חגיגה | לרכישה באינדיבוק
חגיגה

חגיגה

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 366
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 42
- 42

 איך להפוך את החגים לחגיגות – מבט חדש על חכמת הלוח העברי.

ספרו המדובר של אוהד אזרחי במבצע מיוחד לחודש החגים: 26 שקלים במקום 42 שקלים

 

 

הספר “חגיגה” מאגד בתוכו מאמרים קצרים מאד אוהד אזרחי על כל אחד מחגי ישראל וחודשי הלוח העברי. המבוא לספר חשוב בפני עצמו. במבוא מסביר אזרחי את גישתו לתרבות העברית, וכיצד ניתן לחשוף את השורשים השמאניים הקדומים של התרבות העברית שקדמה לזו היהודית.

בהקדמה אישית מספר המחבר גם את קורות חייו והגלגולים הרוחניים שעבר עד שכתב את הספר הזה: מילדותו בתנועת השומר הצעיר, דרך נעוריו בשדה בוקר, לימודיו כחוזר בתשובה בחצרות חסידיות בירושלים ובישיבות המקובלים, דרך האוניברסיטה העברית ועד להקמת האשראם במצוקי דרגות, בו החל לפתח את דרכו היחודית בהבנת החכמה העברית.

הספר הזה יכול לשמש כל אדם המעוניין ליצור לעצמו ולמשפחתו חגים בעלי משמעות רוחנית, שאיננה משועבדת לדת אלא שואבת השראה מחכמת הקבלה והשרידים הפאגניים הקדומים המכוסים במסורת המאוחרת.

 

אוהד אזרחי הוא ממובילי ההתחדשות הרוחנית של היהדות בישראל, ומשלב בתורותיו ידע של תלמיד חכם אמיתי ומקובל, יחד עם יצירתיות נועזת ורעננה
ד"ר תומר פרסיקו, חוקר הרוחניות העכשווית, אוניברסיטת תל-אביב.

הגותו הניאוקבלית של אוהד אזרחי בונה נדבך הכרחי בתרבות היהודית
החגים מקבלים בפרשנותו רוח ונשמה חדשה.
דב אלבוים, סופר, מנחה תכניות הגות יהודית בטלוויזיה ומרצה לפילוסופיה יהודית

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חגיגה”

רבי אוהד אזרחי משמיע את אחד הקולות העמוקים והמרתקים ביותר בזירת הרוחניות העכשווית בישראל. זה לא "עוד ספר" למדף המתחדש של ספרי היהדות. זה משב רוח רענן לניעור האבק שהצטבר על המדף

ד"ר מריאנה רוחמדבר, ראש החוג למיסטיקה ורוחניות במכללה האקדמית צפת

מזה שנים אני עוקבת אחר כתיבתו הסוחפת והרהוטה של אוהד אזרחי, ונחשפת לעשייתו החברתית המגוונת. אוהד מטרים לקלוט ולחוש את רוח התקופה, ומשכיל להתאים את האורגניזם החברתי שהוא יוצר לצרכי המציאות המשתנה. מעטים הם האנשים שחוננו בהתבוננות פנימית המטרימה את זמנה ומכוננת תכנים המתגלים בפועל במציאות ההיסטורית לאחר מכן כעובדה
ד"ר שלי גולדברג, מרצה לקבלה ולתורת הנפש של החסידות

חגיגה היא מפת דרכים מרתקת ללוח השנה העברי הקדום במתכונת חדשה, קדושה ומרגשת.
הרב עמיחי לאולביא, מייסד ארגון סתורה-טלינג (סיפורי סת"ם).

מסע החניכה הראשון שלי אל המשמעות הפנימית של התורה וחגי ישראל התחיל באירוע שעל פניו נראה ההיפך הגמור מכל מה שניתן להעלות על הדעת. היה זה ארוע שריפת התנ"ך, בו נכחתי בילדותי. באותם ימים הייתי ילד חילוני בן שתים עשרה, חניך תנועת השומר הצעיר בקן קריית חיים. היה זה אחר צהרים חורפי רגיל, רווי שלוליות  ובוץ. חברי ואני הלכנו ל"פעולה" של הקבוצה שלנו בתנועה, אותה העביר המדריך שלנו, אתַּי הקומונר, אותו אהבתי מאד. לפני תחילת הפעולה אתי הסתגר בחדר לרגע וביקש שנחכה בחוץ. הוא הכין את החדר ובתוכנו החלה לגאות התרגשות קלה לקראת הבאות. כשפתח אתי את דלת החדר, דגל ישראל היה מונח על המפתן והוא ביקש מכולנו לנגב בו את הבוץ מעל הנעלים. על הקיר התנוסס סמרטוט, תלוי כדגל. הדבר גרם כמובן למבוכה רבה, היו ילדים שנגבו את רגליהם והיו שדילגו על הדגל ונכנסו בלי לנגב רגלים, אך לכולם הציקה השאלה של מה לכל הרוחות קורה פה? אתי החזיר לנו בשאלה, הצביע על הדגל ועל הסמרטוט ואמר משהו כמו: מה ההבדל? זה בד וזה בד! אחר כך התיישבנו במעגל. אתי הדליק נר, הוציא דגל אדום של השומר הצעיר, והעלה אותו באש. אחר כך הוא הוציא עיתון והצית גם אותו. ואז בא הרגע בו הוא הוציא מתרמילו ספר תנ"ך והחל להעלות גם אותו באש, מעל להבת הנר הקטן. מהומה קמה בקבוצה. "השתגעת? מה אתה עושה?" צרחו עליו חלק מהילדים, והוא אמר: "מה קרה? מה ההבדל בין הספר הזה והעיתון? לא הזדעזעתם כששרפתי את העיתון, אז מה ההבדל?" היו שאמרו לו: "זה ספר קדוש!" ואתי השיב להם כמו אליהו הנביא בזמנו שאמר לעם אשר נקבץ אליו אל הר הכרמל: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?". אתי אמר: "אם הספר הזה קדוש לכם, אז למה אתם לא מקיימים כלום ממה שכתוב בו? אתם הרי לא אוכלים כשר ולא שומרים שבת.. אתם ילדים חילונים.. ואם אתם לא מאמינים שזו אמת אז מה ההבדל בין הנייר של הספר הזה ובין נייר העיתון?"

 

המהומה שנוצרה סביב הפעולה הזו הביאה לפיטוריו של המדריך. אפילו בשומר הצעיר אי אפשר היה לעשות מעשים שכאלה מבלי לשאת בתוצאות מיידיות. אבל אצלי נדלקה באותה פעולה נורה בהירה מאד. היום אני יכול לומר כי היתה זו אולי חוויית ה"סאטורי" הראשונה שלי, הארה פולחת של האמת עצמה, כפי שמתייחסים אליה בתורת הזן. פתאום היה לי ברור איך החברה שגדלתי בה מחנכת אותי לצביעות ולשטחיות. פתאום היה לי ברור עד כמה מחנכים אותנו להעריץ סמלים, בלי קשר לבחינת התוכן האמיתי שלהם. אנשים ימותו למען הדגל, או למען ספרי הקודש, מבלי שיתנו דעתם אל המשמעות העומדת מאחורי הסמלים הללו. אתי, למרות שפיטוריו הובילו לנתק בינינו, היה אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בילדותי ואחד המורים הרוחניים החשובים שלי. זה המקום להגיד לו תודה:  תודה אתי גורדון!

 

באותה עת הגעתי למסקנה שאני אתיאיסט גמור ואין לי כל קשר לדת. הבנתי שאני גם פציפיסט גמור, שאיננו מתכוון להיות חלק מצבא כלשהו, ההורג אנשים בשם דגל כלשהו. מה שעניין אותי זה הטבע הפראי, זה שמעבר למעשי ידי האדם, וכמהתי בכל לבי להתאחד איתו.

בגיל ארבע-עשרה, למורת רוחם של הורי, עזבתי את בית ילדותי ועברתי ללמוד בשדה בוקר, בבית הספר לחינוך סביבתי, שבמדרשת בן גוריון. הייתי חלק ממחזור ד' בתיכון לחינוך סביבתי, שהיה אז חלוצי בגישתו החינוכית. אבל מה שהיה מקסים ומדהים ומופלא עד מאד בעיני היה המדבר הפראי של מצוקי נחל צין בו גרנו. המדבר הילך עלי קסם. כמו מהופנט הלכתי בו, כמו בחור מאוהב. משהו במדבר הגדול והנורא הזה פתח אותי רחב מאד.

יחד עם זאת לפתיחה הרוחנית הזו לא היה דבר וחצי דבר עם הדת היהודית. להפך: כשבסעודת ערב שבת בחדר האוכל של הפנימיה התבקשתי לעמוד "כמו כולם" כי מישהו מסורתי עשה קידוש – סרבתי בכל תוקף. מה פתאום שאני אצטרך לעמוד כי הוא עושה קידוש? לי זה לא אומר כלום, אין לי כל קשר לשבת ולקידוש ולטקסים היהודיים הללו. הוא יכול מצידי לעשות מה שבא לו, קידוש וכל השאר, אבל למה זה אומר שאני צריך לעמוד? מה זו הכפייה הדתית הזו?

לא רק שהישיבה ההפגנתית שלי ושל כמה מחברי הנועזים בעת הקידוש כמעט והביאה לסילוקי מבית הספר, אלא שמחוץ לחדר האוכל זכיתי ליריקה של בוז על פני, מאחד החבר'ה המקדשים את הקידוש. "תתבייש לך" הוא אמר לי, ואני לא ראיתי סיבה להתבייש בכלום.

 

באותה שנה החליטו גם לשים מזוזות בפתח החדרים בפנימייה. אולי היה זה צו של משרד החינוך שבראשו עמד שר מהמפד"ל, אבל אותי זה לא עניין. שוב התנגדתי נמרצות שעל החדר שבו אני גר ישימו לי מזוזה שאין לי ולה כל קשר. החל מאותה פעולה בשומר הצעיר ידעתי, שאם אני עושה מעשה בעל ערך סמלי, עלי להיות מחובר אל המשמעות המסומלת בו, ומאידך אם אינני מחובר אל המשמעות הפנימית – אל לי להעריץ את הסמלים באשר הם סמלים, כי הערצה שכזו מפתחת באדם שטחיות צייתנית ועלולה להתפתח אף לפאשיזם פטישיסטי.

 

לאחר שנטשתי את כל הסמלים הריקים ואת כל הערכים המדומים שהעניקה לי החברה הישראלית כמובנים מאליהם, פניתי לחפש אחר משמעות החיים. הייתי בן חמש עשרה בלבד כאשר התוודעתי אל הבודהיזם ונדלקתי ברגע. עוד נקודת הארה. המיסתורין הגדול שהילך עלי קסם מאז ימי ילדותי, אותו מיסתורין מופלא שהתעצם בכל פעם שיצאתי אל הטבע הפראי, קיבל פתאום שם: זו רוחניות! היו אלו שנות השמונים של המאה העשרים וישראל עוד לא הפכה למעצמה ניו-אייג'ית. לא היה לי עם מי לדבר על המימצא החדש שלי ולא היה לי גם הרבה מה לקרוא, אבל כל מה שמצאה ידי – קראתי: החל מבודהיזם ועד פילוסופיה הודית, עבור לפילוסופיה מערבית וכלה בתורת הטאו. באותן שנים בהן אמור הייתי להיות נוכח בלימודים בתיכון לחינוך סביבתי זנחתי את הכיתה, שדי שעממה אותי, ופניתי לשני מקורות הידע הגדולים: אל הספרייה הציבורית, בה מצאתי את מדפי הספרות הפילוסופית, ואל המדבר. כמהתי למורה רוחני, אך אחד שכזה לא היה בנמצא בין מדעני הסביבה שחיו במדרשת שדה בוקר, ולכן לקחתי לי את המדבר כמורה. חיי הרוח ריתקו אותי, וגם – חיי האהבה. כיום אני יודע לומר שהאחדות הגדולה של הקיום נצנצה אלי דרך השערים המובנים בנפש האדם ופותחים אותו אל הנשגב: דרך שער הטבע, דרך שער הפילוסופיה והחכמה, ודרך שער המיסתורין של אהבת הבנות בכיתתי. שנים רבות עברו עד שהבנתי שכל השערים הללו מובילים אל אותו המקדש ואין כל סתירה ביניהם. כיום, בהיותי מורה לרבים, אני עמל לפעמים להראות זאת לתלמידים, שחלקם באים אלי דרך שער הטבע, חלקם דרך שער החכמה וחלקם דרך שער המיניות, ולרוב אין הם רואים שכל השערים מוליכים אל אותו האחד הגדול. האחדות הגדולה של ההויה המנצנצת דרך כל אותם שערים הפעורים בנפש האדם ומבקשת "הכירוני".

אוהד אזרחי (נולד ב-1965) – הוא רבי בתנועה ליהדות מתחדשת, מורה רוחני לשמאניזם מיני והתפתחות התודעה, המשלב בעבודתו קבלה, חסידות ויסודות מדתות העולם, טנטרה וזן בודהיזם. ייסד את "קהילת המקום" וה'ישיבאשראם' במצוקי דרגות שבמדבר יהודה, את "הגן – בית הספר לאהבה וקבלה" ואת "נביעה – האקדמיה העברית של הרוח".

 

עוד על אוהד אזרחי, בקישור הזה.

X