אורז.

"נראה אם יש להם."

היה להם.

"עכשיו נלך לחפש את אבא?"

היה שם אזור משחקים לילדים אבל הוא היה קטן למדי. ילד וילדה — אח ואחות, לפי חליפות הארנב התואמות שלהם — תפסו אותו. במסגרת המשחק שלהם הם הסיעו כלי רכב קטנים זה לעבר זה, וברגע האחרון הסיטו אותם ממסלולם. בום בום טראח.

"זאת קטי," אמרה גרטה. "אני אמא שלה. איך קוראים לכם?"

ההתרסקות הפכה פרועה יותר, אבל הם לא נשאו את מבטיהם.

"אבא לא פה," אמרה קטי.

גרטה החליטה שמוטב להן לחזור ולהוציא את ספר כריסטופר רובין של קטי ולקחת אותו לקרון התצפית ולקרוא בו. הן קרוב לוודאי לא יפריעו לאיש כיוון שארוחת הבוקר עדיין לא הסתיימה והרכבת עוד לא הגיעה לנוף ההררי החשוב.

הבעיה היתה שכשסיימה את כריסטופר רובין, קטי רצתה שהיא תתחיל שוב, מיד. בקריאה הראשונה היא היתה שקטה, אבל עכשיו היא החלה לדקלם איתה את סופי השורות. בפעם הבאה היא דיקלמה מילה במילה אף שעדיין לא היתה מוכנה לנסות לקרוא בעצמה. גרטה תיארה לעצמה שזה יעצבן אנשים ברגע שקרון התצפית יתמלא. לילדים בגילה של קטי לא היתה שום בעיה עם מונוטוניות. למעשה הם אימצו אותה בחום, עטו עליה וכרכו את המילים המוכרות סביב לשונותיהם כאילו היו סוכרייה שלא תיגמר לנצח.

נער ונערה עלו במדרגות והתיישבו מול גרטה וקטי. הם אמרו בוקר טוב בעליזות ניכרת, וגרטה השיבה ברכה. קטי לא ראתה בעין יפה את העובדה שהיא מכירה בהם והמשיכה לדקלם חרש כשעיניה נעוצות בספר. מצדו השני של המעבר בקע קולו של הנער, חרישי כמעט כשלה:

בארמון המלכה הם מחליפים משמרות

כריסטופר רץ עם אליס לראות.3

3 בארמון המלכה, מתוך כשהיינו קטנטנים מאת א"א מילן, בתרגום אורה מורג, מחברות לספרות, 1989.

אחרי שסיים את זה הוא התחיל אחר. "'לא רוצה את זה פה, לא רוצה את זה שם.'"4

4 מתוך Green Eggs and Ham מאת ד"ר סוס, 1960, שתורגם לעברית בשם לא רעב ולא אוהב בידי לאה נאור, כתר, 1982.

גרטה צחקה אבל לא קטי. גרטה ראתה שהיא מזועזעת משהו. היא הבינה מילים מצחיקות כשהן נקראות מתוך ספר, אבל לא כשהן בוקעות מפיו של מישהו בלי ספר.

"מצטער," אמר הנער לגרטה. "אנחנו בַּגן. זאת הספרות שלנו." הוא רכן אליהן ודיבר אל קטי בקול רציני וחרישי.

"זה ספר יפה, נכון?"

"הוא מתכוון שאנחנו עובדים עם ילדי גנים," אמרה הנערה לגרטה. "אבל לפעמים אנחנו באמת מתבלבלים."

הנער המשיך לדבר עם קטי.

"אולי עכשיו אני יכול לנחש מה השם שלך. איך קוראים לך? קוראים לך רוּפוּס? קוראים לך רוֹבֶר?"

קטי נשכה את שפתה אבל התקשתה שלא להשיב לו בחומרה.

"אני לא כלב," היא אמרה.

"לא. מאוד טיפשי מצדי. אני ילד וקוראים לי גרג. לילדה הזאת קוראים לורי."

"הוא רק צחק איתך," אמרה לורי. "את רוצה שאני ארביץ לו?"

קטי שקלה את העניין ואחר אמרה, "לא."

"'לאליס ארוס יש, זקיף במשמר,'" המשיך גרג, 'הוא עובד משמרות, כל הזמן ממורמר, ככה אליס אומרת.'"

קטי זימרה חרש עם השורה השנייה.

לורי אמרה לגרטה שהם עוברים בין גנים ומעלים מערכונים. זה נקרא עבודת מוכנוּת לקריאה. הם שחקנים למעשה. היא אמורה לרדת בג'ספר, שם היא עובדת בקיץ במלצרות ומעלה מופעים קומיים. לא ממש לגילאי ראשית קריאה. אלה נקראים בידור למבוגרים.

"אלוהים," היא אמרה. היא צחקה. "לוקחים מה שיש."

גרג היה רגוע, והוא היה אמור לרדת בססקטוּן. המשפחה שלו גרה שם.

שניהם יפים למדי, חשבה גרטה. גבוהים, גמישים, דקיקים במידה לא טבעית כמעט, הוא בשיער כהה גלי, והיא בשיער שחור חלק כמו המדונה. כשהעירה על הדמיון ביניהם זמן מה אחר כך, הם אמרו שלפעמים הם מנצלים את זה בכל הנוגע לסידורי מגורים. זה הקל עליהם בלי סוף, אבל היה עליהם לזכור לבקש שתי מיטות ולדאוג לפרוע את שתיהן בלילה.

וכעת, הם אמרו לה, כעת כבר לא צריכים לדאוג. אין עוד מקום לשערורייה. הם נפרדים אחרי שלוש שנים יחד. הם לא שוכבים כבר חודשים, לפחות לא זה עם זו.

"עכשיו די עם ארמון המלכה," אמר גרג לקטי. "אני צריך להתאמן."

גרטה חשבה שפירוש הדבר כי עליו לרדת למפלס התחתון או לפחות לצאת למעבר כדי לבצע תרגילי התעמלות כלשהם, אך במקום זאת הוא ולורי הטילו את ראשיהם לאחור, מתחו את צווארם והחלו לקרקר ולצווח ולהשמיע קולות פיזום מוזרים. קטי נהנתה מאוד והתייחסה למחזה כולו כאל תשורה, מופע לכבודה. היא גם התנהגה כמו קהל טוב — שקטה מאוד עד תומו, ואז פרצה בצחוק.

כמה אנשים שהתכוונו לעלות עצרו למרגלות המדרגות, מוקסמים פחות מקטי ולא יודעים מה פשר הדבר.

"מצטער," אמר גרג ללא כל הסבר, פרט לנימה של ידידותיות וקִרבה. הוא הושיט יד לקטי.

"בואי נלך לראות אם יש כאן חדר משחקים."

לורי וגרטה באו בעקבותיהם. גרטה קיוותה שהוא לא אחד מהמבוגרים האלה שמתיידדים עם ילדים רק כדי לבחון את קסמם שלהם, ואז מתחילים להשתעמם ולזעוף כשמתחוור להם כמה בלתי נלאים יכולים להיות רגשי החיבה של ילד.

עד ארוחת הצהריים, או קודם לכן, היא כבר ידעה שאין לה סיבה לדאגה. בסופו של דבר, לא זו בלבד שתשומת לבה של קטי לא התישה את גרג, אלא שילדים אחרים הצטרפו לתחרות עליה, והוא לא גילה כל סימן להתעייפות.

הוא לא ערך תחרות. הוא הצליח להמיר את תשומת הלב שתחילה הופנתה אליו למודעוּת של הילדים זה לזה ואחר כך למשחקים נלהבים ואפילו פראיים, אבל לא באווירה שלילית. לא היו התפרצויות זעם. התפנקויות נזנחו. פשוט לא היה פנאי לכך — כל כך הרבה דברים מעניינים יותר התרחשו. זה היה נס, איך חלל צר כל כך הצליח להכיל כל כך הרבה פראות נינוחה. והאנרגיה המנוצלת הבטיחה תנומות אחר הצהריים.

"הוא מדהים," אמרה גרטה ללורי.

"הוא בעיקר פשוט שם," אמרה לורי. "נותן את כל כולו. את יודעת? כאלה הם רבים מהשחקנים. שחקנים במיוחד. מתים כשהם לא על הבמה."

גרטה חשבה, זה מה שאני עושה. לא נותנת את כל כולי, רוב הזמן. זהירה עם קטי, זהירה עם פיטר.

בעשור שזה כבר החל, אך לעיניה לפחות לא התבלט במיוחד, דברים מסוג זה יזכו לתשומת לב רבה. הביטוי "להיות שם" יקבל משמעות שונה משהיתה לו בעבר. ללכת עם הזרם. לתת. יש אנשים שנתנו מעצמם ויש אנשים שלא במיוחד. גבולות בין המתרחש בתוך הראש ומחוצה לו ייטשטשו. וכל זאת בשם האותנטיות. דברים כמו השירים של גרטה, דברים שלא פשוט פרצו החוצה, עוררו חשד, אפילו בוז. היא כמובן המשיכה כדרכה להיטרד ולחטט, ובסתר סירבה להיכנע לתרבות הנגד. אך באותו רגע נכנעה בתה לגרג ולכל מעשיו, יהיו אשר יהיו; היא היתה אסירת תודה מעומק לבה.

אחר הצהריים, כפי שגרטה חזתה, הלכו הילדים לישון. גם אמותיהם בכמה מקרים. אחרות שיחקו קלפים. גרג וגרטה נופפו ללורי לפרידה כשירדה בג'ספר. היא הפריחה נשיקות מהרציף. גבר מבוגר הופיע, נטל את המזוודה שלה, נשק לה בחיבה, הביט לעבר הרכבת ונופף לגרג. גרג השיב נפנוף.

"הרומן הנוכחי שלה," הוא אמר.

עוד נפנופים בזמן שהרכבת יצאה מהתחנה, אחר כך הוא וגרטה לקחו את קטי חזרה לתא, ושם היא נרדמה ביניהם, ישנה בעיצומה של טלטלה. הם פתחו את וילון התא כדי שיחדור יותר אוויר, עכשיו משלא היתה סכנה שהילדה תיפול.

"זה עצום שיש לך ילד," אמר גרג. זאת היתה עוד מילה חדשה באותם ימים, או לפחות חדשה לגרטה.

"זה קורה," היא אמרה.

"את כל כך רגועה. את עוד עלולה להגיד, 'אלה החיים'."

"בשום אופן," אמרה גרטה ונעצה בו מבט, עד שהוא הניד בראשו וצחק.

הוא אמר לה שהגיע למשחק בעקבות הדת. המשפחה שלו השתייכה לאיזה כת נוצרית שגרטה לא שמעה עליה מעולם. חבריה היו מעטים אבל עשירים מאוד, או לפחות חלקם. הם בנו כנסייה עם אולם תיאטרון בתוכה בעיירה אחת בערבה. שם הוא התחיל לשחק עוד לפני שהיה בן עשר. הם הציגו משלים מהתנ"ך אבל גם מחזות בני ימינו, על הדברים הנוראים שקורים לאנשים שלא מאמינים במה שהם עושים. המשפחה שלו היתה גאה בו מאוד, והוא כמובן היה גאה בעצמו. הוא לא היה חולם לספר להם כל מה שהתרחש כשבאו המומרים העשירים לחדש את נדריהם ולהרוות עצמם בקדושתם. כך או כך נהנה מאוד מכל התמיכה שקיבל, והוא אהב לשחק.

עד שיום אחד עלה בדעתו שהוא יכול להמשיך לשחק בלי לעבור את כל ענייני הכנסייה האלה. הוא השתדל להיות מנומס כשהודיע להם, אבל הם אמרו שהשטן נכנס בו. הוא אמר הא־הא אני יודע במי הוא נכנס.

ביי־ביי.

"אני לא רוצה שתחשבי שהכול היה רע. אני עדיין מאמין בתפילה והכול. אבל לעולם לא אוכל לספר למשפחה שלי מה קרה שם. אפילו חצי מהאמת היתה הורגת אותם. את לא מכירה אנשים כאלה?"

היא סיפרה לו שכשהיא ופיטר עברו לוונקובר, סבתא שלה שחיה באונטריו יצרה קשר עם כומר באחת הכנסיות שם. הוא בא לבקר והיא, גרטה, נהגה כלפיו ביהירות רבה. הוא אמר שהוא יתפלל עליה, והיא אמרה לו משהו כמו אל תטרח. סבתא שלה גססה באותו זמן. גרטה חשה בושה, וכעס על הבושה, בכל פעם שחשבה על כך.

פיטר לא הבין את כל זה. אמא שלו אף פעם לא פקדה את הכנסייה, אף שאחת הסיבות שחצתה איתו את ההרים היתה כדי שיוכלו להיות קתולים. הוא אמר שלקתולים יש קרוב לוודאי יתרון. אתה לא צריך להתחייב עד שאתה עומד למות.

זאת היתה הפעם הראשונה שחשבה על פיטר זה זמן מה.

העניין הוא שהיא וגרג שתו לכל אורך השיחה הזאת, המעונה אך מנחמת משהו. הוא הוציא בקבוק אוזו. היא שתתה בזהירות, כפי שנהגה עם כל משקה אלכוהולי מאז מסיבת הסופרים, אבל היתה כבר השפעה מסוימת. די כדי להתחיל ללטף זה את ידו של זה ואחר כך להתנשק ולהתגפף. וכל זה ליד גופה של הילדה הישנה.

"כדאי שנפסיק," אמרה גרטה. "אחרת אנחנו עלולים להתבזות."

"זה לא אנחנו," אמר גרג. "אלה אנשים אחרים."

"אז תגיד להם להפסיק. אתה יודע איך קוראים להם?"

"רגע אחד. רֶג'. רג' ודורותי."

גרטה אמרה, "מספיק עם זה, רג', מה לגבי ילדתי התמימה?"

"אנחנו יכולים ללכת לדרגש השינה שלי. הוא לא רחוק."

"אין לי —"

"לי יש."

"לא עליך?"

"ודאי שלא. איזה מין בהמה את חושבת שאני?"

אז הם יישרו את בגדיהם הסתורים, יצאו מהתא, רכסו היטב כל כפתור בתא השינה שבו קטי ישנה, ובאיזו אגביות מופרזת עשו את דרכם מהקרון של גרטה לשלו. כל זה לא היה הכרחי — הם לא פגשו איש. מי שלא היו בקרון התצפית וצילמו את ההרים האינסופיים נמצאו בקרון הבר, או נימנמו.

בתא השינה המבולגן של גרג הם המשיכו מהמקום שבו הפסיקו. לא היה די מקום לשני אנשים לשכב כראוי אבל הם הצליחו להתגלגל זה על זו. תחילו לא חדלו מצחקוקים כבושים, אחר כך הזעזועים הגדולים של העונג, כשאין לאן להביט אלא זה בעיניו הפקוחות לרווחה של זה. נושכים זה את זו כדי לכבוש כמה קולות עזים מדי.

"יפה," אמר גרג. "לא רע."

"אני צריכה לחזור."

"כל כך מהר?"

"קטי עלולה להתעורר ולא למצוא אותי."

"בסדר. בסדר. אני צריך להתכונן לרדת בססקטון בכל מקרה. מה אם היינו מגיעים לשם בדיוק באמצע? הלו אמא. הלו אבא. תסלחו לי רק רגע אחד בזמן שאני — ווה — הוו!"

היא התלבשה ועזבה אותו. למען האמת לא ממש היה אכפת לה מי יפגוש אותה. היא היתה תשושה, המומה, אבל רוחה מרוממת כמו גלדיאטור — הדימוי ממש עלה בדעתה, והיא חייכה למחשבה — אחרי סיבוב בזירה.

מכל מקום, היא לא פגשה נפש חיה.

רוכסן הווילון היה פתוח בתחתיתו. היא היתה בטוחה שזכרה לרכוס אותו. אף שגם כשהוא פתוח כך, קטי בקושי היתה יכולה לצאת, ובטח שלא היתה מנסה. פעם אחת, כשגרטה קפצה רגע לשירותים, היא הסבירה לקטי חזור והסבר שאסור לה לנסות לבוא בעקבותיה, וקטי אמרה "מה פתאום", כאילו אפילו עצם ההצעה היתה לנהוג בה כתינוקת.

גרטה אחזה בווילונות כדי לפתוח אותם לרווחה, וכשעשתה זאת ראתה שקטי אינה שם.

דעתה נטרפה עליה. היא הרימה את הכריות, כאילו ילדה בגודל של קטי מסוגלת לכסות את עצמה בהן. היא הלמה בידיה על השמיכה כאילו קטי עשויה להסתתר תחתיה. היא התעשתה וניסתה לחשוב היכן עצרה הרכבת, או אם בכלל עצרה במשך הזמן שבילתה עם גרג. ובזמן שעצרה, אם עצרה, האם חוטף היה עלול לעלות לרכבת ולרדת ממנה עם קטי?

היא עמדה במעבר וניסתה לחשוב מה לעשות כדי לעצור את הרכבת.

אחר כך היא חשבה, הכריחה את עצמה לחשוב, ששום דבר כזה לא היה יכול לקרות. אל תהיי מגוחכת. קטי ודאי התעוררה וגילתה שהיא אינה שם והלכה לחפש אותה. לבד לגמרי, הלכה לחפש אותה.

כאן בסביבה, היא חייבת להיות כאן בסביבה. הדלתות מכל צד של הקרון היו כבדות מדי, ולא ייתכן שהצליחה לפתוח אותן.

גרטה בקושי היתה מסוגלת לזוז. כל גופה, מוחה, התרוקנו. לא ייתכן שזה קרה. חזרי לאחור, חזרי לרגע לפני שהלכת עם גרג. עצרי שם. עצרי.

בצדו השני של המעבר היה מושב ריק לעת עתה. סוודר של אישה וכמה מגזינים נותרו לתבוע עליו בעלות. בהמשך, מושב שהווילונות בו רכוסים היטב כפי שהיה זה שלה — שלהן. היא פתחה אותם במשיכה אחת. הזקן שישן שם התהפך על גבו אבל לא התעורר. לא ייתכן שהוא מחביא מישהו.

איזו איוולת.

ואז, פחד חדש. נניח שקטי מצאה את דרכה לקצה זה או אחר של הקרון והצליחה לפתוח דלת. או הלכה בעקבות מישהו שפתח אותה לפניה. בין הקרונות היה מעבר קצר שבו פסעת ממש מעל הנקודה שבה הקרונות התחברו. שם יכולת להרגיש את תנועות הרכבת באופן פתאומי ומבהיל. דלת כבדה מאחוריך ואחת נוספת לפניך, ומשני צדי המעבר לוחות מתכת מקרקשים. אלה כיסו על המדרגות שנפרשו כשהרכבת עצרה.

תמיד מיהרת במעברים האלה שבהם החבטות והטלטלות הזכירו לך שהדברים הורכבו בדרך שמן הסתם לא היתה מספקת אחרי הכול. כמעט כלאחר יד, ועם זאת חפוזות מדי, החבטות והטלטלות האלה.

הדלת בקצה היתה כבדה אפילו לגרטה. או שמא אזלו כוחותיה מרוב פחד. היא דחפה בכתפה בכל כוחה.

ושם בין הקרונות, על אחת מאותן יריעות מתכת רועשות ללא הרף — שם ישבה קטי. עיניה פעורות לרווחה ופיה פעור קלות, המומה ולבדה. אינה בוכה כלל, אך כשראתה את אמה פרצה בבכי.

גרטה הרימה אותה והרכיבה אותה על מותנה וכשלה חזרה מבעד לדלת שזה עתה פתחה.

לכל הקרונות היו שמות שהנציחו קרבות או מסעות מחקר או קנדים מהוללים. הקרון שלהן נקרא "קוֹנוֹט". היא לעולם לא תשכח זאת.

קטי לא נפגעה כלל. הבגדים שלה לא נתפסו, כפי שעלולים היו, בקצוות החדים הנעים של לוחות המתכת.

"הלכתי לחפש אותך," היא אמרה.

מתי? לפני רגע או מיד לאחר שגרטה עזבה אותה?

לא יכול להיות. מישהו היה רואה אותה שם, מרים אותה, מפעיל אזעקה.

היום היה שטוף שמש אבל לא מאוד חמים. ידיה ופניה היו קרים למדי.

"חשבתי שהיית במדרגות," היא אמרה.

גרטה כיסתה אותה בשמיכה בתא השינה שלהן, וזה היה הרגע שבו היא עצמה החלה לרעוד, כאילו קדחה מחום. היא לא חשה בטוב, וממש הרגישה טעם של קיא בגרונה. קטי אמרה, "אל תדחפי אותי," ונרתעה ממנה.

"יש לך ריח לא טוב," היא אמרה.

גרטה משכה את זרועותיה ונשכבה על גבה.

זה היה נורא כל כך, המחשבות על הדברים הנוראים שהיו עלולים לקרות. הילדה עדיין היתה נוקשה במחאה, שמרה מרחק ממנה.

מישהו היה מוצא את קטי, בלי ספק. אדם הגון, לא זדוני, היה מבחין בה שם ונושא אותה למקום בטוח. גרטה היתה שומעת את ההכרזה הופכת הקרביים, את ההודעה שילדה נמצאה לבדה ברכבת. ילדה שמסרה כי שמה קטי. היא היתה ממהרת ממקומה באותו רגע, אחרי שהתלבשה והסתדרה כמיטב יכולתה, ונחפזת לתבוע את ילדתה ומשקרת שרק קפצה רגע לשירותים. היא היתה מבוהלת, אבל היתה נחסכת ממנה התמונה שהיתה חקוקה כעת בדמיונה, של קטי היושבת בחלל הסואן ההוא, חסרת אונים בין הקרונות. אינה בוכה, אינה מתלוננת, כאילו נגזר עליה לשבת שם לנצח בלי כל הסבר, בלי כל תקווה. עיניה היו נטולות הבעה באורח משונה ופיה פעור, רגע לפני שהתחוור לה שניצלה והניחה לעצמה לפרוץ בבכי. רק אז היתה מסוגלת להשיב לעצמה את עולמה, את זכותה לסבול ולהתלונן.

כעת טענה שאינה עייפה, שהיא רוצה לקום. היא שאלה היכן גרג. גרטה אמרה שהוא ישן, שהוא עייף.

היא וגרטה הלכו לקרון התצפית כדי לבלות שם את שעות אחר הצהריים הנותרות. הוא היה ריק ברובו. האנשים שצילמו ודאי התישו את עצמם בהרי הרוקי. וכפי שגרג העיר, הערבוֹת לא ערבו לעיניהם.

הרכבת עצרה לזמן קצר בססקטון וכמה אנשים ירדו. גרג היה ביניהם. גרטה ראתה שני אנשים שקרוב לוודאי היו הוריו מקבלים את פניו. וכן אישה בכיסא גלגלים, ככל הנראה סבתו, ואחריה כמה צעירים שרק עמדו שם, עליזים ונבוכים. איש מהם לא נראה בשום אופן כמו חבר בכת או כמו שנראים אנשים אדוקים ונרגנים.

אבל איך אפשר להבחין בזה במישהו בוודאות?

גרג פנה מהם וסקר את חלונות הרכבת. היא נופפה מקרון התצפית, והוא הבחין בה והשיב נפנוף.

"הנה גרג," היא אמרה לקטי. "תראי שם. הוא מנופף. את יכולה לנופף בחזרה?"

אבל קטי התקשתה לאתר אותו. או שמא לא ניסתה. היא פנתה מהחלון בארשת הולמת ונעלבת משהו, וגרג, אחרי נפנוף עליז אחרון, פנה גם הוא. גרטה תהתה אם ייתכן שהילדה מענישה אותו על נטישתו, ועל כן סירבה להתגעגע אליו או אפילו להכיר בו.

בסדר, אם ככה זה הולך להיות, תשכחי מזה.

"גרג נופף לך," אמרה גרטה כשהרכבת החלה לצאת.

"אני יודעת."

בזמן שקטי ישנה לידה על הדרגש באותו לילה, כתבה גרטה מכתב לפיטר. מכתב ארוך שאמור היה לשעשע אותו, על כל האנשים השונים שנתקלים בהם ברכבת. על העובדה שרובם מעדיפים להביט בנוף מבעד למצלמה במקום לראות את הדבר האמיתי וכן הלאה. על התנהגותה הטובה ככלל של קטי. שום מילה על כך שאיבדה אותה, כמובן, או על הפחד. היא שלחה את המכתב כשהערבות היו הרחק מאחור, ועצי האשוחית השחורים השתרעו לכל מלוא העין. והם עצרו משום מה בעיירה השכוחה הקטנה הוֹרְנְפֵּיין.

את כל שעות ערותה במשך מאות קילומטרים אלה הקדישה לקטי. היא ידעה שמעולם לא גילתה כלפיה מסירות כזאת. נכון שדאגה לילדה, הלבישה אותה, האכילה אותה, דיברה איתה בשעות שבילו יחד ופיטר היה בעבודה. אבל לגרטה היו דברים אחרים לעשות בבית אז, תשומת לבה לא היתה סדירה, ועדינותה כלפיה היתה לעתים תכופות עניין של טקטיקה.

ולא רק בגלל עבודות הבית. מחשבות אחרות דחקו את הילדה מראשה. אפילו לפני ההתעסקות האידיוטית, המתישה, סרת הטעם בגבר ההוא בטורונטו, היתה שקועה במלאכה אחרת, מלאכת השירה שנדמה שטרחה עליה במחשבותיה רוב חייה. גם עניין זה נראה לה כעת כבוגדנות — כלפי קטי, כלפי פיטר, כלפי החיים. ועכשיו, כשבעיני רוחה היא רואה את קטי לבדה, קטי יושבת שם בתוך השאון המתכתי שבין הקרונות — זה היה דבר נוסף שהיא — אמה של קטי — תיאלץ לוותר עליו.

חטא. היא הפנתה את תשומת לבה למקום אחר. בנחישות של ציידת הסבה את תשומת לבה למשהו שלא היה בתה. חטא.

הם הגיעו לטורונטו בשעות הבוקר. היום היה חשוך. היו ברקים ורעמים של קיץ. קטי מעודה לא חזתה בתכונה רבה כל כך בחוף המערבי, אבל גרטה אמרה לה שאין ממה לחשוש, ונראה שלא חששה. גם לא מהחשכה הכבדה יותר והמוארת בחשמל ששרתה במנהרה שבה הרכבת עצרה.

היא אמרה, "לילה."

גרטה אמרה, לא, לא, הן רק צריכות ללכת לקצה המנהרה, עכשיו אחרי שירדו מהרכבת. אחר כך במעלה כמה מדרגות, ואולי יהיו שם מדרגות נעות, ואז הן ימצאו עצמן בבניין גדול ומשם יצאו החוצה ויתפסו מונית. מונית היא מכונית, זה הכול, והיא תיקח אותן לבית שלהן. לבית החדש שלהן, שם הן יגורו זמן מה. הן יגורו שם זמן מה ואחר כך יחזרו לאבא.

הן פסעו במעלה כבשׁ והיו שם מדרגות נעות. קטי עצרה, אז גרטה עצרה גם כן, עד שאנשים הגיעו אליהן. אחר כך גרטה הרימה את קטי והרכיבה אותה על מותנה, ובידה השנייה הרימה את המזוודה ברכינה, והמזוודה נחבטה על המדרגות הנעות. בראש המדרגות היא הורידה את הילדה, ושוב הן יכלו להחזיק ידיים באורה הבהיר הנשגב של תחנת יוניון.

ושם האנשים שצעדו לפניהן החלו להתפזר. מי שחיכו להם וקראו בשמם או רק ניגשו ונטלו מהם את המזוודות, החלו לאסוף אותם.

כפי שמישהו לקח כעת את המזוודה שלהן. לקח אותה, לקח את גרטה בזרועותיו ונשק לה לראשונה, בנחישות ובחגיגיות.

האריס.

תחילה הלם, אחר כך פרפור בבטנה של גרטה, ושלווה עצומה.

היא ניסתה לאחוז בידה של קטי, אך ברגע זה הילדה נסוגה ממנה וחילצה את ידה.

היא לא ניסתה לברוח. היא, קטי, רק עמדה שם וחיכתה לבאות.

אליס מונרו, אמנית הסיפור הקצר, היא כלת פרס בוקר 2009 ופרס הסיפור הקצר הקנדי. פירסמה עד כה 15 ספרים שתורגמו ברחבי העולם. מספריה שראו אור בעברית: "סודות גלויים", "בריחה", "יותר מדי אושר", חיי נערות ונשים ו"המראה מקאסל רוק" (מחברות לספרות). היא נולדה וחיה באונטריו. זוכת פרס נובל לספרות 2013.

X