זרע הפורענות | לרכישה באינדיבוק
זרע הפורענות

זרע הפורענות

שנת הוצאה: 10/2013
מס' עמודים: 240
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 75
- 37

"משפחה וחברים הגיעו אלינו לחגוג את הלידה של עומר, הבן שלי, אבל אני לא יכולתי להפסיק לחשוב על שבעה…"

כך נפתח זרע הפורענות, העוקב אחר ערן ונטע, שזה עתה נישאו. השניים, כמו כל זוג מצוי, מתחילים לתכנן את הקמת המשפחה ואת הולדת הילדים המתבקשים, אבל ערן, כך מתגלה, הוא עקר. מנקודת המוצא הכאובה הזו יוצאים בני הזוג למירוץ מפרך ומתיש להבאת ילד לעולם מתרומת זרע.

 

בעוד שנטע המעשית והעניינית עסוקה כולה בהגשמת המטרה הנכספת, ערן הילדותי והמפונק מגלה שהדרך בה הם הולכים מאיימת על גבריותו, על חייו הנוחים ועל ליבת אישיותו. כשבא התינוק לעולם, קורס ערן המבולבל והמנותק תחת נטל האחריות החדשה ויוצא להודו הכאוטית, למסע שהוא ספק בריחה מהמציאות ספק מסע גילוי עצמי. אירועי ההווה מתערבבים בזיכרונות מהעבר, וערן בוחן את חייו מחדש ומגיע לתובנות מפתיעות

 

ספרו של גיל קדרון עוסק באומץ ובכישרון בנושאים שלא מדברים עליהם, לא ככה, ומצליח לשקף את פניה הרבות והמשתנות של הגבריות הישראלית החדשה מזווית לא שגרתית ומרתקת.

 

זרע הפורענות הוא רומן נועז ושובה לב המתגרה בשאלות הגדולות של החיים בלשון כנה, מפוכחת, אירונית ומצחיקה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “זרע הפורענות”

1

 

משפחה וחברים הגיעו אלינו לחגוג את הלידה של עומר, הבן שלי, אבל אני לא יכולתי להפסיק לחשוב על שבעה. ישבנו במעגל סביב שולחן הקפה שבסלון — כל אחד הביא איתו משהו לאכול — ועד מהרה נערמו על השולחן הקטן חטיפים מכל מיני סוגים, מאפים זולים בצלוחיות פלסטיק ובקבוקי שתייה קלה של ליטר וחצי. התנועה פנימה והחוצה שקקה כמו בתחנת רכבת מרכז. בשעה שנזכרתי שוב באירוע הזה, כבר הייתי בהודו, מתחכך בהמון אדם, מפלס את דרכי החוצה מוִוי־טי סטיישן. נקלעתי לחיים של מישהו אחר, ומרגע אחד למשנהו הפכתי לגיבור בסרט שלא רציתי להשתתף בו. סרט שמתחיל בשבעה.

 

בסלון הצר הצטופפו אלה לצד אלה סבים וסבתות, דודים ודודות, חברים ועמיתים מהצד שלי ומהצד של נטע. כולם שפעו חיוכים שנראו לי מזויפים, ולא הפסיקו לדבר. דיבורים על אילנות יוחסין, על שושלות משפחתיות, על לידות והריונות או על אירועים היסטוריים סתמיים הקשורים לשתי המשפחות. נטע חשפה את השד שלה — קבל עם ועולם — ותחבה את הפטמה שלה לפיו של עומר לנוכח הקהל הרב שהביט בפליאה בגור אדם הניזון מאדם אחר, במקרה הזה — אשתי. לא חלפו שניות, והסווטשרט הכחול שלי, שנטע בחרה ללבוש משום־מה, התכסה בכתם חלבי באזור הפטמה השנייה.

 

מאחורי המלון שהתגוררתי בו במומביי השתרע הסלאם דהראווי. השמש היתה בעיצומה של שקיעה, והאפלה הזוחלת החלה מחשיכה את הבורות המזוהמים, את הצריפים המטים לנפול, את תנועתם העייפה של העוברים ושבים בדרכם לבתיהם. הבטתי דרך החלון, מנסה להרחיק את המבט מעבר לסלאם, אך גגות הפח חסמו את האופק, עד שגם הם נבלעו בחשכה הכבדה. החדר היה מואר באור צהבהב חולני. חוט חשמל, ובקצהו נורת ליבון חשופה, השתלשל ממרכז התקרה שהיתה פעם כחולה, ואילו עכשיו רחשו בה בועות אפרוריות של רטיבות מתמדת, סדקים ועובש. הריהוט, הנזירי משהו, כלל מיטה בלבד ומעליה תלויה תמונה בוהקת של אל הפיל גָאנֶש מרקד ומניף את ארבע זרועותיו.

 

כשמנהל המלון הוביל אותי לחדר, הוא הצביע על התמונה בשביעות רצון, כאילו יש בכוחה לטשטש את מצבו העגום של החדר, ומילמל משהו. אחר כך הרים את מכנסיו שגלשו מתחת לכרס, טפח עליה פעמיים־שלוש והביט בי, ואז על התמונה, ושוב בי. אף כי הכרתי את גאנש, היה נדמה לי שהוא רוצה שאשאל אותו על התמונה, אך עוד לפני שהספקתי לומר מילה הוא פצח בהסבר.

 

"דיס איז גאנש, סר. וֵרי פּוֹפּוּלָר גוֹד," אמר ופער את עיניו, אצבעו המורה מתנופפת באוויר, "וּוָאט הִי סֵיי סַאמטַיים קאם טרוּ." איש הפיל נראה מרוצה בסך הכול, למרות היותו איש עם ראש של פיל וארבע ידיים. "גוֹד אוֹף לאק," הוסיף ואמר.

 

כמה מזל יכול לפזר סביבו גוף אדם עם ראש של פיל, תהיתי ושאלתי את המנהל, למה לאל כה נערץ יש ראש של פיל. אך במקום לענות לשאלתי סיפר לי מנהל המלון ששני האלים הגדולים — שיוָוא ופַּרְוָואטִי — הם הוריו. "שיווא וֵרי פָּאוורפוּל גוֹד, וֵרי," אמר המנהל, "וּוָאט הִי סֵיי סַאמטַיים קָאם טרוּ." אבל למה ראש של פיל? חזרתי ושאלתי, והמנהל, שהתעניינותי התמימה נגעה ללבו ככל הנראה, החל מספר לי את השתלשלות האירועים.

 

מתברר ששיווא חזר לביתו לאחר התבודדות של עשרים שנה, שבמהלכה עסק בעיקר במדיטציה. עם שובו קיבל את פניו גאנש בנו, אך השניים לא זיהו זה את זה. שיווא חשב שמדובר במאהב של פרוואטי, אשתו, וגאנש חשב שהפולש הזר מאיים על חיי אמו. כך או כך, כש"וֵורי פוֹּפּוּלָר" פוגש ב"וֵורי פָּאוּורפוֹל", התוצאה היא שהאבא עורף לבנו את הראש.

 

לאחר ששיווא גילה כי הילד שאת ראשו ערף הוא בנו, יצא עם חבריו האלים לחפש לו ראש חלופי כדי להציל את גופו ממוות. היצור הראשון שפמליית האלים נתקלה בו, היה פיל מסכן ששילם בראשו כדי להציל את גאנש. אמנם אין זו התנהגות רחוּמה במיוחד, אך ממילא שיווא הוא אל ההרס, בין השאר, ולכן מותר לו. אותו פיל זכה בו־בזמן באהבה נצחית, שכן גאנש הטוב הוא לא רק אל המזל, אלא גם אל תחזוקת הבית ואפילו אל הכתיבה, ובראשו הוא מסמל את יופיו של הפיל וחוכמתו בד בבד עם חוזקו ועדינותו.

 

הבטתי במנהל שסיפר את סיפורו ללא שמץ של אירוניה או הטלת ספק. פניו המחויכות ועמידתו הגאה לא הותירו מקום לשאלות קנטרניות. כשיצא מהחדר, יצאתי גם אני למרפסת הצמודה, והשאלה הראשונה שקפצה לי לראש היתה אותה השאלה שהתעוררה בי אחרי לידתו של עומר — מה עכשיו?

 

אף כי לראשונה שאלתי את עצמי את השאלה הזאת לאחר הלידה, הרי שאלות מטרידות ומחשבות אבודות מסוג זה התרוצצו בראשי במשך כל ההיריון. המאיימת מכולן היתה מין ידיעה פנימית שבד בבד עם לידתו של בני — אני הולך למות.

 

עד שראיתי אותו נושם את נשימתו הראשונה — אחרי מאבק לא קל ובתום שניות ארוכות שבהן הלך והסגיל — נעתקה נשימתי. היה ברור לי שאם הוא לא יוצא מזה, אין סיכוי שאני אצא מזה. אחרי אותה נשימה ראשונה נשמעו קולות בכי. הבכי הראשון שלו, ובעקבותיו הבכי של נטע ושלי. בשעה שנשם את נשימתו הראשונה חשבתי על הנשימה האחרונה שלי.

 

כשבגר, נראה אבי כמו אביו, כלומר סבא שלי, ובדומה לו התעקש ללכת עם מקל הליכה. אמנם בניגוד לסבי הוא היה בריא, ישתבח שיווא, אבל משום־מה החלו להתפתח אצלו גינונים של קשיש. כמו אחד שמאס בחייו בטרם עת, ומנסה להאיץ אותם לקראת סופם. עם גינוני הישישות הופיעו גם מרירות, חוסר סבלנות, מצבי רוח משתנים והיעדר עניין באופן כללי. האם אבי רצה למות כבר עם לידתי, או במהלך נעורי?

 

אמנם זכורות לי כמה תמונות ילדוּת יפות טרם הזדקנותו מרצון של אבי, אך הן מחווירות לעומת התמונות שבהן הוא מתנהל כאיש זקן. רוב זיכרונותי בנוגע לאבי כאיש צעיר נאספו במגרש החניה שמאחורי הבניין שגרנו בו בפתח תקווה. אבי היה אז חסון וסוער ואהב לשחק כדורגל איתי ועם חברי. הוא היה מהיר מאוד, ואף אחד מאיתנו לא היה יכול להפריד בין רגליו לכדור. החברים שלי העריצו אותו, ובגלל היותו אבי, זכיתי גם אני להערכה. לא רק כדורגל שיחק איתנו, אלא גם כדורסל, ועורר קריאות התפעלות או תסכול, שהן בעצם שני צדדים של אותו המטבע. הבן אדם פשוט יכול היה להפסיד.

 

בהיותי בן חמש־עשרה, אחרי כמה שנים שבמהלכן לא שיחק איתי ועם חברי, גיליתי להפתעתי שאבי — הגדול מכולם — הוא שחקן בינוני למדי. עוד גיליתי שלמעשה הוא לא אוהב ספורט בכלל. אז גם הפגין את הסימן הראשון בסדרה שלמה של סימני זקנה מוקדמים — כשהחל לצלוע — העיקר שלא אשדל אותו להצטרף אלינו למשחק. בעיני רוחי אני רואה את עומר ואותי על המגרש, אחרי שנים שלא נגעתי בכדור, דומה שתי טיפות מים לאבא שלי.

 

עומר נולד לתוך מצב סיעודי, שכדי להתאושש ממנו נדרשים כשישה חודשים. כבר בשעה שהרופא הסביר לנו את מצבו, שאלתי את עצמי אם אהיה שם כדי להיווכח בכך במו עיני. האם אי־פעם אשחק איתו כדורגל? גם על כך לא יכולתי להשיב לעצמי באותם רגעים. כך או כך, חשבתי, במקביל לגדילתו אני אפתח כנראה גינונים של ישיש, ובהמשך, מי יודע, אולי גם אני אתחיל לצלוע. סבא שלי מת לפני שבע שנים. בעתיד, שאבי מקרבו כל הזמן, גם הוא ימות, ואני איראה ואתנהג כמו אבא־סבא. ואחרַי עומר. הנשימה הראשונה של הבן הטרי שלי עוררה בי מחשבה שניסיתי להימנע ממנה. אנחנו מולידים את הצאצאים שלנו כדי שיחליפו אותנו, שימשיכו אותנו, אבל יש אנשים שאיש לא ימשיך אותם.

 

הרוכל בדוכן האוכל הצמחוני התעניין אם אני "מָארִיג'". הוא שמח לשמע תשובה חיובית, ובלי לברר כלל אם יש לי ילדים, אמר לפתע שאף אחד לא ממשיך אותנו אחרי המוות. אנחנו אלה הממשיכים את עצמנו. על אמת ידו הימנית היה כיתוב ארוך למדי. משפט בסנסקריט מהבַּהגְווָאד גיטָה, "וֵרי סייקרד בוּק", כפי שהסביר לי באנגלית רצוצה:

 

For death is ceratin to one who is born — to one who is dead birth is certain. Therefore you should not grieve for what is unavoidable

 

מעולם לא שמעתי דברי הגות על חיים ומוות בדוכן פלאפל. כל האמת מקועקעת לו באמה, אמר לי בפנים מחייכות. אחדות משיניו היו חסרות, האחרות היו שחורות — "נוֹן־וֶג' נוֹ גוּד," אמר. לא־צמחוני פירושו בהינדי בשר, כלומר מחוץ לתפריט. אף כי לצדו ממש מכר טבח הרחוב המוסלמי בשר על האש. גם באותה יד יש חמש אצבעות, וכל אחת נראית אחרת, הפליג הרוכל בהסבריו המפויסים, אבל בשר "נוֹ גוּד פוֹר הינדו." אוכלי בשר עלולים לאכול את גלגול הנשמות של הקרובים להם, כי כולם, לא משנה אם אתה הינדו או מוסלמי, חוזרים לעולם הזה אחרי המוות, אמר. הגלגולים שונים, אבל המהות אחת. אם נהגנו בהגינות במהלך חיינו, נחזור ככוהני דת או כאנשי עסקים עשירים, ואם נהגנו בחוסר הגינות, נתגלגל לזבוב או לנמלה.

 

תהיתי מה עוללו בחייהם הקודמים שני הילדים האומללים, לבושי הסחבות, שנגזר עליהם לעמוד בהיכון בכניסה לסלאם ולהתחנן בפני העוברים ושבים לפרוטה שתאפשר להם להכניס משהו לפה. הבטתי בהם ממושכות, בשפת הגוף שלהם, בהבעות הפנים המעושות ובהעוויות המוגזמות, שתכליתן להביע סבל ורעב מתמשכים. כף היד השמאלית מדמה צלחת, ושלוש אצבעות של הכף הימנית מקרבות אוכל מדומיין אל השפתיים השמוטות. כך ללא הרף, פעם אחר פעם, אל מול כל אחד שנכנס לסלאם. בכל פעם שנענו בשלילה, רצו כשהם מצחקקים אל התקווה הבאה. עטו שוב את המבט המסכן כל כך, העייף אף יותר מהמבט של נטע שניות ספורות לאחר לידתו של עומר, והציגו את פנטומימת הרעב שלהם. לפעמים היה נדמה לי שככל שנדחו, כך התגבר אצלם כוח הרצון. כך או כך, מעולם לא ראיתי אותם מתייאשים למרות הצלחות ספורות בלבד.

 

הרוכל מהדוכן הצמחוני צעק עליהם כשהטרידו את לקוחותיו, אבל הילדים המשיכו בשלהם. משלא שעו לאזהרותיו — שלֻווּ בגרגור מאיים וברקיעת רגל שהפריחה אבק באוויר — ניסה הרוכל לפגוע בהם בבעיטה והבריח אותם במהירות. הם צחקו גם כשנסו על נפשם ונעמדו בטווח ביטחון. כעבור דקות ספורות חזרו לעבודת הגבייה, אלא שהפעם הקפידו לשמור מרחק וחדלו ממעקביהם אחרי עוברי האורח שהיו בדרכם אל הדוכן.

 

אך הצייתנות נמשכה זמן קצר בלבד, והרעב לתפוח אדמה ברוטב מתובל היטב הכריע את הכף. הילדים חזרו לסורם והחלו מתקרבים אל הדוכן בצעדים קטנים, נושאים עיניים מתחננות אל הלקוחות. הרוכל, גם הוא בשלו, יצא מאחורי הדוכן ואיים עליהם בשעה שלקוחותיו ממתינים בסבלנות לשובו וחוזר חלילה.

 

אף כי קיבוץ נדבות נאסר בקרבת הדוכן, הרי מבחינת הילדים הוא נמצא יעיל ביותר. באחת הפעמים ניצל הרוכל את חוסר ערנותו של אחד הילדים והנחית על ראשו מהלומה מהדהדת — מלשון הודו אולי — כזו שהיתה מקפלת לשניים כל ילד שאני מכיר, או לכל הפחות גורמת לו לבכות ולרוץ אל אמא שתנחם אותו. אך לא הילד הזה. הוא רק שפשף את ראשו ורץ למצוא מחסה מבלי להוציא הגה. חברו רץ בעקבותיו, ולא הפסיק לצחוק, מה שזיכה אותו בחבטה חזקה לא פחות ומעליבה פי כמה וכמה היות שהונחתה על ידי חברו.

 

אחרי הלידה הונח עומר על בטנה של נטע כדי לאפשר את החיבור המיידי בין האם לפרי בטנה. הוא נראה כמו חייזר קטן, שנחת זה עתה על פני כדור הארץ, אחרי מסע אינטרגלקטי מפרך. עיניו הגדולות היו פעורות לרווחה וננעצו בנקודה כלשהי בחלל החדר. ידעתי שהוא לא מסוגל לראות בשלב הזה, ובקושי מסוגל להבחין בין אור לצל, על אחת כמה וכמה בתאורה המעוורת שבחדר הלידה. תהיתי אם הוא מסוגל לקלוט משהו מהנעשה סביבו, ואיך משפיעה עליו היציאה מהרחם המגונן אל העולם האכזר.

 

"את אמא שלו, זה הבן שלך!" קראה המיילדת בהתלהבות ונשאה את עיניה לאישה המעולפת עם המבט המרוחק ששכבה לפניה. כמו רגע ההחתמה אצל בעלי חיים, חשבתי. מעכשיו, בעידודה הנלהב של המיילדת, נוצר קשר בלתי ניתן להתרה בין נטע לבנה הבכור. "הוא מריח אותך, הוא יודע שאת האמא שלו," המשיכה במרץ. "יש להם חוש כזה, בגלל זה הוא כל כך רגוע, הוא מרגיש שהוא בא ממך," חתמה את דבריה.

 

לכל אחד בחדר לידה יש תפקיד שהוא צריך להצדיק, ואולי בדומה לי גם המיילדת חששה מהמבט הזגוגי והקר של נטע, מבט של אישה שנעדרו ממנו סימני חיים. רק הדמעות שזלגו ממנה, עם צאתו של עומר לאוויר העולם, העידו שהיא עדיין עמנו. נטע מילטה שמץ חיוך מזוויות פיה, כנראה כדי לרצות את המיילדת, וחזרה למצג הקודם שלה. אלי המיילדת לא פנתה בקריאות עידוד, ולמעשה לא פנתה אלי כלל. אילו רק ידעה עד כמה הבהיל אותי המפגש הראשון עם העוּבָּר שהפך לפתע ליילוֹד. ידעתי שבעזרת החוש הזה, שהמיילדת דיברה עליו בהתלהבות יתר, הוא מרגיש שאני לא קשור אליו, שהוא לא בא ממני. קרבתי אליו בלחיים לא מגולחות ונישקתי אותו בעדינות על המצח. הריח החדש שלו, ישר מהניילונים, המם אותי. קראתי באחד הספרים שלתינוקות שזה עתה נולדו אין ריח, הכול שטויות, יש להם ריח של טריות.

 

אם חשבתי לתומי שהחדר במלון מסריח, הרי כשיצאתי לרחוב הבנתי שאין בו כל ייחוד. הסירחון היה מסימני ההיכר של המטרופולין האדירה. תמהיל מרוכז שלא היה אפשר לחמוק ממנו, המשלב בין צחנת ביוב, פצצת תבלינים, זיעה ושתן של הולכי על שתיים והולכי על ארבע, שחלקו את השליטה בעיר מבלי להרוג איש את בהמתו. האוויר הספוג במזיגה של ריחות רעים מילא את הריאות, דבק בבגדים, במצעים ובכלי האוכל. אולי זו הסיבה שהמאכלים ההודיים כה מתובלים, אחרת ייבלע טעמם בסירחון הכללי.

 

אחרי שצברו כמה כישלונות בקיבוץ נדבות, רצו שני הילדים, שעד מהרה הבנתי שהם חלק מתמונת הנוף הקבועה, לפינת הרחוב והתקרבו אל משהו שאין דרך אחרת לכנותו אלא יצור. הם בעטו בו נמרצות, על לא עוול בכפו, כמובן, סתם כי שכב לו, ונָסו בשאגות צחוק מעבר לפינה. היצור היה ילד, ואולי נכון יותר לומר מוטציה של ילד, משהו שהיה פעם ילד. בעצם, הדבר העיקרי שהפך אותו לילד היה שאף הוא קיבץ נדבות. אחת מרגליו ואחת מזרועותיו נקשרו זו לזו מאחורי גבו, והרגל השנייה היתה מלופפת סביב צווארו. הוא נראה כמו מצבור גפיים, יצור חסר חוליות, שלעזרתו רק יד אחת המתפקדת כראוי. היד המושטת לקיבוץ נדבות.

 

נעצתי בו עיניים נבוכות במשך שעה ארוכה. למעשה, לא יכולתי להסיר ממנו את העיניים. ניסיתי לפענח את מצבו הגופני, ורק לאחר שעה ארוכה החל הפאזל המטורף הזה לקבל היגיון כלשהו. היגיון של אסון, של התעללות. ילד שאת גילו לא יכולתי לאמוד — בלי גוף, ללא עצמות שלד, יד קשורה לרגל, רגל קשורה לצוואר, תמצית הרוע האנושי בחברה צמחונית ברובה — שכל ייעודו בחיים הוא להושיט יד לנדבה.

 

רק לאחר שהושטתי אצבע מהוססת והשחלתי אותה אל תוך כף ידו המאוגרפת של עומר, הצליח המוח שלי לעכל את האירוע. תינוק אמיתי, קיים, שלם, שתי ידיים, שתי רגליים וראש. תינוק שבבוא היום יְיַצר זרע ויוליד את הצאצא שימשיך את הגנים שלו הלאה. אבל זה בהמשך, עכשיו הוא כאן, והוא שלי. שלום, עומר.

 

בשוך הסערה היה חדר הלידה, בדומה לחדרי במלון, שקט להחריד. מלבד רעש לבן — בחדר הלידה היה זה עומר שייבב בשקט, כמו תינוק שטרם עמד על זכויותיו לצרוח, ובחדרִי במלון היה זה טרטור הגנרטור שנהם כמו חיה רעבה — יכולתי לשמוע את מחשבותי. במהלך לידתו של עומר צרחה נטע כמו אחת שניסרו לה את הרגליים, או כמו פעוט ששברו לו את העצמות וזרקו אותו ברחובות מומביי כדי לשפר את ביצועיו בקיבוץ נדבות. ואולי נכון לומר שהיא צרחה כמו יולדת.

 

ריקשה שחורה עצרה בצד המדרכה בסמוך לילד חסר העצמות. במבט ראשון נראה שיש בה מקום לשישה נוסעים, אך בריקשה היו לפחות ארבעה־עשר גברים, כמה מהם תלויים על היצולים, ואחרים על האחוריים הרעועים. בעקבותיהם נעצר אוטובוס שנוסעיו, כמו ופלים בחבילה, עמדו זה לצד זה במרחק נשימה. הן הנשים, שהיו מקוּבצות בצדו האחורי של האוטובוס, הן הגברים — גם אלה שהגיעו בריקשה — לא זיכו את הילד האומלל במבט, שלא לומר במטבע. האם טחו עיניהם מראות?!

 

נזכרתי בסיפור האגדה על האינדיאנים שלא השכילו להתגונן מול ספינותיהם של הפולשים האירופים, מפני שלא ראו ספינות מימיהם, ולא הבינו את המתרחש לנגד עיניהם. האומנם דבר דומה קרה לי בשעה שעומר בא לעולם? האם חרף כל ההכנות לקראת הרגע הזה, לא הצלחתי לזהות את גודל השעה? שכן כל מה שהצלחתי לראות הוא בן אדם, גם אם מוקטן, נמשך בכוח מתוך חריץ, במקרה הזה הוואגינה של אשתי — נושם, בוכה, מונח על בטן אמו ומתחיל לייבב. בני הבכור, חשבתי, התינוק שלי, בשר מבשרה של נטע ושל מישהו אחר.

 

במהלך הלידה, שנמשכה מעל ומעבר לסבולת האנושית, הנשית אפילו, היה נדמה לי שהגוף של נטע — פנים וחוץ — נקרע לחתיכות. לא יכולתי לדמיין לעצמי איך ניתן להשתקם אחרי טראומה כזו. אבל בסלון הביתי שלנו, ביום שבו יצאנו מבית החולים, ישבה נטע על הספה כאחת הנשים, לבושה בבגדים אזרחיים, ופה ושם אפילו הפריחה חיוך לסובבים. אמנם התקשתה לעמוד, ובקושי הצליחה ללכת, אבל הפרטים המשניים הללו לא נחשפו בפני הנוכחים שהתנחלו אצלנו במשך שעות, כמו לא היו אירועים נוספים בעיר באותה שעה. בראשי עוד הידהדו הזעקות שלה, קריאות כאב מצמררות שלא הזדמן לי לשמוע עד אז. קשה להאמין שבני אדם מסוגלים להפיק קולות כאלה, אולי רק פרות במשחטה. אלה קולות שבשום מקרה אנושי אחר — לא שמחה, לא כעס ואפילו לא כאב — אינם נשמעים אלא בסרטי אימה. היו אלה צעקות של אישה שנקרעה לגזרים.

 

אחזתי בראשי, כיסיתי את האוזניים, עצמתי את העיניים. לא ידעתי מה אני יכול לעשות. מה עלי לעשות? איך אני יכול להקל עליה? הרופא אמר שבשלב הזה של הלידה אין הרבה מה לעשות. לא היה אפשר להזריק לה סמים מאלחשים כי הלידה, לפחות בראשיתה, התקדמה מהר מדי. אחר כך נעצרה ההתקדמות, וגם במקרה הזה לא היה אפשר להזריק, כי היה קשה לצפות את ההמשך, וכל שנותר לנטע הוא לסבול, ולי לצאת מדעתי. הדוּלה, שנטע בחרה ללוות אותה בהיריון ובלידה, זזה בלי הרף ועשתה לי רעש בעיניים. היא ניגבה לה את הזיעה, עשתה לה מסאז' בכפות הרגליים או בגב, ולא סתמה את הפה. בין שהיו אלה מילות עידוד והרגעה ובין שהוראות והנחיות, כל הזמן היה לה מה להגיד. אני הייתי עסוק בלהחזיק את הראש.

 

כך היה גם לאחר חזרתנו הביתה. אחות של נטע ובת דודתה, הראשונה מבוגרת ממנה והשנייה צעירה, עמלו בדירתנו כמו שתי דבורים חרוצות בזמן שהאורחים בעלי הכוונות הטובות — ובכללם אני, אורח בזכות עצמי — ישבו בסלון בלי להזיז את התחת. השתיים האלה הגישו שתייה וכיבוד, דאגו לנטע לכריות שיתמכו בגופה המיוסר, רצו לסופרמרקט לקנות חיתולים מתאימים יותר מאלה שקנינו מראש, ושוב הגישו שתייה, פינו את הכלים, הדיחו את הכלים, עשו כביסה, וכל פעולה שהיה בכוחה לסייע. הבטתי בהן בהשתאות ונגסתי במאפה שוקולד שידע ימים טובים יותר.

 

כעבור שבע שעות, כשנטע כבר התחננה למותה, והמיילדת והדולה ריחפו מעליה בניסיונות שווא להקל עליה, יצאתי מחדר הלידה. העייפות הכריעה אותי, ואולי גם חוסר האונים. שיכנעתי את עצמי שאני די מיותר בחדר הלידה, וממילא מול השתיים האלה לא היה סיכוי. חשבתי שטיול קצר יכול להחזיר אותי לחיים או לכל הפחות לעשתונות. נעצרתי מול מכונה לממכר חטיפים, קניתי שקית במבה והתיישבתי על אחד הספסלים המרופדים. היתה זאת טעות. נרדמתי, או שלא נרדמתי, כך או כך התברר שהתעכבתי זמן רב. כשחזרתי לחדר הלידה עם שקית הבמבה ביד, נתקלתי במבט עוין, וכאילו לא די בכך, נטע החלה בגל צרחות מחודש.

 

התיישבתי ושוב נעמדתי, מנסה להילחם בעייפות שתקפה אותי מחדש, ואז מנותק לגמרי מהנעשה סביבי, התחלתי להסתובב במעגלים כדי לשמור על ערנות ולהישאר בעניינים. אך הסיבובים האלה לא מצאו חן בעיני הדולה, שסילקה אותי מהחדר במבט מזרה אימה. יצאתי מאווירת הנכאים של חדר הלידה לאווירת הנכאים של המסדרון, המואר תמידית באור ניאון, ראשי אפוף בכאב של נטע. אילו הייתי מעשן, הייתי יוצא החוצה להדליק סיגריה עם האבות לעתיד — ראיתי אותם בזווית העין מצחקקים בביטחון מעושה ומברכים איש את רעהו על תחילתם של חיים, וגם על סופם. אילו הייתי במצב רוח חברותי, הייתי מחליף כמה מילים עם הסבתות לעתיד שישבו מחוץ לחדר הלידה בהמתנה מורטת עצבים, שואל אותן איך הן מאפשרות לבנותיהן לעבור את הסיוט שהן בעצמן עברו. אך בחרתי להסתגר בבדידותו של האב לעתיד. הסתובבתי כה וכה, סורק את התמונות שהיו תלויות על הקירות, את צמחיית הפנים המוארת, ושוב התיישבתי, הפעם על כורסה שמישהו השאיר עליה את מוסף הספורט.

 

חלפה שעה, ושוב מצאתי את עצמי בחדר הלידה. נטע נשענה על הברכיים, פלג גופה העליון מרוח על כדור הפיזיו הקפיצי הוורוד. הגוף שלה אמר ייאוש של אסירה המעונה למוות. מבטה היה ריק לגמרי, ספק אם הבחינה בי. מפעם לפעם זלגה דמעה מעינה, שהתערבבה עם הזיעה שכיסתה את פניה ואת כל חלקי גופה. היא היתה עירומה לגמרי, אבל היה קשה לזהות את הגוף שלה, שדמה עכשיו לשלולית יותר מאשר לגוף של אישה. מעולם לא ראיתי איש או אישה מותשים כל כך.

 

השעה היתה שתיים בלילה. חלפו שעות רבות מאז אכלתי משהו. קיוויתי ששקית הבמבה תעניק לי מפלט מהמקום שאליו נקלעתי שלא בטובתי. נטע השמיעה זעקה והחלה משליכה את עצמה לכל הכיוונים. אני אכלתי במבה. הייתי רעב. לקראת הלידה זיכתה אותי הדולה הרחומה בלא מעט חיוכים, אבל מאז נכנסנו לחדר הלידה, התקשתה להסתיר את אכזבתה. "אולי אתה רוצה לגשת לנטע?" שאלה הדולה בקול המתנחמד שלה. מובן שזינקתי מהכיסא, מהלך שהתברר כטעות שאף הדולה לא צפתה מראש. "מי אוכל פה במבה?" שאלה נטע בקול שלא היה קיים בה עד עכשיו. זאת היתה נהמה, שאגה אפילו. היא נופפה באוויר ביד נואשת כנלחמת בריח הבוטנים שתקף אותה. יצאתי מחדר הלידה ונעלמתי לחצי שעה או חצי שנה. אכלתי את כל הבמבה ובהיתי ארוכות במכונת הקפה, עד שסוף־סוף החלטתי מה לשתות. קניתי קפוצ'ינו וצעדתי באטיות לכיוון חדר הלידה. נעמדתי מול הדלת, לגמתי לי לאטי והקשבתי.

 

קפה של מכונות אוטומטיות ידוע באיכותו הירודה. או שהוא חם מדי ושורף את הלשון או שהוא פושר ודלוח, אבל אין כמו תזמון נכון, והמכונה שנתקלתי בה דווקא הפתיעה לטובה. פסקול חדר הלידה לא השתנה. נטע שאגה והתייפחה לסירוגין. בשלב כלשהו היא ביקשה מהמיילדת הפסקה, כאילו היתה באמצע אימון כושר מתיש. "רק כמה דקות," התחננה ואמרה, "בבקשה תני לי כמה דקות ואני חוזרת לעצמי." התאפקתי בכל הכוח שלא לצחוק, והעזתי להשחיל את ראשי פנימה. המיילדת ליטפה לה את הראש ואמרה לה עד כמה היא גיבורה וכל הכבוד ואיזו מתוקה היא. גם הדולה לא חָסְכָה מילים וכינתה אותה מלכה, ושיבחה אותה על כך שהיא עושה עבודה מצוינת. כל אחת מהן עיסתה חלק אחר בגופה, ושוב היה נדמה לי שאיש, או למעשה אישה, לא תרגיש בחסרוני. נפניתי מהדלת לכיוון חדר ההמתנה, נעמדתי מול החלון הגדול והמשכתי לשתות את הקפה. באמת לא רע.

 

בחלון הצופה לסלאם עולם כמנהגו נוהג גם בלילות. נשים עם סלים על הראש, ותינוקות מלוכלכים נישאים על גבן, התרוצצו כה וכה. נזכרתי בבמבה שקניתי בנמל התעופה בן גוריון, ושלפתי אותה מהתרמיל כדי לדכא את הרעב, ובעיקר את הצורך לרוץ עכשיו ולחפש לעצמי מקום לאכול בו. הגנרטור של המלון טירטר במרץ, ופה ושם היבהבו נרות באור קלוש. סגרתי את החלון, התיישבתי על המיטה ואכלתי במבה.

 

בימים הראשונים נמנעתי ככל יכולתי מלהרים את עומר. היה לו מבט מעורפל, לא ממוקד, כמו של חתול המביט בך ואינך יודע אם הוא אכן מביט בך או סתם בוהה. מלבד לאכול, לישון, לבכות ולמלא את החיתול בכל טוב, הוא לא עשה דבר. במובנים אלה הוא לא היה שונה מתינוקות אחרים. ההבדלים ניכרו בהופעתו החיצונית. היו לו אִיֵי שיער בהיר בחלקים מסוימים של הגולגולת וקרחות באזורים אחרים. דווקא המצח שפע שיער שנראה כמו מסורק. נטע וההורים שלי הפליגו בשבחיו ואמרו שוב ושוב, כמו מנסים לשכנע את עצמם, עד כמה הוא אסתטי לעומת תינוקות אחרי לידה. עוד דיברו על הפרופורציות היפות שהתברך בהן, וניבאו לו עתיד של פסנתרן בגלל אצבעותיו הארוכות.

 

גופו היה כגודלו של ראשי, ודי היה בכך כדי להבעית אותי. הוא היה עדין כל כך, ופחדתי שיישבר בין אצבעותי. בראשי התרוצצו תמונות נוראיות מכל מיני סוגים. בין השאר, דמיינתי את עצמי נופל בשעה שהוא אחוז בידי, נתקל בקיר או מחזיק אותו בעוצמה העלולה להזיק לו.

 

"יש לו תווי פנים ברורים," אמרה נטע בגאווה, בלי לשים לב, ואולי עם לשים לב, שהיא משבחת למעשה את עצמה. "הוא לא מעוות כמו התינוקות שראיתי בחדר התינוקות," הוסיפה ואמרה, למרות אפו המרוח לימין, ופצעי הלחץ האדומים שכיסו לו את רוב הפנים. שלוש השעות שבהן נלחץ ראשו אל דופן תעלת הלידה, במאמציו לצאת החוצה, העניקו לו פני ביצה, חרוט אפילו, ולרגעים הוא נראה כמו תינוק עם מצנפת בילט־אין. כן, היה בו משהו חמוד, כנראה, אולי כמו שיש בפריקים או בבובות טרול, אבל סימן ההיכר שלו היה עקמומיות שלא נראָה שיש סיכוי שתתיישר. אבל איש לא שאל לדעתי בנושא.

 

לעומתי, עיניה של נטע התכסו בדוק וזליני ודביק שנולד עם עומר ויוחד לו בלבד. מבט נוצץ ומתקתק שלא כבה מאז, גם לא כשגירשה אותי מהבית ואמרה לי שהיא לא רוצה לראות את הפרצוף שלי. גם אז הביטה בעומר באותו מבט אימהי נוטף שביעות רצון עצמית. בזמן שעומר חצה את הרוביקון בדרכו אל העולם החדש, חצתה נטע שער חד־סטרי להורות מופתית. את השער שלי לא הצלחתי למצוא בינתיים.

 

חברותיה, בעיקר אלה שטרם נולדו להן ילדים, שאלו אותה תוך כדי צחקוק משתוקק, "נו, את כבר מרגישה אמא?" ונטע אמרה שבחיים היא לא האמינה שזה יקרה לה מהר כל כך, ובטבעיות כזאת. "מדהים," היא חזרה ואמרה, "זה פשוט מדהים. פלאי." השאלות היו מיותרות, שכן היא נכנסה לתפקיד באופן המוחצן ביותר. די היה להביט בה בשעה שהיא מערסלת אותו בידיה, מסוככת עליו מפני קרן שמש, נזעקת כל אימת שהוא משמיע צווחה חלושה. מתי היא הספיקה לשנן את התפקיד בהצטיינות שכזאת?

 

כשהצמידה את פניו לפניה, נראו השניים כמו זוג יונים. אף פרט מתווי פניו או ממבנה גופו לא נסתר ממנה. עיניה בחנו את שערו החלק והבהיר שצמח מיום ליום — אני משוכנע שהיא ספרה כל שערה שנוספה לו — את עיניו הכחולות, בדיוק כמו שלה, את עורו הוורוד. בתוך זמן קצר ישיב לה עומר בחיוכים ויבחן את שערה החלק הבהיר, את עיניה הכחולות, את עורה הרך הלבְנוּני. כבר בשבעה ללידתו התחלתי לפנטז על טיסה להודו. התלתלים השחורים והעור הכהה שלי נותרו על רצפת העריכה.

 

לאחר שסיימתי לאכול את המנה הצמחונית — כיסון תפוח אדמה פריך ממולא במחית תפוחי אדמה נימוחה מתובלת בחמישה תבלינים שונים וספוגה בארבעה סוגי רטבים — פסעתי לכיוון אחד הדוכנים הלא צמחוניים. הילד מחוּסר העצמות לא היה במקומו הקבוע, זרוק כמו שק תפוחי אדמה על המדרכה שבקצה הרחוב. ידעתי שהוא לא יכול לזוז בכוחות עצמו, והנחתי שמישהו אסף אותו. השפוד של הרוכל המוסלמי החייכן היה עסיסי, אבל המבטים המאוכזבים שנשלחו אלי מהדוכן הצמחוני העבירו לי את התיאבון. עם המזל שלי התרנגולת המשופדת הזאת היא בטח סבא שלי, ובעוד שישים שנה עומר ינגוס בפרגית שבגלגול קודם היתה אני עצמי. לא נגעתי בשפוד נוסף בהודו.

 

"יש לך מזל שהוא יצא דומה לאמא שלו!" אמר חברי דן בהתלהבות אידיוטית, מחכה שאאשר בדברי את השתתפותי במזל שנפל בחלקי. הוא היה מסוחרר לגמרי מהעובדה שנולד לי ילד — הוא עוד לא מצא לעצמו בת זוג — מלא כוונות טובות שהתנפצו בחוסר טקט לנוכח המצב. למשל, הוא ניסה להחזיק את עומר כדי להרגיע אותו, אך אחיזתו המגושמת גרמה לבכיו להתגבר. נטע חילקה לו הוראות כדי להציל את המצב, אך עומר, כמו בובה על סוללות, רק הגביר את הווליום עם כל תזוזה של דן. צלילים צורמים כפי שהשמיע באותם רגעים עוד לא השמיע בחייו הקצרים, סירנה עולה ויורדת בעלת גוון מתכתי חסר נפח. בתי השחי של דן התכסו זיעה, שהתפשטה על פני החולצה המגוהצת שלו שהיתה תחובה במכנסיים שחורים מחויטים. פניו האדימו אבל הוא לא ויתר, בטענה, שמרגע לרגע איבדה את מוצקותה, שהוא ממש מומחה בהרגעת תינוקות. בסופו של דבר, נטע חטפה את עומר במשיכה אחת והסדר שב אל כנו, ואיתו השקט המיוחל. רשמתי לעצמי ניצחון קטן בשעה שחייכתי מלוא הפה לנוכח מבוכתו.

 

למחרת בבוקר הילד חסר עמוד השדרה היה מוטל שוב בקרן הרחוב, וכמו בפעם הקודמת הוא משך את מבטי. נשענתי על קיר במדרכה הנגדית והסתכלתי בו ממושכות. שאלות סקרניות הציפו את ראשי. מה שמו? איך התגלגל למצבו הנוכחי? האם זוהי נכות מלידה או התעללות זדונית? איפה המשפחה שלו, אם יש לו משפחה בכלל? ובעיקר רציתי לדעת מי זורק אותו על המדרכה מדי יום כדי לקבץ נדבות. קניתי שתי מנות של כיסוני תפוח אדמה ופסעתי לעברו. כשהתקרבתי האטתי את צעדי, והוא, כמו חיכה לי, שלף מפית מבד והחל מלפף אותה על אצבעות כף ידו הבריאה. פניו התעוו לכדי הבעה שפירשתי כחיוך. הוא סובב את המפית במהירות ובמיומנות, עד שדמתה לצלחת, מחייך חיוך מקצועני. הרגשתי את הזיעה מטפסת בגבי. הולך רגל חלף על פנינו במהירות וזרק מטבע, אבל הילד המשיך להביט בי בעיניים בורקות.

 

התיישבתי לצדו על המדרכה והנחתי לידו את המנה שקניתי בשבילו. הילד שמט את המפית, קירב אליו את צלחת הקרטון, גרף את הכיסון באצבעותיו הבריאות וחיסל אותו בשלוש נגיסות. נותרתי עם המנה הנוספת בידי עוד לפני שהספקתי לנגוס בה. גילו נראה לי בין שמונה לשתים־עשרה, נכותו לא איפשרה לקבוע זאת, והוא לבש אותם בגדים מטונפים. הנחתי לצדו גם את הכיסון שהועדתי לעצמי, ואף הוא כקודמו חוסל בן רגע.

 

שני הילדים שקיבצו נדבות לאורך הרחוב, אלה שחוו את נחת זרועו של הרוכל יום קודם לכן, רצו לעברנו, צועקים בקולי קולות. מובן מאליו שלא הבנתי מילה, אבל לא היה צורך בידיעת השפה או בדמיון רב כדי להבין את מבוקשם. השניים קירבו את יד ימינם לפה, נגסו בכיסון המדומיין ופרשו חמש אצבעות לסירוגין. "פייב רופי, פליז, סר, פייב רופי," אמרו במקהלה, ואחד מהם משך לי בחולצה שאקום.

 

הותרנו את הילד הנכה במקומו והלכנו לכיוון הדוכן הצמחוני, אך עד מהרה התחלפו חמשת הרופי במאתיים — פי ארבעים יותר מכיסון תפוח האדמה — בשעה ששני הילדים הצביעו בהשתוקקות, מסיבה שטרם הבנתי, על שקיות אבקת החלב שנמכרו בדוכן הסמוך. הרמתי את אחת השקיות לקול תחינותיהם — "פליז, סיר, בַּיי מי פוּד" — ואז המבוגר מבין השניים הֵישיר אלי את מבטו, חטף מידי את השקית עוד לפני שהספקתי לשלם בעבורה ונעלם במעמקי הסלאם.

 

חברו חיקה אותו ומילמל אף הוא: "פליז, סיר, פליז, ביי מי פוד," עיניו נחו על שקית אבקת החלב. מובן מאליו שנכנעתי. הרוכל חייך בשביעות רצון וספר בקפידה את ארבע מאות הרופי. עוד לפני שקלטתי מה קורה, נעלם גם הילד השני, בלי שלום ובלי תודה, כאילו שדד אותי. הרוכל מהדוכן הצמחוני סימן לי בידו לגשת אליו. רימו אותי, כך אמר לי. הילדים האלה, הסביר, מחזירים את השקיות לרוכל ומקבלים תמורתן את מלוא הסכום כמעט, וכך כל הצדדים מרוויחים. "הָאב הַנְדְס, הָאב לֶגְס — קֶן ווֹרְק," אמר וטפח על רגליו בגאווה, "בָּאט יוּ, סר, דונְ'ט הלפ נוט וורק." חייכתי, מה כבר יכולתי לעשות, ואמרתי לו שלא אכפת לי, אך הוא הניד בראשו בתקיפות, ומבטו אמר ייאוש.

 

רציתי לענות לו, אבל חבורת ילדים התקרבה אלינו בצעקות וקטעה לי את חוט המחשבה. פרייר חדש בא לשכונה, חשבתי, והשמועה עשתה לה כנפיים. מצאתי את עצמי מוקף בחמישה ילדים, שכולם כאחד מצביעים על שקיות החלב. עיניו המכווצות של הרוכל מהדוכן הצמחוני ביישו אותי. רציתי להסתלק משם, אבל הילדים משכו לי בחולצה מכל כיוון וזעקו בהתלהבות שהטביעה את ההתנגדות שלי. רגע לפני שנכנעתי, החל הרוכל להפליא בהם בעיטות, והילדים התפזרו לכל עבר.

 

"תראה," אמר דן בנסותו להתאושש מהמכה שספג קודם, "יש לו את הפה של נטע, זה מדהים. בּוּל אותן שפתיים." לנטע יש שפתיים מלאות במיוחד, ושפתה העליונה המשורבבת כלפי מעלה מעניקה לה מין מבט עילאי ומתנשא. שפתיו של עומר היו חסרות צורה מובהקת, ודאי שלא מלאות, שלא לדבר על האף שלו, שגם עליו אמר דן שהוא בדיוק כמו של נטע, הגם שנראָה כמו אף של מתאגרף שהפסיד את הקרב בנוקאאוט מוחץ. לכל הפחות הוא לא קיבל את העיניים החלשות שלי, הזקוקות מגיל חמש למשקפיים, חשבתי בלבי.

 

אח של דן, רונן, היה דווקא בטוח שעומר הוא העתק מושלם שלי. "קוֹפִּי אתה," אמר והתנצח עם דן. הדיבורים על אודות הדמיון של עומר לנטע או לי לא עייפו אותם, וכמו סבתות טרחניות הם לא הפסיקו לדבר על כך. תווי הפנים של נטע ושלי נטחנו עד דק בפיהם, וכאילו לא די בכך, החלו לחפש דמיון בכפות הידיים, בכפות הרגליים ואפילו במבנה הכתפיים. כשנשאלתי לדעתי, השבתי בקלישאה הרווחת — הורים לא יכולים לראות את זה כנראה — ואיפשרתי להם להמשיך ולהתווכח, הפעם בנוגע לאצבעות של עומר, שלדעת רונן היו ארוכות כמו שלי, ולדעת דן קצרות כמו של נטע. שאלתי מי רוצה עוד קפה ונפניתי למטבח. כנראה נשארתי שם זמן רב, מכל מקום מספיק כדי להטריח את דן המודאג לקום מרבצו על הספה ולהצטרף אלי ליד השיש.

 

"הכול טוב אצלך, אחי?" שאל בלי לחכות לתשובה. "מה נראה לך, שלא שמנו לב שברחת?!"

 

"ברחתי?"

 

"איפה הקפה, אחי? אפילו לא הרתחת מים. מה קורה איתך? אף פעם לא ראיתי אותך מתנהג ככה."

 

"אף פעם עוד לא נהפכתי לאבא," אמרתי.

 

"עזוב את הקפה," אמר, "דַּבֵּר, אני אכין." דן מילא את הקומקום, הוציא ספלים מהארון וחיכה לשמוע מה יש לי להגיד. אבל עד ששאל אותי ישירות — איזה מין הרגשה זו להסתכל על תינוק שהוא אשכרה ההמשך שלי, חלק ממני — לא הוצאתי מילה מהפה. דן הרים את עיניו מהספלים וחדל ממזיגת המים.

 

"התחרפנת או מה?" שאל. "למה אתה שותק ככה?"

 

"אין לי זרע," אמרתי לפתע, "הילד לא ממני, לא שלי," הטחתי בו את המילים המדויקות. הכפית נשמטה לו מהיד, התגלגלה על השיש ומשם נפלה על הרצפה בצלצול מחריש אוזניים. חשבתי על סצנה משפחתית בסרט אמריקני, שבמהלכה אחד האורחים נעמד, מקיש בכפית על גביע היין ונושא דברים.

 

"זה שאתם כל הזמן מדברים על הדמיון ביני לבין הבן שלי גורם לי להרגיש חרא. אני מבקש שתפסיקו עם זה."

 

לרגע חשבתי שמעולם לא העמדתי אותו במקומו כמו בפעם הזאת, גם לא הצבתי בינינו גבולות ברורים, אף כי רציתי בכך יותר מפעם אחת במהלך חברותנו. אך למעשה גם הפעם לא היו אלה פני הדברים. מלבד אמירה שנשמעה לו כמו בדיחה גרועה במקרה הטוב, וכמו ירידה מהפסים במקרה הרע, לא קרה דבר.

 

"אתה צוחק?!" אמר ונעץ בי את עיניו בהמתינו לתשובה. "מה בדיוק אתה מנסה לעשות?"

 

שתקתי. דן אמר, "יהיה בסדר, אתה תראה. אתה קצת מבולבל עכשיו עם כל הטראראם מסביב ללידה." אחר כך הניח את הספלים על המגש וחזר לסלון, כשהוא מדווח לנוכחים שעובר עלי סרט רע או משהו, אחרת קשה לו להבין את השטויות שעפות לי מהפה.

גיל קדרון נולד ב-1979 באתונה, וגדל לסירוגין בכפר סבא ובבלגיה. הוא בוגר אוניברסיטת תל אביב בחוגים להיסטוריה וללימודי מזרח אסיה, אחד משני המייסדים של הבלוג "תשאלי את אבא" ובעל משרד עצמאי לכתיבה שיווקית. קדרון עבד ככותב וכעורך במשך תקופה ארוכה במחלקות שונות באתר וואלה! וכתב ביקורת קולנוע לעיתון מעריב. הוא מתגורר זה עשור בתל אביב-יפו ואבא לאריאל. זרע הפורענות הוא ספרו הראשון.

X