חטופה (מהדורה מחודשת ל"חטופים") | לרכישה באינדיבוק
חטופה (מהדורה מחודשת ל"חטופים")

חטופה (מהדורה מחודשת ל"חטופים")

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 384
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 55

סיפור חייה של יפהפייה בדואית מהאוהל במדבר, מוברחת מסוחרי נשים, ואל גדילתה כישראלית והפיכתה לסוכנת מוסד המשתתפת בפעולות ביון וריגול בארצות אויב. אביטל הסוכנת היפה, לוקחת חלק בפעולות מקפיאות דם ומוצאת את עצמה חטופה.

זהו ספר הרפתקה ורומן חיים, הסוחף את הקורא, כשפרשת החטוף הישראלי שזורה בו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חטופה (מהדורה מחודשת ל"חטופים")”

ביקורות נבחרות

על הספר באתר נוי תקשורת

 

מכתב מנשיא המדינה, מר שמעון פרס

הקדמה

הנפילה בשבי

אביטל ישבה בלובי האפלולי של הפנסיון הישן, בפינה אפילה, נסתרת מעין רואה.

לפתע נשמעה המולה גדולה מבחוץ, מלווה בצעקות רמות. מוז'יק, מנהל המלון הגבוה, רץ בגמלוניות לכיוון דלת הכניסה וכשזו נפתחה גברו הצעקות וכמעט כל יושבי המקום ואורחיו החלו מצטופפים ונדחקים בסקרנות לעבר הפתח, כדי לראות על מה המהומה וגם הוסיפו את קולותיהם לצרחות שמתרגשות שם.

כל העיניים היו מופנות לאירוע הרועש. אף אחד לא הבחין באישה בלונדינית, רזה וגבוהה, שהתנתקה מהקבוצה הגועשת שבחוץ, בכיוון ההפוך לתנועת האנשים, ונכנסה היישר לתוך הלובי הריק.

היא הסתכלה סביבה וכשראתה את אביטל, שהתקרבה לפתח, הוציאה מכיסה חפץ בצורת שפופרת עגולה ומוארכת, הצמידה אותה בזריזות לפניה של אביטל ולחצה על הכפתור שבחלקה העליון. הענן הלבן שניתז מהמכשיר פגע בפניה של אביטל. נשימתה של אביטל נעתקה לשבריר שנייה, היא קפאה במקומה ואחר כך התקפלה וצנחה, היישר לזרועות האישה.

בחוץ גברו הצעקות. אנשים הכו אנשים, פגעו זה בזה, מבלי שאף אחד מבין מי נגד מי ולמה ומנסה להחזיר לזה שפגע בו קודם.

האישה הרימה בקלילות את אביטל על כתפיה והחלה לפסוע בצעדים גדולים לכיוון מכונית סטיישן שחורה בעלת שמשות כהות. אביטל הוטלה לתוך המכונית, על קרקעית הספסל האחורי. הדלת הצדדית נסגרה והאישה הבלונדינית נכנסה למושב שליד הנהג.

בשניות הבאות, תוך כדי הנסיעה, הורידה האישה את הפאה הבהירה שלראשה, קיפלה אותה והכניסה אותה לתא הפנימי שלפניה. הגבר הגבוה והרזה לא נראה כלל דומה לאותה דמות שלקחה את אביטל על שכמה רק לפני פחות מדקה. המכונית דהרה הלאה במהירות ובמלוא עוצמתה, עולה על הכביש הסלול ומתקדמת מזרחה, לגבול אירן, כשמאחוריה, צמודה אליה, מכונית סטיישן אפורה, שהצטרפה לנסיעתה.

הכל היה מתואם להפליא. מולם בכביש, בנסיעה מהירה, עבר כרגע מהכיוון ההפוך אופנוע גדול שעליו היה רכוב אדם מזוקן, ששכמיה שחורה וקרועה שעל גבו מתנפנפת מאחוריו ברוח החזקה, שהחליקה משני צדדי מגן הרוח השקוף שלפניו. הגבר הגבוה במכונית השחורה אמר משהו במכשיר הקשר שלו והעיף מבט במראה שמעליו, כדי לראות את מה שאירע עשר שניות אחר כך:

המכונית האפורה, שנסעה צמודה מאחוריהם, סטתה במהירות הבזק ממסלולה ודהרה לשמאלה, למסלול שממול, היישר למול האופנוע הדוהר. האופנוע הגדול ניסה לסטות ימינה ולרדת לשולי הדרך, אך המכונית סטתה גם היא ואף הגבירה את מהירותה, כשהיא דוהרת היישר אליו, בפראות.

ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת והמכה הייתה קשה. הפגוש הקדמי של המכונית, כמו גם זה שמאחוריה, היה מיוצר בתוספת פלדה, בסגסוגת זהה לזו שבה מייצרים פגושי משאית, רק שהוא הותאם לגודל ולאופי המכונית עליה הורכב, ונצבע בצבע המקורי של הרכב.

האופנוע שנפגע נעצר בו במקום ובגלל מגן הרוח לא הועף הנוסע קדימה, אלא התרומם כלפי מעלה בקו ישר ואנכי, גבוה, כאילו נורה מקנה תותח וצנח על הכביש שלשמאלו. צנח ולא קם.

שתי המכוניות עשו את דרכן מזרחה, כששללן מונח בתוכן.

בצדי הכביש נשאר מוטל גוש ברזל שחור ומרוטש, חלקים ממנו קרועים ומפוזרים במרחקים שונים ונוזל שמנוני וכהה שנזל מהאופנוע השבור והמנותץ התערבב בדם הכהה והסמיך שזלג מפצעיו הפתוחים של השופט דייב מונרו, שעושה עכשיו את דרכו במכונית שפגעה בו.

* * *

קולה הצורם של החצוצרה, המלווה בנקישות ובצלילים הדרמטיים, הכל כך מוכרים, של 'החדשות המיוחדות,' הצמידו את אזרחי ישראל למקלטים. שקופית של 'מבזק מיוחד' כיסתה את המסך וכשהסתיימה ההקדמה והוסרה השקופית נגלו פניה הרציניים כל כך של השדרנית, שרונה לוי.

"אנו עוברים עכשיו למשכן הכנסת, שם ימסור ראש הממשלה הודעה מיוחדת לעם ישראל," אמרה והישירה מבט ארוך לעיני הצופים שלא ראתה כלל.

ראש הממשלה, דב אדוניהו, כולו אומר הוד של 'מודיע בשער', ניסה לשמור על קור רוחו וללבוש ארשת של מנהיג ומושיע. ידיו אחזו בצדי הדוכן המוגבה, הוא גחן קדימה ופקח לרווחה את עיניו, מקפיד לא למצמץ, בתקווה שכך יקרין עוצמה ובטחון, אך בכל בית הבחינו במתח שבו הוא שרוי, מתח שניתן היה כמעט לחוש בו באוויר.

מספר שעות קודם לכן התבשר ראש הממשלה על חטיפת שני סוכנים שנמצאו במשימה הסודית, ותודרך והתייעץ במשך דקות ארוכות בניסוח ההודעה לציבור.

"אזרחי ישראל!" פתח דב ולחלח בקצה לשונו את שפתיו, "לא איש בשורות אני לכם." הוא השתתק לשניות מספר והוסיף: "כגודל התפקיד כך גודל האחריות, ואני נושא אותו באומץ הודות לאמון שאתם מעניקים לי, אך חולק אותו אתכם בכאב רב."

הוא השפיל מבטו לנייר שלפניו והמשיך:

"אזרחי ישראל, שעה קשה עוברת עלינו. שני אנשים יקרים, תיירים ואזרחי מדינתנו, נחטפו היום ונלקחו בשבי."

הוא המתין לשניות אחדות ונעץ מבט חד במצלמה, כמו מנסה לנקוב את המרקע של הצופים בו ואז המשיך בקול מעובה:

"שני אזרחים תמימים, שהיו בסיור בשטחי רוסיה, נחטפו והועברו לידי ארגון שיעי, הזרוע הצבאית של עבאס והם מוחזקים בידיהם מאז יום אתמול."

ושוב הוריד מבטו לדוכן שלפניו והזיז את הדף שהיה מונח עליו. בתנועה כמעט מתוכננת קימט אותו בכוח בימינו והשליך אותו אחורה בזעם עצור. מבטו התכרכם כשהמשיך:

"כצפוי, מנסים החוטפים לקבוע את מחירם בשוק ודורשים שחרור של מאות אסירים תמורתם." הוא הנמיך את קולו כשאמר:

"אנחנו נצפה עכשיו ביחד בדבריו של חמדאללה, ראש ארגון המרצחים, הנושא את שם האל לשווא, ארגון 'ג'יש-אל-אללה'."

על המרקע הופיע אדם מדושן עונג, שנראה במצב רוח מרומם. לחייו התפוחות היו ורודות ומבריקות ועל ראשו טורבן כהה. רק ממבט בחיוכו הזחוח, שנמתח מעל שערות זקנו הדליל, נרתעו מיליוני העיניים שצפו בו. הוא לא התאמץ להסתיר את צחוקו וכתפיו זעו קדימה ואחורה. נראה היה שאלו הם רגעיו היפים של האיש ופסגת חייו. הוא אמר:

"…ובאיזו קלות הם הגיעו אלינו," והראה בשתי אצבעותיו סימן של רגלי אדם הולכות. "שני אלה פשוט הגיעו אלינו מבלי שנדרשנו להתאמץ בכלל. כך פשוט צנחו לידינו הפתוחות ואנחנו אספנו אותם."

הוא המשיך לדבר והכריז, כמו תגרן הפורש את מרכולתו בשוק:

"לא נגיד ולא נגלה לכם אם הם חיים או מתים. אף פעם לא תוכלו לדעת ואל תנסו גם לשלוח אלינו את כוחות ה'צלב-האדום' כדי לבדוק או לדרוש בשלומם."

והוא גחן אל המצלמה וצחק מולה, חושף טור שיניים צחורות ומושלמות:

"אני רק מבקש לספר לכם שאנחנו דואגים להם היטב היטב… ותאמינו לי שאנחנו שומרים עליהם ממש טוב."

פניו התקרבו יותר למצלמה, כמעט נוגעים במסך. דבש נטף משפתיו, כשהוא לחש, כמו הסתודד עם הצופים:

"בינתיים רק נרמוז ששניהם אולי חיים."

דמותו ירדה בבת אחת ונעלמה מהמרקע.

שוב הופיעה דמותו של ראש הממשלה, מישיר מבטו למצלמה ופניו הביעו סלידה. הוא שתק שניות מספר ואמר:

"לא! לא ניכנע לסחיטות או לאיומים! לצערנו, אנחנו כבר למודי ניסיון בכל הנוגע לרב המרצחים הזה ולארגונו הנפשע." הוא הלם באגרופו על הדוכן והוסיף: "כפי שנהגנו עד היום, ננהג גם עתה: נעמוד על שלנו ונצליח, בעזרת השם ובעזרת רוחנו האיתנה, ונעבור את התקופה הקשה הזאת, עד שנזכה לראות בשובם בשלום, חיים ומהלכים שוב בינינו."

ראש הממשלה קיפל את זרועו השמאלית על הדוכן, נשען עליה והתקרב למצלמה. עיניו הצטמצמו לכדי חריצים דקים כשאמר בדרמטיות:

"שני האנשים שנפלו בידי הארגון השיעי הם כבוד השופט המחוזי, מר דייב מונרו, ועורכת-הדין אביטל בן-נון."

* * *

שתי המכוניות דהרו מזרחה. באחת מהן אביטל, מעולפת מהגז שהותז על פניה. נשימתה איטית וכבדה, פניה חיוורות כסיד והיא שוכבת על קרקעית הרכב, מאחורי הנהג והבחור הגבוה שחטף אותה מבית המלון.

במכונית האחרת דייב, כשמהשבר הפתוח שברגלו שותת דמו ונקווה בשלוליות מתחתיו, על רצפת המכונית. הוא היה בהכרה חלקית, ולא יכל להתרומם או לזוז. הפגיעה ברגלו הייתה קשה מאוד.

ממכשיר הקשר שבמכונית השחורה שהובילה את השיירה הקטנה, זו הנושאת את אביטל המעולפת, נשמעה הוראה להגיע לחלק הנמוך של רכס הרי סובוטניק. הבחור הגבוה יצר מיד קשר עם הנהג של המכונית האפורה, שדהרה אחריו, דיווח לו על מקום האיסוף והוסיף לתוך המכשיר ביובש:

"הביצוע היה מושלם. הרבה ברכות על ההצלחה."

חמש עשרה דקות אחר כך, הגיעו שתי המכוניות הנושאות את משאן האנושי למרגלות הרי סובוטניק, שם כבר המתינה להם מכונית משוריינת אפורה. פסים שחורים ולא אחידים עברו לאורכה ולרוחבה, כמו עורה של זברה, והיא נעלמה ונבלעה מעיני המסתכל במשחקי האור והצל של הצמחייה הפראית שמסביב. הדלת האחורית שלה נפתחה ותחתית מרושתת נגררה ממנה, כמו מגירה בארון. שני השבויים הועמסו על הרשת וזו נדחפה והתגלגלה בחזרה לתוכה והדלת נטרקה מאחוריהם.

שביל מקווקו של טיפות דם עגולות נשאר על החול, בין המכוניות, דמו של דייב מונרו. את קולות הכאב הנורא שפרצו מגרונו אף אחד לא שמע וגם לא התייחס אליהם.

המכונית המפוספסת נסעה במהירות סבירה, מצייתת לכל חוקי המקום, כדי לא לעורר תשומת לב.

לאחר נסיעה של כשעה ורבע, פנתה המכונית שמאלה והתקדמה בשביל רמוס של שדה חיטה עזוב ונטוש. קוצים גבוהים התנועעו בו משני עבריו. בראשם של הגבעולים הזקופים נחבאו ראשים שעירים בצבע סגול, כמלמדים על מקום שלא עוברים דרכו.

המקום היה מוגן באופן טבעי. הוא שימש היטב את הנחשים הרבים שנעו בו בגמישות, כשהם נחים מהטרף הרב שהחיטה העזובה זימנה להם. כל מספר מטרים נפערו מאורות נחשים כך שלא הייתה כל אפשרות לעבור בתוך השדה הזה ברגל.

הנסיעה על העשבים הרמוסים טלטלה בחוזקה את הרכב, אבל נוסעיה חסרי ההכרה לא הרגישו בתנודות האלה. נסיעה של עשר דקות נוספות, במהירות נמוכה, הביאה את המכונית אל מול התרוממות של החול לכדי גבעה נמוכה וכאן נעצרה. לא נשמע באזור קול אנושי, רק ציוצי ציפורים וצרצורי צרצרים שהסתלסלו באוויר והיוו רקע לרשרוש ראשי החיטה היבשים.

כדקה אחר כך, אולי פחות מזה, ניתקה דמות אדם מצד ימין של הגבעה. זה היה השומר. הוא היה לבוש בבגדים בצבע החול ועמד צמוד לפתח המערה, לימינה של הגבעה. הפתח המעוגל של המערה היה מצופה בתערובת חול מהסביבה שהודבק לקרשים ולא היה שום רמז למנהרה שנכרתה במקום הנטוש הזה. הכל היה מכוסה בחול והטבע לא נראה מופרע או שונה.

בשעה זו כבר עמדה השמש לשקוע, אך אור היום עדיין שלט בכיפה.

המכונית הסתובבה ונעמדה, כשדלתה האחורית מופנית לפתח הסגור והמתינה. הנהג אמר כמה מילים לתוך מכשיר הקשר ולאחר כדקה נפתחה דלת המערה. נקודות אור קטנות נצנצו מלועה הפעור של המנהרה, משובצות ככוכבים קטנים בלילה. ריח של טחב ורטיבות יצאו ואויר צונן הגיח מתוכה והכה בפנים.

דלת המכונית נפתחה. שלושה כבלי מתכת עבים נשלחו אל מגירת הרשת של המכונית, שהתחברה לשלושת הווים הגדולים שהיו בקצותיהם. הכבלים נמשכו ביחד לאחור וגררו איתם את הרשת שעליה שכבו שני השבויים. כשהגיעה הרשת לסופה, ירדה התחתית בצליל של 'קליק' מתכתי ונפרשה באלכסון, כשהיא שמוטה כלפי מטה. שני השבויים התגלגלו על גבי הכבלים, גופם מונח לרוחבם והם ספק נגררים ספק מחליקים מטה, לכיוון הפתח הכהה והקר.

הפתח המעוגל נסגר לאיטו והמערה החשוכה הפכה לקבר-חי שמבחוץ אי אפשר לדעת בכלל שהיא קיימת.

ורדה פוקס נולדה והתבגרה בצפון תל אביב, ברחוב נתן החכם, הניצב לרחוב דיזנגוף.

לאחר נישואיה עברה להתגורר עם משפחתה במושב.

סיימה סמינר ועבדה כמורה, תוך לימודיה לתואר ראשון במגמת ייעוץ חינוכי ועברה להיות יועצת חינוכית בחטיבות הביניים. השלימה את התואר השני בטיפול משפחתי וסיימה דוקטורט במדעי ההתנהגות.

לאחר פרישתה לגמלאות קיבצה את הסיפורים שהדהדו בראשה במשך שנים, ופרצה עם ספר הביכורים שלה "חטופים", שלימים הוסב שמו ל"חטופה", שקיבל את תגובת וברכת נשיא המדינה.

ורדה המשיכה לרשום את סיפוריה: "אסטרי" – ספר פנטזיה על ניצולת מעבורת בכוכב זר , "אוי בואי תראי" – יומן ליווי לחולה סרטן, וספרה האחרון – "חטופה בכור האיראני" – המשך בסדרת "חטופה" על סוכנת 'מוסד' בפעולה.

X