זן זה לא | לרכישה באינדיבוק
זן זה לא

זן זה לא

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 120
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 70

"נשוף ואתה מכבה את האש, נשוף ואתה מלבה את האש." בפער הדק, הכל כך אינטימי, בין שתי הנשיפות, מתנגנים עשרה סיפורים. הם מתרחשים ביפן, בדרך המטפסת למנזר מבודד; בהודו, על שפת בריכה בפּוּנָה, או בבית קפה ברישיקש; בכניסה לגן עדן; סביב אגם מלאכותי בפולין; בתל אביב, בשיחת בוקר של זוג במטבח.

הספר נפתח בזוג ידיים שאין ביניהן תיאום, ומסתיים ביד המסמנת למישהו לפתוח את הדלת. בין לבין, יש יד שמנסה לקטוף פרח ממגדיר צמחים, ויש אצבעות שמנגנות על הגב. יש גם שתי ידיים שמתרוממות לפתע ומחבקות את עצמן.

משהו בנשימה מושך אותך הלאה, ויש לחישה המפתה אותך להשתהות, להרהר ולשוב על אותן עקבות. בין זה לזו, אתה עלול לצאת מדעתך. אך לך תדע, אולי אין מקום מופלא מזה, לצאת אליו.

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “זן זה לא”

ניסים אמון:

"לטעמי הספר הזה הוא לגמרי זן ולכן גם הרבה יותר. הסיפורים ריתקו אותי, כל אחד בדרכו, ומי שמספר אותם הוא גבר אמיץ מאוד שאפשר להזדהות אתו בקלות ולא פעם גם להתקנא בו.
אבל הוא כותב גם כמו אישה שמוצאת עומק ורגישה לכל מילה ותנועה. השילוב הזה מייצר כתיבה מופלאה שיכול לה רק מי שעבר מסע פנימי חוצב דרך."

פרופ. יעקב רז:

נהנתי לכל אורך הקריאה. אהבתי את הדקויות, את ההומור, את הקוים העדינים ואת העלילות הלכאורה פרומות."

 

אביגיל קשת:

ספר נפלא. קראתי אותו שוב ושוב ובכל פעם התרגשתי לגלות עוד רובד מפתיע.
הסיפורים מלאים דקויות ודיוקים מזוקקים, הדיאלוגים שנונים, מלאי חן והומור.
אהבתי במיוחד את הסיפור "מתנות" שמלא בהפתעות קסומות ומחכימות, את "סדנא לצדיקים גמורים" שריגש אותי מאוד, את "סטארטוריז" – טיפוס כמעט סיזיפי לעבר מנזר זן דרך יער חשוך ומאיים. טיפוס שהוא בעצם סדנא מופלאה למדיטציה. מרתק!!!

יונתן:

ספר סוחף ומרגש, לא דומה לשום דבר שקראתי. לא פעם, בעצם כמעט בכל פיסקה מצאתי עצמי חושב איך אני הייתי מגיב, מה הייתי אומר.. בקיצור ספר מדליק וחכם.

אור דורית:

לאחר קריאת הסיפור האחרון –מדרגות לגן עדן- חולפים להם הסיפורים בראשי.. אני נזכרת ב-גל של הפרפר- בגיבורת הספור, בבלו, ואיך ללקסיקון שלי הצטרף ביטוי חדש להעדר המלווה בכאב, שגורם גם לטשטוש ראיה, ביטוי שאמצתי מתוך הסיפור: בלו- לס. אני טועמת את מה שהשאירו לי הספורים: לא נקיטת רק צד אחד וגם לא הנגדי, ולא האיזון שיכול להיות משעמם, כי הוא תפל משהו, אלא הגמגום, הגם והגם שיש בסיפורים. הגמגום הזה, של חזי המטפס במדרגות למנזר, בסיפור: סטארטוריז, כל כך מוכר החזי הזה, משלנו, מהחברה, אך הנה הוא מחפש, מגמגם במדרגות בין עולמו ובין משהו שעוד לא ברור לו, ובין לבין הוא כבר נוגע במשהו חדש ואחר. ובסיפור מטקות, מה יותר סחבקי ממטקות, אבל איזה עולם מופלא נחשף במשחק הזה, הריחוף של הכדור המחבר בין שני אנשים, אותן ידיים האוחזות במטקה, הן הידיים שמנחשות את המקום שצריך לחבק, באותו מקום שנחתך ונעקר לב האדם רגע אחד לפני, באנדרטה של חמישה פסלים חצויים בגופם. כך מתרחב לו הגם והגם הזה בסיפור מדרגות לגן עדן: אני שומעת את התקתוק, את המקצב ונהנית לקרוא איך בתחילת יום חדש יורדים במדרגות, הרי בסופו של דבר קל יותר לרדת במדרגות מאשר לטפס.. כמה טבעי שהדרך לגן עדן תתחיל בקלות התנועה. שמחת הפרטים הקטנים של היומיום (קטנים?) היא מוחשית, לא איזה מקבץ מילים יפות, כזו שכמעט כל אחד ואחת יודעים בדיוק מהו והיכן גן העדן שלהם. והגמגום – הוא חינני, פותח וסוגר מעגלים, עוצר וזורם, גמגום של מדרגות, רגל אחת עוד שם והשניה ברגע אחר. עין אחת דומעת והשניה כבר מחייכת.

 אביב זוהר:

כתיבה ענוגה, נוגעת כפרפר מרפרף, וכמכתש המצמית את הלב.
מסקרן ומעניין כמו ביקור באשראם

ל של הפרפר

 

כשקמתי והתעטפתי במגבת כדי להחליף לבגד-ים, התרמיל נפל ורוב התכולה שלו התפזרה, כולל התמונה של בְּלוּ שעפה עם הרוח ונחתה על הבטן של בחורה ששכבה לידי. אני המשכתי להחליף לבגד ים, היא פקחה עיניים, הרימה את התמונה, הביטה בה ובתוך כך חייכה והתיישבה. "אוֹ-שׁוֹ, כמה שהיא יפה", היא אמרה, פחות לי ויותר לעצמה. אז הרחיבה את החיוך והעבירה לי את התמונה במחווה רשמית שאומרת: אני מתנצלת, זה לא שלי, זה שלך. לפני שהספקתי להביט בעיניה או להגיב, היא חזרה והשתרעה, מתחה יד לעבר תרמיל בד, הוציאה ממנו צעיף הודי לבן שנראה כמו תכריך והניחה אותו על פניה, נגד השמש, ואולי לכסות את העלבון שיש יופי כזה על מישהי אחרת. ואולי, כדי לברר בינה לבינה מה בדיוק היא מרגישה. אני הרגשתי שהוא באמת מסוכן, אוֹשׁוֹ, הרודן המת הזה של פּוּנָה, אורב בכל פינה, אפילו במשפט פליאה.

אספתי את החפצים והחזרתי את התמונה למקום בטוח יותר בתרמיל. הרשיתי לעצמי להשתהות ולהביט בה. ניחשתי שהיא בהפסקת צהריים של סדנת שתיקה, או מגע, או השד יודע מה. היה לה גוף דק, שרירי מעט, כמו של רקדנית לשעבר. על הבטן, סמוך לקו הביקיני, הבחנתי בצלקת ישנה של ניתוח תוספתן. גם את נראית בכלל לא רע, התכוונתי לומר לה; אבל ויתרתי. חששתי שהניחום עלול לבסס את העלבון, ואפילו יעורר חשד שבחסות המקרה, כבר אני בוגד בתמונה. שוב חשתי תקוע בתוך העולם השגור הזה, של היסוסים וטקסים ובחירת מילים. נתקפתי געגוע לבלו. משכתי אלי את הברכיים והצטנפתי על הכסא. המים הצלולים נראו לי בלו-לס כמו שכל דבר נראה לי בכל פעם שאני נתקף.

צמרות העצים שרוכנים מעל הבריכה היטלטלו במשב רוח ארוך במיוחד; דבוקות של פרחים צהובים וכתומים התנערו מהענפים, הסתחררו, נפרדו זה מזה וצנחו אט אט למים. אחרי רגע נראה שלא היו על עצים, שיש להם שורשים והם כבר צפים כך ימים. לפתע שמעתי צרחות מהצד השני של הבריכה וראיתי שלושה מסתערים וביחד קופצים ראש למים. ניסיתי ולא הצלחתי להיזכר שראיתי כאן מישהו שנכנס עם הרגליים. העפתי עוד מבט בבחורה. אדישה לצרחות, היא התמתחה ואז התקפלה מעט, נשכבה על הצד שפונה אלי ותיקנה את הצעיף. שוב הבחנתי בצלקת והתחשק לי להתקרב אליה. קמתי אבל אז חשתי שבגד הים שלי מתוח. התכופפתי כאילו אני נדרך, פתחתי בריצה, אספתי תנופה וקפצתי ראש למים.

שחיתי כעשר בריכות, אחר כך כמה מהירות עם הפסקות כדי להחזיר את הנשימה. נהניתי מהמאמץ ובכל פעם הגברתי את המהירות, עד שחשתי רפיון נעים מתפשט בי. התרווחתי לרגע בתחושה הזאת וחשבתי שבאמת עדיף לאמץ את הגוף ולהרגיע כך את הגעגועים ואפילו את הסקרנות. ואולי- המשכתי לפנטז- כמו לא מעט מ"בוגרי" האשרם של אושו, גם אני אפתח בארץ סדנא למדיטציה, הכי פשוטה ויעילה, שאקרא לה: "פאטיג-מדיטיישן", שזה בניגוד ל"פול-פאוור" של אושו, וגם נשמע מסתורי כמו פאטה-מורגנה, ויפתה הרבה תלמידים רק מהבלבול בין סיבה לתוצאה. אחרי רגע כבר נזפתי בעצמי, איך אני מזדרז להרחיב תחושה נעימה אחת לתוכנית עסקית מקיפה.

לא התחשק לי לצאת מהמים אז המשכתי בצלילות. כשלמדתי לעשות מעט תנועות אך נחרצות, הצלחתי לחצות אורך שלם בנשימה אחת. באחת ההפסקות, ראיתי את השכנה שלי אוספת את עצמה וצועדת -באמת כמו רקדנית- לעבר היציאה. היה משהו קופצני מדי בהליכה שלה, מה שהקל עלי לוותר עליה. אחר כך התמתחתי בזמן שאני צף, עצמתי עיניים, שחררתי את השרירים וחשתי איך רפיון עמוק יותר מתפשט בי. כשנסחפתי לאט, יחד עם כמה פרחים, לקצה הבריכה, תהיתי מה בדיוק הדליק אותי בצלקת שלה. כשאצבעותיי נגעו בקיר הבריכה, עשיתי היפוך ושחיתי שתי בריכות רצופות בשחיית פרפר. דווקא הרפיון הזה עזר לי לתאם בין הרגליים והידיים, ולהעביר דרך חוט השדרה את הגל של הפרפר. חשתי שיותר משאני מפיק אותו, אני עובר מבעדו. כשהגעתי לקצה, אחזתי במעקה, אספתי אוויר ואז נזכרתי שכך חשתי בגואה, בשבוע שלי עם בלו, עד לאותו רגע אכזר שהחל בספר על אומנות ובמשחק מקרי ותמים של מילים…

למד ספרות ופילוסופיה באונ' תל אביב, באונ' העברית ובסורבון. תרגם את המונוגרפיות של סארטר על בודלר ועל ז'אן ז'אנה. כתב טור של ביקורת ספרים במדור הספרות במעריב. פרסם סיפורים ומסות בכתבי עת. התגורר באשרמים ובמנזרי זן ביפן, בהודו, בארה"ב, בגרמניה ובבהאמס. מורה ליוגה ועוסק בטיפול אלטרנטיבי. חולם להשלים ספר שנקרא: "זן ואומנות המטקות". פרסם לאחרונה  עוד ספר שנקרא: "מחיאת כף-יד אחת", שהוא מסע ב "ספור על אהבה וחושך" של עמוס עוז ואשר זכה לתגובות חמות ומיוחדות, גם מעמוס עוז.

X