חטאים קטנים | לרכישה באינדיבוק
חטאים קטנים

חטאים קטנים

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 296
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 60

לאה, שגדלה בבית דתי, על גבול החרדי, מאבדת אט אט את אמונתה בהשגחה העליונה.

בגוף ראשון, בשפה קולחת וברגישות רבה, מתארת לאה את חייה בצל אירועים קשים, הן בעולמה הפרטי, הפנימי, הן בצל אהבתה לאהובה המת, והן בחיי הארץ שעל מורשתה גדלה.

בספר מובאות כלשונן שיחות הנפש אותן היא מנהלת עם אביה, הסלע האיתן בחייה, כמו גם תיאור הקושי שלה לקבל את האירועים בחייה כמות שהם, כמותו, ולברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה.

אופטימיות והומור בלתי נדלים מופיעים בספר דווקא בדמותה של הדודה חנה ניצולת השואה ושפתה הייחודית המלווה את לאה במסלול ההפכפך של עולמה.

חטאיה הקטנים והגדולים של לאה נפרשים יחד לכדי עלילה מרתקת של הומור, הנאה, כאב וצער, והם מהלכים בה שלובי זרוע.

"חטאים קטנים" הוא גם מראה של החברה הישראלית. פלורליזם רעיוני בצד אמונה חזקה בבחינת "כזה ראה וקדש", השקפת עולם דתית מול  זו החילונית, הבדלים בין עדות שונות, ובעיקר – קונפליקט מר ונוקב עם האל והאמונה בו.

"על חטאים קטנים מקבלים עונשים קטנים, ועל חטאים גדולים – עונשים גדולים,  לא?"

"שטויות. מקבלים עונשים גדולים בכל מקרה".

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חטאים קטנים”

1. 

 

איש אחד, זר לגמרי, התיישב על יד אמא שלי במטוס. האיש היה מבוגר מאד, ממש זקן, וכתם חום ומכוער עיטר את לחיו, מצד ימין. הכתם ריתק אותי לדקות ארוכות. על כתמים דומים על הפנים שמעתי פעם מאמא. נראה לי שקראה להם "כתמי לידה".

"אבא, זה כתם לידה?" שאלתי בקול

"ששש…" היסה אותי אבא.

המשכתי להתבונן בכתם, מרותקת. הכתם זז עם כל תזוזה בפניו של האיש. דימיתי את הכתם מקבל חיים משל עצמו, מדבר  בעצמו, צוחק בעצמו, נושם, אוכל ושותה, וגם ישן בעצמו. לא ידעתי אז שזכרונו של הכתם ישוב ויצוץ בעצמו בסיפוריה של הדודה חנה.  

האיש לבש חליפה חומה שניכר בה כי ראתה ימים יפים יותר, וחבש על ראשו מגבעת.  בידו אחז תיק חום. האיש אמר לאמא "שלום" בנימוס, הושיט לה יד ואמר:

"נעים מאד, שמי אריה",

"רות", אמרה אמא, ולא הושיטה לו יד חזרה, "גם לי נעים מאד".

האיש משך בכתפיו, והתיישב תוך השמעת אנחה.

"נו, הרי נשב לנו בצוותא לאורכה של הטיסה, על כן אני מודה לך מאד על שהואלת לומר לי את שמך",

"איזו עברית", התמוגג אבא בשקט, "ממש מילים של שבת, ככה צריך!"

"יש גם מילים של יום ראשון?", שאלתי,

אבא חייך. "יש מילים של חול ויש מילים של שבת, כלומר שפה עשירה במיוחד", ענה,

"יש לה בטח המון כסף", מלמלתי,

אמא התבוננה בזר, וחייכה.

אריה הוציא מתיקו עיתון ופרס אותו מול עיניו ברעש גדול. הכותרת צעקה באותיות אדומות:

"מחיר הזוועה".

"נו מה תאמרי על זה…?" שאל את אמא.

"נורא", ענתה אמא.

"אין דין ואין דיין", אמר אריה בלהט.

"הכל בידי שמים, אתה יודע..",

"חוץ מיראת שמים", ענה אריה, והסיר את המגבעת מראשו. הוא לא חבש כפה מתחת למגבעתו.

"יראת שמים…", חזרה אחריו אמא כהד.

אריה הניח את העיתון, והוציא מתיקו כריך.

"אני מתנצל מראש, אך זה שעות ארוכות לא בא אל פי דבר",

"בתאבון", אמרה אמא, ואני ראיתי כיצד היא מתבוננת בזר, הנוגס בכריך ללא ברכה או נטילה.

"תודה, " אמר אריה בשקט, נגס בכריך והתבונן שוב באמא.

"את וודאי תוהה כיצד זה אינני מודה לאל בברכה", אמר, תוך מבט במטפחת שלראשה.

"חס וחלילה", מיהרה אמא לומר.

דודה חנה וודאי הייתה אומרת: "זה מה לא עניין שלי מה עושה זה איש מה אני לא מכירה", חשבתי לעצמי.

"איבדתי שם הכל, גם את האמונה…", מלמל אריה.

לא הבנתי כיצד זה? שאמא לא שואלת אותו איפה זה "שם". משך שנים הייתי בטוחה שיש ארץ ששמה "שם", או אולי "שמה", ומשהבנתי שאני טועה, המשכתי לתהות על כך שסבתא, אמא, ודודה חנה, הנשים החכמות ביותר שהכרתי, לא ידעו שאין ארץ כזו. אם ידעו, אז איך זה שאף אחת מהן לא שאלה מעולם איפה זה "שם"?

לאחר כמה דקות אריה הוסיף:

"אבל את הארץ הזו אני אוהב יותר מכל…"

"גם אנחנו", אמרה אמא.

"אני נוהג לערוך טיסות קטנות כאלה בשמי הארץ שלנו", אמר אריה.

"זו חוויה יפה. אנחנו עושים זאת פעם ראשונה, לבת המצווה של הבכורה שלנו", סימנה אמא בראשה עלינו בגאווה.

"מזל טוב!", קרא האיש בלבביות.

"תודה", אמרה אמא.

"שלוש בנות יש לכם?" הצביע אריה גם על מיכל,

"אהה…" חייכה אמא, "בשלוש בנות בורכתי, רק את הקטנה השארנו בבית…"

"ומי מהן בנותייך?"

"זו רבקה, הצביעה אמא על אחותי, "וזו לאה שלנו. השלישית היא בת של חברים טובים, מיכלי", ענתה אמא.

אריה השתתק,  עד סוף הטיסה לא הוציא עוד מילה מפיו. 

היינו בטיול בת המצווה של רבקי אחותי הגדולה. טיסה בשמי הארץ נחשבה לחוויה מיוחדת במינה.  גם מיכל, חברתה הטובה,  הצטרפה אלינו. בראש עברה בי מחשבה שגרמה לי רטט נעים: אני יכולה לדמיין שגם מוטי, אחיה הגדול של מיכל, יבוא איתנו. אבל הוא לא בא איתנו. מיכל ישבה עם רבקי, אני עם אבא, ואמא עם האיש הזקן והעיתון שלו. הצצתי מבעד למעבר בין המושבים כדי לראות איזה מחיר זוועה משלם מישהו, ועל מה? האיש התבונן בי ובעיתון לסירוגין, מבטו עצוב, הסיר את משקפיו וניגב אותן, הוציא ממחטה וקינח את אפו בקול.

"לא יפה לנעוץ מבטים", אמר לי אבא.

"תראה, אבא", ניסיתי שוב, "יש לו כתם ענק על הלחי",

"שקט", מלמל אבא, "זה לא יפה".

"גם הכתם לא יפה", אמרתי.

אריה התבונן בי, וכמו מבלי משים ליטף את לחיו.

"מה זה זוועה?" שאלתי,

"משהו רע", ענה אבא בעצב.

הצצתי שוב לעבר העיתון. האיש דפדף אל העמוד השני, וכותרת נוספת זעקה אלי:

"הרוג אחד וחמישים פצועים".

"למה האיש הרוג?" שאלתי את אבא,

"היה פיגוע בתל אביב", לחש אבא.

"מה זה פיגוע?"

"זה כשמישהו נפגע".

"אהה… כמו האיש הזה שיושב על יד אמא…"

"שקט, לאהל'ה, שקט", ביקש אבא.

"אבא…"

"מה?"

"תראה, גם אמא מסתכלת בעיתון של האיש…"

לא שאלתי דבר יותר. חששתי שמא תיאנח אמא, כמו שנהגה מידי פעם, כאשר הגזמתי עם שאלותיי. הייתי רגילה לשמוע את האנחה ההיא מפיה של אמא. לפעמים הייתה האנחה מתגברת, כאשר הדודה חנה הייתה באה לביקור מאשדוד אלינו לבני ברק. שתיהן היו יושבות יחד, שותות תה עם פתי בר, מדברות, ומידי פעם הייתה נשמעת אנחה, אשר המילים בה לא השתנו משך שנים: "אוי, שורל'ה, מיין טיירע שווסטר".

רבקי אמרה ש"שווסטר" זה כמו טוסטר, ושהיא ממש לא יודעת למה אמא והדודה חנה קוראות לטוסטר שלנו "שורל'ה". חשבתי שאני חייבת לשאול את הדודה או את אמא למה דווקא "שורל'ה", אבל רבקי הבטיחה לבדוק ולתת לי תשובה. זמן ממושך עבר בטרם התבררה האמת העגומה על גורלה של שרה, אותה לא הכרתי, אבל ללא ספק היתה בין גרעיני זרע הפורענות שנבט בתוכי כבר אז.

לא את כל השיחות עם אחותי הבכורה אני זוכרת עד היום. אבל את השיחה הזו אני זוכרת כבר יותר מארבעים שנה. רק שנים אחר כך, הבנתי כמה צדקה רבקי בהשערתה.

"את יודעת, זה מאד משונה", היא אמרה לי,

"מה משונה?"

"שאני רבקי ואת לאה, ואין לנו שרה".

"מה משונה בזה?", שאלתי,

"אוי, טיפשה", התרגזה רבקי. לא הבנתי.

"את לא תופסת? אני נולדתי ראשונה, למה לא קראו לי שרה? למה דווקא רבקה?"

"ואם היו קוראים לך, נניח מיכל, כמו לאחות של מוטי, גם היית שואלת?"

"את טמבלית אמיתית", פסקה רבקי, "אם היו קוראים לי בכל שם אחר לא הייתי שואלת, אבל רבקה ולא שרה זה מוזר, בייחוד כי לך קראו לאה, ואחר כך רחלי נולדה, המשיכו עם האמהות, אבל דלגו על שרה, הבנת?"

 

רבקי הייתה המוח החושב מאחורי כל תעלולי הילדות שלנו. אני הייתי הזרוע המבצעת. על פי רוב, היו התעלולים הקטנים שלנו מסתיימים באסון קטן – נתפסנו על ידי אמא. רבקי הייתה יוצאת מכל מצב כזה ללא פגע. אני לא, פשוט כי לא היה לי המוח לחשוב על תירוצים מהירים כל כך.

"תראי איזה יורה ירד היום, בואי נשחק בשלולית בדרך הביתה"

ואני: "אמא תכעס".

"אמא לא תשים לב", הרגיעה רבקי.

וכבר אנחנו מתבוססות בבוץ הרטוב, מכתימות את הבגדים, ורבקי קלת התנועה כבר רצה הביתה, ואני אחריה, מתנשפת, וכבר אנו מגיעות לפתח הבית, ומרחוק רואה רבקי את אמא מדברת עם ברכה, ובורחת במהירות, ועולה כאחוזת תזזית במדרגות, ומחביאה עצמה  בחדר האמבט,  ואני נותרת לעמוד ללא נשימה, וברכה מביטה בי ובאמא לסירוגין ואומרת:

"כמו עשר בנים בת שלך זאתי".

את אבא שמעתי לא פעם אומר לאמא:

"ברכה זו רכלנית שישמור האל. ממש עיתון המודיע של השכונה".

"היא לא רעת לב", הייתה אמא מגנה עליה.

"לא, רק רכלנית…", חייך אבא, "ואת יודעת רות מה אומרים, שכל ההבדל בין מה שנאמר בפנים לבין רכילות הוא שמה שנאמר בפניך, נאמר בפניך, ואילו הרכילות נאמרת מאחורי גבך".

"נו, מהי נפקא מינא?", הקשתה אמא,

"אם כך", צחק אבא בפה מלא, "לא תוכן הדברים משנה, אלא האבר המופנה כלפי הדובר…"

רבקי הייתה תמיד הילדה החושבת במשפחה. היו לנו תפקידים לא כתובים אך ברורים לעין כל. רבקי הייתה החכמה. עליה הוטלה המשימה לחשוב, להעמיק, לדעת. עלי הוטלה המשימה להיות טובה, מבינה, מתחשבת. לא נראה לי שעמדתי באף אחת מן המשימות שהוטלו עלי, לפחות לא אם נשפוט את הדברים על סמך תוצאות העתיד. אך בתור ילדות, קיבלנו על עצמנו את התפקידים. רבקי למדה חשבון וקריאה עוד בגיל הגן. רבקי רקדה בלט כי כמו שאמרה הדודה חנה:

 "שמה מה אני יודעת מה  צעדים זה עם המון מחשבה",

ואני נשלחתי לחוג התעמלות, כי

"מה אתם לא רואים זה בריאות מה יש לה הרבה מה לאכול מה נהיית ככה קצת שמנמונת".  "ומתוקה", היה אבא מוסיף מיד.

רבקי הייתה גם הילדה היפה של המשפחה. אף אחד לא אמר את זה בקול רם, אבל היה ברור שהיא יפה יותר, ודודה חנה הייתה מגדירה זאת:

"מה אני אומרת לכם מה ילדה יפה זאתי מה עוד מגיעה הכי גבוה שאפשר".

"רחוק, את מתכוונת", הייתה אמא מתקנת אותה,

"אל תתקני מה אני אומרת מה אני עוד יודעת מה פה שלי מדבר", הייתה הדודה נעלבת.

 

אבא היה איש של ספר. היתה לו חנות ספרים קטנה, לא רחוק מן הבית. פרט לספרי קודש, היו בחנות גם ספרי ילדים, ספרי מסעות, וספרי בישול.

"מה זה דרך המשי, זה דרך שעשויה ממשי כמו תולעי משי?" שאלה רבקי.

"יופי שאת שואלת", התמוגג אבא, בשעה ששכב על השטיח בחדר הוורוד שלנו, סיפר לנו סיפורים, והסביר:

"דרך המשי זו דרך יבשתית שקישרה את המזרח הרחוק, למשל את סין, עם אירופה, בשביל שאפשר יהיה לעשות מסחר בין הארצות השונות".

"אתן יודעות, היו בעבר הרחוק אנשים שחקרו את העולם שלנו. פעם אחת היה איש ששמו היה מגלן, והוא נסע בעולם והגיע לארץ נהדרת ששמה היה פורטוגל, ומצא שם איים רבים שנקראו איי התבלין".

"מגלה", צהלתי, "בגלל זה הוא גילה דברים, כי קראו לו מגלה",

"לא מגלה, טמבלית, לא קראו לו ככה בכלל", צחקה רבקי,

"מגלן", תיקן אבא, והמשיך,

"ופעם אחת", לפני שנים רבות, נולד ילד בארץ שנראתה כמו מגף, ושמו היה כריסטופר קולומבוס",

"הוא היה יהודי?", שאלתי,

"איך יהודי, את ממש טומטום, עם שם כזה הוא יכול להיות יהודי?",

"רגע רבקי", התערב אבא, "בשביל זה אני כאן, כדי לספר לכן. כריסטופר היה גם הוא מאיטליה, ובמסעותיו נסע וחיפש עולמות חדשים. בסוף הגיע לאמריקה הגדולה, אבל חשב שהוא בהודו".

"ולמה כל החכמים האלה היו איטלקים ולא יהודים?" שאלה רבקי, מאוכזבת.

"לא בטוח מי מהם היה באמת חכם", חייך אבא, "על מרקו פולו היו כאלה שאמרו שלא היה גדול החוקרים אלא גדול השקרנים, וסיפוריו לא היו ולא נבראו".

"יוסף חיים!", הייתה אמא כועסת, ואבא היה מחייך אלינו כממתיק סוד.

"הודו, כמו תרנגול הודו", צהלתי,

"כרגיל, את כמו רבע לשמונה, תמיד מפספסת את העיקר",

"אבא, היא צוחקת עלי", ייבבתי,

"אבא?"

"הוא נרדם, טמבלית, עכשיו תהיי בשקט".

 

"אתן יודעות, ילדות שלי", המשיך אבא ביום שלמחרת, "מערכת השמש נוצרה בבריאת העולם, וכן גם כוכבי הלכת, שאנו חיים על אחד מהם".

"אנחנו חיים על כוכב?", נדהמתי,

"בהחלט כן, כוכב שנקרא 'ארץ', והוא רק אחד מתוך כמה כוכבי לכת נוספים".

"אז יש לנו כאלה קרניים לארץ שלנו, כמו לכוכב?", שאלתי.

"טמבלית, תשתקי כבר ותני לאבא להמשיך", כעסה רבקי,

"בכל אופן", התעלם אבא מלעגה של רבקי, "מערכת השמש נמצאת על שביל שנקרא שביל החלב, בגלקסיה".

"מה זה גלקסיה?", שאלתי,

"נפלא שאת שואלת שאלות חכמות, ילדה שלי", ענה אבא, "גלקסיה היא אוסף ענק של שמשות וחומר של כוכבים".

בלילה חלמתי על חלב שנשפך מן הסיר שעמד על הכירה, וקרני שמש ענקיות יוצאות מתוכו.

"הייתה שמש בחלב שנשפך לאמא מהסיר", אמרתי לרבקי,

"את טמבלית ללא תקנה", ענתה לי, "זה לא היה שמש, זה היה האש מהגז שאמא הדליקה.

"היה היה פעם, ביער גדול, אריה חזק וטוב לב", סיפר אבא, "והאריה הטוב אהב יותר מכל את הלביאה שלו, ואז יום אחד המליטה הלביאה גורים קטנים, ושמרה עליהם מכל משמר. כשהיה האריה מזהה סכנה לגוריו, היה מניף אל על את הזנב שלו, ונעמד על רגליו, וכך שמר על גוריו עד שגדלו והיו לאריות צעירים וחזקים". אבא מספר, ואני, משלימה בדמיוני את החסר.

"איך קראו לאריה, אבא?"

"איך קראו ללביאה שלו ולגורים שלו?"

"מי היו החברים שלו, אבא?"

ואבא מתמוגג: "חניפופו, מלך נשרי ההימליה היה חבר טוב שלו, וגם מובידיק הלוויתן".

 

את סיפורי התנ"ך היה אבא מספר כלשונם, וידע לצטט פסוקים שלמים.

"הערב, במקום סיפור, נשחק ב'מסעות שלמה המלך',, אמר אבא, וחגיגיות בקולו.

"באמת הוא היה מלך, כזה עם כתר וגלימה?", שאלתי,

"כן", השיב אבא, |"הוא היה מלך חכם, ודיבר בשבעים שפות".

בעוד לוח המשחק פרוס על השטיח בחדר, היה אבא ממשיך ומתאר באוזננו את חכמתו של שלמה המלך.

"מכל רחבי הממלכה באו לשאול בעצתו", סיפר.

"יום אחד, הגיעו אליו שתי נשים, אוחזות בתינוק אחד, וכל אחת מהן טענה 'שלי הוא'. אמר שלמה המלך, 'נחצה את התינוק לשניים, וכל אחת תקבל מחצית ממנו. נבהלה האם האמיתית ואמרה 'תן לה את הילד, ואך תעשה לו דבר איום כל כך', וכך ידע שלמה המלך מי היא האם האמיתית", סיים אבא את סיפורו, ורעד קל אחז בי בכל הגוף.

"אבא", קראתי בקול, "זה נורא! הוא היה רשע??"

"לא, ילדתי", הרגיע אבא, "הוא היה חכם ולא התכוון לעשות את המעשה הנורא, אלא ידע שהאם האמיתית תתגלה בדרך זו".

"ומה אם היא הייתה שותקת?" שאלתי בבעתה,

"יוסף חיים! ", נשמע קולה של אמא מן המטבח, "אין לך סיפורים יותר יפים מזה?"

"טוב, טוב", התרצה אבא, "אבל דענה לכן ילדות שלי, שלמה המלך היה מאד חכם, וכאשר קרבו ימי אביו המלך דוד, הוא קרא לו ואמר 'אנוכי הולך בדרך כל הארץ, וחזקת והיית לאיש'", "מה זה דרך כל הארץ?", שאלתי,

"יוסף חיים!"

"נו טוב", חייך אבא, "אז אספר לכן איך הופיע לו האלוקים בחלום, ואמר לו לבקש בקשה אחת עבור עצמו, ואתן יודעות מה הוא ביקש?"

"אופניים?", שאלתי,

"תשתקי כבר!", צעקה עלי רבקי,

"אנוכי נער קטן, ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך", ציטט אבא בטון חגיגי.

"רבקי…", שאלתי בלילה את אחותי,

"מה?" ענתה לי מנומנמת,

"מה היית את מבקשת?"

"לא יודעת…. אולי שמלה חדשה…"

"את רואה, גם את לא היית מבקשת לב שומע, ובכלל לב לא שומע, רק מרגיש", סיכמתי.

ערב אחר, שלף אבא משחק רביעיות, ולימד אותנו את שמות הסופרים.

"יצחק לייב פרץ נולד בפולין", אמר אבא, "וכתב בין היתר ספר נפלא שנקרא 'הכנסת כלה'".

"הוא עוד חי?", שאלתי,

"לא", חייך אבא, "הוא חי במאה התשע עשרה, לפני המון שנים".

"ויוסף חיים ברנר?", שאלתי, שולפת מן החפיסה את הכרטיס המתאים, ובהלה בקולי,

"לא, ילדתי, גם הוא חי במאה התשע עשרה",

"אבל אבא!", נזעקתי, "השם שלו כמו שלך!"

"יוסף חיים! אולי די להפחיד את הילדה?",

"רבקי, תעשי לי מקום", נדחפתי אילי בלילה,

"רבקי"…

"מה?"

"את חושבת שאבא זקן כבר?"

"כן",

"באמת?"

"נו מה את חושבת, שלושים וחמש! זה המון!".

היו גם משחקים שלהם התלוו שירים, ויחד עם אבא היינו מתפוצצים מצחוק לשמע מילות השיר שליוו את המשחק "שמונה בעקבות אחד":

"הופ יצאנו לדרך,

קדימה אל המערות,  אל היערות

כולנו יחד היי

אין לנו פחד

קדימה ובאומץ לב

בומס נשכיב את האויב"

 

היה גם משחק קופסא מרתק אחר, שבו קנינו ומכרנו בתי מלון ובתים בעריה של ארץ ישראל, ששמו היה אז "ריכוז" אך עבר גלגולים שונים והפך עם הזמן להיות מונופול, ושנים ארוכות אחר כך נקרא בשם "שעת שיא". דודה חנה לא אהבה את שמו המקורי של המשחק,

"מה מזכיר לי מחנות משמה",

ורק השערה פרועה היא שהדודה בעצמה אחראית לכך שהמשחק פשוט נעלם יום אחד כאילו בלעה אותו האדמה.

סיפוריו של אבא היו אמיתיים כל כך בעיניי, עד שהאמנתי לכל מילה שאמר. שעות ארוכות הייתי מתבוננת בחשאי דרך החלון בלילה, למצוא את הדובה הגדולה, או את כוכב הצפון המופלא. ימים ייגעתי את מוחי בניסיון לזכור מה סובב סביב מה? כדור הארץ סביב הירח? הירח סביב השמש? השמש סביב כדור הארץ? ואבא היה נותן בם סימנים:

"הכי גדול ביניהם לא זז, ילדה שלי", היה אומר.

ועוד: "הביטי בירח, הוא עושה סיבוב סביב כדור הארץ בחודש אחד,  ואנו מקדשים ומברכים: ברוך אתה ה' מברך חודשים". 

וגם: "כוכב הצפון, קל לזהות אותו בשל העובדה שהוא הכוכב הגדול ביותר שנראה לנו, ואף הזוהר ביותר".

הבנתי. השמש לא משה ממקומה. אם כך, נותר לזכור רק מה כן זז, וסביב מה, מבין כדור הארץ והירח. שיטת הסימנים של אבא הייתה עובדת גם כשהייתי תלמידה, ועד שהוחלט לתת לי שיעורים פרטיים עם מוטי, היה אבא מנסה ללמדני חשבון.

"תראי", היה מסביר לי, "זמן, מהירות, ומרחק, זה פשוט מאד, נניח,  תכפילי את הזמן שנסע רוכב אופניים במהירות אותה נסע, ותקבלי את אורכה של הדרך".

וכשלא הבנתי, היה ממציא מיד סימן:

"זכרי ראשי תיבות, ילדתי. זכרי זמ"ם. זמן כפול מהירות שווה מרחק".

פשוט מאד, אם כן. רק מה אומרת כל אות בדיוק?  

אל חנות הספרים של אבא הייתי נכנסת בחרדת קודש כמעט. כהרגל של קבע, בכל יום חמישי, לאחר שעות הלימודים, ועם השנים גם לאחר שעות העבודה, הייתי נכנסת אל אבא, בשעה שהחנות הייתה סגורה לקונים, ואת השעות היקרות הללו אני נוצרת בליבי עד היום. באין אוזנה של אימי כרויה, יכול היה אבא לספר כאוות נפשו, וכיד הדמיון הטובה עליו.

"את יודעת, לאהל'ה", היה אבא פותח בדברים, "יש לנו אמנם ארץ קטנטונת, אבל אפילו סופרים כמו מארק טווין ראו את הקסם שבה".

"באמת?" נפעמתי,

"כן!", קרא אבא בתרועת ניצחון. "תראי", אמר ושלף מאחד המדפים ספר עב כרס במיוחד.

"מסע תענוגות בארץ הקודש", אמר בגאווה לא מוסתרת.

"ארץ הקודש? אבל הוא לא היה יהודי!"

"זה בדיוק העניין!" ענה אבא, "הוא היה אמריקאי, והיה חדור באהבת הארץ שלנו! אפילו קרא לה ארץ הקודש!"

אחר כך סיפר אבא באוזניי את תמצית הספר. הוא ידע לצטט משפטים שלמים, ורק ברבות השנים ידעתי: הוא שיפץ את ציטוטיו מעט, כדי שיתאימו לנקודה אותה ביקש להדגיש.

"מארק נסע לשיט מניו יורק לים התיכון", קרא לגיבור בשמו הפרטי, כחבר ילדות, "זה היה עוד במאה התשע עשרה, על סיפון של אונייה בשם 'קוויקר סיטי'", חייך אבא.

"אני חושב שהשם 'קוויקר' מאד מתאים לה", הוסיף. "זו מדינה שב'קוויק' אפשר לעבור…", אמר ואהבה בקולו.

לפתע פרץ אבא בצחוק.

"מה?" שאלתי, וצחוקו נעים לאוזניי.

"את יודעת מה כתב מארק אחרי המסע?", שאל תוך פרצי צחוק, "הוא כתב שהמסעות וההתנסויות במציאות מקלקלים את תמונת הדמיון".

לא חייכתי.

"הקשיבי, ילדה שלי", המשיך אבא וחייך, "מארק חשב שממלכתו של שלמה ענקית, אבל לאחר הביקור בה אמר שכעת היא התכווצה לממדיה האמיתיים",

" אני מעדיפה את הדמיון על פני המציאות", לחשתי.

אבא הרצין.

"ילדה שלי, הדברים לא כל כך גרועים, ובכלל צריך לברך גם על הרע, לא רק על הטוב".

 

"אל תסתובבי לי יחפה, זה יעשה לך דלקת ראות!", הייתה אמא גוערת בי, ודאגה אמיתית בקולה,

"אל תרימי את זה!", הייתה נזעקת כשהתכופפתי להרים חפץ יקר המציאות מן האדמה, "זה מלולך, רק זה עוד חסר לי, שתדבקי לי במשהו מכל הלכלוך הזה!"

מעולם לא הבנתי איך יידלקו הראות דרך כפות הרגליים?

"אל תשבו על הבלטות הקרות, זה יעשה לכם דלקת ברכיים!"

"נו… מה אמרתי… ידעתי שבסוף תהיי לי חולה!"

"מה קרה, התמוז  כבר דופק לך בראש שאת יוצאת החוצה בלי סוודר?",

"את לא מבינה שחילופי מזג האוויר זה הכי מסוכן?"

"תגידי לי, את רוצה לחטוף דלקת בשלפוחית השתן?"

מחלה זו, אגב, ריתקה אותי יותר מכולן.

"רבקי…"

"מה?"

"איפה זה שלפוחית השתן?"

"אני יגיד אותך לאמא שאת אומרת מילים גסות".

"אבל רבקי…"

"מה??"

"השלפוחית הזאתי היא שקופה כמו השלפוחית שהייתה לי ברגל מהנעל שלחצה לי?"

"לא יודעת, את נודניקית".

"אבל רבקי.."

"מה?"

"אם היא כזאתי שקופה, אז כשהיא מקוררת רואים לה את הנזלת",

"איכס. אותך לאמא".

וכך, עם עונות השנה, נולדו והתחלפו להן גם מחלות מוזרות נוספות, שאת חלקן המציאה אמא, רק כדי לשמור עלינו מכל רע.

"אמא, השנה לאפיקומן אני רוצה אופניים, טוב?"

"את השתגעת לגמרי?" נבהלה אמא,

"אבל אמא, לכולם יש!"

"ואם כולם יקפצו מהגג, גם את תקפצי?"

"אמא! אני רוצה אופניים!"

"לא יקום ולא יהיה, את שומעת אותי? רק זה חסר לי שאת תפלי לי ותשברי את הראש!"

שעות הייתי עומדת  ומתבוננת בקנאה בילדי השכונה הרוכבים להנאתם, אך אמא הוסיפה להתלונן באוזנינו עד כמה אין אנו שומרים על הבריאות, וכי לא שמענו על "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", ובכלל,

"מה את חושבת לעצמך, שאין לי מספיק צרות?".

 

אז לא נפלתי מן האופניים פשוט כי לא היו לי כאלה, ולא נדלקו לי כפות הרגליים או הראות או מה שזה לא היה, אבל בהחלט כן כאבה לי הבטן בבקרים בהם היה מבחן בחשבון בכתה.

"אמא…. כואבת לי הבטן….."

"עד החתונה זה יעבור לך, עכשיו קומי, התלבשי, צחצחי שיניים ולכי לבית הספר".

או: "אמא….. כואב לי הראש…"

"מצוין. זה סימן שיש לך ראש, עכשיו קומי…."

"אבל אמא, שכחתי את המחברת בכתה ולא עשיתי שיעורים",

"איזה מזל שהראש שלך מחובר לכתפיים, מי יודע איפה היית שוכחת אותו, אם לא",

"ואם אני ישכח גם את הספר בבית, מה אני יעשה אז?"

"מי שאין לו ראש, יש לו רגליים, לאה, את פשוט תחזרי לקחת, הבנת?"

 

גם לאותה טיסה בשמי הארץ נלוו פחדיה של אמא.

"יש המון תאונות מטוסים", העלתה בקול את חששותיה בפני אבא.

"יש גם המון תאונות בכביש, חס וחלילה",

"אוי, שישמור האל, אז מה אתה מציע?"

"זה שיש סכנות בעולם, לא ימנע מאיתנו לחיות, לא?"

"לך קל לדבר…", נפלט מפיה של אמא משפט שהיה מעורר כמעט תמיד את "תקופת השקט". אבא היה משתתק, כי למען האמת הוא ידע שאמא צודקת, באמת יותר קל לדבר כשאתה לא סוחב על הגב שלך תאים של גזים, יריות, ששה מליון, חלקם משפחתך שלך עצמך.

אמא אהבה סדר בחיים שלה. תמיד חששתי שהיא מקנאה , למשל  בברכה השכנה, שאצלה היה סדר מופתי.  היו לה ששה ילדים, בן, בת, בן, בת, בן, בת, מסודר לגמרי.  

אבל אמא לא ידעה מילה אחת של תלונה בחיים שלה, ותמיד אמרה

"ברוך ה' על מה שיש",

וגם:  "אל תסתכלו מה יש לאחרים, אתם לא יודעים אף פעם איזה צרות הם מסתירים, שישמור אותנו האל".

"אמא, למה למיכל יש אח גדול ולנו לא?", שאלתי,

"לך יש אחות גדולה, תגידי תודה לאל על זה, ואפילו אחות קטנה יש לך, מה עוד את צריכה?"

"אבל אמא, למה בפסח בבית של מיכל אכלנו מצה מטוגנת, ובבית את לא מרשה?"

"אוי, שישמור אותי האל, אכלת מצה מטוגנת בפסח?"

"זה טעים", לחשתי,

"אבל אנחנו לא אוכלים שרויה, את לא יודעת את זה?"

"אבל למה?"

"כדי שיהיה לך מה לשאול!"

"אמא, בבית של מיכל ומוטי יש טלוויזיה, את יודעת?"

"לא מעניין אותי מה שיש לאחרים".

"אבל יש להם, ראיתי!"

"נו מה את אומרת על זה?", גייסה אמא את סבתא טובה לעזרה,

"אתם יודעות מה הייתה סבתא שיינדל , שתנוח בשלום על משכבה, אומרת לשלויימלה אחי, שגם הוא כבר איננו…,, הייתה אומרת.

"אפילו נעליים לא היו לו," קוננה, "אבל אימי עליה השלום הייתה גוערת בו כשהיה מתלונן.

"על מה אתה מתלונן?" הייתה כועסת, "יש ילדים שאין להם אפילו חצי ממה שיש לך, אז מה אם אתה הולך יחף לבית הספר, לי גם זה לא היה",

"עם חצי נעליים אי אפשר ללכת…", חייכה רבקי

"זה לא מצחיק", גערה בה סבתא, "צריך לדעת להסתפק במה שיש",

"כן", הייתה אמא מתערבת, "תגידו תודה לאל על מה שיש, לא על מה שאין".

"להגיד תודה על מה שאין? איך?", לא הבנתי

"נו באמת!!", הייתה סבתא כועסת, "על כל דבר צריכים להגיד תודה, רק מה? היום כל פישר חושב שהכל מגיע לו!"

ואמא הייתה מוסיפה:

"לכי כבר להתרחץ, ואל תשכחי מאחורי האוזניים שלא יהיה לך אחר כך תירוץ למה את לא שומעת",

או: "בואי כבר לאכול ותגמרי הכל, אבל ה כ ל מהצלחת".

 

לנו לא הייתה טלוויזיה, גם לא בימים שכבר הייתה הטלוויזיה נחלתם של מרבית הבתים. אבל  היה לנו רדיו, גדול וחום, שעמד על המזנון הקטן בסלון, והיה מקור לידיעות מן העולם הגדול. אם התנהגנו יפה, הרשתה לנו אמא לשמוע בכל יום את "הפינה לאם ולילד". שודרו בה סיפורים ואגדות, ולבנו הלך שבי אחרי כפה אדומה המסכנה, או אחרי הנסיכה היפיפייה שהורדמה למאה שנים. מייד בתום התוכנית הייתה אמא מכבה את מכשיר הפלא ושולחת אותנו להכין שיעורים. רק בפעמים המעטות בהן הייתה עסוקה ולא שמה לב שהתוכנית הסתיימה, זכינו למקבץ של פרסומות, שאילו היו משודרות היום, היו ודאי נפסלות על ידי שדולת הנשים,  אבל אז, היו הפרסומות מושמעות ללא חשש:

"ננס, ננס, אל המטבח נכנס, עושה לך טוב, עושה לך קל, ננס, ננס". מי היה מעלה בדעתו היום להציע לעקרת הבית ננס שיעשה לה רק טוב?

הדודה חנה הייתה ממהרת להרגיע את אמא:

"זה מה אני אומרת רק רקלמה, לא עושה שום דבר רע".

"מה זה רקלמה?", שאלתי את רבקי,

"זה כמו המילים 'רק' ו'למה'", ענתה לי תשובה עוד יותר מבלבלת. 

לפעמים דווקא, הייתה אמא משתמשת בפרסומות בכדי לשכנע אותנו בדבריה.

"אפשר לבלבל בני אדם אבל לא את בני המעיים", הייתה אומרת, ומקרבת אל פינו את שמן הקיק, המגעיל עד קבס.

"זה בריאות לכל החורף", הייתה מחזקת את טענותיה,

"ובכלל", הוסיפה, "מי ששותה שמן קיק טרי, יהיה תמיד בריא". 

 

"אמא, יש לי טיול למוחרקה בשבוע הבא",

"לא בא בחשבון, זה מסוכן שם מאד",

"מה מסוכן בזה?"

"לטפס על הר? השתגעת? בקלות אפשר ליפול ולשבור רגל!",

"אבל אמא!"

"סוף לוויכוח! אין לך מושג איזה חיידקים יש שם על ההר!".

"אבא", הייתי מנסה למצוא שותף לדבר עבירה, "אמא לא מרשה לי לצאת לטיול",

אבא היה מלטף את ראשי, ממלמל משהו בדבר אוד מוצל מאש, ושותק.

בבוקרו של יום, בו היה למי מאיתנו מבחן, הייתה אמא עומדת על יד הדלת ומברכת אותנו בקול רם במיוחד:

"חזקי ואמצי".

 

רק שנים רבות אחר כך, כאשר חקרתי כל פיסת מידע בעיתונים, לרבות עיתונים ישנים, בכדי להיטיב ולהכיר מקרוב אירועים שקרו במדינה שלנו כשעוד הייתי רכה בשנים, גיליתי לתדהמתי שהפרסומת המדברת בשבחם של בני המעיים לא הייתה פרסומת לשמן קיק דווקא, כי אם לשמן מגד. מוצרי עץ הזית פורסמו בעיתונות הישנה כמחוללי פלאים, הן לבני המעיים והן לפניהן של נשים. באותו חקר מעמיק שעשיתי בעיתונות הישנה, מצאתי גם את מקור הביטוי של  אמא "חזק ואמץ". מקורו של  הביטוי היה קשור למפלגה שאמא העריצה, הן בסתר והן בקול רם: מפלגת אגודת ישראל. וכך ברך  בנק אגודת ישראל בעיתון את כל לקוחותיו בברכת "חזק ואמץ".

 

 

פרט לרדיו החום והגדול, קנה אבא במחיר מציאה גם פטיפון.

"תראי איזה שפיץ קטן יש לדבר הזה", אמרתי לרבקי

"זוהי מחט", הסביר אבא, "אפשר לבחור את המחט על פי גודלו של התקליט, הנה כך",

ואבא הניח תקליט מתוך האוסף הענק, וברקע התנגן לו שיר שאת מילותיו לא הבנתי.

"מה זה 'אי ויל שורלי דאאאייי' ", שאלתי,

"יוסף חיים! זה לא לאוזניים שלהן"! אמרה אמא, והסתירה חיוך של עונג,

"ניקולה פאונה הוא זמר נפלא", התגונן אבא,

"הוא מה לא יהודי מה בא לא טוב באוזניים שלי", הייתה הדודה חנה מתלוננת,

"השירים שלו יפים"! קרא אבא, "הנה, הקשיבו",

נשלחנו אחר כבוד במהירות לצחצח שיניים ולישון, בדיוק כאשר שר לו ניקולה פאונה על טוני איש הקרח, ועל אהובתו קרול.

אבא אהב גם, ולמעשה בעיקר, מוסיקה קלאסית. על חלומו להיות מנצח תזמורת מפורסם שמעתי לא פעם, בגרסאות שונות, לפי המספר.

"אבא שלך ניגן כינור", הייתה אמא אומרת בגאווה

"הוא היה הופך להיות שמוצניק חלילה, אם היינו מרשים לזה להמשיך", התלוננה סבתא

"מה זה שמוצניק?", שאלתי את רבקי

"טמבלית, שמוצניק זה … נו באמת…זה… את טמבלית".

באחד מביקורי בחנות הספרים, שאלתי את אבא שוב.

"למה הפסקת לנגן בכינור?"

אבא הוציא ממגרת השולחן מפוחית פה קטנה, וניגן משהו נוגה ונעים.

"מה זה?" שאלתי

"מוצארט", אמר אבא ולא הסתיר את חרדת הקודש מקולו.

"מוצארט היה מוסיקאי מחונן, כבר בגיל ארבע הלחין מוסיקה שמיימית", אמר.

"אבל למה הפסקת לנגן, אבא?"

"זה סיפור קצת עצוב", ענה אבא מהורהר.

"את יודעת, לאהל'ה שלי, מאד רציתי להיות מנצח תזמורת, או לפחות כנר בעל שם, כמו יהודי מנוחין, את יודעת, שהיה כנר מוכשר ביותר",

"אם היית מנגן היום, בטח היית מפורסם", אמרתי,

"אז זהו, שלא, ילדתי", השיב אבא ועצב קל בקולו,

"את מבינה, שאלתי פעם את המורה שלי לכינור אם אהיה יהודי מנוחין כשאגדל, והוא ענה לי שאילו נועדתי להיות כמו יהודי מנוחין, לא הייתי עוצר לשאול את השאלה הזו בכלל".

"לא הבנתי", אמרתי

"תביני ילדה יקרה שלי, מי שנועד להיות משהו גדול, יהיה משהו גדול. הוא לא צריך לשאול שאלות כאלו בכלל. היום אני יודע כמה המורה לכינור צדק. אבל אז כעסתי והפסקתי ללמוד".

"אתה הכי גדול בעולם!",לא יכולתי לשאת את צערו.

אבא ליטף את ראשי וחייך בעצב.

"לכי עם חלומותייך, לאהל'ה שלי, אל תגנזי חלומות לעולם, הם עשויים להתגשם". 

צביה גולן, ילידת 1957, תושבת נהרייה, אם לארבעה וסבתא צעירה לשמונה נכדים, ועוד כמה שבדרך. 

"חטאים קטנים" הוא ספרה השלישי של צביה גולן.

ספרה הראשון, "כביסה מלוכלכת",  ראה אור בשנת 2008, בהוצאת אופיר. ספרה השני , "קולות מן החדר", ראה אור בשנת 2010, בהוצאת קוראים. 

 

X