זמן לעזוב | לרכישה באינדיבוק
זמן לעזוב

זמן לעזוב

שנת הוצאה: 01/2016
מס' עמודים: 416
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74
- 42

רומן חדש של פיקו על המרחקים שאנחנו עוברים בשביל מי שעזבו אותנו מאחור.

במשך יותר מעשור ג'נה מטקאף לא הפסיקה לחשוב על אמה, אליס, שנעלמה באופן מסתורי בעקבות תאונה טראגית. ג'נה מסרבת להאמין שננטשה ויוצאת למסע חיפוש אחר אמה בעודה קוראת בשקיקה את דפי היומן הישן שלה.  למסע מתגייסים שני שותפים לא סבירים: בלש פרטי מתוסכל ומתַקשרת שעלתה לגדוּלה לאחר שאיתרה נעדרים, אך בהמשך החלה לפקפק בכישוריה. כשהשלושה פועלים יחד כדי לגלות מה עלה בגורלה של אליס, מתברר להם שכאשר שואלים שאלות קשות, צריך להתמודד עם תשובות קשות עוד יותר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “זמן לעזוב”

בקרוב…

ג'נה
כשמדובר בזיכרון, אני די מקצוענית. אני אולי בת שלוש־עשרה, אבל למדתי את זה כמו שילדות אחרות בגילי טורפות עיתוני אופנה. ישנו הזיכרון שלנו מהעולם, כמו הידיעה שתנורים הם חמים, ושאם לא נועלים נעליים בחוץ בחורף, חוטפים כוויות קור. יש זיכרון שמקבלים מהחושים — שבהייה בשמש גורמת למצמוץ, או שלא מומלץ לאכול תולעים. יש תאריכים שזוכרים משיעור היסטוריה ומקיאים בבחינת הסיום, כי הם חשובים (או ככה לפחות אמרו לי) בתמונה הכללית של היקום. ויש פרטים אישיים שזוכרים, כמו נקודות השיא על גרף חייך, שלא חשובות לאף אחד מלבדך. בשנת הלימודים הקודמת המורה שלי למדעים נתנה לי לערוך מחקר עצמאי שלם על הזיכרון. רוב המורים שלי נותנים לי ללמוד עצמאית כי הם יודעים שאני משתעממת בכיתה, ולמען האמת נראה לי שהם קצת פוחדים שאני יודעת יותר מהם ולא רוצים להודות בזה.
הזיכרון הראשון שלי לבן בקצוות, כמו תמונה שצולמה עם יותר מדי פלֶש. אמא שלי מחזיקה סוכר מעורבל על מקל, צמר־גפן מתוק. היא מרימה אצבע לשפתיים — זה הסוד שלנו — ותולשת חתיכה קטנה. כשהיא מגישה אותה לשפתיים שלי, הסוכר נמס. הלשון שלי מסתלסלת סביב האצבע שלה ויונקת בכוח. אוּסווידי, היא אומרת לי. מתוק. זה לא הבקבוק שלי; אני לא מכירה את הטעם הזה אבל הוא טוב. ואז היא מתכופפת ומנשקת לי את המצח. אוּסווידי, היא אומרת. מתוקה.
לא ייתכן שאני בת יותר מתשעה חודשים.
זה די מדהים בעצם, כי אצל רוב הילדים הזיכרונות הראשונים הם מגיל

כשמדובר בזיכרון, אני די מקצוענית. אני אולי בת שלוש־עשרה, אבל למדתי את זה כמו שילדות אחרות בגילי טורפות עיתוני אופנה. ישנו הזיכרון שלנו מהעולם, כמו הידיעה שתנורים הם חמים, ושאם לא נועלים נעליים בחוץ בחורף, חוטפים כוויות קור. יש זיכרון שמקבלים מהחושים — שבהייה בשמש גורמת למצמוץ, או שלא מומלץ לאכול תולעים. יש תאריכים שזוכרים משיעור היסטוריה ומקיאים בבחינת הסיום, כי הם חשובים (או ככה לפחות אמרו לי) בתמונה הכללית של היקום. ויש פרטים אישיים שזוכרים, כמו נקודות השיא על גרף חייך, שלא חשובות לאף אחד מלבדך. בשנת הלימודים הקודמת המורה שלי למדעים נתנה לי לערוך מחקר עצמאי שלם על הזיכרון. רוב המורים שלי נותנים לי ללמוד עצמאית כי הם יודעים שאני משתעממת בכיתה, ולמען האמת נראה לי שהם קצת פוחדים שאני יודעת יותר מהם ולא רוצים להודות בזה.
הזיכרון הראשון שלי לבן בקצוות, כמו תמונה שצולמה עם יותר מדי פלֶש. אמא שלי מחזיקה סוכר מעורבל על מקל, צמר־גפן מתוק. היא מרימה אצבע לשפתיים — זה הסוד שלנו — ותולשת חתיכה קטנה. כשהיא מגישה אותה לשפתיים שלי, הסוכר נמס. הלשון שלי מסתלסלת סביב האצבע שלה ויונקת בכוח. אוּסווידי, היא אומרת לי. מתוק. זה לא הבקבוק שלי; אני לא מכירה את הטעם הזה אבל הוא טוב. ואז היא מתכופפת ומנשקת לי את המצח. אוּסווידי, היא אומרת. מתוקה.
לא ייתכן שאני בת יותר מתשעה חודשים.
זה די מדהים בעצם, כי אצל רוב הילדים הזיכרונות הראשונים הם מגיל שנתיים עד חמש. זה לא אומר שתינוקות חולים במחלת השכחה — יש להם זיכרון הרבה לפני שהם רוכשים שפה, אבל משום מה הוא לא נגיש להם מרגע שהם מתחילים לדבר. אולי הסיבה שאני זוכרת את אירוע הצמר־גפן המתוק היא שאמא שלי דיברה בקוֹסה, שזאת לא השפה שלנו אלא שפה שהיא למדה כשעבדה על הדוקטורט שלה בדרום אפריקה. ואולי הסיבה שאני זוכרת משהו אקראי כל כך היא מין פיצוי מצד המוח שלי — כי אני לא זוכרת את מה שאני רוצה נואשות לזכור: את פרטי ליל ההיעלמות של אמא.
אמא היתה מדענית, ובמשך תקופה מסוימת היא אפילו חקרה זיכרון. זה היה חלק מהעבודה שלה על הפרעת דחק פוסט־טראומטית אצל פילים. אתם מכירים את האמרה העתיקה שפילים אף פעם לא שוכחים? טוב, זאת עובדה. יכולתי למסור לכם את כל הנתונים של אמא, אם אתם רוצים הוכחה. שיננתי אותם. הממצאים שהיא פירסמה באופן רשמי היו שזיכרון מקושר לרגש חזק, ושרגעים שליליים הם כמו שִרבוטים בטוש בלתי מחיק על קיר המוח. אבל קו דק מפריד בין רגע שלילי לרגע טראומטי. רגעים שליליים אנחנו זוכרים. רגעים טראומטיים אנחנו שוכחים, או מסלפים אותם כל כך עד שאי־אפשר לזהות אותם, אחרת הם הופכים לכלום הגדול, העגום, הלבן שיש לי בראש, כשאני מנסה להתמקד בלילה ההוא.
וזה מה שידוע לי:
1. הייתי בת שלוש.
2. אמא שלי נמצאה מחוסרת הכרה בשטח המקלט, כקילומטר וחצי מדרום לגופת חברתה. ככה כתוב בדוח המשטרתי. לקחו אותה לבית חולים.
3. אני לא מוזכרת בדוח המשטרתי. אחר כך סבתא לקחה אותי לגור אצלה, כי אבא שלי היה עסוק עם מטפלת־פילים מתה ואשתו המעולפת.
4. מתישהו לפני עלות השחר אמא שלי חזרה להכרה ונעלמה מבית החולים מבלי שמישהו מאנשי הצוות ראה אותה.
5. מעולם לא ראיתי אותה שוב.
לפעמים אני חושבת על החיים שלי כעל שני קרונות רכבת, שנקודת החיבור ביניהם היא רגע ההיעלמות של אמא — אבל כשאני מנסה להסתכל בנקודת החיבור מתרחשת התנגשות על הפסים שמעיפה לי את הראש אחורה. אני יודעת שהייתי ילדה עם שיער בלונדיני־אדמדם, שהתרוצצתי כמו פרא אדם בזמן שאמא שלי כתבה רשימות אינסופיות על פילים. עכשיו אני ילדה רצינית מדי יחסית לגילה וחכמה מדי שלא בטובתה. ולמרות העובדה שאני מרשימה בכל מה שקשור לסטטיסטיקות מדעיות, אני כישלון חרוץ במה שנוגע לעובדות החיים האמיתיות, למשל שוויינלו זה אתר קניות ולא להקה חדשה ומצליחה. אם כיתה ח' היא מיקרוקוסמוס של ההיררכיה החברתית בבגרות (ולדעת אמא שלי זה בהחלט ככה), אז דקלום חמישים שמות של עדרי פילים בתוּלי בְּלוֹק בבוטסואנה לא מתקרב לקרסוליים של זיהוי כל החברים בוואן דיירקשן.
זה לא שאני לא משתלבת בבית הספר כי אני הילדה היחידה שאין לה אמא. יש הרבה ילדים שחסר להם הורה, או ילדים שלא מדברים על ההורים שלהם, או ילדים שההורים שלהם חיים עם בני זוג חדשים וילדים חדשים. ובכל זאת, אין לי חברים בבית הספר. בהפסקת הצהריים אני יושבת בקצה השולחן ואוכלת מה שסבתא הכינה לי, בזמן שהבנות הקוּליות — שקוראות לעצמן "הקרטיבים", נשבעת באלוהים — מקשקשות על איך כשהן יגדלו הן יעבדו ב־OPI, וממציאות שמות ללָקים על בסיס סרטים מפורסמים: "גברים מעדיפים בלונד־מג'נטה"; "יפה בוורוד פוקסיה". ניסיתי להשתלב בשיחה פעם או פעמיים, אבל כשאני עושה את זה הן מסתכלות עלי כאילו אני מסריחה או משהו, אפֵּי הכפתור הקטנים שלהן מתקמטים, והן חוזרות לנושא השיחה שלהן. קשה לומר שאני הרוסה מזה שמתעלמים ממני. כנראה יש לי דברים חשובים יותר על הראש.
הזיכרונות מהצד השני של ההיעלמות מטושטשים לא פחות. אני יכולה לספר לכם על החדר החדש שלי אצל סבתא, שהיתה בו מיטה של ילדות גדולות — הראשונה שלי. היתה סלסילה קלועה על שידת הלילה, שמשום מה היתה מלאה שקיקי ממתיק ורודים, אם כי לא היתה שום מכונת קפה בשטח. בכל לילה, עוד לפני שידעתי לספור, הייתי מציצה פנימה ומוודאת שכולם נמצאים במקום. אני עדיין עושה את זה.
אני יכולה לספר לכם איך נראו הביקורים אצל אבא שלי בהתחלה. למסדרונות בבית הארטוויק היה ריח אמוניה ושתן, וגם כשסבתא דחקה בי לדבר איתו וטיפסתי על המיטה רועדת למחשבה שאהיה קרובה למישהו שזיהיתי ולא הכרתי בכלל, הוא לא דיבר או זז. אני יכולה לתאר איך זלגו לו דמעות מהעיניים כאילו זו תופעה טבעית וצפויה, בדיוק כמו שפחית משקה קר מזיעה ביום קיץ חם.
אני זוכרת את הסיוטים שהיו לי, שלא היו בדיוק סיוטים אלא פשוט התעוררות משינה עמוקה בגלל תרועות רמות של מוֹרה. גם אחרי שסבתא הגיעה בריצה לחדר והסבירה שהפילה המטריארכית נמצאת במרחק מאות קילומטרים ממני, במקלט בטנסי, היתה לי תחושה שמוֹרה מנסה להגיד לי משהו, ושלוּ רק שלטתי בשפה שלה כמו אמא, הייתי מבינה.
כל מה שנשאר לי מאמא זה המחקר שלה. אני רוכנת מעל היומנים שלה כי אני יודעת שיום יבוא, והמילים יסתדרו מחדש על הנייר ויכוונו אותי אליה. היא לימדה אותי, אפילו בהיעדרה, שמחקר מדעי טוב מתחיל בהיפותזה, שזה סתם ניסוח מרשים לתחושת בטן. ותחושת הבטן שלי היא כזאת: היא לעולם לא היתה עוזבת אותי, לא מרצון.
ואני אוכיח את זה, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאני אעשה.
כשאני מתעוררת, גֶרטי מונחת על הרגל שלי כמו שטיח־כלב ענקי. כולה מפרכסת, כאילו היא רצה אחרי משהו שרק היא רואה בחלומות.
אני מכירה את ההרגשה.
אני מנסה לצאת מהמיטה בלי להעיר אותה, אבל היא מזנקת ונובחת לעבר דלת החדר הסגורה.
"תירגעי," אני אומרת ומטביעה את האצבעות בפרווה העבה המכסה את הצוואר שלה. היא מלקקת לי את הלחי אבל בכלל לא נרגעת. היא כל הזמן נועצת עיניים בדלת, כאילו ראתה משהו בצד השני.
וזה די אירוני, בהתחשב בתוכניות שלי היום.
גרטי מזנקת מהמיטה, הזנב שלה מכשכש ומכה בקיר. אני פותחת את הדלת ונותנת לה לרוץ למטה, שם סבתא תיתן לה לצאת ותאכיל אותה ותתחיל להכין לי ארוחת בוקר.
גרטי הגיעה לבית של סבתא שנה אחרַי. לפני זה היא גרה במקלט והיתה החברה הכי טובה של פילה ששמה סַיירה. היא העבירה את כל היום לצדה של סיירה; וכשגרטי חלתה, סיירה אפילו שמרה עליה וליטפה אותה בעדינות בחדק שלה. זה לא הסיפור הראשון על כלב ופיל שמתיידדים, אבל זה סיפור אגדי שנכתב בספרי ילדים והופיע בחדשות. צלם מפורסם אפילו צילם לוח שנה עם תמונות של חברויות מופלאות בין בעלי חיים, וגרטי היתה נערת יולי. אז כשהמקלט נסגר וסיירה נשלחה למקום אחר, גרטי היתה נטושה לא פחות ממני. במשך חודשים אף אחד לא ידע מה קרה לה. ואז, יום אחד, כשמישהו צילצל בדלת של סבתא והיא פתחה, היא ראתה בחור מצער בעלי חיים, ששאל אם אנחנו מכירים את הכלבה הזאת שנמצאה בשכונה שלנו. היה לה עדיין קולר ששמה רקום עליו. גרטי היתה כחושה ועקוצה מפרעושים, אבל היא התחילה ללקק לי את הפנים. סבתא נתנה לגרטי להישאר, כנראה במחשבה שזה יעזור לי להתאקלם.
עם יד על הלב — אני חייבת להגיד שזה לא עזר. תמיד נטיתי להתבודד, ומעולם לא הרגשתי ממש שייכת לכאן. אני כמו הנשים שקוראות ג'יין אוסטן באובססיביות ועדיין מקוות שמר דארסי יופיע בדלת. או כמו החבר'ה שמשחזרים את מלחמת האזרחים, ומסתערים אחד על השני בשדות קרב, שעכשיו מכוסים במגרשי בייסבול וספסלים. אני הנסיכה במגדל השן, אבל כל לבֵנה עשויה מהיסטוריה, ואני בניתי את הכלא הזה בעצמי.
היתה לי פעם חברה בבית הספר, שפחות או יותר הבינה. צ'טהם קלארק היתה היחידה שסיפרתי לה על אמא ועל התוכניות שלי למצוא אותה. צ'טהם גרה עם דודה שלה, כי אמא שלה נרקומנית והיא בבית סוהר; היא אף פעם לא פגשה את אבא שלה. "זה אצילי מצדך," אמרה לי צ'טהם, "לִרצות לראות את אמא שלך כל כך." כששאלתי אותה לְמה היא מתכוונת, היא סיפרה לי איך פעם אחת דודה שלה לקחה אותה לבית הסוהר שאמא שלה נמצאת בו; איך היא התלבשה יפה בחצאית עם פְרַנזים ונעליים שנראות כמו מראות שחורות. אבל אמא שלה היתה אפורה וחסרת חיים, העיניים שלה נראו מתות והשיניים רקובות מרוב מתאמפטמינים, וצ'טהם אמרה שלמרות שאמא שלה אמרה שהיא תשמח לקבל חיבוק, שום דבר לא גרם לה אושר גדול יותר מהעובדה שקיר פלסטיק הפריד ביניהן באולם הביקורים. היא לא חזרה לשם יותר.
צ'טהם תרמה לי בהרבה מאוד דרכים — היא לקחה אותי לקנות את החזייה הראשונה שלי, כי סבתא לא חשבה שצריך לכסות שדיים בלתי קיימים, וכמו שצ'טהם אמרה, אף אחת מעל גיל עשר, שנאלצת להחליף בגדים במלתחה של בית הספר, לא צריכה לתת ל"בנות" להסתובב חופשי. היא העבירה לי פתקים בשיעור ספרות, ציורים בקווים גסים של המורה שלנו, שמרחה יותר מדי קרם משזף והיה לה ריח של חתולים. היא שילבה איתי ידיים כשהלכנו במסדרון, וכל חוקר טבע יגיד לכם שכשזה מגיע להישרדות בסביבה עוינת, שניים זה הרבה יותר בטוח מאחד.
בוקר אחד צ'טהם הפסיקה להגיע לבית הספר. כשהתקשרתי אליה אף אחד לא ענה. רכבתי לשם באופניים ומצאתי שלט "למכירה". לא האמנתי שהיא עזבה בלי להגיד מילה, במיוחד כי היא ידעה שזה מה שחירפן אותי כל כך בהיעלמות של אמא, אבל נעשה קשה יותר ויותר להגן עליה כששבוע חלף, ואז שבועיים. כשהתחלתי לא להכין שיעורי בית ולהיכשל במבחנים, מה שלא התאים לי בכלל, זימנו אותי למשרד היועצת. גברת שוגרמן היתה בת מאתיים והיו לה חבובות במשרד, כנראה כדי שילדים פגיעים עד כדי כך שהם לא מסוגלים להגיד ואגינה, יוכלו לעשות הצגה שלמה של פאנץ' וג'ודי, רק כדי להסביר איפה נגעו בהם בצורה לא נאותה. בכל אופן, אני לא חשבתי שגברת שוגרמן מסוגלת לעזור לי לצאת משקית נייר, ובטח שלא להתאושש מחברוּת שנקטעה. כשהיא שאלה אותי מה אני חושבת שקרה לצ'טהם, אמרתי שכנראה היא נחטפה לגן עדן. שאני נותרתי מאחור.
זאת לא היתה הפעם הראשונה.
גברת שוגרמן לא הזמינה אותי שוב למשרד שלה, ואם קודם נחשבתי לתימהונית של בית הספר, עכשיו כבר סימנו אותי כאחת שלגמרי ירדה מהפסים.
סבתא שלי השתוממה על ההיעלמות של צ'טהם. "בלי להגיד לך?" היא אמרה בארוחת ערב. "ככה לא מתייחסים לחברה." לא ידעתי איך להסביר לה, שלכל אורך התקופה שצ'טהם היתה שותפתי לפשע, צפיתי את זה. כשמישהו עוזב אותך פעם אחת, את מצפה שזה יקרה שוב. בסופו של דבר את מפסיקה להתקרב לאנשים כדי שהם לא ייעשו חשובים לך, וכך לא תשימי לב כשהם יפרשו מהעולם שלך. אני יודעת שזה נשמע נורא מדכא לילדה בת שלוש־עשרה, אבל זה עדיף על השלמה עם העובדה הבלתי נמנעת, שהמכנה המשותף לכל העזיבות הוא כנראה את.
אולי אני לא אצליח לשנות את העתיד שלי, אבל דבר אחד בטוח, אני אנסה לפתור את תעלומת העבר שלי.
אז יש לי טקס בוקר קבוע. יש אנשים ששותים קפה וקוראים עיתון; יש אנשים שנכנסים לפייסבוק; אחרים מגהצים את השיער או עושים מאה כפיפות בטן. אני מתלבשת וניגשת למחשב. אני גולשת הרבה באינטרנט, בעיקר באתר www.NamUs.gov, האתר הרשמי של מחלקת המשפטים לנעדרים ולא־מזוהים. אני עוברת בזריזות על מסד הנתונים של הלא־מזוהים, כדי לוודא ששום פתולוג לא הכניס מידע חדש על אלמונית שמתה. ואז אני בודקת במסד הנתונים של הערירים ומחפשת תוספות לרשימת האנשים שמתו ואין להם קרובי משפחה. לבסוף אני מתחברת למסד הנתונים של הנעדרים וניגשת ישר לרשומה של אמא שלי.
מצב: נעדרת
שם פרטי: אליס
שם נעורים: קינגסטון
שם משפחה: מטקאף
שם חיבה/כינוי: אין
נראתה לאחרונה בתאריך: 16 ביולי 2004, 23:45
נראתה לאחרונה בגיל: 36
גיל נוכחי: 46
גזע: לבנה
מין: נקבה
גובה: 1.65 מ'
משקל: 57 ק"ג
עיר: בּוּן
מדינה: ניו המפשייר
נסיבות: אליס מטקאף היתה חוקרת טבע במקלט הפילים של ניו אינגלנד. היא נמצאה מחוסרת הכרה בערב ה־16 ביולי 2004, בסביבות השעה 22:00, כקילומטר וחצי דרומית לגופת חברתה לעבודה, שנרמסה על ידי פיל. לאחר שאושפזה בבית החולים מרסי יונייטד שבבּוּן הייטס, ניו המפשייר, אליס שבה להכרה בסביבות 23:00. היא נראתה לאחרונה על ידי אחות שבדקה אותה ב־23:45.
שום דבר לא השתנה בפרופיל. אני יודעת, כי אני כתבתי אותו.
יש דף נוסף על צבע השיער של אמא (ג'ינג'י) וצבע העיניים שלה (ירוק); האם היו לה צלקות או עיוותים או קעקועים או איברים תותבים שיכולים לשמש לזיהויה (לא). יש דף שמפרט אילו בגדים היא לבשה כשנעלמה, אבל נאלצתי להשאיר אותו ריק כי אני לא יודעת. יש דף ריק לאמצעי תחבורה אפשרי ואחר לטיפולי שיניים ואחר לדגימת דנ"א. יש גם תמונה שלה, שסרקתי מהתצלום היחיד שסבתא לא החביאה בעליית הגג — תקריב של אמא מחזיקה אותי בידיים מול הפילה מוֹרה.
ויש דף עם פרטי קשר של שוטרים. אחד מהם, דוני בוילן, פרש ועבר לפלורידה, ויש לו אלצהיימר (לא תאמינו מה אפשר למצוא בגוגל). השני, ורג'יל סטנהופ, הוזכר לאחרונה בדף המידע של המשטרה, אחרי שקודם לדרגת בלש בטקס שנערך ב־13 באוקטובר 2004. מהגישושים האינטרנטיים שלי אני יודעת שהוא כבר לא עובד במשטרת בּוּן. פרט לזה עושה רושם שהאדמה בלעה אותו.
זה לא נדיר כמו שאתם חושבים.
משפחות שלמות נוטשות את הבתים שלהן ומשאירות מסכי טלוויזיה מרצדים, קומקומים רותחים, צעצועים זרוקים על הרצפה; משפחות שהמסחריות שלהן נמצאו במגרשי חניה ריקים או שקועות בבִיצות מקומיות, אבל שום גופה לא אותרה. יש סטודנטיות שנעלמו אחרי שכתבו את מספרי הטלפון שלהן על מפיות בשביל גברים בברים. יש סבים שיצאו ליער ומאז נעלמו עקבותיהם. יש תינוקות שקיבלו נשיקת לילה טוב בעריסה ונעלמו לפני עלות השחר. יש אימהות שכתבו רשימת מכולת, נכנסו למכונית אך מעולם לא חזרו מ"סטופ אנד שופ".
"ג'נה!" הקול של סבתא קוטע אותי. "אני לא מנהלת מסעדה!"
אני מכבה את המחשב ויוצאת מהחדר. במחשבה שנייה, אני חוזרת ופותחת את מגירת הלבנים שלי ושולפת צעיף כחול עדין. הוא בכלל לא מתאים לג'ינס הקצרים ולגופייה, אבל אני כורכת אותו סביב הצוואר, ממהרת למטה ומתיישבת על אחד מכיסאות הדלפק.
"זה לא שאין לי דברים יותר טובים לעשות מאשר לשרת אותך מבוקר עד ערב," אומרת סבתא בגבה אלי בעודה הופכת פנקייק במחבת.

סבתא שלי היא לא כמו הסבתות בטלוויזיה, מלאך מפנק עם שׂער שׂיבה. היא פקחית חניה ברשות המקומית, ואני יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שראיתי אותה מחייכת.
הלוואי שיכולתי לדבר איתה על אמא. כלומר, יש לה כל הזיכרונות שלי אין — כי היא חיה עם אמא שלי שמונה־עשרה שנה ואני חייתי איתה בקושי שלוש. הלוואי שהיתה לי סבתא שהיתה מראה לי תמונות של אמי הנעדרת כשהייתי קטנה, או אופה עוגות ליום ההולדת שלה במקום סתם לדחוק בי לאטום את הרגשות שלי בקופסה קטנה.
אל תבינו אותי לא נכון — אני אוהבת את סבתא שלי. היא באה לשמוע אותי שרה בקונצרטים של מקהלת בית הספר ומבשלת לי צמחוני למרות שהיא אוהבת בשר; היא נותנת לי לצפות בסרטים למבוגרים בלבד, כי (לדבריה) אין בהם שום דבר שאני לא אראה במסדרונות בית הספר. אני אוהבת את סבתא. היא פשוט לא אמא שלי.
השקר שאמרתי לסבתא היום הוא שאני עושה בייביסיטר לבן של אחד המורים האהובים עלי — מר אלן, שלימד אותי מתמטיקה בכיתה ז'. לילד קוראים קרטר, אבל אני קוראת לו אמצעי־מניעה, כי הוא הטיעון הכי חזק נגד הוֹלָדה. הוא הפעוט הכי פחות אטרקטיבי שפגשתי מימי. הראש שלו עצום, וכשהוא מסתכל עלי אני די בטוחה שהוא קורא את המחשבות שלי.
סבתא שלי מסתובבת עם הפנקייקים מאוזנים על מרית וקופאת למראה הצעיף סביב הצוואר שלי. אמנם זה לא מתאים, אבל לא בגלל זה היא סוגרת את הפה שלה בחוזקה כזאת. היא מטלטלת את הראש בשיפוט אילם ומטיחה את המרית בצלחת בעודה מניחה את האוכל.
"התחשק לי להתייפייף," אני משקרת.
סבתא שלי לא מדברת על אמא. אם אני ריקה מבפנים כי היא נעלמה, סבתא פשוט מתפקעת מזעם. היא לא סולחת לאמא שלי שהיא עזבה — אם זה מה שקרה — ומסרבת לקבל את החלופה — שאמא שלי לא יכולה לחזור כי היא מתה.
"קרטר," אומרת סבתא ומקלפת בעדינות שכבה אחת מהשיחה. "זה התינוק שנראה כמו חציל?"
"לא כולו. רק המצח," אני מבהירה. "בפעם האחרונה ששמרתי עליו הוא צרח שלוש שעות ברצף."
"תיקחי אטמי אוזניים," מציעה סבתא. "את תחזרי הביתה לארוחת ערב?"
"אני לא בטוחה. אבל נתראה אחר כך."
אני אומרת לה את זה בכל פעם שהיא יוצאת. אני אומרת כי זה מה ששתינו צריכות לשמוע. סבתא שלי מניחה את המחבת בכיור ומרימה את התיק שלה. "אל תשכחי להוציא את גרטי לפני שאת הולכת," היא מורה, ונזהרת לא להביט אלי או אל הצעיף של אמא כשהיא חולפת על פני.
התחלתי לחפש את אמא באופן פעיל כשהייתי בת אחת־עשרה. לפני זה התגעגעתי אליה, אבל לא ידעתי מה לעשות בנידון. סבתא שלי לא רצתה שאני אכנס לזה בכלל, ואבא שלי — למיטב ידיעתי — מעולם לא דיווח על ההיעדרות של אמא, כי הוא היה במצב קטטוני במוסד פסיכיאטרי כשזה קרה. הצקתי לו בעניין הזה כמה פעמים, אבל מאחר שזה בדרך כלל גרם לו להתמוטטות, הפסקתי להעלות את הנושא.
ואז, יום אחד אצל רופא השיניים קראתי מאמר בכתב העת פיפל על ילד בן שש־עשרה שהביא לפתיחת תיק הרצח הלא מפוענח של אמא שלו, ואיך הרוצח נמצא ונענש. התחלתי לחשוב שאמנם חסרים לי כסף ומשאבים, אבל אני יכולה לפצות על זה בנחישות צרופה, וכבר באותו יום אחר הצהריים החלטתי לנסות. נכון, זה עלול להיות מבוי סתום, אבל אף אחד אחר לא הצליח למצוא את אמא שלי. אם כי אף אחד גם לא חיפש טוב כמו שאני תיכננתי לחפש.
האנשים שניגשתי אליהם בדרך כלל ביטלו את מה שאמרתי או ריחמו עלי. משטרת בּוּן סירבה לעזור לי כי: א) אני קטינה שפועלת ללא הסכמת אפוטרופוס; ב) אחרי עשר שנים לא נותר זכר לעקבות של אמא שלי; ג) הם היו משוכנעים שתיק הרצח הנלווה נסגר כמו שצריך — בית המשפט פסק שזאת היתה תאונה. מקלט הפילים של ניו אינגלנד נסגר כמובן, והאדם היחיד שהיה יכול לספר לי דברים נוספים על המטפלת שנהרגה — כלומר, אבא שלי — לא היה מסוגל אפילו להגיד איך קוראים לו או איזה יום היום, ובוודאי לא לתת פרטים על התקרית שגרמה להתפרצות הפסיכוזה שלו.
אז החלטתי לקחת את העניינים לידיים. ניסיתי להעסיק בלש פרטי, אבל מהר מאוד גיליתי שהם לא עובדים בחינם, כמו עורכי דין מסוימים. אז התחלתי להיות שמרטפית של ילדים של המורים שלי, והתוכנית שלי היתה לחסוך מספיק כסף עד סוף הקיץ כדי שמישהו לפחות יתעניין. ואז התחלתי להפוך לחוקרת הכי טובה בכוחות עצמי.
כמעט כל מנוע חיפוש של נעדרים ברשת עולה כסף ודורש כרטיס אשראי, ולי אין לא זה ולא זה. אבל הצלחתי למצוא ספר הדרכה בשם אז אתה רוצה להיות בלש פרטי? במכירת יד שנייה של הכנסייה, והקדשתי כמה ימים לשינון המידע באחד הפרקים: "למצוא את אלה שאבדו".
לפי הספר, יש שלושה סוגי נעדרים:
1. אנשים שלא באמת נעדרים, אלא חיים ומקיימים קשרים עם אנשים שהם לא את. בני זוג לשעבר ושותפים למעונות שאיבדת קשר איתם — כל אלה נכללים בקטגוריה הזאת.
2. אנשים שלא באמת נעדרים אבל לא רוצים להימצא. אבות דפוקים ועדים מהמאפְיה, למשל.
3. כל היתר. כמו ילדים שברחו מהבית והתמונות שלהם מופיעות על קרטוני חלב, שפסיכופתים במסחריות לבנות בלי חלונות חטפו אותם.
הסיבה שבזכותה בלש פרטי יכול למצוא מישהו היא שהמון אנשים יודעים בדיוק איפה נמצא הנעדר. את פשוט לא אחת מהם. ואת צריכה למצוא מישהו שכן.
לאנשים יש כל מיני סיבות להיעלם. אולי הם הונו את חברת הביטוח או מסתתרים מהמשטרה. אולי הם החליטו לפתוח דף חדש. אולי הם שקועים בחובות עד הצוואר. אולי יש להם סוד והם לא רוצים שמישהו יגלה אותו. לפי אז אתה רוצה להיות בלש פרטי?, השאלה הראשונה שצריך לשאול היא: האם האיש רוצה להימצא?
אני מוכרחה להודות שאני לא בטוחה אם אני רוצה לדעת את התשובה על השאלה הזאת. אם אמא שלי הסתלקה מרצון, אז אולי די בידיעה שאני עדיין מחפשת אותה — הידיעה שאחרי עשור שלם לא שכחתי אותה — כדי לגרום לה לחזור אלי. לפעמים אני חושבת שהיה לי קל יותר לדעת שאמא מתה לפני עשר שנים מאשר לשמוע שהיא חיה ובחרה לא לחזור.
בספר כתוב שלמצוא את אלה שהלכו לאיבוד זה כמו משחק של אותיות מעורבבות. יש לך את כל הרמזים, ואת מנסה לסדר אותם כדי ליצור מילים אמיתיות. איסוף נתונים הוא הנשק של הבלש הפרטי, ועובדות הן החברות שלו. שם, תאריך לידה, מספר ביטוח לאומי. מוסדות לימוד. תאריכי שירות צבאי, היסטוריית תעסוקה, חברים וקרובים מוכרים. ככל שזורקים את הרשת רחוק יותר, גדלים הסיכויים לתפוס מישהו שדיבר עם הנעדר על מקום שבו הוא היה רוצה לנפוש, או על עבודת החלומות שלו.
מה עושים עם כל העובדות האלה? טוב, קודם כול משתמשים בהן כדי לשלול דברים. בחיפוש הראשון שעשיתי ברשת, בגיל אחת־עשרה, נכנסתי למסד הנתונים של הפטירות בביטוח לאומי, וחיפשתי את השם של אמא ברשימה.
היא לא נרשמה כמתה, אבל זה לא אמר לי מספיק. היא יכלה להיות בחיים או לחיות בזהות בדויה לגמרי. היא יכלה להיות מתה ולא מזוהה, אלמונית.
היא לא היתה בפייסבוק או בטוויטר, או ב־Classmates.com, או ברשת הבוגרים של ואסאר, הקולג' שלה. מצד שני, אמא תמיד היתה שקועה בעבודה ובפילים שלה, אז לא נראה לי שהיה לה זמן להסחות דעת כאלה.
היו 367 אליס מטקאף במדריכי הטלפונים המקוונים. התקשרתי לשתיים או שלוש בשבוע, כדי שסבתא שלי לא תתחרפן כשהיא תראה את החיובים על שיחות חוץ בחשבון. השארתי המון הודעות. היתה זקנה נורא חמודה במונטנה שרצתה להתפלל למען אמא שלי, ואחרת שעבדה כמפיקה בערוץ חדשות בלוס אנג'לס והבטיחה להביא את הסיפור שלי לבוס שלה כבסיס לכתבת צבע, אבל אף אחת מהנשים שהתקשרתי אליהן לא היתה אמא שלי.
בספר היו עוד הצעות: לחפש במסד נתונים של בתי כלא, במרשם הסמלים המסחריים, ואפילו ברשומות הגנאולוגיות של כנסיית הצלוב של קדושי אחרית הימים. כשניסיתי אותם, לא קיבלתי תוצאות. כשחיפשתי בגוגל "אליס מטקאף", קיבלתי יותר מדי תוצאות — יותר מ־1.6 מיליון. אז צימצמתי את החיפוש ל"אליס קינגסטון מטקאף אֵבל פילים", וקיבלתי רשימה של המחקרים שלה, שרובם נערכו לפני 2004.
אבל בדף השישה־עשר של החיפוש בגוגל היה מאמר בבלוג פסיכולוגי על תהליכי האֵבל של בעלי חיים. בפִסקה השלישית ציטטו את אליס מטקאף שאמרה, "אנוכי לחשוב שלבני אדם יש מונופול על האֵבל. יש ראיות רבות לכך שפילים מתאבלים על אובדן יקיריהם." זה היה קטע מוקלט קטן, לא יוצא דופן בהרבה מובנים, משהו שהיא אמרה כבר מאה פעם בכתבי עת ובמאמרים אקדמיים.
אבל הרשומה בבלוג הזה היתה מ־2006.
שנתיים אחרי שהיא נעלמה.
אמנם חיפשתי באינטרנט במשך שנה, אבל לא מצאתי שום הוכחה לקיומה של אמא. אין לי מושג אם התאריך במאמר המקוון היה שגיאת הקלדה, אם ציטטו את אמא שלי משנים קודמות, או אם אמא שלי — שלכאורה היתה בריאה ושלמה ב־2006 — עדיין בריאה ושלמה.
אני פשוט יודעת שמצאתי את זה, וזאת התחלה.
במסגרת המאמץ להפוך כל אבן, לא הגבלתי את החיפוש להצעות שהופיעו באז אתה רוצה להיות בלש פרטי?. פירסמתי מודעה ברשימת דיוור של נעדרים. פעם, ביריד, התנדבתי להתהפנט מול קהל שאכל נקניקיות וטבעות בצל, בתקווה שהקוסם ישחרר זיכרונות כלואים, אבל הוא בסך הכול אמר לי שבגלגול הקודם הייתי שוטפת כלים בארמון של דוכס. הלכתי לסמינר חינם על מודעוּת בשעת חלימה שהתקיים בספרייה, בהנחה שאוכל להשתמש בחלק מהמיומנויות על המוח הנעול והעקשן שלי, אבל הוא עסק בעיקר בכתיבת יומנים ולא בשום דבר אחר.
היום, לראשונה, אני הולכת למתַקשרת.
יש כמה סיבות לכך שזאת הפעם הראשונה. קודם כול, עד עכשיו לא היה לי מספיק כסף. חוץ מזה, לא היה לי מושג איפה למצוא מישהי מכובדת. ודבר שלישי, זה לא מדעי במיוחד, ואם אמא שלי, בהיעדרה, לימדה אותי משהו, הרי זה להאמין בעובדות ובנתונים קרים ומוצקים. אבל לפני יומיים, כשפישפשתי במחברות של אמא, נפלה סימנייה מתוך אחת מהן.
בעצם זאת לא היתה סימנייה. זה היה שטר של דולר מקופל כמו אוריגמי לצורה של פיל.
פתאום נזכרתי בידיים של אמא מתעופפות על פני השטר, מקמטות ומקפלות, מקישות והופכות, עד שהפסקתי לבכות ובהיתי מהופנטת בצעצוע הקטן שהיא הכינה לי.
נגעתי בפיל הקטן כאילו ציפיתי שהוא ייעלם בעננת עשן. ואז העיניים שלי נפלו על הדף הפתוח ביומן, פִּסקה שפתאום נראתה לי כאילו נכתבה בניאון:
העמיתים שלי לעבודה תמיד עושים פרצוף כשאני אומרת להם שהמדענים הכי טובים מבינים ששניים־שלושה אחוזים ממה שהם חוקרים פשוט לא ניתנים לכימות — אולי זה קסם או חייזרים או משתנה אקראי, שאי־אפשר לשלול באמת אף אחד מהם. אם אנחנו רוצים להיות כנים כמדענים… אנחנו מוכרחים להודות שאולי יש כמה דברים שאנחנו לא אמורים לדעת.
ראיתי בזה סימן.
כל שאר האנשים על פני כדור הארץ יעדיפו להסתכל על יצירת המופת המקופלת במקום על פיסת הנייר השטוחה המקורית, אבל לא אני. אני הייתי חייבת להתחיל מהתחלה. אז העברתי שעות ביישור זהיר של מלאכת היד של אמא, והעמדתי פנים שאני עדיין מרגישה את חום אצבעותיה על השטר. התקדמתי צעד־צעד כמו בניתוח, עד שלמדתי לקפל מחדש את השטר בדיוק כמוה; עד שהיה לי עדר קטן של שישה פילים ירוקים זעירים חדשים צועדים על השולחן. וגם בחנתי את עצמי כל יום כדי לוודא שלא שכחתי, ובכל פעם שהצלחתי הסמקתי מגאווה. בלילות נרדמתי כשאני מדמיינת רגע דרמטי, כמו בסרטים, שבו אני סוף־סוף מוצאת את אמא והיא לא יודעת שזאת אני, עד שאני מקפלת שטר של דולר לפיל מול עיניה. ואז היא מחבקת אותי. ולא מרפה.
תופתעו לדעת כמה מתַקשרים רשומים בדפי זהב. מדריכים רוחניים של העידן החדש, ייעוץ רוחני אצל לורל, כוהנת פגאנית, קריאה בטארוט, קייט קימל קוראת בקלפים, שיבתו של עוף החול — ייעוץ בנושא אהבה, עושר, שגשוג.
מבט שני של סריניטי, רחוב קמברלנד, בון.
לסריניטי לא היתה פרסומת גדולה או מספר טלפון חינמי או שם משפחה, אבל היא נמצאה במרחק רכיבה על אופניים מהבית שלי, והיתה היחידה שהבטיחה לקרוא בקלפים במחיר מציאה של עשרה דולר.
רחוב קמברלנד נמצא בחלק של העיר שסבתא תמיד אומרת לי להתרחק ממנו. בעצם זאת סמטה עם חנות נוחות שפשטה את הרגל ונאטמה בקרשים, ובר קטן ורעוע. שני שלטי עץ עומדים על המדרכה, אחד מפרסם שוטים בשני דולר לפני 17:00, והשני שאומר: קריאה בטארוט, 10 דולר, 14R.
מה זה 14R? גיל סף? מידת חזייה?
אני חוששת להשאיר את האופניים ברחוב כי אין לי מנעול — אף פעם לא נאלצתי לנעול אותם בבית הספר או ברחוב הראשי או במקומות שאני מסתובבת בהם בדרך כלל — אז אני גוררת אותם לחדר המדרגות שמשמאל לכניסה לבר ובמעלה המדרגות, שעומד בהן ריח בירה וזיעה. בראש המדרגות יש מבואה קטנה. דלת אחת מסומנת ב־14R ובחזית יש שלט: סריניטי קוראת בקלפים.
קירות המבואה מכוסים בטאפט קטיפתי מתקלף. כתמים צהובים פורחים על התקרה, ויש ריח חזק מדי של פוטפורי. יש גם שולחן צד מתנדנד, שאחת מרגליו מונחת על ספר טלפונים בשביל האיזון. עליו נחה צלוחית חרסינה מלאה כרטיסי ביקור: סריניטי ג'ונס, מתַקשרת.
אין הרבה מקום לי ולאופניים במבואה הקטנה. אני מסובבת אותם בחצי עיגול דחוק ומנסה להשעין אותם על הקיר.
אני שומעת קולות עמומים של שתי נשים מעבר לדלת הפנימית. אני לא בטוחה אם אני אמורה לדפוק, להגיד לסריניטי שהגעתי. ואז אני מבינה שאם היא שווה משהו, היא בטח יודעת.
אבל ליתר ביטחון אני משתעלת. בקול.
אני משעינה את שלדת האופניים על הירך ומצמידה את האוזן לדלת.
את מוטרדת מהחלטה גדולה שאת צריכה לקבל.
קול שני משתנק. איך ידעת?
יש לך ספקות רציניים לגבי המסלול הנכון.
הקול השני, שוב: כל כך קשה לי בלי ברט.
הוא כאן עכשיו. והוא רוצה שתדעי שאת יכולה לסמוך על הלב שלך.
שתיקה. זה לא מתאים לברט.
בטח שלא. זה מישהו אחר שמשגיח עלייך.
דודה לואיז?
כן! היא אומרת שתמיד היית האחיינית המועדפת עליה.

אולי היא שמעה אותי צוחקת, כי השיחה שמעבר לדלת נקטעת. אני רוכנת קרוב יותר כדי לשמוע ומפילה את האופניים. במאמץ לשמור על שיווי משקל אני מועדת על הצעיף של אמא, שהשתחרר מהקשירה. האופניים — ואני — נוחתים על השולחן הקטן, והצלוחית נופלת ומתרסקת.
הדלת נפתחת בתנופה, ואני מרימה את העיניים מתוך הכלא של שלדת האופניים ומנסה לאסוף את השברים. "מה קורה פה?"
סריניטי ג'ונס גבוהה, עם כרבולת של שיער צמר־גפן מתוק ורוד על הראש. צבע השפתון שלה תואם לצבע השיער. יש לי תחושה משונה שכבר פגשתי אותה פעם. "את סריניטי?"
"מי שואל?"
"את לא אמורה לדעת?"
"אני חוזה עתידות, לא כול־יודעת. אם הייתי כול־יודעת, זה היה פארק אווניו, והייתי מסתירה את הדיווידנדים שלי באיי קיימן." הקול שלה נשמע משומש מדי, כמו ספה עם קפיצים שבורים. ואז היא שמה לב לרסיס החרסינה שביד שלי. "את רצינית? זאת היתה קערית הנבואה של סבתא שלי!"
אין לי מושג מה זה קערית נבואה. אני רק יודעת שאני בצרות. "סליחה. זאת היתה תאונה…"
"יש לך מושג כמה עתיקה היא? זאת ירושה משפחתית! תודה לישו התינוק שאמא שלי לא חיה ורואה את זה." היא שולחת יד לרסיסים, מצמידה את הקצוות אחד לשני כאילו יש סיכוי שהם יידבקו באורח פלא.
"אני יכולה לנסות לתקן אותה —"
"אם את לא קוסמת, לא נראה לי שתצליחי. גם אמא וגם סבתא שלי מתהפכות בקבריהן, והכול בגלל שיש לך שכל יותר קטן מלחמוּס."
"אם היא כל כך יקרה, למה היא יושבת בחדר הכניסה שלך?"
"ולמה את הכנסת אופניים לחדר בגודל של ארון?"
"חשבתי שבחדר המדרגות יגנבו אותם," אני אומרת וקמה. "תקשיבי, אני אשלם על הקערית."
"מותק, הכסף שאספת ממכירת עוגיות בצופים לא יפצה על ענתיקה מ־1858."
"אני לא מוכרת עוגיות בצופים," אני אומרת לה. "באתי הנה לקריאה."
זה משתיק אותה. "אני לא עובדת עם ילדים."
לא עובדת או לא מוכנה לעבוד? "אני יותר מבוגרת ממה שאני נראית." זאת עובדה. כולם חושבים שאני בכיתה ה', לא ח'.
האישה שהיתה בפנים עומדת פתאום על סף הדלת. "סריניטי? את בסדר?"
סריניטי מועדת, כושלת מעל האופניים שלי. "בסדר גמור." היא מחייכת אלי בפה קפוץ. "אני לא יכולה לעזור לך."
"סליחה?" אומרת הלקוחה.
"לא דיברתי אלייך, גברת לנגהם," עונה סריניטי ומסננת לעברי: "אם לא תלכי מיד, אני אתקשר למשטרה ואגיש תלונה."
אולי גברת לנגהם לא רוצה מתַקשרת שמתייחסת ברשעות לילדים; אולי היא פשוט לא רוצה להיות בשטח כשהמשטרה תגיע. בכל מקרה, היא מסתכלת על סריניטי כאילו התכוונה להגיד לה משהו, אבל אז היא נדחפת בין שתינו ומתחילה לרוץ במורד המדרגות.
"יופי," ממלמלת סריניטי. "עכשיו את חייבת לי גם ירושה יקרה מפז וגם עשרה דולר שהפסדתי בגללך."

"אני אשלם כפול," אני פולטת. יש לי שישים ושמונה דולר. זה כל הכסף שהרווחתי השנה מבייביסיטר, ואני חוסכת אותו לבלש פרטי. אני לא משוכנעת שסריניטי היא הדבר האמיתי. אבל אני מוכנה להיפרד מעשרים דולר כדי לברר.
העיניים שלה נוצצות כשהיא שומעת את זה. "בשבילך," היא אומרת, "אני אחרוג מהכלל שלי בעניין הגיל." היא פותחת את הדלת לרווחה וחושפת סלון רגיל, עם ספה ושולחן קפה וטלוויזיה. זה נראה כמו הבית של סבתא שלי, ואני קצת מתאכזבת. שום דבר פה לא זועק מתַקשרת. "יש בעיה?" היא שואלת.
"כנראה ציפיתי לכדור בדולח וּוילון חרוזים."
"על אלה צריך לשלם תוספת."
אני מסתכלת עליה כי אני לא בטוחה אם היא צוחקת. היא מתיישבת בכבדות על הספה ומצביעה על כיסא. "איך קוראים לך?"
"ג'נה מטקאף."
"טוב, ג'נה," היא אומרת ונאנחת. "בואי נגמור עם זה." היא מושיטה לי מחברת גדולה ומבקשת שארשום את השם, הכתובת ומספר הטלפון שלי.
"למה?"
"למקרה שאני אצטרך ליצור איתך קשר אחר כך. אם לנשמה יהיה איזה מסר או משהו."
סביר יותר להניח שהיא תשלח לי אימיילים עם פרסומת על עשרים אחוז הנחה לפגישה הבאה, אבל אני לוקחת את המחברת עם כריכת העור ונרשמת. כפות הידיים שלי מזיעות. עכשיו, כשהרגע הגיע, אני מהססת. התרחיש הכי גרוע הוא שסריניטי ג'ונס תתגלה כנוכלת, עוד מבוי סתום בתעלומה של אמא שלי.
לא. התרחיש הכי גרוע הוא שסרניטי ג'ונס תתגלה כמתַקשרת מוכשרת, ושאני אגלה אחד משניים: או שאמא שלי נטשה אותי מרצונה החופשי, או שאמא שלי מתה.
היא לוקחת את חפיסת הטארוט וטורפת את הקלפים. "מה שאני עומדת לספר לך במהלך הקריאה עלול להישמע לא הגיוני כרגע. אבל תזכרי את המידע, כי יום אחד את עשויה לשמוע משהו ולהבין מה הנשמות ניסו להגיד לך היום." היא אומרת את זה כמו שדיילת מסבירה איך לחגור חגורת בטיחות. ואז היא מושיטה לי את החפיסה כדי שאחלק אותה לשלוש ערימות. "אז מה את רוצה לדעת? מי דלוק עלייך? האם תקבלי מאה באנגלית? לאיזה קולג' כדאי לך להירשם?"
"הדברים האלה לא מעניינים אותי." אני מחזירה לה את החפיסה בלי לחלק אותה. "אמא שלי נעלמה לפני עשר שנים," אני אומרת, "ואני רוצה שתעזרי לי למצוא אותה."
ביומני מחקר השטח של אמא שלי יש קטע אחד שאני יודעת בעל פה. לפעמים, כשאני משועממת בשיעור, אני אפילו כותבת אותו במחברת ומנסה לשחזר את כתב היד המסולסל שלה.
זה מהתקופה שלה בבוטסואנה, כשהיא עשתה פוסט־דוקטורט על אֵבל של פילים בתוּלי בּלוק, ותיעדה מוות של פיל בטבע. זה היה גור של נקבה בת חמש־עשרה ששמה קָגיסוֹ. קגיסו המליטה ממש אחרי הזריחה, והגור נולד מת, או מת זמן קצר אחרי ההמלטה. לפי הרשימות של אמא, זה לא היה חריג בהמלטה ראשונה של פילה. מה שמוזר היה התגובה של קגיסו.

יום שלישי

09:45 קגיסו עומדת ליד הגור באור יום, בשטח פתוח. מלטפת לו את הראש ומרימה לו את החדק. הגור לא זז מאז 06:35.
11:52 קגיסו מאיימת על אָוויוֶוה וקוֹקיסָה, כשהנקבות באות לחקור את גופת הגור.
15:15 קגיסו ממשיכה לעמוד מעל הגופה. נוגעת בגור בחדק. מנסה להרים אותו.
יום רביעי
06:36 מודאגת לגבי קגיסו, שלא ניגשה לבריכת השתייה.
10:42 קגיסו בועטת בצמחייה ומכסה את הגור בענפים שהיא שוברת.
15:46 חום אימים. קגיסו הולכת לשתות וחוזרת כדי להישאר בקרבת הגור.
יום חמישי
06:56 שלוש לביאות מתקרבות; מתחילות לגרור את גוויית הגור. קגיסו תוקפת; הן בורחות מזרחה. קגיסו עומדת מעל הגופה, מרעימה.
08:20 עדיין מרעימה.
11:13 קגיסו עדיין עומדת מעל הגור המת.
21:02 שלושה אריות אוכלים את גוויית הגור. קגיסו לא נראית בשטח.
בתחתית העמוד אמא שלי כתבה את זה:
קגיסו נוטשת את גופת הגור שלה אחרי ששמרה עליה שלושה ימים.
מחקרים רבים מתעדים את העובדה, שגורי פילים מתחת לגיל שנתיים לא שורדים אם הם מתייתמים.
שום דבר עוד לא נכתב על מה שקורה לאם כשהיא מאבדת תינוק.
אמא שלי לא ידעה בזמן הכתיבה שהיא בהיריון איתי.

"אני לא עובדת על נעדרים," אומרת סריניטי בקול שלא משאיר מקום לאֲבָל.
"את לא עובדת עם ילדים," אני אומרת ומונה באצבעותי. "את לא עובדת על נעדרים. מה את כן עושה?"
היא מצמצמת עיניים. "את רוצה כוונון אנרגטי? אין בעיה. טארוט? ברוכה הבאה. תִקשור עם מישהו שהלך לעולמו? רק תבקשי." היא רוכנת קדימה כדי שאבין, חד־משמעית, שהתנגשתי בחומת בטון. "אבל אני לא עובדת על נעדרים."
"את מדיום."
"למדיומים שונים יש כישרונות שונים," היא אומרת. "נבואה, קריאת הילות, תִקשור עם נשמות, טלפתיה. זה שקיבלתי טעימה, לא אומר שקיבלתי את כל הבּוּפֶה."
"היא נעלמה לפני עשר שנים," אני ממשיכה, כאילו סריניטי לא דיברה בכלל. אני תוהה אם כדאי לי לספר לה על הרמיסה, או על העובדה שאמא אושפזה בבית חולים, ומחליטה שלא. אני לא רוצה להנחות את התשובות שלה. "אני הייתי רק בת שלוש."
"רוב הנעדרים נעלמים כי הם רוצים," אומרת סריניטי.
"אבל לא כולם," אני משיבה. "היא לא עזבה אותי. אני יודעת את זה." אני מהססת, מתירה את הצעיף של אמא ודוחפת אותו לעברה. "זה היה שלה. אולי זה יעזור…?"
סריניטי לא נוגעת בו. "לא אמרתי שאני לא מסוגלת למצוא אותה. אמרתי שאני לא אעשה את זה."
דמיינתי את הפגישה הזאת בהמון דרכים, אבל זאת לא היתה אחת מהן. "למה?" אני שואלת המומה. "למה את לא רוצה לעזור לי, אם את יכולה?"
"כי אני לא אמא תרזה המזורגגת!" היא מתפרצת. הפרצוף שלה אדום כמו עגבנייה; אני תוהה אם היא חזתה את המוות שלה כתוצאה מלחץ דם גבוה. "סליחה," היא אומרת ונעלמת בהמשך הפרוזדור. כעבור רגע אני שומעת מים זורמים.
היא לא חוזרת אחרי חמש דקות. עשר. אני קמה ומתחילה לשוטט בסלון. על אדן האח מונחות תמונות של סריניטי עם ג'ורג' וברברה בוש, עם שֶר, עם הבחור מזוּלנדר. זה לא נראה לי הגיוני. למה מישהי שמסתובבת עם ידוענים משנוררת עשרה דולר על קריאה בטארוט בשומקום, ניו המפשייר?
כשאני שומעת את המים יורדים בשירותים, אני רצה בחזרה לכיסא ומתיישבת כאילו לא זזתי משם בכלל. סריניטי חוזרת מאוששת. הפוני הוורוד שלה לח, כאילו התיזה מים על הפנים. "אני לא אגבה ממך כסף היום," היא אומרת, ואני פולטת נחרה. "אני באמת מצטערת לשמוע על אמא שלך. אולי מישהו אחר יוכל להגיד לך מה שאת רוצה לשמוע."
"מי למשל?"
"אין לי מושג. זה לא שכל המדיומים נפגשים כל יום רביעי בקפה השכונתי." היא ניגשת לדלת, פותחת אותה לרווחה, מאותתת לי ללכת. "אם אני אשמע על מישהו שעושה דברים כאלה, אני אצור איתך קשר."
אני חושבת שזה שקר גס שנאמר כדי להעיף אותי לכל הרוחות. אני יוצאת למבואה ומעמידה את האופניים. "אם את לא מוכנה למצוא אותה בשבילי," אני אומרת, "את מוכנה לפחות להגיד לי אם היא מתה?"
אני לא מאמינה ששאלתי את זה, עד שהמילים תלויות בינינו כמו וילונות שמונעים מאיתנו לראות אחת את השנייה בבהירות. לרגע אני שוקלת לתפוס את האופניים ולרוץ לפני שאיאלץ לשמוע את התשובה.
סריניטי רועדת כאילו חישמלתי אותה בטייזר. "היא לא."
כשהיא טורקת לי את הדלת בפרצוף, אני תוהה אם גם זה שקר גס.
במקום לחזור הביתה אני רוכבת על האופניים עד הקצה של בון, אחר כך בדרך עפר של חמישה קילומטרים עד לכניסה לשמורת הטבע סטארק, הקרויה על שם גנרל ממלחמת העצמאות שטבע את המוטו של ניו המפשייר, "לחיות חופשי או למות". אבל לפני עשר שנים, לפני שזאת היתה שמורת סטארק, זה היה מקלט הפילים של ניו אינגלנד שנוסד על ידי אבא שלי, תומס מטקאף. באותה תקופה הוא השתרע על פני שמונת אלפים דונם, עם שמונה מאות דונם של שטח פתוח בין המקלט לבין הבית הקרוב ביותר. כיום יותר ממחצית השטח מכוסה בקניון, בסניף של קוסטקו ובפרויקט שיכון. השאר נחשב לשמורת טבע מתוקף צו ממשלתי.
אני מחנה את האופניים והולכת ברגל עשרים דקות, חולפת על פני חורשת הלִבנים והאגם, אזור שגדל פרא מאז הימים שבהם פילים הגיעו אליו בכל יום לשתות מים. לבסוף אני מגיעה לנקודה האהובה עלי, מתחת לעץ אלון ענק עם ענפים עקומים כמו זרועות של מכשפה. למרות שרוב השטחים המיוערים מכוסים טחבים ושרכים בעונה הזאת, האדמה מתחת לעץ הזה תמיד מרופדת בפטריות סגולות בוהקות. זה נראה כמו מקום שפֵיוֹת היו גרות בו אם היו קיימות.
קוראים להן לָקָריה אָמֶתיסטינה. קראתי עליהן באינטרנט. זה נראה לי כמו משהו שאמא שלי היתה עושה אם היתה רואה אותן.
אני מתיישבת באמצע שדה הפטריות. אפשר היה לצפות שאני אמעך להן את הראשים, אבל הן מפַנות מקום למשקל שלי. אני מלטפת את החלק התחתון של אחת מהן, עם קפלי האקורדיון המתולמים. זה כמו קטיפה ושריר ביחד, בדיוק כמו קצה של חדק.

זה היה המקום שבו מוֹרה קברה את הגור שלה, הפיל היחיד שנולד אי־פעם במקלט. אני הייתי צעירה מכדי לזכור את זה, אבל קראתי על זה ביומנים של אמא. מורה הגיעה למקלט בהיריון, אבל גן החיות שהעביר אותה לא ידע את זה. היא המליטה כמעט חמישה־עשר חודש אחרי שהגיעה, והגור נולד מת. מורה סחבה אותו עד לנקודה שמתחת לעץ וכיסתה אותו במחטי אורן וענפים. באביב התפרצו כאן פטריות סגולות יפות נורא, בדיוק בנקודה שבה צוות המקלט קבר את שרידי הגור.
אני מוציאה את הטלפון הנייד מהכיס. הדבר היחיד הטוב במכירה של שטחי המקלט הוא שעכשיו יש אנטנה סלולרית ענקית לא רחוק מכאן, והקליטה כנראה טובה יותר מבכל שאר ניו המפשייר. אני פותחת את הדפדפן ומקישה: "סריניטי ג'ונס מתַקשרת".
הדבר הראשון שאני מוצאת הוא ערך בוויקיפדיה. סריניטי ג'ונס (1 בנובמבר 1966) היא מדיום ומתַקשרת אמריקנית. הופיעה פעמים רבות ב'בוקר טוב אמריקה' ושידרה תוכנית משלה בשם 'סריניטי!', שבה תיקשרה למען צופים באולפן ובבית, אבל התמחתה בנעדרים.
נעדרים? אתם צוחקים?
עבדה עם כמה מחלקות במשטרה ובבולשת, ושיעור הפענוחים שלה עמד על 88%. עם זאת, כישלונה בפרשת החטיפה של בנו של הסנטור ג'ון מק'קוי זכה לפרסום נרחב בתקשורת והוביל את המשפחה להגיש תביעה. ג'ונס לא נראתה בציבור מאז 2007.
האם יכול להיות שמתקשרת מפורסמת — אפילו ידועה לשמצה — נעלמה מעל פני האדמה וצצה מחדש כעבור עשור שלם ליד בון, ניו המפשייר? בהחלט. אם מישהו מחפש מקום לשמור בו על פרופיל נמוך, הוא ימצא אותו בעיר הולדתי, שהדבר הכי מסעיר שקורה בה הוא טורניר הבינגו השנתי של צואת פרות בארבעה ביולי.
אני סורקת את רשימת התחזיות הפומביות שלה.
ב־1999 ג'ונס אמרה לתיאה קטנופוליס שבנה אדם, שנעדר במשך שבע שנים, חי וקיים. ב־2001 אדם אותר על ספינת סוחר בקרבת חוף אפריקני.
ג'ונס חזתה במדויק את זיכויו של או־ג'יי סימפסון ואת רעידת האדמה הגדולה ב־1989.
ב־1998 ג'ונס אמרה שהבחירות הבאות לנשיאות יידחו. אף שהבחירות של 2000 לא נדחו, התוצאות הרשמיות פורסמו באיחור של 36 ימים.
ב־1998 ג'ונס אמרה לאמה של הסטודנטית הנעדרת קרי רשיד שבתה נדקרה, ושבדיקות דנ"א יזַכו את האיש שהורשע בפשע. ב־2004 שוחרר אורלנדו איקס בזכות "פרויקט חף מפשע", ושותפו לשעבר לדירה הורשע במקומו.
ב־2001 ג'ונס אמרה למשטרה שגופתה של צ'נדרה ליווי תימצא על מדרון מיוער בצפיפות. היא אותרה שנה לאחר מכן ברוֹק קריק פארק, מרילנד, על שיפוע תלול. כמו כן היא חזתה שתומס קווינטנוס, כבאי בשירות הכיבוי וההצלה של העיר ניו יורק שנחשב למת אחרי אסון התאומים, חי וקיים, והוא אכן הוצא מבין ההריסות חמישה ימים אחרי ההתקפה על מרכז הסחר העולמי.
בתוכנית הטלוויזיה שלה ב־2001 ג'ונס הובילה את המשטרה בשידור חי לפֶּנסָקולה, פלורידה, ביתו של הדוור ארלן או'דול, ואיתרה שם חדר סודי נעול במרתף, שבו הוחזקה ג'סטין פוקר, שנחטפה שמונה שנים קודם לכן בגיל 11 ונחשבה למתה.
בתוכנית הטלוויזיה שלה בנובמבר 2003 ג'ונס אמרה לסנטור ג'ון מק'קוי ולאשתו, שבנם החטוף עדיין חי, ושהוא נמצא במסוף אוטובוסים באוקאלה, פלורידה. שרידי הילד אותרו שם במצב של ריקבון מתקדם.

מכאן ואילך הכול השתבש מבחינתה של סריניטי ג'ונס.
בדצמבר 2003 ג'ונס אמרה לאלמנתו של חייל באריות־הים שהיא תלד בן בריא. האישה הפילה כעבור שבועיים.
בינואר 2004 ג'ונס אמרה ליולנדה רולס מאורֶם, יוטה, שבתה הנעדרת בת החמש, וֶלוֶוט, עברה שטיפת מוח ומוחזקת בידי משפחה מורמונית, ובכך עוררה גל מחאות בסולט לייק סיטי. כעבור חצי שנה הודה בן זוגה של יולנדה ברצח הילדה והוביל את השוטרים לקבר רדוד בסמוך למזבלה המקומית.
בפברואר 2004 ג'ונס חזתה ששרידי גופתו של ג'ימי הופה יימצאו בתוך קירות הבטון של מקלט שנבנה על ידי משפחת רוקפלר בוודסטוק, ורמונט. זה הוכח כשגוי.
במרס 2004 ג'ונס קבעה שאודרי זיילר, סטודנטית נעדרת מאוניברסיטת ויסקונסין־מדיסון, נפלה קורבן לרוצח סדרתי, ושהראיה לכך תהיה סכין שתימצא על גופתה. בסופו של דבר התברר כי זיילר ביימה את חטיפתה בניסיון למשוך את תשומת לבו של החבר שלה.
במאי 2007 היא חזתה שמדלן מק'קאן, שנעלמה בעת חופשה עם הוריה בפורטוגל, תימצא עד אוגוסט. התיק עדיין פתוח.
היא לא השמיעה שום תחזית פומבית מאז. לפי מה שהבנתי, היא עצמה נחשבת לנעדרת.
לא פלא שהיא לא עובדת עם ילדים.
טוב, אז היא עשתה טעות פומבית גורלית במקרה של מק'קוי, אבל להגנתה ייאמר שהיא כמעט צדקה: באמת מצאו את הילד הנעדר. הוא רק לא היה חי. זה היה מזל רע שבכישלון הראשון שלה, אחרי שרשרת הצלחות, היה מעורב פוליטיקאי מפורסם.
יש תצלומים של סריניטי בטקס ה״גרמי״ עם סנוּפּ דוֹג, ובארוחת ערב לכַּתבים בבית הלבן עם ג׳ורג׳ בוש. יש עוד תצלום שלה במדור משטרת האופנה של היו־אס ויקלי, לובשת שמלה עם שתי רוזטות משי ענקיות רקומות על השדיים.
אני פותחת את האפליקציה של יוטיוב ומקישה את השם של סריניטי ושל הסנטור. עולה סרטון שמציג את סריניטי באולפן טלוויזיה, עם תסרוקת הגלידה האמריקנית, לבושה חליפת מכנסיים ורודה כהה קצת יותר מהשיער. מולה על ספה סגולה יושב הסנטור מק'קוי, בחור עם לסת שאפשר להשתמש בה כדי למדוד זוויות ישרות, והבזקים מושלמים של שיער כסוף ברקות. אשתו לצדו, אוחזת בידו.
אני לא ממש מתעניינת בפוליטיקה, אבל בבית הספר למדנו על הסנטור מק'קוי כדוגמה לכישלון פוליטי. ייעדו אותו למירוץ לנשיאות, הוא הסתובב עם משפחת קנדי בהיאניספורט ונשא נאום חוצב להבות בוועידת המפלגה הדמוקרטית. אבל אז בנו בן השבע נחטף מחצר בית הספר הפרטי שלו.
בסרטון סריניטי רוכנת לעבר הפוליטיקאי. "סנטור מק'קוי," היא אומרת, "היה לי חיזיון."
קאט אל מקהלת גוספל באולפן. "חיזיון!" הם שרים, כמו בהדגשה מוזיקלית.
"חיזיון של הילד הקטן שלך…" סריניטי משתתקת. "בריא ושלם."
אשת הסנטור מתמוטטת בזרועות בעלה וממררת בבכי.
אני תוהה אם היא בחרה בכוונה בסנטור מק'קוי; אם באמת היה לה חיזיון של הילד, או שהיא סתם רצתה ליצור רעש תקשורתי.
הסרטון קופץ למסוף אוטובוסים באוקאלה. הנה סריניטי, מתלווה לזוג מק'קוי בכניסה לבניין, והם הולכים כמו זומבים בטראנס אל שורת ארוניות ליד שירותי הגברים. הנה אשתו של הסנטור מק'קוי קוראת "הנרי?" בזמן שסריניטי אומרת לשוטר לפתוח את תא מספר 341. הנה המזוודה המוכתמת, שהשוטר מניף אותה בזמן שכולם נסוגים בגלל הסירחון של הגופה בפנים.
לרגע המצלמה מועדת והסרטון נוטה הצדה. ואז הצלם מתעשת וקולט את סריניטי מקיאה, את ג'יני מק'קוי מעולפת, ואת הסנטור מק'קוי, נער הזהב של המפלגה הדמוקרטית, צועק על הצלם שיפסיק לצלם ומכניס לו אגרוף כשהוא ממשיך.
סריניטי ג'ונס איבדה את אהדת הקהל — היא התרסקה ונקברה. הזוג מק'קוי תבע את סריניטי, ולבסוף הם הגיעו לפשרה. הסנטור מק'קוי נעצר אחר כך פעמיים באשמת נהיגה בשכרות, התפטר מהסנאט ונכנס למוסד כלשהו לטיפול ב"תשישות". אשתו מתה כעבור שנה ממנת יתר של כדורי שינה. וסריניטי, בשקט בשקט, נעלמה.
האישה שפישלה כהוגן עם הזוג מק'קוי היא אותה האישה שמצאה עשרות ילדים שנעלמו. היא גם סריניטי ג'ונס שמתגוררת בחלק המפוקפק ביותר של העיר ורעבה למזומנים. אבל היא איבדה את היכולת למצוא נעדרים… או אולי היא העמידה פנים מלכתחילה? האם באמת היו לה כוחות כאלה פעם — או שזה היה סתם מזל?
למיטב ידיעתי, כישרון על־טבעי זה כמו רכיבה על אופניים. למיטב ידיעתי, זה חוזר אם רק מנסים.
אז למרות העובדה שאני די בטוחה שסריניטי ג'ונס לא תרצה לראות אותי לעולם בפתח הבית שלה, אני גם יודעת שלמצוא את אמא שלי זה אז למרות העובדה שאני די בטוחה שסריניטי ג'ונס לא תרצה לראות אותי לעולם בפתח הבית שלה, אני גם יודעת שלמצוא את אמא שלי זה בדיוק גלגלי העזר שהיא זקוקה להם.

 

ג'ודי לין פיקו (ילידת 1966) היא סופרת אמריקאית-יהודיה. פיקו ידועה בעיקר בשל ספרה "שומרת אחותי", שאף עובד לסרט קולנוע בעל אותו שם. נכון ל-2009 נמכרו כ-14 מיליון עותקים של ספריה ברחבי העולם.

X