חידוש השירים | לרכישה באינדיבוק
חידוש השירים

חידוש השירים

שנת הוצאה: 05/2015
מס' עמודים: 162
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 59

איך הוכרזתי כילד הפלא של השירה עוד לפני שהייתי משורר בכלל, ואיך הפכתי למשורר במסעות הל.ס.ד

ספרו החדש של מנחם בן, "חידוש השירים", הוא ספר פרוזה ושירה גם יחד:  מכאן "הסיפור על השירים", קיצור תולדותיו המפתיעים של מנחם בן כמשורר שזכה לתהילה והוגדר כ"תקוות השירה העברית" עוד לפני שהיה משורר , ומכאן "שירים מבוררים", אוסף נבחר מתוך שיריו, מלווה בפרשנויות, שכתב מנחם בן עצמו, שהוגדר כפרשן השירה מספר אחד בישראל, כפי שנכתב עליו לא אחת בעיתונות. ספר המיועד לקוראות ולקוראים משוכללים בלבד.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חידוש השירים”

*כחמישים שנה אחרי שנתן זך גילה אותו כמשורר בדיוק ביום הולדתו ה-16, ובחר בשיריו הראשונים לפירסום ב"יוֹכָנִי", העיתון הספרותי הנפלא שערך;

*וכארבעים ושמונה שנה אחרי שהוכרז כ"ילד הפלא של השירה והביקורת העברית"  (גבריאל מוקד, "ידיעות אחרונות")

*וכעשרים ושש שנה אחרי שהפסיק לחלוטין לכתוב שירה, חוזר מנחם בן ומפרסם אוסף מתוך שיריו

*החל מהשירים שכתב בשנות השישים ("קסם בלתי רגיל שורה על ספרו הראשון 'אדרת הגפן'" – ניסים קלדרון, "קול העם", 1967), דרך השירים שכתב בשנות השבעים ("מן היפים שנכתבו  אי פעם בשירה העברית" –  דן עומר, "העולם הזה"); ועד לשיריו החדשניים האחרונים  מאמצע שנות השמונים , שהופיעו בספר שיריו החמישי והאחרון "שירים חדשים" ("יכולת וירטואוזית", "חזון פיוטי גדול" – יונה בחור, "העיר"1986  ).

  • מנחם בן ,שתואר לא אחת בעיתונות כ"מבקר השירה מספר אחד בישראל" וכ"מבקר הספרות הפוסט-מודרני הכי מעניין והכי חשוב בישראל"  (אריק גלסנר, "מקור ראשון") , מחדש הפעם  את שיריו בליווי מבוא המספר על תולדותיו הפתלתלים והמפתיעים כמשורר , ומצרף פרשנות לחלק מרכזי מן השירים.

 

"מאמצע שנות השישים ואילך, מנחם בן הוא מבקר השירה מספר אחד בשירה העברית"

יונה בחור בעיתון "העיר"

 

"בן הוא המעולה במנתחי ובמפרשי השירה בארץ – אמונותיו השיריות של בן עוד יהדהדו שנים רבות ויזינו פרופסורים רבים באוניברסיטאות"

דן עומר ב"העולם הזה"

 

"מבין המשוררים והמבקרים הצעירים שהיכרתי, הוא היה אולי המוכשר ביותר",

יהודה עמיחי  בשיחה עם נרי ליבנה בעיתון "כל העיר"

 

"מנחם בן יודע הרבה מאוד שירים והרבה מאוד משוררים. הוא דומה לפורץ מיומן היודע לפרוץ כל מנעול בחוט ברזל"

אביעד רז  במוסף הספרותי של "הארץ"

 

" מנחם בן כותב 'בית ספר לקוראים'. לכל אורך הספר אתה קורא בסקרנות, צוחק בשמחה אמיתית ומתעכב על ניסוחים חדים להפליא, מדוייקים להפליא. בן אינו משעמם אף פעם"

המשורר יוסף שרון ב"שישי", על ספרו של מנחם בן "תיק שירה"

 

"אין מי שישווה לו  בהבנת שירה"

תנחום אבגר בשיחה עם חזי לסקלי ב"העיר"

 

"כשמנחם בן  מדבר על שירה, אולפן ההקלטות מתמלא ניצוצות של אושר. בן מצליח לרתק לאורך כל ההרצאות"

 חגי בועז, עורך האוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל , בראיון ל"גלובס"

 

"מנחם בן מניף שוב את שרביט הקוסמים שלו ומאיר באור גדול את מצב השירה"

דפנה שחורי, אנ.אר.ג'

 

"רשימותיו רבות ההשראה והאבחנות משנות השבעים והשמונים וספרו המצויין "'תיק שירה'"

אורי הולנדר, "תרבות וספרות", "הארץ"

 

"הקריאה בספר אינה מפסיקה לאלף ולרתק"

רויאל נץ, על "משלמה המלך עד שלמה ארצי, מיונה הנביא עד יונה וולך", במוסף "ספרים" של "הארץ"

 

 "אני חייב להגיד לך את החוויה שהיתה לי מהרגע שלקחתי את הספר הזה ליד… האופן שבו אתה מפרש את ארבעה עשר השירים בתחילת הספר – זו היתה חוויה שנשארה איתי ימים… השיר של עמוס עוז בספר הוא מדהים… הופתעתי ושמחתי שבחרת גם בשיר של בארי חזק… אנחנו קרובים עכשיו ליום הזיכרון וגם על הספר הזה שורה הילה של יום זיכרון ויום עצמאות"

בן שני, בראיון עם מנחם בן בגל"צ על "השירים הכי יפים בעברית"

שירים תחת השפעה

לפני כחמישים שנה בערך, באמצע השבוע האחרון של אוקטובר 1964, התדפקתי על דלת דירת הגג של נתן זך, ברחוב ריינס 42 בת"א (הוא לא גר שם היום). זך היה אז משוררי הנערץ ביותר, וידעתי חלק גדול מ"שירים שונים" שלו בעל-פה (לא מתוך ששיננתי אותם, אלא משום שחזרתי אליהם שוב ושוב). הייתי אז כמה ימים לפני יום הולדתי ה-16. זך פתח את הדלת, חשדן. לא היה טלפון. אמרתי לו שאני רוצה להציע שירים ל"יוכני" (כתב-העת היפה להפליא שזך ואורי ברנשטיין ערכו, ואני הייתי בקי בו מאוד). עמדתי בכניסה לדלת. נדמה לי שמילמלתי גם כמה מילות אהבה לשיריו, וציטטתי משהו מתוכם בעל פה, כדרכי. זך דיבר איתי בחטף בחדר המדרגות. לא הציע לי להיכנס לדירתו. אמר שבדרך כלל איננו מאמין במשוררים צעירים כל כך, ומכל מקום, באותו ערב הוא עסוק, ובכל זאת הזמין אותי לבוא אליו בסוף אותו שבוע, ביום שישי בערב, שחל, לגמרי במקרה, ב-31 באוקטובר, הוא יום הולדתי (נולדתי ב-31/10/1948).

 

וכך, כעבור כמה ימים, ביום שישי בערב, בעצם יום הולדתי ה-16, ב-31.10.1964, התדפקתי פעם נוספת, נרעד, על דלת דירת הגג של זך. זך פתח, הזמין אותי לשבת. דירת חדר קטנה בצורת האות L, שנפתחת אל מרפסת הגג. המיקטרת שזך עישן, העט הנובע שעל השולחן. קצת דיברנו, בוודאי ציטטתי משיריו. ידעתי בעל פה עשרות מהם. ואני מניח שהתפעל מן הבקיאות המפליאה שלי, למרות שלא אמר מילה בעניין זה עד כמה שאני זוכר. ואז הראיתי לו, מודפסים במכונת כתיבה, את השירים שכתבתי במהלך השנה האחרונה, מגיל 15 עד גיל 16. זך קרא. רגעים עצומים של ציפייה. אחר-כך הרים את עיניו מן הקריאה, אמר לי שהם יפים מאוד, והודיע שייקח כמה מהם לפרסום באותו כתב-עת יוקרתי-מכל-יוקרה בעיני, שהוציא לאור יחד עם אורי ברנשטיין, הוא "יוכני" (שהוגדר על ידי עורכיו כ"עיתון לספרות". התואר "כתב עת", המתאים יותר, נראה בוודאי מפוייט ומליצי מדי בעיניהם). הייתי בריחוף. על ספר שיריו שנתן לי בסוף הביקור, ספרו הראשון, "שירים ראשונים", כתב לי הקדשה: "למנחם בראון, בתקווה שמסעי דוליטל שלו יעלו יפה". קראו לי אז מנחם בראון (רק כעבור שנים החלפתי את השם ל"בן", ממש כמו זך שהחליף מ"זייטלבך" ל"זך" והמליץ לי, לאו דווקא באותה פגישה ראשונה, לעשות כמוהו: לקחת רק האות הראשונה האחרונה משם המשפחה הלועזי. לקח לי שנים, וטריפים של אל.אס.די, כדי לאמץ את ההצעה, לא לפני שצירפתי לכל זה משמעות גדולה, "כי ילד יוּלַד לנו, בן ניתן לנו, ותהי המישרה על שיכמו", ככתוב בישעיהו. לא חשוב עכשיו). איזכור מסעי דוליטל הרופא באותה הקדשה התייחס לשירי דוליטל הרופא שכתבתי אז, שהיו מבוססים באופן מוחלט על הספר הגאוני "דוליטל הרופא ומאורעותיו" של יו לופטינג האנגלי (בתרגומו התנ"כי המופלא של א.סולודור) ומשובצי שורות משם. ככה, בעצם, התחילה הקריירה האמיתית שלי כמשורר וכבעל תהילה משוררית צעירה. נער בן 16 שנתן זך גילה אותו. אבל האמת היא שלא הייתי בכלל משורר, שירַי (שאמנם גם היום הם יפים מאוד בעיני) היו למעשה בעיקרם קולאז'ים של שורות שלקחתי ממשוררים אחרים ומתוך ספרים אחרים, ועוד מעט אפרט.  

 

כעבור כמה שבועות או פחות פניתי גם לגבריאל מוקד, עורך "עכשיו", שעדיין היה כתב-עת מרכזי לשירה אז. גם מוקד קרא את סידרת שירי "אדרת הגפן" שלי, על מסעו של דוליטל הרופא לאפריקה (ואני מניח שסיפרתי לו קודם על תגובת זך עליהם), ומותר לומר שהוקסם (מותר לומר, כי מוקד פירסם את היקסמותו בכמה עיתונים. קודם כל, ב"ידיעות אחרונות", ר' להלן, ואחר כך ב"משא"). השירים עצמם פורסמו ב"עכשיו" כעבור שנה בערך: ששת שירי דוליטל הרופא, שנכון להחשיבם כשירי הראשונים. הופעת "יוכני", לעומת זאת, התעכבה כמה שנים. יוכני, אגב, הוא שם עוף נדיר, מין עוף חול הקם כל פעם מחדש, כמסופר בתלמוד. ואכן, חוברת "יוכני" הבאה, עם שירי המודפסים בה (ושירי חנוך לוין, פירסום ראשון בעיתונות הספרותית, בפתח החוברת), הופיעה רק כעבור שנתיים וחצי, בערך, ממועד פגישתי הראשונה עם זך.

 

ואני חוזר לגבריאל מוקד: זמן קצר אחרי פירסום שירי ב"עכשיו", ביום שישי אחד, כשהלכתי למכולת לקנות לחם ועיתון, גרתי אז עם הורי ברמת גן, אני פותח עוד במכולת כדרכי את המוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות", ומוצא רשימה של מוקד, ובה הוא כותב עלי: "מנחם בראון, זה ילד הפלא של השירה והביקורת העברית" (כי התחלתי אז לפרסם גם רשימות ביקורת במוסף הספרותי שערך אהרון מגד, "משא" של "למרחב").  ועוד כתב מוקד על "מחזור השירים המקסים 'אדרת הגפן'". הדרך נפקחה לאורך.

 

אף פעם לא אשכח לנתן זך את חסד אהבתו לשירי הראשונים. אף פעם לא אשכח לגבריאל מוקד את חסד הכרזתו עלי, ראשון, בעיתון. מאז, בעצם, במשך שנים, ליווה אותי דימוי "ילד הפלא", "תיקוות השירה העברית" וכל יתר התארים שנקשרו אז בשמי. אבל (וכאן אני מגיע לעיקר), בעצם לא הייתי משורר. לא במובן האמיתי הנפשי, לא במובן האמיתי הכתיבתי. כל שירי אז (ככל שזכו, כאמור, לשבחים מופלגים) היו בעצם, מעיקרם, מעשה קולאז' של שורות וצירופי מילים ומילים שנטלתי ממשוררים אחרים.

 

לא אכנס עכשיו לתיאור המיבנה הנפשי-שירי שלי אז (שנתיים קודם לכן, כשהייתי בן 14, היכרתי את יורם ברונובסקי, ובאמצעותו התחלתי להתאהב בשירה עד כלות), אבל למי שרוצה להבין בדיוק מה זה לחבר שירים מעשה קולאז', ואף לזכות לתהילה, בלי להיות משורר בכלל, אסביר את התהליך בדוגמא מתחום אחר: תארו לכם, למשל, מישהו שרוצה מאוד להלחין מוזיקה, שעולמו הוא המוזיקה (עולמי אז היה בעיקר השירה), אבל הלחנים אינם נובעים ממנו (גם מתוך חרדת האהבה וההערצה למוזיקה) והוא פשוט לא מסוגל להלחין בעצמו כלום. ואז, מתוך תשוקת ההלחנה (או התשוקה להיות מלחין), הוא לוקח חלקי-לחנים מקסימים שונים ומרכיב אותם בשינויים דקיקים ובחיבורים מעודנים ללחן אחד.

 

זה, במידה רבה, מה שעשיתי (הדברים, כמובן, מורכבים הרבה יותר, אבל בערך). למעשה, עיקר כושרי ככותב שירה אז היה כשרון האבחנה שלי בשירה הנפלאה שכתבו אחרים, או ברגעים החושניים, הנסתרים, של השירה. שיאיהם של כל מיני שירים. ואת חלקיקי השירים האלה, חלק מהם, ניכסתי לעצמי ושיבצתי בשירים שחיברתי. המילה "לְחַבֵּר" מתאימה הרבה יותר במקרה זה מאשר המילה "לכתוב". אמנם הרגשתי אז, במידה מסויימת, כגנב ספרותי, אבל היום אני יודע, שמעשה הקולאז' שלי היה מקורי לגמרי (הרי אפילו "ארץ הישימון", להבדיל, השיר המפורסם ביותר במאה העשרים, של ט.ס. אליוט, הוא בעיקרו קולאז' של מאות מקורות שיריים ולשוניים אחרים). עובדה שהשירים שלי עוררו היקסמות (ניסים קלדרון, למשל, כתב עלי באותה תקופה ב"קול העם", היומון הקומוניסטי הישראלי, שהיה לו מוסף ספרותי עירני: "קסם בלתי רגיל נסוך על שלושים ושבעה העמודים של 'אדרת הגפן'" ועוד קודם לכן ציין את השירים "הבלתי רגילים ביופיים", שפירסמתי ב"פשיטא", עיתון השירה של ויזלטיר שהופיע ב-1966 או ב-1967).

 

לכל הרצף ההוא בחיי המשורריים אז, אני קורא "אימוני שירה": תקופת מעשי-הקולאז' השיריים שלי, שהתבססו, כאמור, על ידיעת שירה פנימית מאוד.  אבל בשום אופן לא הייתי משורר המביע במלים את הרגשותיו או את מחשבותיו, כדרך המשוררים הטבעיים, או אף עושה מעשי-משחק לשוניים עצמאיים, כדרך המשוררים. אני, בעיקרו של דבר, הייתי בעל מלאכה משוכלל, וככה הכשרתי את לשון השירה שלי, הלשון ששימשה אותי כשנהפכתי באמת למשורר מאוחר יותר. ועדיין, גם אז, כשכבר הייתי משורר, כתבתי תחת השפעה.  אמנם הפעם לא בהשפעת משוררים אחרים ושירים אחרים, כמו בשירים המוקדמים שלי, אלא בהשפעת משהו אחר לגמרי: סמים תענוגיים מסויימים (אל.אס.די וחשיש) שלקחתי, ובהשפעתם כתבתי. בלעדיהם, לא הייתי משורר גם אז. כי מטבעי הנפשי, הרוחני, אני מבקר ואדם שחושב מחשבות בלתי פוסקות (כדי לא לומר הוגה דעות), לא משורר.

 

מעשי-הכתיבה הקולאז'יים שלי התמשכו עד ל-18 ביולי 1969, התאריך הרוחני החשוב בחיי. אז אירע לי מה שאני מכנה "השבר הסורי-אפריקאי" שלי. רעידת אדמה נפשית ורוחנית מופלאה, שהפכה אותי במידה רבה לאדם אחר. באותו לפנות בוקר של ה-18 ביולי, 1969, לקחתי עם דוד אבידן, משורר חצי גאוני וחצי שיגעוני, בדירתו ברחוב שמשון הגיבור 11 בת"א, טריפ של אל.אס.די, הטריפ הראשון בחיי (אבידן עצמו כבר היה מנוסה בעניין, ואף הוציא קודם לכן – באחד בינואר 1969 –  ספר בשם "דו"ח אישי על מסע אל.אס.די", ובו תיעוד אחד ממסעות האל.אס.די שלו).

 

מה היה הטריפ הראשון הזה שלי עם אבידן? אני יכול אולי לומר בלשונו של יחזקאל הנביא: "נפתחו לפני השמים ואראה מראות אלוהים". גם כאן הדברים טעונים הסבר הרבה יותר מפורט – וכתבתי על כך ודיברתי על כך אינספור פעמים. עכשיו אומר רק כי בצד האושר הבל-ייאמן היו גם רגעים של פחד עמוק, בעיקר בראשית הטריפ. על כל פנים, אני עברתי במהלך המסע ההוא מהפך נפשי עצום. הייתי לרגעים בגן-עדן נפשי ממש. במחזות השמיימיים, בשדות התות לנצח. ממש חוויתי גאולה על בשרי.

 

במהלך אותה שנה לקחתי עוד כמה טריפים מופלאים (ה-אל.אס.די אז היה מלווה בהזיות צבעים, שככל הידוע לי נעלמו מן הטריפים של ימינו. כלומר, לא מדובר למעשה באותו חומר, לדעתי, כי גם אם כל המרכיבים זהים, המרכיב הפסיכודלי נעלם). ובאחד הטריפים ההם  (הטריפ השלישי? הרביעי? החמישי?) כתבתי, לראשונה בעיצומו של מסע ה-אל.אס.די עצמו, מתוך אושר כתיבה עצום, שיר ארוך, "תולדות מסע אחד ב-אל.אס.די". השיר הפותח את ספר שירי השלישי "הים פלחים שקופים". והפעם זה כבר לא היה שיר קולאז', מלאכה לשונית מעודנת, "הדפסת משי" של מילים (אם מותר לאפיין כך את סוג השירה שכתבתי ופירסמתי עד אז), אלא שיר ממש, ושיר ארוך מאוד, שירה של נביעה נפשית, שירה של השראה. כלומר, שנים אחרי שזכיתי לתהילה צעירה כמשורר, הפכתי באמת למשורר. משהו מעין הדגם שהציע דן מירון לתולדותיו המשורריים של ביאליק, וסליחה שאני נתלה כאן על צווארי ביאליק ומירון: כי לדעת מירון, ביאליק זכה לתהילה כמשורר לפני שהיה משורר ראוי לתהילה, ולפני שכתב את מיטב שיריו, שנכתבו, לדעת מירון, הרבה יותר מאוחר. התבנית הזאת מאוד מתאימה לתולדותי כמשורר. ושוב סליחה שאני משווה את עצמי לביאליק. למרות שכלל אינני מסכים עם דן מירון בעניין עצם הטענה ביחס לביאליק:  דווקא שירו הראשון של ביאליק, "אל הציפור", הוא מן המקסימים בשיריו.  ורק בעבור השיר הזה הוא היה ראוי לתהילה גדולה, שאכן ניתנה לו.

 

כמה שירים מתוך הספר בצירוף הסברים:

 

  1. שיר ראשון:

 

תְּשׁוּבָה לַשְּׁאֵלָה אִם יֵשׁ אֱלוֹהִים

 

מִי פִּסֵּל אֶת הַחַיּוֹת וְאֶת הַיָּם

אֶת צִבְעוֹנִי הָהָר, אֶת הַצָּהוֹב,

אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמָּוֶת, אֶת הָרַע וְאֶת הַטּוֹב

וְאֶת כִּתְפֵי הַנָּשִׁים הָרוֹעֲדוֹת.

 

בשולי השיר:

אם משלמים 47 מיליון דולר על החמניות של ואן גוך, כמה צריך לשלם עבור החמניות האלוהיות עצמן, החמניות החיות, אלה שיודעות לפנות אל השמש? בכלל, איך אפשר לראות את היצירות האמנותיות המופלאות – הרקפת, הכלנית, הנמר – ולא להבין שצייר מופלא, פַּסָּל מופלא, מהנדס מופלא, אלוהי, עשה אותן? איך אפשר לראות את הסדר שיש בכל אטום, בכל תא, ולא להבין שמישהו סידר את זה, והמישהו הזה הוא התבונה העליונה, אלוהים, כמובן. אין אחר. וזו התשובה הרטורית לשאלה אם יש אלוהים.

מבחינה שירית, בנוי השיר הקטן הזה על הפתעות: כל מילה מפתיעה את זו שקדמה לה: "פיסל" איננו שם פועל אופייני כשמדובר על חיות חיות ונושמות שפיסלו אותן.  לכן צירוף המילים "מי פיסל את החיות" – מפתיע; "הים" איננו ההמשך הטבעי ל"חיות". (אם כבר, אז ההמשך הוא "פרחים", למשל: מי פיסל את החיות והפרחים? אבל אז זה היה באנאלי). לכן צירוף המילים "מי פיסל את החיות ואת הים" – מפתיע, ונועד להפתיע, כמו העולם. וכך גם המשך המילים: הצבע הצהוב, המופשט (מי פיסל את הצבע הצהוב?), בא אחרי צבעוני-ההר המסויים, הניתן למישוש, רב-היופי.

ולבסוף, מן ההכללה הגדולה, התנ"כית ("את החיים ואת המוות, את הרע ואת והטוב"), אל הקונקרטיזציה של "כתפי הנשים הרועדות", ואני חשבתי על כתפיים נשיות חשופות, מקסימות, אולי תוך כדי רעדת בכי, כחלק מן היופי האלוהי. וכל החרוז והמרובעות של השיר הקטן הזה מייצגים איכשהו גם את הסדר בטבע האלוהי ואת קוטננו מול אלוהים.

 

 

 

 

 

 

 

 

  1. שיר שני:

איזה אננסים נהדרים!

 

 

אֵיזֶה אֲנָנָסִים נֶהְדָּרִים!

שְׂדוֹת טֶנִיס וּמִקְלָחוֹת.

 

הַכֹּל בַּבֹּקֶר.

הַכֹּל.

 

הַיָּם – פְּלָחִים שְׁקוּפִים שֶׁל גַּעֲגוּעַ

נְתָחִים רוֹטְטִים שֶׁל יָרֹק

הַרְבֵּה יָרֹק

בְּאֶצְבְּעוֹת הַבֹּקֶר

בְּאֶצְבְּעוֹת הַתַּעֲנוּג הַמְּנֻמָּסוֹת

הַיְּפֵהפִיּוֹת

הַמְּהֻקְצָעוֹת

הַבִּלְתִּי-רַגְזָנִיּוֹת.

 

 

את השורות האלה מתוך "תולדות מסע אחד ב-אל.אס.די" כתבתי בדרגה המאושרת ביותר שהייתי בה בחיי. אין זה אומר, בהכרח, שאלה השורות היפות ביותר שכתבתי. זה אומר רק שכתבתי אותן (והן כתבו את נפשי) בדרגה תענוגית-השראתית, שמעולם קודם, וגם לא אחר-כך, לא הגעתי אליה.

 

  1. שיר שלישי:

מַחְשָׁבָה עַל הַבֹּקֶר שֶׁאַחֲרֵי הָרִיב

וְשִׁשָּׁה קְטָעִים נוֹסָפִים

 

1

בַּרְבּוּר הַיְקִיצָה יִרְחַף בְּגוּפוֹתֵינוּ

בְּבֹקֶר מַלְבֵּנִי, בּבֹקֶר רָם.

מַלְבֵּן הַנִּשּׂוּאִים, מַלְבֵּן מִטָּתֵנוּ,

מַלְבֵּן דִּכְּאוֹנֵנוּ הַקָּטָן.

 

2

שְׁנֵינוּ פּוֹחֲדִים שֶׁלֹא יִהְיֶה לָנוּ כֶּסֶף

לְקַיֵּם אֶת מַה שֶׁיֵּשׁ

 

3

הָרִיב הָיָה שֶׁלָּנוּ עִם עַצְמֵנוּ

וְלֹא בֵּינֵינוּ

אֶלָא עִם הַמַּצָּב.

 

4

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְְ.

אַתְּ כֶּרֶם כָּל חַיַּי.

 

5

שְׁנֵינוּ רוֹצִים שֶׁעוֹד בְּחַיֵּינוּ

נִהְיֶה מְאֻשָּׁרִים כְּמוֹ בִּתְכֵלֶת הַמָּוֶת.

 

6

אַתְּ תַּאֲמִינִי לִי, כִּי אַתְּ

מַאֲמִינָה, אַתְּ כֶּרֶם כָּל חַיַּי.

 

7

אֲנִי אוֹהֵב אֶת נַפְשֵׁךְ הַנֶּחְבַּאת

כְּאַיָּלָה.

                       

בשולי השיר:

שיר הנישואים הזה, שיר אהבת אשתי, פורסם בשעתו בגירסה מקוצרת יותר מזו המופיעה כאן. שתי השורות הראשונות של השיר אינן מופיעות בנוסח שפורסם אז (בספר שירי הרביעי "שירים ואימוני שירה") למרות שנכתבו מלכתחילה עם השיר. רוב שיריי, אגב, פורסמו ונדפסו בדיוק כפי שנכתבו. בלי לשנות מילה. והנה, אפילו כשכבר בחרתי לקצר כמה שורות, אני חוזר בסופו של דבר לגירסה המקורית, המלאה. השיר בנוי משיבעה קטעים קצרים, המסכמים את התמונה הנפשית של הנישואים. הבית הראשון מתאר יקיצת בוקר, אחרי הריב של הלילה: "הבוקר מלבני", כמו החלון שמבעדו נכנס הבוקר, והמלבניות המיסגרתית הזאת היא משל למשהו סגור, דיכאוני, כמו מצב-הרוח של הריב ב"מיסגרת" הנישואים: "מלבן הנישואים, מלבן מיטתנו/ מלבן דיכאוננו הקטן". אבל ההתאהבות שאחרי הריב נפלאה, ומכאן כל דיבורי האהבה והפיוס: אני אוהב אותך/ את כרם כל חיי". המשפט האחרון: "אני אוהב את נפשך/ הנחבאת כאיילה" הוא פשוט תיאור מדוייק של מהות קיסמה נטול-היהירות של אשתי, אם מותר להעיד. את ההערה הבאה בעניין "תכלת המוות" כדאי להזכיר בהקשר לתיקוות הגאולה בעולם הזה (כבר אמרתי אולי שעיקר ענייני הוא בגאולה).

 

 

 

 

 

 

 

שיר רביעי:

 

אַתְחָלַת שִׁיר

 

בַּעֲבוֹדַת אֲדָמָה אִלֶּמֶת

אוּלַי יַחְזֹר אֵלַי אֹשֶׁר הַמִּלִּים

 

בשולי השיר:

שיר קצר, המביע את הרעיון שהשירה יכולה לצמוח רק מתוך צום-מילים.

 

 

 

שיר חמישי:

 

 

הָאֹשֶׁר אָבַד מַמָּשׁ בַּסִיבוּב, בַּפִּנָּה

 

 

הָאֹשֶׁר אָבַד מַמָּשׁ בַּסִיבוּב, בַּפִּנָּה.

הָיִינוּ יֶלֶד וְיַלְדָּה פְּנִינָה

 

וּבַבְּקָרִים הָאֵלֶּה יְרַקְרַק נוֹהֵר.

הָיִיתִי לְאַחֶרֶת. לֹא הָייתְ לְאַחֵר.   

 

סוּס אֶלֶגַנְטִי מִזְדַּרְבֵּב לְיַד הַבַּיִת

פִּין מְעֻדְכָּן כְּשֶׁמֶן עַל הַמַּיִם

 

הָרַחֲמִים הָיוּ בָּרֹאשׁ, חַבּוּבָּה.

זוֹכְרֵנִי אֶת פַּטְרִיס לוֹמוּמְבָּה

 

הוּא לֹא הָיָה שָׁם,

 זֶה הָיָה עַכְשָׁו.

 

בְּצֵל הַבַּיִת הַמּוּגָן בְּזַיִת וְיוֹנָה

בְּבֵית הַזַּיִת זַיִן עַד דֶלֹא יָדַע.

 

בשולי השיר:

פשר השיר במיקרה זה הוא בעיקר מנגינת המילים שלו, המהדהדת משוררים אחרים ושירים אחרים. סוג של בלוז. מין מיזמור ילדים נשואים, כמו שכתב פעם ויזלטיר: "אנחנו שני ילדים נשואים/ את ילדה רכה ואמולה/ ואני ילד מר ועיקש/ עוד מעט תתחילי לבכות/ ואני לא, אני לא". ואילו אני כותב: "האושר אבד ממש בסיבוב, בפינה/ היינו ילד וילדה פנינה".    

ומתהדהד כאן גם שיר הנישואים והגירושים של אבידן "הרי את מותרת": "כל העניין התחיל איכשהו בשנה שעברה/ כשהיה נפלא ולפתע התחיל להיות רע". גם  ה"ירקרק הנוהר" בשיר זה  נולד במידה מסויימת מתוך ה"בירקרק גשום" היפהפה  של רטוש (מתוך "חופה שחורה"). אבל ירקרק נוהר הוא כמובן משהו אחר לגמרי, והוא מכיל בתוכו איזושהי קרינה ירקרקת, לא בהירה מדי ולא כהה מדי.

כל השאר הוא תפאורה חרמנית של יופי בלוזי: פטריס לומומבה הכושי היפה (מנהיג קונגו שנרצח בשנות השישים ואני זוכר את אלגנטיות המראה המעודן והנשי מעט שלו); ועוד איזשהו דימוי חושני: חלקלקלות הסוס ואברו (שניראה תמיד משומן כלשהו: "סוס אלגנטי מזדרבב ליד הבית /פין מעודכן כשמן על המים"); ועוד איזשהו רמז בגידה לא לגמרי מפוענח ("הייתי לאחרת. לא היית לאחר" – גם הוא מהדהד איזשהו סיפור שסיפר לי פעם אורי צבי גרינברג על שורה של משורר בלתי ידוע לחלוטין בשם דוד זכאי, ז. דויד, שהיה עיתונאי ב"דבר", ופתח פעם שיר במילים שקסמו משום מה לאורי צבי גרינברג: "חוייבתי לאחת, ואוהב אחרת"). ולבסוף, זכרון אחד הזיונים הטובים בחיי, בצעירותי, מישהי מבית הזית שזיינתי שיכור במכונית כמה פעמים, ליד טעמון בירושלים אם אינני טועה (ובדרך כלל, גם בנעורי, הסתפקתי בפעם אחת). כל זה נטמע כאן למזמור אחד, בלוז נישואים ויופי ומיניות שעיקרו הוא במוזיקליות שלו ובחושניות המילים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שיר שישי:

 

חֲלוֹם-גּוּף

 

עָלֵינוּ לֵהָפֵךְ לַחֲלוֹם שֶׁל עַצְמֵנוּ

כִּי רַק אִם נֵהָפֵךְ לַחֲלוֹם שֶׁל עַצְמֵנוּ

לֹא נָמוּת

וְזֶה מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "וְאָכַל מֵעֵץ הַחַיִּים

וְחַי לְעוֹלָם"

כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר לִחְיוֹת לְעוֹלָם

אִם חַיִּים בְּתוֹךְ גּוּף

שֶׁיָּכֹל, לְמָשָׁל, לְהִתְרַסֵּק?     

 

אֲבָל פְּרִי עֵץ הַחַיִּים

הוֹפֵךְ אוֹתָנוּ לִשְׁקוּפִים, נָגִיד, 

מְשַׁנֶּה פָּשׁוּט אֶת מַהוּת בְּשָׂרֵנוּ –

וְלֹא שֶׁנַּפְסִיק לִהְיוֹת בָּשָׂר

חַס וְחָלִילָה

לֹא שֶׁיִּפָּסְקוּ תַּעֲנוּגוֹת הַגּוּף הַמֻּחְלָטִים

אֲבָל הַמָּוֶת לֹא יִשְׁלֹט בָּנוּ

כְּשֵׁם שֶׁאֵין חֲלוֹם יָכֹל לָמוּת

רַק בְּעָלָיו יָכֹל לִגְווֹעַ

כְּמִזְוָדָה יְרַקְרַקָּה שֶׁהִתְבַּלְּתָה

 

אֲנִי מַמָּשׁ רוֹאֶה אֶת עַצְמִי

מוּטָל כַּאֲלֻמַּת אוֹר

אֶל תְּמוּנַת גּוּף זֵהָה אֲבָל אַחֶרֶת

מַמָּשׁ בְּמֶרְחַק מֶטֶר מִמֶּנִּי

כְּמוֹ אָדָם וְצִלּוֹ

כְּשֶׁהַצֵּל מַמָּשִׁי, צִבְעוֹנִי, תְּלַת-מְמַדִּי

בּוֹהֵק, חָכָם, חוּשָׁנִי,                       

כְּשֶׁהַצֵּל הוּא אֲנִי.

בְּלִי שֶׁיִּשְׁלֹט בּוֹ הַמָּוֶת

הִשְׁתַּקְּפוּת אֱלֹהִים בִּלְבַד

בְּצֶלֶם אָדָם אֶחָד

וְהַגּוּף נֶעֱלַם וְנִזְרַק

כְּמוֹ טְיוּטָה אַחֲרֵי שֶׁפֻּרְסַם הַסֵּפֶר

 

וַאֲנִי מְסַכֵּם: פְּרִי עֵץ הַחַיִּים

שֶׁמִּי שֶׁאוֹכֵל מִמֶּנּוּ חַי לְעוֹלָם

הוּא הַפְּרִי הַהוֹפֵךְ אֶת גּוּפֵנוּ

לְחֹמֶר חֲלוֹם

גּוּפֵנוּ הוֹפֵךְ לַחֲלוֹם-גּוּף

 

 

 

בשולי השיר:

חלומות עשויים מן החומר שממנו עשוי אלוהים. כלומר, חומר שאיננו חומר, אלא רוח בלבד. ורק את הרוח (והחלום) אי אפשר להמית או להשמיד. לכן, רק אם ניהפך לחלום של עצמנו, רק כשנהיה עשויים מן החומר שממנו עשויים החלומות, אולי באמצעות פרי עץ החיים, לא נמות. השיר כתוב בסגנון דידאקטי-נאומי-יבש-פרוזאי במתכוון, כאילו כדי לומר שהרעיון של השיר הוא כל כך נפלא שעצם האמירה שלו היא השיר.

 

 

 

 

שיר שביעי:

בֵּיתוֹ שֶׁל פִּיזַיַאס  מַאטְסִי

 

תִּרְאוּ אֵיזֶה שִׁיר נִפְלָא

קָרָאתִי בַּעִתּוֹן. רוֹאִים תְּמוּנָה,

וְזֶה בְּעֶצֶם הַהֶסְבֵּר

לַתְּמוּנָה:

"מִדֵּי שָׁנָה, בַּעוֹנָה הַמַּתְאִימָה, מְחוֹלֶלֶת

רוֹזִי אֶת מְחוֹל-הַחִזּוּר שֶׁלָּהּ

לִכְבוֹד מַר פִּיזַיאַס מַאטְסִי,

וּמְטִילָה אֶת בֵּיצֶיהָ הַלּאֹ-פּוֹרִיוֹת.

זֶה הַסִּפּוּר הַמַּדְהִים עַל הַקֶּשֶר

הָאַמִּיץ בֵּין אָדָם וּבֵין עָגוּר

כָּחֹל הַגָּדֵל בְּבֵיתוֹ"

וְרוֹאִים בַּתְּמוּנָה כּוּשִׁי שׂוֹחֵק,

עֲסִיסִי,

וּמוּלוֹ צִפּוֹר שֶׁנִרְאֵית כְּמוֹ

גִּלּוּף אֶבֶן

(וְהִיא כַּנִרְאֶה הֶעָגוּר

הַכָּחֹל

בִּדְפוּס שָׁחוֹר לָבָן)

וְהַצִּפּוֹר הַזּאֹת

כַּנִּרְאֶה מְאֹהֶבֶת בּוֹ

עַד שֶׁהִיא מְטִילָה

אֶת בֵּיצֶיהָ

הַלֹּא פּוֹרִיוֹת

לְעֵינָיו

לְאַחַר שֶׁחוֹלְלָה

לְיַד גּוּפוֹ

אֶת מְחוֹל

הַחִזּוּר

שֶׁלָּה. 

 

בשולי השיר:

ראיתי תמונה וכיתוב לתמונה בעיתון, עם ידיעה שסיפרה סיפור מופלא בעיני. על כן העתקתי את הכיתוב מן העיתון וחילקתי לשורות שירה קצרות, וכך המחשתי את הגדרת אבידן לשירה: "שיר הוא דבר שאני קובע שהוא שיר/ בין אם נכתב כשיר ובין אם נכתב כְּלֹא-שיר/ אבל בתנאי שפורסם כשיר" (דוד אבידן, "מַזֶּה שיר?", מתוך "שירים שימושיים", הוצאת לוין אפשטיין, 1973). הנה שיר שהיה במקורו כיתוב לתמונה בעיתון, ואני חילקתי אותו לשורות קצרות, ופירסמתי כשיר, וכך הפך לשיר.

 

 

 

 

 

מנחם בן, משורר, מבקר, סופר, פולמוסן, איש טלוויזיה וכוכב האח הגדול (פעמיים) נולד פעמיים כפי שהוא נוהג לספר על עצמו: פעם בלידה רגילה ב-31 באוקטובר 1948 (מועד חג ה"הלואין", חג המכשפות והקוסמים האמריקאי המשיק באופן מפתיע לחייו) , ופעם בלידה רוחנית ב-18 ביולי 1969, בטריפ אל.אס.די עם דוד אבידן (עליו הוא מספר גם בספר זה). במהלך השנים פירסם 14 ספרים (ביניהם שני רבי-מכר: רומן מכתבים בשם "פלונטר" , שצעד בראש רבי המכר במרץ 1979, על פי טבלת רבי המכר של "ידיעות אחרונת" , וכן מבחר שירה ישראלית בשם "השירים הכי יפים בעברית", שהופיע ב-2013 בהוצאת ידיעות אחרונות ונמכר בחצי שנתו הראשונה ביותר מששת אלפים עותקים, מספר נדיר לספר שירה). כמו כן פירסם מנחם בן במהלך כחמישים שנה כארבעת אלפים מאמרים בכל העיתונים והאתרים המרכזיים, מידיעות אחרונות עד מעריב, מאנ.אר.ג'י עד וואלה. מנחם בן הוא זוכה פרס ראש הממשלה לספרות ופרס ברנשטיין לביקורת.

X