חוצה | לרכישה באינדיבוק
חוצה

חוצה

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 253
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 0
- 50

הספר עוסק בסיפור מסע פנימי וחיצוני של דניאל אלבז, אדריכל בן 38, המתבונן בחייו בחוסר שביעות רצון ומחליט להפכם על פיהם. הוא עוזב בפתאומיות את אשתו וביתו וחובר לחברו האבל, שי, למסע רגלי.

דניאל אלבז נולד בחדרה בשכונה אל מול הים שמשורש בהווייתו. בתוך הבליל התרבותי של השכונה הססגונית, האוכל המרוקאי החושני והמשפחתיות ההדוקה. גם לאחר שבגר ונותק מהשכונה והמשיך את מסלול חייו בפרבר תל אביב כאדריכל, עדיין נמשך לריחות הים והשכונה בחדרה . במהלך המסע הוא פוגש את השדים בנפשו, נאבק בהם, מחפש את האמת ביחסיו עם נועה אשתו, ומתוודה על השבר שנוצר בינו לביו חברו שי.

כיצד אדריכל מוכשר, איש משפחה ומלא בעצמו מעז להביט באומץ על מסלול חייו, להכיר בהם ולחפש את האמת בתוכם? המסע של דניאל הוא נקודת מפנה שאחריה דבר לא יהיה עוד כפי שהיה.  דור שלם של ילדי שכונות שנטמע בישראליות החדשה עדיין מחפש את הריחות והטעמים של השכונה הנעלמת. העיר חדרה הישנה עוברת כחוט שני במסע החיים של דניאל אלבז (שגיא) ומשרטטת את עצמה כמפת ילדות נשכחת.

הספר נכתב במשך חמש שנים ארוכות במהלך מסע החיפוש העצמי של דור שלם, המכיר במשבר גיל הארבעים. הספר נערך על ידי רותם בירון והסופרת גיל הראבן ליוותה חלקים ממנו.

בפייסבוק ניתן להאזין לפסקול המוזיקה שמלוה את דניאל ושי, גיבורי הרומן.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חוצה”

אני עייף.

 

המשפט הזה מהדהד לי בראש. אני הולך, אוכל, נושם, מבצע את מטלות ימיי והמשפט חקוק בתוכי, מהדהד בתודעתי. אני עייף. משפט קצר, כמעט בלי נפח, פליטת פה אגבית. הוא לא מחייב אצל רוב בני האדם, אך אצלי הוא חבר למסע, חבר לחיים. גם כשאני טרוד בעניינים אחרים, אני מגלה פתאום שהמשפט אינו מוותר על אחיזתו בי, אלא נע הנה והנה עם אותה מטוטלת לבבית פנימית ועוטף את כולי. ניתן להניח שאותו צמד מילים מייצג למעשה את המציאות האפרפרה שמהווה בשנים האחרונות את תמצית חיי.

 

ניתן לומר בוודאות שהמילים האלה הן פמליה רגשית כבדת משקל, שותפה לא מבוטלת לדרך. הן איתי בבוקר – בצחצוח השיניים, במשך היום – בישיבות במשרד, ובערב – מול האותיות המרצדות בספרים, כשאני קורא בפינת הקריאה שלי בסלון, כשמשפחתי נמה את שנת הלילה. זוג המילים נוכח בי גם בשניות הטוהר עם רפרוף ריסים אחרון, ברגע שבו נעצמות העיניים. אני משחרר את הנשימות הכבדות שספנתי בתוכי במשך היום. גם בשנייה האביכה הזו, לפני הרגע המזוקק שבו אני חוצה את הגבול למקום שאליו אני שייך, משתלט עליי צמד המילים, חודר לגופי.

 

מה זה עייף בכלל? ואיך הפך המושג הזה לרודן חיי? זו לא העייפות הנינוחה שבאה אחרי פעילות ספורט מזככת, כשהאנדורפינים סיימו את תנועתם והשביעו את מנת ההתמכרות היומית, אז אני נשכב ברפיסות איברים על השטיח בסלון, באטימות וטשטוש מוחלט, השרירים מתוחים בכאב מענג והמוח שלי חוסם עצמו מפני המחשבות החודרניות, הטורדניות, ואני צונח לתוך שיכחון מבורך. לא, זאת לא העייפות הזאת בכלל.

 

אני פוחד להתפרק. אני פוחד לקרוס בגלל המחנק שמצמצם את שעות האמת שלי. אני פוחד ליפול לבהייה אדישה שמנתקת אותי מעצמי ומהסביבה, אבל הלאות שעולה מחלל הבטן שטה לאורך העורקים, ממלאת את התאים, מתפשטת ואז עוטפת את המוח בגוש אמורפי וצמיגי, ובגניחה אחרונה, במאמץ עליון של גייסות הייאוש, משתלטת על הנשימה, הופכת אותי לשבוי, עקוד באזיקי הכלום. עצם חלול שפועל על אוטומט.

 

האם זה משבר? האם החיים הקונפורמיים שבניתי בעמל כה רב גרמו לדלת הסתרים שלי להיסדק ולאמת שהצלחתי להסתיר אפילו מעצמי, לחלחל ולהרים את ראשה מולי? האם העייפות הזו, חיסלה בברוטאליות את כל ההנאות והדברים שחייתי למענם –  כדורגל מרגש, ספר מעורר פליאה, אישה יפה? אני נאבק בחמיצות שממלאת אותי, המעגל מתהדק ואני לא מוצא שקט.

 

מול שולחן האור במשרד, עליו מסרטטים את התוכניות לבתים, היו רגעים שבהם שמעתי באוזניי שירת מלאכים. מוזיקת היצירה סרטטה את עצמה מתוכי, בקווים, בעיגולים דמיוניים ובמקלות סבא מוזיקליים. גם אותה התרגשות בתולית שבהפיכת סרטוט לבית, לקן של אנשים, גם היא אבדה. קן של אנשים, ביטוי נפלא שיצר בי את הדיבוק להיות אדריכל. אני נזכר בדוקטור שרת המוטרף, התזזיתי, המרצה שלי בפקולטה לארכיטקטורה, שהיה עומד מולנו, עדת סטודנטים שמהופנטים מהברק שלו. היתה לו תשוקה לטירות. מבנה הטירה היה חמוקי אישה, ומרכזו, טבור מסעיר של פרוצה מימי הביניים. הכיפות הזכירו לו ישבנים מפוסלים של אלות. מעשי האהבה המילוליים שסיפר היו מעלים סומק בלחייהן של סטודנטיות צעירות.

 

נהגתי לשבת בהרצאותיו מגורה ונסער. אחרי כל שיעור נזקקתי לסיגריה, כמו זו שמגיעה עם תום מעשה אהבה. תמר, שלמדה איתי בערבים ידעה את מעשי האהבה שלי, "דני, נראה לי שאתה יכול לזיין טירה מרוב שאתה רותח,” היא אמרה, לך תסביר לה שאתה חש תשוקה חייתית לעמודים, לחזיתות, לצריחים. בסופו של השיעור היה ד"ר שרת מרים את מבטו באיטיות מכוונת מהניירות המגובבים על שולחנו, משעין את ידו הימנית על שולחן המרצים ואת השמאלית על מותניו, כאילו משגר את מילותיו דרך גופו, מתבונן בקהל מעריציו, ואומר בלחש כך שהחלל הדומם והמוקסם כאחד מרים את ראשו ומחדד את אוזניו, 'אל תשכחו אף פעם שאתם בונים קן לבני אדם. תהיו רגישים, אוהבים, דברו כמו פסיכולוג ולטפו כמו גננת. אל תתייהרו, תזלזלו, תשחיתו ולעולם, אבל לעולם, אל תשכחו שאתם בונים קן לאנשים'. אלו היו רגעים טהורים של אהבה אמיתית למקצוע שהקסים אותי. מילים שליוו אותי בעבודתי, עד שהפכתי לאיש עייף, עייף ושבע.

 

העבודה המופלאה והמרגשת של סרטוט המבנה הבתולי בראשי, תוך כדי פעילויות היום-יום, בעודי רץ בבוקר במסלול הקבוע, מוסיף גומחה לחדר השינה, נוהג ברכב בדרכי לעבודה ומתכנן את פינת הישיבה, קוצץ את סלט הירקות של ארוחת הערב ומודד בראשי מטרים של שיש שיתאימו לבית החלומות של הלקוח. במשרד, כשראשי רכון מעל שולחן האור, אני מצייר את המבנה שנרקם בראשי. ברגעים אלה אני שומע את דוקטור שרת, 'אתם בונים קן לאנשים, אתם הציפור, האם המביאה את הקש במקורה לדפן את הערסל עבור גוזליה, שימו לב לפרטים, אל תשכחו שאתם בונים קן לאנשים'.

 

היום הכול מתגמד, מתפוגג, משמים תחת שתלטנותה הקנאית הזועפת של הלאות  רומסת ההנאות.

 

אני דן שגיא. בן שלושים ושמונה, ארכיטקט ושותף במשרד 'שגיא, ברנע, נטר' המורכב משלושה שותפים שבהחלט לא חושבים באופן זהה. כנראה מתקיימת בעולמנו יד עלומה שמאחדת אנשים שונים לשותפויות מחייבות ללא מגע של חברות רכה. 'שגיא, ברנע, נטר, משרד לאדריכלות בע"מ' מהווה דוגמה מובהקת לכך.

 

דורון ברנע הוא שותפי היקר, הוא גדל בצפון הישן של תל אביב, נציג מרשים של השכבה המבוססת. הוא גרוש מאודליה כבר חמש שנים ותמיד מדקדק בלבוש שלו. הוא מגיע בבקרים למשרד אחרי שתיית אספרסו מחייב בבית קפה שקרוב למשרדומדבר במילים הנכונות. הוא נינוח, קליל, ממלא את תפקידו כשר החוץ של המשרד וגם דואג לשמר את מעמדו במדרג משרדי האדריכלים המובילים בארץ.

 

אנחנו יחד כבר שתים-עשרה שנים. מעין נישואי נוחות שנשענים על אינטרס כלכלי משותף. אני מול הנייר המשובץ, בונה קן, ודורון מהלך קסם, מארגן ארוחת ערב רשמית ומחייך חיוך בוהק.

 

יאיר נטר, הוא השותף הבוגר, המייסד. הוא גייס את דורון ואותי לעבודה. אותי גייס כשהתמחיתי במשרד קטן בצפון העיר. נטר כבר היה אגדה. דרכנו הצטלבו באחד הפרויקטים לשימור בשדרות רוטשילד בו השתתפתי כארכיטקט זוטר.

 

כששאלתי אותו מדוע בחר בי, ענה שהוא מזהה תאבי תכנון כמוני, שחיים את המקצוע בעומק נשמתם. הרעב בוקע מעיניי. הוא צדק. נטר הכניס אותי למשרד בנדיבות ופתח בפניי צוהר לשותפות. בדיעבד זה הסתבר כהימור מוצלח עבור שנינו.יאיר עצמו התאדה לעולמות של סקי, סיגרים ונשים ונהנה ממנעמי הכסף. כשהוא מגיע ארצה, הוא מגיח אל המשרד לשעתיים יומיות שבהן אנחנו מסתגרים בחדר הישיבות, סוקרים את הפרויקטים במשרד, מעלים רעיונות.

 

השותף השלישי הוא אני. נשוי ואבא לשני ילדים, גר בפרבר טבול ירק, בבועה שמתנפחת לאטה וממלאת את הזוגיות חסרת החיים שלי.

 

ילדיי ישנים בחדרם. נועה אשתי, שרועה לצדי, עיניה עצומות ושיערה פזור על הכרית. היא נושמת נשימות של לילה. בתוכי צומחת עייפות משתקת.

 

אני פוסע בשקט אל הסלון מתיישב בפינת הקריאה שלי, בכורסה האדומה, מתבונן בחיי. עיניי פקוחות אל תוכי המועקה שבלבי. אני מקלף את החיוך המאוס שצובט את פניי, את הבית המוקף בכיכרות ירוקות עם שמות של ציפורים, ונשאר עם דניאל אלבז. זה אני דניאל אלבז, כדאי שאהיה צלול מאוד כבר מההתחלה.

 

כל  הדרכים, מאז עמדתי על דעתי, הובילו אותי במסלול חד-כיווני, למרוץ בלתי מתפשר לחיים דשנים, לסגנון ותרבות צריכה שמחייבים ארוחות סושי, חשיפה ליין מבציר ריחני, הבנה מרשימה בעישון ויישון בשר מחלקיו הטובים ביותר של הבקר, וכמובן הבנה חדה במודלים החדישים של המכוניות שיצאו בשנה האחרונה. אני דניאל אלבז מחדרה, היא תבנית נוף ילדותי. אולי אגיד זאת לאט, הברה אחר הברה, שיתקבע, שייחרט, ויותר חשוב שיחדור למוחי השבוי, להכרתי.הייתי נוכח נפקד בטורי הבתים המקולפים למול הרוחות המכלות, זהו בור הזיכרון שלי, בטבורה של השכונה שהמתגוררים בה היוו עבורי את עדשת האמת לחיים.

 

בבית הכנסת המרוקאי שבו אחזתי בידו של סבא שמעון הגדול כשהתפללתי מול ארון ספרי התורה. והיום, במקום להביט בים הגדול שתמיד נכח שם, רוגש וגועש, והכיל את הרגעים הבודדים ואת רגעי הרכות, אני טובל בירוק פרברים, והדגים שאני אוכל לארוחת ערב עטופים באורז מגולגל ולא ברוטב החריף והסמיך של סבתא נינט. יש בי כמיהה לחזור ולהרגיש הכי דניאל אלבז שאפשר. שקוף, פעור, חשוף.

 

אני עוצם את העיניים, משוטט במחשבותיי במקומות אחרים, בנופים שונים. אולי הם יצליחו להטעין את מצבורי האנרגיה המתכלים שלי. מה רע למשל באירלנד? שומר הסף, קוראת  נועה לכורסה בה אני קורא. רק מנורה קטנה בתוך אהיל אדום מאירה את הסלון באור רך, אוזניות על אוזניי, אני נעטף בצלילים קאלטים, מוזיקה פתלתלה של חלילים מרוחקים. אני עוצם את עיניי ונותן למחשבות הרעות לחלוף, מביט בגוני הירוק העולים מערפילי הווקאליות, במניפת הכחולים של הים הגועש משמחה מתפרצת. אירלנד המרהיבה למולי. המוזיקה מרחפת בתוכי. אני חש טעמים בגרוני. את צמריריות הקצף של הבירה השחורה, הסמיכה, את ריח הטבק הדחוס המסתלסל בתוך בית מרזח אירי. צליל הכינור המתנגן בחלל גורם לצמרמורות בגופי, נמס אל מול האושר הארומאטי. מסלול כבוש וריחני בניחוחות של רוזמרין ועלי מרווה מתפתל בין ההרים הגבוהים. הים הקר מלא באדוות שלוחכות את הסלעים הקפואים. הרוח המנשבת ממרקת בי תחושה של חופש. מרחבים משובצים ממלאים את החופש הכלוא בתוכי, מפריחים שממה שעטופה בשמיכה מרופדת. עייפתי מכוס הקפה המשובח של הבוקר. אני נצרך למשקה מפתיע, תוסס, בהיר, כהה, חם, קר, אלכוהולי ובעיקר שונה.

 

אני רוצה לנסוע רחוק, לצרוב את עצמי במקום אחר, להאט את חיי, להקשיב, להיפתח. אני חש במשקולות שהנחתי על עולם הדמיון שלי במשך השנים, את כובד השליטה בתבניות חיי. אני כזה? אני? ומה על הכאב בצד? על העווית הלא ממומשת של חיי? המילים של דילן, העוצמות של יאנג, המסעות הדמיוניים של ילדותי, אין נקודה בגופי שאינה מאותתת. זהו הזמן שלי לנשום את עצמי. דניאל, אל תשכח את צעקת החיים שלך! אני דניאל שגיא שבתוכו דניאל אלבז. ואני חייב לעצמי את האמת שלי.

דרור שגב (47), תושב שוהם ויליד חדרה, מנכ"ל קיסריה אריזות, ליבוא אריזות קוסמטיקה. בעבר עבד כפרסומאי בכיר ואסטרטג בקמפיינים פרסומים.

 

"חוצה" זהו ספרו הראשון.

X