זמן שנשאר | יהודית ציפורי | לרכישה באינדיבוק
זמן שנשאר

זמן שנשאר

שנת הוצאה: 06/2016
מס' עמודים: 346
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68
- 39

 

"גן העדן האבוד לבטח נראה כמו המקום הזה שאנחנו נמצאים בו. בעולם אוטופי, ככה היו אמורים להיראות חיי. אני מרשה לעצמי לעצום לרגע את עיניי ולחלום. בגן העדן הפרטי שבניתי בדמיוני, יונתן הוא האיש שצעד איתי, ובעוד רגע יפרצו בדלת שני ילדים שובבים מכוסים בבוץ לאחר ששיחקו בשלוליות.

במקום בו הרוע לא מוצא את דלת הכניסה, כי הוא אורח לא רצוי, שם תקענו יתד.

גן העדן –אבוד".

 

חיפושה של דניאלה ברעם אחר הזמן האבוד ממשיך.

על אף שאיבדה את זיכרונותיה מעשר השנים האחרונות בחייה, היא מסרבת להיכנע לפחד ולערפל האופפים אותה.

בנחישות ובאומץ היא מלקטת רסיסי זיכרונות ושברי תמונות מחייה הקודמים ומתקדמת על מנת לחשוף את התמונה המלאה. היא נלחמת בדרך לגילוי האמת, כשסכנה מרחפת מעל לראשה.

אהבתה הישנה ליונתן, ופגישתם המחודשת מהדהדת ברקע ומערערת את ביטחונה, מעלה שאלות נוקבות לגבי החיים הבטוחים שחשבה שיש לה.

התשובות שתמצא, תובלנה אותה בשביל מפתיע לפתרון התעלומה.

 

'זמן שנשאר' הוא הספר השני בסדרת 'זמן אבוד', והוא החותם את סיפורה של דניאלה.

גם בספר זה, מצליחה יהודית צפורי להוליך את הקורא בנבכי המסתורין ביד בוטחת, ולהשאירו במתח עד להתרה המפתיעה.

 

בגיל 46, יהודית צפורי, נשואה ואם לשלושה, החלה לכתוב.

את חלום הילדות שלה הגשימה כאשר הוציאה בהוצאה עצמית את ספרה הראשון 'הכחול שבעינייך'. הספר זכה להצלחה רבה.

 

שנה מאוחר יותר, הוציאה צפורי בהוצאת א(ה)בות, את 'אבודה בזמן', הספר הראשון בסדרת 'זמן אבוד', שזכה לביקורות אוהדות רבות.

 

יהודית מאמינה שהשמיים פתוחים למי שיש כנפיים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. (בעלים מאומתים):

    ספר מרתק מותח וסוחף ,סיפור אהבה מרגש.

הוסף חוות דעת

בקרוב…

1

אוקטובר 2014

דניאל

שקט. אין קול ואין תנועה.

תמונה מטושטשת מבליחה מבעד לערפל ההזיה. סרט לבן קטן משתחרר ממקומו על העץ ונישא ברוח, מרחף באוויר מצד לצד ללא שליטה ונראה כיצור חסר מנוח. אני עוקבת אחריו ומושיטה את אצבעותיי באוויר, מנסה ללכוד אותו בטרם ינחת על הארץ. רוח פתאומית מרעידה את גופי ומעיפה את הסרט אל על לרגע אחד נוסף, לפני שהוא מאבד תנופה ונוחת לרגלי האיש העומד מחוץ לגדר. "יונתן," אני לוחשת את שמו ופוקחת את עיניי.

שריקה חדה מעבירה צמרמורת בגבי, ואני מנסה להבין היכן אני ומה קורה סביבי. ראשי נע ימינה ושמאלה, החפצים סביבי נראים עצומים; אגרטל אדום נראה כמו עץ ענקי צבוע, גרם המדרגות שמולי נראה כמו עלייה שלא נגמרת. ידיי מגששות באפלולית השוררת סביבי. אני שוכבת על הרצפה והקור חודר לעצמותיי. השעון התלוי על הקיר מולי מורה על השעה 18:20. גופי כבד, ואני מרגישה את פעימות לבי הולמות ברקות.

אני על סיפונה של אונייה שלא מפסיקה להתנדנד. אני מושיטה את ידיי קדימה ונאחזת במדרגה הראשונה. מניחה ברך על הרצפה ומתרוממת לאט עד לעמידה. מבטי נודד על פני החדר סביבי — אין כאן איש. עיניי ממשיכות לעבר המטבח. שברי זכוכית מפוזרים בכל מקום.

פחד מזעזע את גופי, ואני רועדת ללא שליטה. מישהו היה פה, אני זוכרת את זה. הוא עמד מחוץ לחלון במעיל שחור ועל ראשו כובע, אני זוכרת את מבטו המפחיד.

אני מסובבת באטיות את ראשי לכיוון שבו הוא נראה קודם לכן, ופוחדת ממה שאמצא שם. זיעה קרה מכסה את גופי. אין שם אף אחד; אין תנועה בחצר הדוממת מולי, העצים הגבוהים מתנודדים לאטם בקצב הרוח השורקת. אני מנסה למצוא את הסרט הלבן, אבל הוא לא פה, הוא שייך לחיים אחרים.

אנחה חלשה נפלטת מפי. מוחי נותן לגופי פקודות; להירגע, לנשום, לא להיכנס ללחץ. אני מסדירה את נשימתי. הזכוכיות הפזורות על הרצפה הן עדות למה שקרה פה לפני דקות ספורות. מבטו המצמית של הזר מוכר לי מחלומותיי בימים האחרונים, אבל אני לא מצליחה להיזכר מי האיש שהתבונן בי.

אני מנסה לטפס במדרגות במהירות לקומה השניה, אבל הכאב החד בראשי מאט את צעדיי. אני חייבת להגיע לטלפון הנייד ולהזעיק עזרה. אסור לי להיתפס שוב לא מוכנה. ידיי נאחזות במעקה ואני עולה למעלה בקושי, יד אחר יד אוחזות במעקה הקר, רגל אחר רגל, מדרגה אחר מדרגה.

רעש חזק מקפיץ אותי ממקומי, ורגלי נשמטת מהמדרגה. ידיי נתלות על המעקה ומונעות ממני להחליק.

יש מישהו בבית.

מישהו מנסה לפגוע בי.

זיעה קרה מטפטפת על עיניי.

אני חייבת למהר, לברוח.

אני מגייסת את שארית כוחותיי וממשיכה לטפס. כל שנייה נדמית כנצח. כל תנועה שואבת ממני את הכוח והאומץ להתבונן לאחור. אני מצליחה להגיע לחדר שלי, נכנסת ונועלת את הדלת כשהפחד לא מרפה. הטלפון נמצא על השידה ואני לוקחת אותו בידי כאילו היה פרס. אצבעותיי רועדות על המקשים, אין לי מושג למי אני רוצה להתקשר. אני מתמקדת במשימה ומתעלמת מהפחד שזוחל על עורי. מספר הטלפון הראשון שעולה על הצג הוא אמא, ואני לוחצת ללא היסוס. צליל מקוטע של שיחה ממתינה נשמע באוזני. המכשיר נעול בין אצבעותיי, ואני מתפללת שהיא תבחין שזו אני ותענה, אבל הצליל המקוטע לא מפסיק, והיא לא עונה לי. אני מנתקת ולוחצת על השם הבא אדם. נשמע צליל רגיל, אבל גם הוא לא עונה.

אני מתיישבת על הרצפה בגבי אל הדלת, רגליי אסופות אל חזי, ואני מנסה לשמור על נשימות אחידות. אלוהים, תעשה שמישהו יענה לי, בבקשה, אני פוחדת. שיניי נוקשות. החדר החשוך מעורר בי אימה, וצללים שזוחלים על הקירות סביבי מאלצים אותי לעצום את עיניי בחוזקה.

מחשבה בהירה מבליחה לפתע:

משטרה. אני צריכה להתקשר למשטרה, אני מחייגת והם עונים מיד. בקול רועד ומגמגם אני מסבירה למרכזנית מה קרה: "מ-מישהו ניסה לפרוץ לבית שלי." אני מגמגמת. "אני נעולה בחדר השינה, ואין לי מושג אם הפורץ עדיין בתוך הבית, אבל נראה לי שכן." היא מורה לי להישאר במקום ואומרת שניידת נמצאת בדרך אליי. היא ממשיכה לדבר אליי, אך אני בקושי שומעת אותה.

ראשי נשען אחורנית על הדלת, ועיניי נעצמות לשנייה אחת. אני אוספת את שברי הרגעים האחרונים שחוויתי בטרם התעלפתי, ונזכרת. כל כך הרבה דמויות הופיעו מולי; שיחות קטועות מתרוצצות בראשי. אילו רק הייתי נשארת לעמוד ולא הייתי מתעלפת, אולי הכול היה חוזר אליי. אולי הייתי מצליחה לאסוף את חלקי הפאזל ולהרכיב את התמונה השלמה, אבל הם ממשיכים לחמוק ממני כמו במשחק זיכרון מחורבן. אתה הופך קלף אחד ובטוח שאתה זוכר היכן השני, אבל כשאתה הופך אותו, מתברר לך שטעית שוב, ושוב ושוב.

אני מניעה את ראשי לצדדים, מגלגלת אותו על משטח הדלת מאחוריי. אולי התנועה תעורר את הכול.

תמונה חדה עולה לנגד עיניי העצומות. אסור לי לאבד אותה;

אדם עומד מולי, הוא כועס עליי ואני בוכה.

אני מזהה את המקום שאנו נמצאים בו.

טלי מתקרבת אלינו, שמלתה הארוכה מתנופפת.

חצר רחבת ידיים מקושטת בעשרות נורות צבעוניות.

זו מסיבה.

אני מתמסרת לצלילי מוזיקה חרישית נעימה, כמעט מהפנטת.

הוריי עומדים במרכז רחבת הריקודים צמודים זה לזו, ומבטה הקר של אמי מנקב חור בלבי. היא יודעת משהו ואומרת לי, אך אני לא מצליחה לקרוא את שפתיה.

אורלי מגישה לכולם משקאות, ועל העץ הגדול תלויים קישוטים המתנופפים ברוח בעליצות מעצבנת. אני מזהה את המקום. אני בחצר בית ילדותי.

אמא מנסה שוב להגיד משהו ולוחשת לי מרחוק להפסיק עם הדרמה.

טלי כועסת על אדם. כולם נראים חמורי סבר.

דני, תתעוררי, תנסי להבין, תקשיבי למה שהם אומרים
לך.

דפיקה חזקה על הדלת מוחקת בבת אחת את כל התמונות.

"דניאל, את בפנים?" קול נשי קורא בשמי.

"מי זה?" אני לא מצליחה להתרומם מהרצפה, רגליי וידיי משותקות.

"משטרה. את יכולה לפתוח לנו את הדלת?" ידי נשלחת אל הדלת, אך משהו עוצר בעדי.

"אני לא יודעת…" ספקות עולים בי ואני משתתקת.

"אני מעבירה אלייך מתחת לדלת את תעודת השוטרת שלי, בסדר, דניאל? את מבינה אותי?" קולה של השוטרת שקט ורגוע.

"בסדר." אני נעמדת מול הדלת, שומעת את התנועה מאחוריה ורואה תעודה קטנה נדחפת בחריץ מתחת לדלת.

אני מרימה את התעודה בחשש, מנסה למקד את ראייתי ולקרוא את שמה, אך עיניי נתפסות בתמונה. מה לעזאזל? אני מכירה אותה, אני יודעת מי היא, אלוהים, לא ראיתי אותה שנים.

אני פותחת במהירות את הדלת ונעמדת מול השוטרת. זו אלה שלמדה איתי בתיכון. היא מביטה בי בבלבול.

"דני, זו את?" אני זורקת את עצמי עליה, נאחזת בה ולא משחררת. הבכי מטלטל את שתינו. אלה מנסה לדבר, אך אני לא מצליחה להירגע. היא מסמנת לשוטר המבולבל שלצידה להביא לי כוס מים ועוזרת לי לרדת במדרגות לקומה התחתונה. היא מושיבה אותי על הספה בסלון. ידי לא מרפה ממנה.

"אלה, אני כל כך שמחה לראות אותך." היא מגישה לי כוס מים ומצווה עליי לשתות.

"לא ידעתי שזה הבית שלך," היא אומרת, ואני נזכרת בדבריו של אדם, לא נשארו לך חברים מימי התיכון.

"את שוטרת," אני מציינת את המובן מאליו.

"כן." היא מחייכת אליי. "את רוצה לספר לי מה קרה פה?" היא מוציאה מכיסה פנקס קטן ועט ומחכה לדבריי.

"מישהו ניסה לפרוץ לפה, ראיתי אותו. הוא שבר את החלון במטבח, הוא עמד בחוץ והסתכל עליי. אני חושבת שאני מכירה אותו." המילים יוצאות בשטף מפי.

"את מכירה אותו? מה שמו?" היא מסתכלת עליי בסקרנות.

"אני לא יודעת. אני חושבת שאני מכירה אותו, המבט שלו היה מוכר."

"דני, אני לא מבינה מה את אומרת, או שאת מכירה אותו או שלא." היא מרימה את עיניה אל השוטר שעומד מאחוריי ומכווצת קצת את מצחה.

"אני לא זוכרת. פאק, לא זוכרת כלום. שוב." היא מביטה בי בהפתעה. "היתה לי תאונה לפני חודש בערך, איבדתי את הזיכרון," אני מסבירה.

הטלפון הנייד מצלצל בידי, אני עונה וקולה של אמא מהדהד מן הצד השני.

"דניאלה, למען השם, קודם את מתקשרת ללא הפסקה, ועכשיו אני מנסה להשיג אותך ומגיעה ישר למענה הקולי." היא נשמעת חסרת סבלנות.

"אמא, מישהו ניסה לפרוץ הביתה," אני מגמגמת.

"מי ניסה, איפה את?" הדאגה בקולה מפתיעה אותי.

"אני בבית, יש פה משטרה." השיחה מתנתקת, ואני ממשיכה להביט על הצג.

אלה מעודדת אותי להמשיך לדבר וכותבת הכול. היא שולחת את השוטר לבדוק את הבית והחצר, נעמדת ומתרחקת מעט ממני, משוחחת בשקט בנייד שלה. ידיי ורגליי לא מוצאות מנוחה, ואני נעמדת ופוסעת בחדר ללא מטרה, סופרת את צעדיי.

אלה חוזרת ומדווחת שלא נמצא דבר במטבח, גם לא האבן שטענתי שנזרקה לתוך הבית. היא אומרת שהחלון כנראה נשבר מנפילה של ענף מהעץ. אני מביטה בה בהלם. אני לא מוכנה לקבל את זה. ראיתי מישהו, אני בטוחה בזה. נמאס לי להרגיש כמו חולת רוח, כולם חושבים שאני הוזה. אלה טוענת שהשער היה נעול, ואני לא מבינה מה היא אומרת. ראשי מתחיל להסתחרר, המילים שלה נשמעות מרחוק, היא אוחזת בידי וקוראת לי.

"דני, שבי בבקשה, את מאוד חיוורת." אני מתיישבת כשהדלת הראשית נפתחת בתנופה חזקה, וקולה של אמי מהדהד ברחבי הבית.

"דניאלה, הכל בסדר?"

"אני פה, אמא." היא נכנסת לסלון ואני רוצה לקום אליה, ליפול לזרועותיה ולייבב כמו תינוקת, כמו ילדה של אמא. היא מביטה בי, מוציאה מהתיק טישו ומושיטה לי.

"תנקי את הפנים שלך, המסקרה שלך מרוחה," היא אומרת ביובש. אני לוקחת ממנה את הנייר ומנסה לנקות את הפנים.

"אמא, זאת אלה, את זוכרת אותה? היא למדה איתי בתיכון." אמא בוחנת אותה בעיניה.

"לא," היא אומרת, מקסימה כתמיד.

אורלי מגיעה דקות ספורות לאחר אמי ונראית מבוהלת ונסערת. לשוטר בכניסה נדרשות דקות ארוכות להרגיע אותה ולהסביר לה שאני בסדר ולא קרה לי דבר. היא פורצת כמו רוח סערה לסלון ועוטפת אותי בזרועותיה, מתנצלת שלא נשארה לשמור עליי. היא רצה למטבח ומכינה לי כוס תה חם ומניחה סביב כתפיי שמיכה עבה מחממת.

אלה מסבירה לי שהם לקחו טביעות אצבעות, ושהיא תגיש דו"ח מפורט המבוסס על העדות שלי כבר הערב.

"אלה," אני קוראת אליה כשהיא עומדת ליד הדלת.

"כן, דני?" היא מביטה בי בדאגה.

"נפגשנו בעשר השנים האחרונות?" אני מפתיעה אותה בשאלתי.

"לא," היא אומרת בשקט. "ניתקת קשר עם כולם לאחר החתונה שלך." היא משפילה את עיניה במבוכה.

"אני לא יודעת למה, אני לא זוכרת למה." אני מחפשת אחר מבטה.

"אם תצטרכי משהו, אל תהססי להתקשר אליי." היא מושיטה לי פיסת נייר שתלשה מהפנקס שבידה, ורושמת עליו את מספר הטלפון שלה.

"את בקשר עם שרון?" אני מנסה לדלות כל פיסת מידע אפשרית.

"לא," היא עונה לי באי חשק מופגן. יש לי הרגשה שהיא משקרת. בכל זאת, אני מחבקת אותה חזק לפני שהיא יוצאת מהבית.

לאחר שיחה ארוכה עם אדם בטלפון התשישות משתלטת עליי, כל מה שאני רוצה זה להיכנס למיטה ולישון. אמא יצאה בלי לומר מילה נוספת לאחר שבדקה שלא נגנב דבר מהבית, ואורלי עוזרת לי לעלות לחדרי ומבטיחה להישאר לצדי עד שאירדם.

אני מתהפכת במיטה מצד לצד. מנסה למצוא נקודה להיאחז בה, להבין מה קורה סביבי. המבט של הגבר בחלון לא מרפה. מי אתה? ומה אתה רוצה ממני?

X