חום גבוה | לרכישה באינדיבוק
חום גבוה

חום גבוה

שנת הוצאה: 10/2015
מס' עמודים: כ-60
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 29

יולי 1977. ג'ק רייצ'ר בן השבע-עשרה עוצר בעיר ניו יורק בדרכו לבקר את אחיו בווסט פוינט. חום הקיץ מחניק, העיר בפשיטת רגל, והיורה המטורף, הידוע כבנו של סם, עדיין חופשי.
רייצ'ר פוגש אישה הנתונה בבעיה ומסכים לעזור לה … אך רשת החשמל נופלת, האורות כבים והעיר צוללת לתוהו ובוהו.
מה עושה הנער האורח לעומת נערים אחרים?
אם מדובר בג'ק רייצ'ר – התשובה היא הרבה.

 

חום גבוה היא נובלה מסעירה, הרואה אור במהדורה דיגיטלית בלבד.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חום גבוה”

בקרוב…

הגבר בן שלושים פלוס, חשב ריצ'ר, ומוצק, וחם לו, ללא ספק. הוא הזיע בחליפה שלו. האישה, פנים אל פנים מולו, נראתה צעירה יותר, אבל לא בהרבה. גם לה היה חם. והיא פחדה. או לפחות היתה לחוצה. זה ברור. הגבר עמד קרוב מדי אליה. היא לא אהבה את זה. השעה היתה כמעט שמונה וחצי בערב, והתחיל להחשיך. אבל לא נעשה קריר יותר. ארבעים מעלות, אמר מישהו. גל חום רציני. יום רביעי, 13 ביולי 1977, ניו יורק. ריצ'ר תמיד יזכור את התאריך. ביקור הסולו השני שלו.
הגבר הניח את כף ידו על החזה של האישה, מועך את הכותנה הלחה אל עורה, כרית האגודל במרכז המחשוף שלה. לא מחווה עדינה, אבל גם לא אגרסיבית. בשוויון נפש, כמו רופא. האישה לא נרתעה. היא קפאה במקומה והביטה סביב. בלי לראות הרבה. ניו יורק, שמונה וחצי בערב, אבל הרחוב נטוש. חם מדי. רחוב וֵיבֶרלי, בין השדירה השישית לוושינגטון סקוֶור. אנשים יֵצאו מאוחר יותר, אם בכלל.
הגבר הרחיק את ידו מהחזה של האישה והניע אותה בחדות כאילו רצה לגרש דבורה מירכה, ואז שלח אותה בתנועת הצלפה סיבובית וסטר לה בכוח, סטירה מצלצלת, אבל גם ידו וגם פניה היו לחות מדי לאפקטים אקוסטיים, וזה נשמע כמו סלאפּ. ראשה של האישה הוטח הצדה. הצליל הידהד אל מול הלבֵנים הלוהטות.
"היי," אמר ריצ'ר.
הגבר הסתובב. שיער כהה, עיניים כהות, קרוב למטר שמונים, סביב תשעים קילו. החולצה שלו חצי שקופה מרוב זיעה.
"עוף מפה, ילד," הוא אמר.
באותו לילה היה ריצ'ר שלושה חודשים ושישה־עשר יום לפני יום הולדתו השבעה־עשר, אבל פיזית הוא היה בוגר לגמרי. הוא הגיע למלוא גובהו, ואף אדם שפוי לא היה קורא לו שדוף. מטר תשעים וחמש, מאה קילו, הכול שרירים. המוצר המוגמר, פחות או יותר. חדש לחלוטין, ישר מפס הייצור. שיניו היו לבנות וישרות, עיניו בצבע כחול עמוק, שערו מלא ובריא, עורו חלק ומתוח. הצלקות והיבלות והקמטים עתידים לבוא בהמשך.
"ברגע זה, ילד," אמר האיש.
"גברת, את צריכה להתרחק מהאיש הזה," אמר ריצ'ר.
האישה נסוגה אחורה, צעד אחד, שניים, מחוץ להישג יד. הגבר שאל, "אתה יודע מי אני?"
"מה זה משנה?" אמר ריצ'ר.
"אתה מעצבן את האנשים הלא נכונים."
"אנשים?" אמר ריצ'ר. "זאת מילה ברבים. יש יותר מאחד כמוך?"
"עוד תגלה."
ריצ'ר הביט סביבו. הרחוב עדיין היה נטוש.
"מתי?" הוא אמר. "לא עכשיו, מתברר."
"איזה מין חכמולוג אתה חושב שאתה?"
"גברת," אמר ריצ'ר. "אין לי בעיה להישאר כאן לבד, אם את רוצה לברוח מפה."
האישה לא זזה. ריצ'ר הביט בה.
"אני מפספס משהו?"
"עוף מפה, ילד," אמר האיש.
"אתה לא צריך להתערב בזה," אמרה האישה.
"אני לא מתערב," אמר ריצ'ר. "אני פשוט עומד ברחוב."
"לך לעמוד ברחוב אחר," אמר האיש.
ריצ'ר הסתובב והביט בו, "למה?" אמר.
"יש לך פה גדול, ילד. אין לך מושג עם מי אתה מדבר. אתה עוד תצטער על זה."
"כשהאנשים האחרים יגיעו לפה? כי בינתיים זה רק אתה ואני. ואני לא רואה הרבה צער, לא שלי, בכל אופן. אלא אם כן אין לך כסף."
"כסף?"
"שאני יכול לקחת."
"מה, עכשיו נראה לך שאתה הולך לשדוד אותי?"
"לא לשדוד אותך," אמר ריצ'ר. "זה יותר משהו היסטורי. עיקרון עתיק. מסורת כזאת. אתה מפסיד במלחמה, אתה מוותר על האוצרות שלך."
"אנחנו במלחמה, אתה ואני? כי אם כן, אתה הולך להפסיד, ילד. לא אכפת לי כמה מגודל אתה, אני אפרק לך את הצורה."
האישה עדיין עמדה במרחק שני מטרים. עדיין ללא תזוזה. ריצ'ר הביט בה שוב ואמר, "גברת, הג'נטלמן הזה נשוי לך או קשור אלייך איכשהו או מוּכּר לך מבחינה חברתית או מקצועית?"
"אני לא רוצה שתהיה מעורב," אמרה. היא היתה צעירה מהגבר, זה בטוח. אבל לא בהרבה. ובכל זאת מבוגרת. עשרים ותשע, אולי. שיער בלונדיני, עור בהיר. חוץ מהסימן האדום הבולט שהשאירה הסטירה, היא נראתה טוב יחסית לנשים בגילה. אבל היתה רזה ועצבנית. אולי יש לה הרבה לחץ בחיים. היא לבשה שמלת קיץ רפויה שהגיעה עד מעל לברכיה. על כתפה היה תלוי תיק.
"לפחות תגידי לי במה את לא רוצה שאהיה מעורב," אמר ריצ'ר. "זה סתם בחור שמטריד אותך ברחוב או לא?"
"מה עוד זה יכול להיות?"
"מריבה משפחתית, אולי. שמעתי על בחור שהתערב במריבה כזאת, ואחר כך האישה ממש התעצבנה עליו כי הוא פגע בבעלה."
"אני לא נשואה לאיש הזה."
"אכפת לך ממנו?"
"ממה שיקרה לו?"
"נראה לי שעל זה אנחנו מדברים."
"ממש לא, אבל אתה לא יכול להיות מעורב. אז לך מפה. אני אתמודד עם זה."
"למה שלא נלך מפה יחד?"
"בן כמה אתה בכלל?"
"גדול מספיק," אמר ריצ'ר. "לפחות בשביל ללכת."
"אני לא רוצה את האחריות הזאת. אתה רק ילד, עובר אורח תמים."
"הבחור הזה מסוכן?"
"מאוד."
"הוא לא נראה ככה."
"מראה יכול להטעות."
"הוא חמוש?"
"לא בעיר. הוא לא יכול להרשות לעצמו."
"אז מה הוא הולך לעשות? להזיע עלי?"
זה עשה את העבודה. הבחור הגיע לנקודת רתיחה. נעלב מזה שמדברים עליו כאילו הוא לא שם, נעלב מזה שאמרו שהוא מזיע, למרות שהוא בהחלט היה ספוג זיעה. הוא הסתער, הז'קט שלו מתנופף מאחוריו. העניבה שלו נחבטת, החולצה דבוקה לעורו. ריצ'ר ביצע הטעיה לצד אחד וזינק לצד השני, והבחור מעד ועבר אותו. ריצ'ר שם לו רגל, והבחור נפל. הוא התרומם במהירות, אבל ריצ'ר נסוג והסתובב, מוכן לתמרון שני. שהיה חזרה מדויקת על הראשון, בתוספת עזרה קלה של חבטת מרפק לרקה. שהונחתה היטב. בגיל שבע־עשרה כמעט ריצ'ר היה כמו מכונה חדשה, עדיין מבריקה ובוהקת משמן, גמיש, קפיצי, קואורדינציה מושלמת, כמו תוצר של יב"מ ונאס"א עבור הפנטגון.
הבחור נשאר על הברכיים קצת יותר מאשר קודם. החום השאיר אותו שם. ריצ'ר הניח שארבעים המעלות שדיברו עליהן היו באזור פתוח. אולי בסנטרל פארק. איזושהי תחנת חיזוי קטנה. בקניוני הלבֵנים הצרים של וסט וילג', קרוב ללוחות האבן העצומים של המדרכות, זה נראה קרוב יותר לחמישים. ולח מאוד. ריצ'ר לבש מכנסי חאקי ישנים וחולצת טריקו כחולה, ושניהם נראו כאילו נפל איתם לנהר.
הבחור נעמד, מתנשף ומתנודד. הוא נשען בידיו על הברכיים.
"עזוב את זה, זקן," אמר ריצ'ר. "לך תמצא מישהו אחר להציק לו."
אין תשובה. הבחור נראה כאילו הוא מנהל ויכוח פנימי. ויכוח ארוך. היה ברור שיש טיעונים לכאן ולכאן. יתרונות, חסרונות, פלוסים ומינוסים, עלות מול תועלת. לבסוף הוא אמר, "אתה יכול לספור עד שלוש וחצי?"
"אני מניח שכן," אמר ריצ'ר.
"זה מספר השעות שיש לך לעזוב את העיר. אחרי חצות אתה מת. וגם לפני כן, אם אני נתקל בך שוב." הבחור הזדקף והלך משם חזרה לכיוון השדירה השישית, מהר, כאילו נחוש בדעתו, עקביו נוקשים על המדרכה החמה, כמו אדם נמרץ ותכליתי בשליחות דחופה.
ריצ'ר הביט בו עד שנעלם מן העין, ואז הסתובב לעבר האישה ושאל, "לאיזה כיוון את הולכת?"
היא הצביעה בכיוון ההפוך, לעבר וושינגטון סקוור, וריצ'ר אמר, "אז את תהיי בסדר."
"יש לך שלוש וחצי שעות לעזוב את העיר."
"אני לא חושב שהוא דיבר ברצינות. סתם נאד נפוח שניסה להציל את הכבוד שלו."
"הוא היה רציני, תאמין לי. פגעת לו בראש, אלוהים אדירים."
"מי הוא?"
"מי אתה?"
"סתם עובר אורח."
"מאיפה אתה?"
"פּוֹהַנג, כרגע."
"איפה זה, לכל הרוחות?"
"דרום קוריאה. בסיס מוּג'וּק. המארינס."
"אתה בנחתים?"
"בן של נחת. אנחנו הולכים לאן ששולחים אותנו. אבל הלימודים נגמרו, אז אני מטייל."
"לבד? בן כמה אתה?"
"שבע־עשרה בסתיו. אל תדאגי לי. אני לא אחד שיתנפלו עליו ברחוב."
האישה לא אמרה דבר.
"מי היה הבחור הזה?" אמר ריצ'ר.
"איך הגעת לכאן?"
"אוטובוס לסיאול, מטוס לטוקיו, מטוס להוואי, מטוס ללוס אנג'לס, מטוס לניו יורק, אוטובוס לתחנה המרכזית. משם ברגל." היאנקיז היו מחוץ לעיר, בבוסטון. אכזבה גדולה. לריצ'ר היתה הרגשה שזאת תהיה שנה מיוחדת. בזכות רג'י ג'קסון. אולי כבר רואים את סוף הבצורת הארוכה. אבל לא היה לו מזל. האצטדיון היה חשוך. האלטרנטיבה היתה אצטדיון שיאה, הקאבס או המאטס. בעיקרון, לריצ'ר לא היתה התנגדות לקצת בייסבול, אבל בסופו של דבר המוזיקה בדאונטאון ניצחה. הוא חשב לעבור דרך וושינגטון סקוור ולבדוק את בנות סמסטר הקיץ באוניברסיטת ניו יורק. אחת מהן אולי תסכים להצטרף אליו. או לא. זה שווה את העיקוף. הוא היה אופטימי, והתוכניות שלו היו גמישות.
"כמה זמן אתה מטייל?" שאלה האישה.
"תיאורטית, יש לי עד ספטמבר."
"איפה אתה מתאכסן?"
"רק הגעתי לכאן. עוד לא חשבתי על זה."
"להורים שלך אין בעיה עם זה?"
"אימא שלי דואגת. היא קראה בעיתון על הרוצח הסדרתי הזה, הבן של סם."
"היא מודאגת בצדק. הוא הורג אנשים."
"בעיקר זוגות שיושבים במכוניות. זה מה שכתוב בעיתונים. מבחינה סטטיסטית, זה לא אני. אין לי מכונית, ובינתיים אני לבד."
"בעיר הזאת יש עוד צרות."
"אני יודע, אני אמור לבקר את אחי."
"פה בעיר?"
"במרחק שעתיים מפה."
"כדאי שתיסע אליו ברגע זה."
ריצ'ר הינהן. "אני אמור לקחת את האוטובוס האחרון."
"לפני חצות?"
"מי היה הבחור ההוא?"
האישה לא ענתה. החום לא הרפה. האוויר היה דחוס וכבד. ריצ'ר שמע רעמים מתקרבים מכיוון צפון־מערב. אולי אפילו סופת רעמים רצינית מעל הדסון ואלי, מתגלגלת מעל זרם המים האיטי, בין הצוקים הגבוהים, כמו שקרא בספרים. האור דעך לסגול, כאילו מזג האוויר מתכונן למשהו גדול.
"לך לאח שלך," אמרה האישה. "ותודה על העזרה."
הסימן האדום על הלחי שלה הלך והיטשטש.
"את תהיי בסדר?" שאל ריצ'ר.
"אני אהיה בסדר גמור."
"איך קוראים לך?"
"ג'יל."
"ג'יל מה?"
"המינגוויי."
"יש קשר?"
"למי?"
"ארנסט המינגוויי. הסופר."
"לא נראה לי."
"את פנויה הערב?"
"לא."
"לי קוראים ריצ'ר. נעים מאוד." הוא הושיט את ידו, והם לחצו ידיים. ידה היתה חמה ודביקה, כאילו יש לה חום גבוה. אבל גם ידו. ארבעים מעלות, אולי יותר, שום משב רוח, שום התאדות. קיץ בניו יורק. הרחק בצפון נראה הבהוב בשמים. ברקים של קיץ. בלי גשם.
"כמה זמן את באף־בי־איי?" שאל ריצ'ר.
"מי אמר שאני באף־בי־איי?"
"הבחור היה גנגסטר, נכון? פשע מאורגן? כל הזיבולים האלה על האנשים שלו ולעזוב את העיר וככה. כל האיומים שלו. ואת נפגשת איתו. הוא בדק אם יש עלייך האזנה, כשהוא שם עלייך יד. ואני מניח שהוא מצא."
"אתה ילד חכם."
"איפה הגיבוי שלך? צריך להיות פה רכב עם האזנות, ואנשים."
"בעיה תקציבית."
"אני לא מאמין לך. במשטרה אולי, אבל לסוכנות הפדרלית אין בעיית תקציב."
"לך לבקר את אחיך. זה לא העסק שלך."
"למה להסתובב עם מכשיר ציתות, אם אף אחד לא מאזין?"
האישה העבירה את ידיה מאחורי גבה, נמוך, והניעה אותן מצד לצד, כאילו היא משחררת משהו מהחגורה או מהבגדים התחתונים. קופסת פלסטיק שחורה נפלה מתחת לשולי שמלתה. טייפ־רקורדר קטן, תלוי בגובה הברך על חוט. היא הושיטה יד אל ברכיה ומשכה את החוט אחורה בידה השנייה, ואז התפתלה קצת והמכשיר ירד לגובה המדרכה, ובעקבותיו כבל שחור שבסופו מיקרופון קטן.
"הטייפ האזין," היא אמרה.
הקופסה השחורה הקטנה היתה רטובה מזיעה.
"קילקלתי לך?" שאל ריצ'ר.
"אני לא יודעת לאן זה היה מתפתח."
"הוא תקף סוכנת פדרלית. זה פשע. ואני עד."
האישה לא אמרה דבר. היא הרימה את המכשיר וכרכה סביבו את הכבל. היא הורידה את התיק מהכתף והכניסה אליו את הטייפ. האוויר ממש רתח, מהביל, כאילו שמו מגבת רטובה חמה על פיו ואפו של ריצ'ר. בצפון נראו ברקים נוספים, הבהובים איטיים, עמומים באוויר הדחוס. בלי גשם. בלי הפוגה.
"את הולכת לתת לו לצאת מזה בלי עונש?" אמר ריצ'ר.
"זה ממש לא העסק שלך," אמרה האישה.
"אין לי בעיה לספר מה ראיתי."
"זה יגיע למשפט אולי עוד שנה. אתה תצטרך לעשות את כל הדרך חזרה. ארבע טיסות ושני אוטובוסים בשביל סטירה?"
"בעוד שנה אני אהיה במקום אחר. אולי קרוב יותר."
"או רחוק יותר."
"אולי שומעים את הסטירה בטייפ."
"סטירה זה לא מספיק. הסנגור יעשה ממני צחוק."
ריצ'ר משך בכתפיו. חם מכדי להתווכח. "או־קיי, שיהיה לך ערב נעים, גברת."
"לאן אתה הולך עכשיו?" שאלה האישה.
"לרחוב בליקר, אני חושב."
"אתה לא יכול. זאת הטריטוריה שלו."
"אז למקום אחר. אולי לבאוארי. יש מוזיקה בכל מקום, נכון?"
"אותו הדבר. הכול בטריטוריה שלו."
"מי הוא?"
"קוראים לו קרוֹזֵלי. כל מה שמצפון להאוסטון ומדרום לרחוב 14 הוא שלו. ואתה נתת לו מכה בראש."
"הוא אדם אחד. הוא לא ימצא אותי."
"הוא מאפיונר. ויש לו חיילים."
"כמה?"
"עשרה או יותר."
"לא מספיק, זה אזור גדול."
"הוא יודיע שהוא מחפש אותך. כל המועדונים וכל הברים."
"באמת? הוא יגיד לאנשים שהוא פוחד מילד בן שש־עשרה? לא נראה לי."
"הוא לא צריך לתת סיבה. ואנשים יעמדו בתור כדי לעשות מה שהוא מבקש. כולם רוצים נקודות זכות. אתה לא תשרוד חמש דקות. לך לאח שלך. אני רצינית."
"זאת מדינה חופשית," אמר ריצ'ר. "בשביל זה את עובדת, נכון? אני הולך לאן שאני רוצה. עברתי דרך ארוכה."
האישה שתקה רגע ארוך.
"טוב, הזהרתי אותך," אמרה. "אני לא יכולה לעשות יותר מזה."
היא הלכה משם לכיוון וושינגטון סקוור. ריצ'ר נשאר במקומו, לבד בוויברלי, והביט לשני צדי הרחוב בחיפוש אחר משב אוויר, ואז הלך בעקבותיה, כשתי דקות אחריה. הוא ראה אותה נוסעת משם במכונית שחנתה באזור גרירה. פורד גרנדה 75', כחולה כהה, גג נפתח, סבכה חזיתית גדולה. היא לקחה את הפנייה כמו יאכטה יבשתית ונעלמה מן העין.

ג'ים גרנט (לי צ'יילד הוא שם העט שבחר לעצמו) נולד בקובנטרי, אנגליה בשנת 1954. למד משפטים אך הזניח את לימודיו מכיוון שלא חפץ להיות עורך דין. בהמשך עבד בחברת הפקות הטלוויזיה "גרנדה", כתב תסריטים, קדימונים וקטעי פרסומת. בשנת 1995, לאחר שמונה עשרה שנות עבודה, פוטר עקב צמצומים והחל לעסוק בכתיבה. בשנת 1998 עבר לארצות הברית ומאז הוא מתגורר בפרברי ניו יורק. ספרו הראשון יצא לאור בשנת 1997. עד כה פרסם שלשה-עשר ספרים, אשר אחד-עשר מהם הופיעו בתרגום עברי. גרנט הוא סופר של בלש אחד – גיבור כל ספריו הוא ג'ק ריצ'ר, רב סרן בדימוס ששירת במשטרה צבאית, שחי חיי נוודות, בלי התקשרויות ומחויבויות וללא עבודה קבועה. ריצ'ר הוא איש פעולה ובשעת הצורך אף איש אגרוף, אך בעל לשון שנונה. הוא אינו חושש ליטול את עשיית הצדק לידיו. בנדודיו הוא נקלע לסבך עלילות בלשיות ובכוח הגיונו וניסיונו בחיים הוא מצליח להגיע לפתרון התעלומות.

X