חבלי הלידה של הירח | לרכישה באינדיבוק
חבלי הלידה של הירח

חבלי הלידה של הירח

שנת הוצאה: 02/2016
מס' עמודים: 214
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 59
- 30
- 30

קובץ הסיפורים חבלי הלידה של הירח פורש קשת ענפה של דמויות שלכאורה מצבן בחיים יציב. הן לא רעבות ללחם, בדרך כלל יש להם בן זוג קבוע, ואין להן גם שאיפות יותר מדי גדולות. אבל בכל זאת, תמיד מתרחש משהו קטן, לא בהכרח דרמטי, שמתחיל לשבש את אותה "יציבות לכאורה", לכרסם בקורדינטות של ההווייה, להציב אותן מול מראה נחושה המוכיחה להן שוב ושוב כמה שבירים ואשליתיים הם החיים, וכמה חמקמקה היא האהבה.

בכל הסיפורים הדמויות עוברות בתחנות המעבר של החיים. אם אלו גבר ואישה שמתחתנים מהסיבות הלא נכונות, אם זו פרודה טרייה המבקשת נחמה בזהות של אישה אחרת, או בחור מאוהב המסתבך בניסיון לעזור לחבר חולה. ברגעי הסף של השינויים, הן מתנדנדות, פגיעות וחשופות אך דווקא ברגעים הללו גם בוקעת מהן אמת מתריסה, כואבת, חד פעמית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חבלי הלידה של הירח”

"כנרת רובינשטיין כבר הוכיחה ברומן הקודם שלה, "תיבת נוח" כישרון מרשים לתאר בדייקנות ורגישות את מצב האדם, והיא ללא ספק מוכיחה זאת גם ב"חבלי הלידה של הירח ואף יותר מזה".
עמיחי שלו, עורך הספר

עוברת אורח

 

"הנה ציונה," הכריזה אמי רגע לפני שסיימנו לעלות במדרגות. ציונה ישבה בכיסא אפור מרופט, וכששמעה אותנו מתקרבות הסיעה את משקפי הראייה שלה לשורש האף. היא חייכה אלינו חיוך צונן ובחנה את הבטן שלי בחוסר חמלה. "לא ראיתי אתכן הרבה זמן," ציינה ביובש וליטפה את גב הספר שהיה מונח על שולחנה. "אז איפה אתם גרים עכשיו, שמרית, עדיין במרכז?" שאלה.

"לא, לא," השבתי, "אני גרה עכשיו אצל אמא ואבא, פה בשכונה."

"הא, אתם משפצים את הבית?"

"לא. בעלי עזב אותי ואנחנו מוכרים את הדירה," יריתי והתענגתי על הזעזוע העמוק שניכר בפניה של ציונה, שחיפשה אישור מיידי באמי, שמצדה הנהנה והשפילה את עיניה.

אמי תמיד מרננת על כל מכריה בשלוות נפש שמסגירה רק מעט מהעונג שהיא מפיקה מזיקוקו של הרע, כאילו אם תדבר על כל הצרות, שום דבר לא יוכל להפתיע אותה. אבל כשהופעתי ערב אחד עם שתי מזוודות והודעתי לה שגיא התאהב בסטודנטית וזרק אותי, ושאנחנו מוכרים את הדירה כי דווקא עכשיו שוק הנדל"ן בהתאוששות, ואם נמכור אותה צ'יק־צ'ק אולי אפילו נרוויח כמה עשרות אלפי דולרים, היא בכל זאת הזדעזעה ובלעה את רוקה, כי הייתה מחוסנת רק נגד צרות של אחרים. אבי לקח ממני את המזוודות, זרק מבט בבטן שלי ומלמל, "אבל איך אפשר לעזוב אישה בהיריון?"

ציונה הביטה בי לפתע ושבה לראות אותי בבת אחת כילדה קטנה, לבנבנה ומשקפופרית שנברה כעכבר במדפי הספרייה, ומדי פעם התחננה בפניה בנימוס לקחת ספר מסומן בכחול, למרות שהוא מיועד לכיתות ז'-ח' בלבד, אבל מה לעשות שחיסלה כבר את כל המדפים ויש ספרים שאפילו קראה כבר פעמיים ושלוש.

אני זוכרת איך הייתה מושכת בכתפיה, רוטנת "נו, טוב," מטביעה בחותמת עבה את הפתקית שבכריכה ומזהירה, "אבל לא לשכוח להחזיר עד יום רביעי." פעם אחת, שנייה לפני שנעלמתי מאורות הפלורוסנט ומריח הטחב, היא זימנה אותי באצבעה ושאלה בפליאה, "תגידי לי, את לא הולכת לפעמים למסיבות כיתה?" הנדתי בראשי לשלילה, וציונה קימטה את גבותיה.

"למיטלי שלי, בגיל שלך, היו כבר שני חברים."

"הבנים אצלנו בכיתה משעממים נורא," עניתי ונעלמתי בריצה מאחורי הדלת החומה.

באותו יום, בדרך הביתה, חשבתי על ההבדל העצום והבלתי אפשרי בין הרגשות החדים והכבדים שהסתחררו כקרוסלה באסופית, בעלובי החיים ובתום סויר, לבין הפשטנות המביכה והאטית שבה התנהלה המציאות שהקיפה אותי. כשהתבגרתי, היה לי נדמה שהחיים כן הצליחו לרתק אותי אליהם באיזו התרחשות אינטנסיבית, באיזו משיכה לריחות גוף חמצמצים־מתקתקים שאף תיאור ספרותי לא קלע להבלם המדויק.

יפיתי ורזיתי ולאט־לאט חדלתי להגיע לספרייה השכונתית, וכשנתקלתי בציונה בסופרמרקט השכונתי ניסיתי לחמוק מעיניה או להתעלם ממנה, אבל היא בכל זאת פסעה לקראתי בהיסוס וקבעה, "כבר לא רואים אותך אצלנו." בהיתי בה בחוסר עניין בולט ופלטתי, "מה לעשות." היא בחנה אותי דקה ארוכה ואז ביקשה במהירות, "תבדקי שאין לך בבית שום ספר שלנו."

עוד לפני שהתרחקה, לחשתי בקול רם לחבר שלי על הספרנית האלמנה שלא הזדיינה עשרות שנים. הוא התפעל מרשעותי ומהשתלחות לשוני, ולי היה נדמה באותו רגע שהצלחתי להרוג בזיכרוני את דמותה השנואה של הילדה המשקפופרית.

באולם הספרייה, שנראה מצומק עם עגלת הספרים הנמוכה ושולחנות הקריאה הקטנטנים, שאלה ציונה בספקנות, "טוב, אז במה אני יכולה לעזור לכן?" ואמי הסתערה בלי לבזבז שנייה, "שמרית רוצה לעבוד פה כספרנית."

ציונה גיחכה בחוסר אמון,"השתגעת? אפילו לי יש פה בקושי חצי משרה," וחזרה והביטה בהסתייגות בבטני התפוחה.

אמי פסקה, "היא רק בשישי. יש לה עוד ארבעה חודשי עבודה, והיא לא מתכוונת לשבת כל הזמן הזה בבית. וחוץ מזה שתינו יודעות שהיא מכירה פה כל ספר בעל פה."

ציונה הרכינה את ראשה, "את יודעת מה?" התרצתה לרגע, "אני ארים טלפון ליהודית מספריית עיון, אולי היא צריכה מישהו."

היא נמתחה אל הטלפון וסנטרה הכפול צנח. ציונה הייתה אישה ללא גיל, שהיו לה מאז ומעולם שיער קצר צבוע באדום שמתחתיו צמחו שורשים אפורים, פימת סנטר ועיניים קטנות ותזזיתיות שעקבו ללא הרף מבעד למשקפיים אחרי הילדים המופרעים מרמות א', ובחנו בחשדנות אם לא החביאו במקרה איזה ספר מתחת לחולצה.

בהיתי מול הטלוויזיה כשציונה התקשרה והודיעה לאמי שבסדר, בכל זאת, אני יכולה להתחיל ביום ראשון בתשע. רק שלא אאחר ולא אצפה למשכורת מי יודע מה כמה כי בסך הכול מדובר בשכר של עובדי עיריית ירושלים. חיוך התגנב לפניי כשגיליתי שהחיים המשיכו לשאת אותי, צפה בזרם, למרות שמזמן הפניתי להם עורף.

***

כעבור שבוע, כשנכנסתי לספרייה, ציונה קמה לכבודי והכינה לי כרטיס עובד. היא הסבירה דקויות פעוטות שקשורות בעבודה, כיוונה את הרדיו לרשת ב', הגביהה את האנטנה ופצחה בשתיקה. בהפסקת עשר שלפה שקית ניילון עם ירקות חתוכים מתיק העור המהוה שלה והניחה אותה מתחת לאפי. כשנגררתי למטבחון שאלתי אותה, "מה את שותה?" והיא השיבה, "נס, אחד סוכר," מבלי להרים את ראשה מהספר שקראה.

מעט ילדים נכנסו לספרייה, ואני זיהיתי כמעט את כולם. זאת עם הצמה הפרומה היא הבת של אפשטיין, שהתחתן עם אישה צעירה ולא משכילה שלא מגיעה אפילו לקרסוליים של אשתו הראשונה, והנמוך עם הגרביים המתוחים זה ערן, שאבא שלו נפטר בשנה שעברה משבץ כי היה מכור לעבודה, וכשמת הזדרזו החבר'ה מהעבודה לקבור אותו ונשאו הספד חפוז כדי לחזור לקליניקה כמה שיותר מהר.

המאוורר הכסוף שעמד על השידה סתר את שערותיי, אבל לא טלטל את השתיקה שלי ושל ציונה שנמשכה כמעט כל הזמן. בדיוק בשלוש ציונה הניחה סימנייה בספר שקראה, טרקה אותו ללא חיבה, קיפלה את חפציה בתנועות מדודות וקמה.

היא כיבתה את האורות, ניתקה את המכשירים החשמליים והורתה לי להחזיר את כל הספרים למדפים שלהם. אחרי שעשיתי כדבריה, ציונה נעלה את דלת הברזל הכבדה מאחרינו ושאלה אם זה נורא כל כך. עניתי לה שלא, והתאמצתי להדביק את צעדיה הקצביים.

בזמן שציונה חייכה ליהודית מספריית עיון ונופפה לשלום לשומר המנומנם שישב בכניסה, שאלתי אותה איך היא התאלמנה. ציונה הופתעה מהשאלה אך המשיכה להתקדם במרץ בהליכתה התרנגולית ותיק היד שלה שב ונחבט בצד גופה. היא השתהתה מעט וסיננה, "מה פתאום נזכרת בזה עכשיו?" משכתי בכתפיי והיא הרצינה, "יחיאל נשרף בטנק במלחמת יום כיפור," אמרה בקול צרוד.

"בת כמה היית?" שאלתי וציונה השיבה בפנים שהתקדרו, "הייתי בת עשרים ותשע ועם שני ילדים קטנים. אורי היה בן ארבע ומיטלי בת שנתיים," והזדרזה להוסיף, "ושלא תחשבי שזה היה קל, לאבד בעל בגיל כזה צעיר."

לא סיפרתי לציונה איך גיא חזר ערב אחד מגולח ומעונב ונעמד חגיגי ביני ובין הטלוויזיה. "תשמעי," הוא אמר, התיישב בכורסה וכיבה את המסך, "אנחנו מוכרחים לדבר."

אספתי את רגליי מהשולחן ויישרתי את גבי, וגיא סיפר על הסטודנטית למשפטים שבה התאהב: איך שהיא מבינה אותו וכמה שנוח לו לדבר אתה על כל נושא שבעולם וכמה שהוא לא מוצא את עצמו כאן בבית; אני עם הדיכאון שלי והפרצופים שלי וחוסר המעש שלי, ונכון שפה ושם היו לי כמה אכזבות, אבל זה עדיין לא אומר שצריך להרים ידיים, יש עוד אלף דברים שאני יכולה לעשות, וזו בטח לא סיבה לשבת ולחכות.

ואז הוא עצר את שטף דיבורו ובחן את הבעת פניי. הבטתי בו מבלי למצמץ והוא המשיך: הוא לא תכנן להתאהב ככה ובהתחלה, בשבועות הראשונים בכל אופן, חיכה שזה יעבור, אבל עכשיו הוא מבין שזה לא יעבור ככה סתם והוא מציע שניפרד, כי במצב הנוכחי הוא לא הוגן, לא אתה ולא אתי.

גיא שאל מה אני חושבת על כל העניין ואמרתי לו שאני רעבה. הוא התעקש, "אבל מה עוד?" ידעתי שעליי להגיד משהו, אבל כל המילים שרציתי לומר היו משומשות ולא שלי, אז קמתי והלכתי למטבח, וגיא השיג אותי וביקש, "תשבי." הוא קצץ פטרוזיליה והכין לי חביתת ירק. אחר כך שתינו קפה וגיא פרש את העיתון על ברכיו וחפר עם קיסם בשיניו.

בבוקר הוא קם מוקדם מהרגיל ושאל אותי איפה המזוודה עם הגלגלים. הוא ארז את החליפות והעניבות ואת תיק כלי הרחצה שהיה לוקח למילואים, ושנייה לפני שנעלם בדלת אמר שהוא מכיר משרד תיווך מצוין שמתמחה באזור שלנו, ומזל שלקחנו בסוף את הדירה הזו ולא התפשרנו על הישנה מבלפור כי עכשיו בטוח נצליח למכור צ'יק־צ'ק, והוא בכל מקרה כבר יעדכן אותי.

"את צריכה טרמפ?" שאלה ציונה בחסות דלת המכונית הפתוחה, אבל העדפתי ללכת ברגל. עברתי דרך גן המשחקים שבילדותי נשזרו בו סיפורי אימה שדרכו את גופי בהתרגשות נעימה; הנקיק הצר בסלעים היה מאורה ששרצו בה נחשים ארסיים, וחדר הציוד היה הבית של הגנן הלא מגולח שחיכה ללילה כדי לעקוב ולרדוף אחרי ילדות קטנות. מדי פעם, בכוונה ובניגוד להוראותיה המפורשות של אמי, חציתי את הגן החשוך בריצה מבוהלת ובלא נשימה, וכשהגעתי לקצהו נאנחתי בהקלה ובאכזבה, שגם הפעם לא קרה לי כלום.

באור הלבן והמסנוור נראה לי עתה הגן סתמי ומקולף, וכשהגעתי הביתה אמי חגה סביבי כמו דבורה. היא ערכה את השולחן לארוחת צהריים, הניחה את הכלים ברעש נקישה ושאלה אותי איך היה בספרייה ואם בכלל נכנסים לשם ילדים, כי תמיד כשהיא עוברת שם המקום נראה לה מיותם. המגבת המשובצת שהייתה תלויה ברישול על כתפה איימה ליפול, היא ניגבה בה את ידיה ושאלה אותי מדי פעם, "אני צודקת?" ועיניה פזלו ללא הרף לכיוון הגז לוודא ששום דבר לא גולש.

כל צלצול טלפון הקפיץ אותה ממקומה. היא ציפתה שגיא בכל זאת יחזור אליי ויעזוב את הפרֵחה ההיא ונפסיק עם השטויות שלנו, כי אנחנו כבר מבוגרים ואי אפשר להחליט ככה סתם ששוברים את הכלים, מה גם שיש לנו תינוק משותף בדרך וצריך לחשוב בעיקר עליו כי ילד צריך לגדול עם אבא ועם אמא.

אבי, שנבהל משובי הביתה, נהג בי בהתחשבות כאילו שהייתי חולה. מדי פעם הציע לי כוס מים קרים או תה, ודווקא לא רצה שאחזור לבן זונה שעזב אותי בלי בושה, ואם הוא כזה חרא, אז טוב מאוד שחשף את הפרצוף האמיתי שלו כבר עכשיו; הוא האמין שבעולם מתקיימים חוקים בל ייעברו, ובכל פעם שגילה סטייה או עבירה נדהם שלא כולם כפופים לסדר שהוא עצמו היה ההתגלמות המופתית שלו.

מדי פעם אמי קראה לו בקול צורמני ודרשה ממנו בגסות שיבצע כל מיני משימות, והוא, שהיה נתון לגמרי לסמכותה המעשית ולשליטתה בפרטים הקטנים, ביצע הכול בבוז מופגן ותוך שהוא מתאמץ להתעלם ממנה, וכעת תבע ממני אישור; שימי לב איך שהיא מדברת אליי.

***

החמסין ביטל כמעט לגמרי את צינתו של הבוקר. דרך החלונות נשקף היום אביך וצהוב, ואני ארבתי לרגע שהספרייה תתרוקן מאיש התחזוקה הגבוה והמזוקן שהרכיב מדף חדש בקיר; הוא עלה וירד מסולם, וכל אותו זמן היה רעב לשיחה וזרק לנו כל מיני רסיסי ידיעות מהחדשות ששמע בבוקר, וניסה להתבדח בתפלות עם ציונה, וכשלא נענה עבר אליי, בחן אותי כאומד את סחורתו וסיפר על הבת שלו, שעושה עכשיו שירות לאומי באיזה מקום שהשם שלו תמיד בורח לו מהראש.

לאחר שהלך התיישבתי בכיסאי ושאלתי את ציונה איך הסתדרה לבד.

"היה לי קשה, לגדל לבד שני ילדים זה לא דבר פשוט בכלל."

"אהבת אותו?"

ציונה לא הרימה את עיניה כשאמרה, "נו, בטח שאהבתי אותו. הוא היה בעלי." אחרי זה התאוננה על כאבים בחזה ואמרה שהיא חייבת ללכת ביום ראשון לקופת חולים, כי הכאב הזה מאוד לא מוצא חן בעיניה.

***

במוצאי שבת התקשר אליי מנהל המתנ"ס והודיע שציונה קיבלה התקף לב. הוא לא ידע הרבה פרטים, רק סיפר שהבת שלה התקשרה והודיעה שציונה נפלה במרפסת. היא יצאה להוריד כביסה, אולי מפני ששמעה בחדשות שהשרב צפוי להישבר במהלך הלילה ושיירד גשם מקומי, אבל זו כבר הפרשנות שלו, והוא אומר את זה רק בגלל שהוא זוכר שציונה שומעת חדשות 24 שעות ביממה, וטוב, אני בטח יודעת על מה הוא מדבר מהתקופה הקצרה שיצא לי לעבוד אתה.

בכל מקרה, היא מאושפזת בעין כרם בטיפול נמרץ והוא מבקש שאקפוץ למשרד שלו מחר על הבוקר כדי לקחת את המפתחות הרזרביים וכדי שהוא יסביר לי איך להפעיל את מערכת האזעקה, זה לא ממש מסובך אבל עדיין דורש הסבר, וזו גם הזדמנות מצוינת להכיר אותי סוף־סוף וחבל שזה קורה בנסיבות כאלו, אבל הנה, כמו שאני רואה, משהו טוב בכל זאת יצא מכל הסיפור הזה, ואני הסכמתי אתו בזהירות.

מנהל המתנ"ס היה גבר מקריח עם מותניים עבים. הוא ישב מאחורי שולחן ושרטט עבורי את ההוראות להפעלת האזעקה. כשסיים נשען לאחור בכיסאו, שילב את ידיו על עורפו, ושאל אותי מה התוכניות שלי להמשך. אמרתי שאני לא יודעת והוא כחכח בגרונו והמשיך. כמו שאני מבינה, ציונה היא אישה מבוגרת וכנראה שגם לא בריאה וייתכן שייקח לה הרבה מאוד זמן עד שתחזור לעצמה. התקף לב זה מכה רצינית, יש לו כבר מספיק חברים שעברו את זה והוא יודע במה זה כרוך. ציונה אמורה לצאת בקרוב לפנסיה, היא הרי עובדת פה כבר שנים, במסירות, יש לציין. הוא היה רוצה שאחשוב ברצינות אם אהיה מעוניינת להחליף אותה, כי הוא מרגיש שהגיע הזמן לרענן קצת את הצוות. בכל אופן, הוא מבקש שהשיחה הזו תישאר רק בין כותלי המשרד הזה, כי הוא לא היה רוצה שציונה תתרגש יותר מדי, במיוחד במצבה.

"אין שום בעיה," הבטחתי לו וחייכתי באדיבות. המנהל חייך אליי שבע רצון, לחץ את ידי ונתן לי את צרור המפתחות לספרייה.

את הספרייה פקדו ילדים ואמהות, שלא טרחתי להתחבב עליהם וכמעט ולא קשרתי עמם שיחה, מלבד כמה אמהות שהתעקשו לבחור לילדיהן ספר מסוים, וניצלו את סמכותי תוך כדי קריצה, "אפילו הספרנית, תזכירי לי איך קוראים לך," "שמרית," גמגמתי, והן המשיכו בקול מתיילד, "אתה רואה, אפילו שמרית הספרנית חושבת שזה ספר מצוין, נכון?"

הנהנתי למבטו השואל של הילד, וגם למבטה הערמומי של אמו, וגם לשאר מבטי ההשתתפות שבחנו את בטני התפוחה ושאלו אותי באיזה חודש אני, והתעקשו שלפי הבטן העגולה רואים שזה בן והתנצלו על החוצפה, זה קצת מביך, אבל אם בעלי גמר ראשון זה בטוח בת.

בצהריים הפרו את השקט שני ילדים שהשתטחו על הרצפה מול ספר פתוח. קמתי מכיסאי האפור, הצמדתי אצבע לפי והיסיתי אותם, "ששש… איפה אתם חושבים שאתם נמצאים?" הילדים סיננו לעברי קללה ושאלו בהתמרמרות, "איפה הזקנה ההיא עם המשקפיים שתמיד עובדת פה?"

"ציונה בבית־חולים," השבתי בקול חמור, "ואני מבקשת מכם לשמור על שקט."

קרוב מאוד לשעת הסגירה שאלה אותי ילדה רזה ומנומשת אם יש לנו את הספר הסרבנית. אמרתי לה שכן, ושתחפש בבקשה במדף האחרון מימין. הילדה חזרה בידיים ריקות ואני ניגשתי אתה למדפים.

העברתי את הספרים אחד אחרי השני באצבעותיי ולא מצאתי את הספר. התיישבתי על הרצפה עם ערימת ספרים והילדה, שהייתה נבוכה מהתאמצותי, כבר ביקשה ללכת ואמרה, "לא משנה. לא חשוב כבר," אבל אני דווקא התעקשתי, "אני בטוחה שנתקלתי בו מתישהו." הבטחתי לעשות קצת סדר במדפים ולמצוא אותו בשבילה כי זה ספר שגם אני מאוד אהבתי לקרוא בתור ילדה.

התכוונתי לשאול את ציונה אם היא יודעת איפה הספר, אבל ציונה שכבה מתחת לסדין דק ולבן ונראתה חלשה ובעיקר עירומה בלי המשקפיים. היא חייכה אליי בהתנצלות ולחשה לי שלום רפה והבת שלה, שהייתה מאוד דומה לה בתווי הפנים, אמרה שלאמה בקושי יש כוח לדבר, והזדרזה לבקש מהאחיות כד לפרחים שהבאתי.

כששבה אמרה שמזל שבאותה שבת התקשרה לאמא שלה. לא הייתה תשובה אבל היא המשיכה לצלצל שוב ושוב ואז הבינה שמשהו קרה. תודה לאלוהים שהיה לה את השכל להתקשר גם לשכנה ממול שתיכנס לבדוק מה אתה, והיא לא רוצה לחשוב בכלל מה היה קורה אם חס וחלילה היא לא הייתה מתקשרת או שהשכנה לא הייתה בבית, כי ברוך השם השכנה הגיעה בדיוק כמה דקות אחרי ההתקף.

ציונה, שכמעט נבלעה במיטה הרחבה, נראתה זעירה וחסרת אונים והזכירה לי את שלומית, אמו של גיא, שקראה לנו כשגססה וסבלה מכאבים חזקים. היא שכבה מכוסה עד צווארה והתעקשה לספר לנו בשברי משפטים על נעוריה בהונגריה ועל מאהביה.

גיא לא היה יכול לסבול את הדמעות הריריות שנקוו בעיניה, את נימת ההתבכיינות שבקולה ואת המחשבה על ערטולו של הגוף שהדיף חולי. הוא הלך למטבח להרתיח מים, וכשחזר עם תה לימונית אמו כבר הייתה מנומנמת ושקטה. גיא מישש את פרק ידה והכריז, "אין דופק." כשהתקרבתי אליו, הוא פיזר את שערותיי ופרע אותן, ואמר שיש הרבה עניינים לסדר. הוא התקשר לחברים ולמשפחה ואחר כך גם לעיתון ומסר ש"יקירתנו נפטרה בטרם עת, בשל מחלה ממושכת."

אביו של גיא, שחי בלוס אנג'לס עם אישה עשירה ולא נעימה, התעקש לבוא ללוויה, כי בכל זאת היה נשוי לשלומית שתים־עשרה שנה, שלוש וחצי מהן די מאושרות, אבל כששמע שהיא לא הכינה צוואה כמעט יצא מדעתו מרוב כעס, "מה היא חשבה, שהיא תחיה לנצח? היא הרי הייתה חולה שלוש שנים!" והמשיך, "כמה מטומטם אפשר להיות?"

אחרי שכל האבלים הניחו אבנים על קברה והתרחקו לאטם מורכני ראש, הוא נעמד עם גיא סמוך מאוד לתלולית העפר והסביר לו בנפנופי ידיים רחבים מה עליו לעשות עם הפנסיה של משרד החינוך, עם ביטוח לאומי ועם החסכונות בבנק. גיא הנהן אליו מרוכז, ואני הבחנתי עד כמה הם דומים.

***

לאחר שבועיים, כשחזרתי הביתה מהספרייה, אמי הודיעה לי נרגשת שגיא טלפן כבר פעמיים, פעם בבוקר ופעם בערך באחת. היא סיפרה לו שהתחלתי לעבוד בספרייה, והוא היה מאוד מרוצה וביקש שאחזור אליו למשרד. אמי, שסומק פרח בלחייה, הפצירה בי שאתקשר אליו, אבל גיא הקדים אותי, "אני חייב לדבר אתך," אמר, וקבענו להיפגש בערב.

הערב היה קריר וגיא אסף אותי במכונית שלו. כשהתיישבתי לידו הוא הניח את כפו על בטני, ואחר כך הצמיד אליה את אוזנו ומלמל, "אני שומע אותו זז." בבית הקפה הוא התרווח בכיסאו ושאל, "מה שלומך?" אמרתי לו שבסדר. "שמעתי שהתחלת לעבוד בספרייה," אמר מחויך ושיחק עם לשונו בפיו, "אני לא הייתי מחזיק מעמד אפילו שנייה במקום כזה."

הוא גלגל מפית ומולל אותה באצבעותיו וסיפר שכל העניין עם הסטודנטית נגמר, ושמלכתחילה זה לא היה רציני, הוא לא יודע מה קרה לו, בדרך כלל הוא לא טיפוס שנסחף, אני הרי מכירה אותו.

הוא התייעץ עם כמה חברים וכולם אמרו לו שזה מאוד טבעי שבתקופת ההיריון יהיו כל מיני משברים לא צפויים, ואחרי הכול יש לנו בסיס מאוד טוב וצריך לזכור שאנחנו עומדים להיות הורים, זה משהו שכמעט ולא חשבנו עליו. הבטתי במצח הקטן שלו ובשערותיו הקצוצות וגמגמתי שאני צריכה לעכל את כל העניין.

גיא קימט את המפית לכדור מעוך שאותו קלע למאפרה ואמר, "אין שום בעיה, תחשבי על זה כמה שאת רוצה." הוא הסיע אותי הביתה ונפרד ממני בנשיקה, וכשיצאתי מהמכונית ירדו עליי טיפות אטיות של גשם, ששברו את השרב וניקו את האוויר מהאבק הצהוב המלוכלך.

למחרת בבוקר נכנסה לספרייה הילדה המנומשת ושאלה אם מצאתי את הסרבנית. הלכתי למדף כדי להביא לה את הספר, והילדה שפסעה בעקבותיי שאלה פתאום, "מתי את צריכה ללדת?"

"באוקטובר," עניתי.

"זה חודש מספר עשר?" הנהנתי והגשתי לה את הספר הישן. הילדה עלעלה בדפים הדקיקים והמצהיבים ותלתה בי זוג עיניים סקרניות, "זה בן או בת?"

"זה בן."

"ואיך את רוצה לקרוא לו?"

הושטתי את ידי מעבר לדלפק כדי לקחת ממנה את הספר ואמרתי, "אולי יונתן."

הילדה טרקה את הספר, הושיטה לי אותו ואמרה, "אני אוהבת את השם יובל." חייכתי ואמרתי שגם אני, והיא העבירה את משקלה מרגל לרגל ושאלה, "ואיזה שם הבעל שלך אוהב?" הטבעתי את החותמת בדיו, החתמתי את הפתקית בהינף יד מוצקה, ואמרתי, "בעלי מת בצבא."

הילדה תקעה בי עיניים מופתעות ושתקה, וכשמסרתי לה את הספר מלמלה, "מסכן התינוק," ואני סיננתי, "כן. באמת מסכן," והזהרתי אותה שהיא חייבת להחזיר את הספר תוך חודש, אחרת תצטרך לשלם קנס, והילדה חטפה ממני את הספר ונעלמה בריצה ולא שבה גם חודשים רבים אחר כך.

כנרת רובינשטיין היא סופרת ישראלית.
רומן הביכורים שלה תיבת נוח, יצא בהוצאת "רימונים/עמדה" ב-2013.

X