זמן חיות | לרכישה באינדיבוק
זמן חיות

זמן חיות

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 382
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
הסופר גאי אֵייבּלמן מעריץ את אשתו ונסה, אדמונית, סוערת, יפהפייה וזועמת – בעיקר עליו. הוא אוהב אותה כל כך עד שהוא חושק גם באמה פּוֹפּי, הסוערת לא פחות. ומכיוון שספריו המצליחים כבר מאחוריו וקוראיו מתמעטים והולכים, הוא שוקל לממש את תשוקתו אל חמותו כדי לכתוב שוב ספר שערורייתי שינחל הצלחה. גם אם לא יהיו בו ערפדים.
אם כי, הוא חושש, העניין אבוד ממילא. כך חשב גם המו"ל שלו, שהתאבד. והסוכן שלו, שמתחבא מפני הסופרים שהוא מייצג. לעומת זאת דווקא ונסה כותבת רומן. הוא לא מאמין שאי פעם תסיים אותו, אבל חרד ממה שיקרה אם כן. וממה שהיא עושה עם גברים אחרים כשהיא לא אתו.
זמן חיות – זועם, גס, פרוע, מבריק, ובעיקר מצחיק – הוא הקינה הכי עליזה שנכתבה על המילה הכתובה. הווארד ג'ייקובסון, מחשובי הסופרים הבריטים היום, הוא זוכה פרס מאן בוקר מ-2009 על ספרו "מה זה פינקלר", שגם הוא ראה אור בכתר.
"את ג'ייקובסון לא קוראים כדי לקבל רישום מאופק ומכובד של מה שמתחולל בין גבר לאישה; קוראים אותו כדי לזכות בהצצה פרועה, מלוכלכת, שובבה אל מה שאנחנו רוצים באמת לעשות זה לזה. ובשביל הבדיחות" – "גרדיאן"

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “זמן חיות”

אריק גלסנר בידיעות אחרונות

כשעצרה אותי המשטרה עוד החזקתי את הספר שגנבתי מחנות הספרים של ארגון הצדקה אוֹקְספַאם בצ’יפּינג־נורטון, עיירה נאה בגבעות הקוֹטסוולדס, שאליה הגעתי כדי להרצות באוזניה של קבוצת קריאה. תריסר הקוראים, פחות או יותר, קיבלו אותי בעוינות; מאוחר מדי הבנתי שהזמינו אותי רק כדי להעליב.

"למה אתה שונא נשים כל כך?" ביקשה אחת מהם לדעת.

"תוכלי לתת לנו דוגמה לשנאת הנשים שלי?" שאלתי בנימוס.

היא יכלה גם יכלה. היו לה מאות פסקאות שסומנו בחצים קטנים, זרחניים ודביקים, וכל אחד מהם הפנה אצבע מאשימה אל כינוי הגוף "הוא".

"מה רע ב'הוא לוכסן היא'?" הציגה לי אתגר, והתוותה באצבע את סימן ההפרדה במרחק אינצ’ים ספורים מפני. כמעט שיספה אותי בסימן פיסוק.

"'הוא' זה ביטוי סתמי," אמרתי וצעדתי לאחור. "הוא מציין אדישות כלפי המין הדקדוקי."

"גם 'הם' זה אדיש."

"נכון, אבל 'הם' זה בריבוי."

"מה באמת יש לך נגד ריבוי קולות?"

"וילדים," חקרה אחרת, "למה אתה לא סובל ילדים?"

הסברתי שמעולם לא כתבתי על ילדים.

"בדיוק!" הריעה בתשובה.

"הדמות היחידה בספר שלך שהזדהיתי איתה," אמרה שלישית, "היא זאת שמתה."

אם כי היא לא אמרה "ספר". איש מהם לא אמר עוד "ספר", כמו תפר או שפר, ואפילו לא "ססספר", כמו שמתחילים קללה. כך ביטאו את המילה הקרימינלים כופלי העיצורים מלנקשייר, מילין ספורים בלבד מצפון לביצות הכבול השוקטות והמנומנמות של צ’שייר, שבה גדלתי. סֶוְר, כך ביטאה זאת. "הדמות היחידה בַּסֶּוְר שלך…" כאילו הגייה מלאה של ה"פֶ" הייתה בעיניה הגזמה פראית.

"אני שמח שמותה ריגש אותך," אמרתי.

היא רעדה מזעם שכמותו ניתן למצוא רק בקרב קוראים. האם קִצה של הקריאה כפעילות תרבותית הוא שגרם לאנשים האחרונים שעוד קוראים להתמלא בזעם שכזה עם כל דף שהם הופכים? האם היו אלה העוויתות שלפני המוות?

"ריגש אותי?" חששתי שבכוונתה להטיח בי את הַסֶּוְר שלי. "מאיפה לך שהתרגשתי? קינאתי בה. הזדהיתי איתה כי כבר מעמוד שניים רציתי למות…"

"שתיים," אמרתי וכפתרתי את מעילי. "כבר מעמוד שתיים."

הודיתי להם על האירוח, שבתי למלון, טיפלתי בשני בקבוקי יין שקניתי קודם לכן מתוך ראיית הנולד, ונרדמתי עם הבגדים. הסכמתי לנסוע לצ’יפינג־נורטון מפני שכך זכיתי בהזדמנות לבקר את חמותי, שזה זמן רב רציתי לנהל איתה פרשיית אהבים, אך אשתי סיכלה את המזימה בלא יודעין כשבחרה לארח דווקא בימים אלה את אמה בביתנו בלונדון. יכולתי לתפוס את הרכבת בחזרה ולהצטרף אליהן לארוחת הערב, אך החלטתי לפרגן לעצמי יום בכפר. ההיא מקבוצת הקריאה לא הייתה היחידה שכבר מעמוד שניים רצתה למות.

איחרתי לקום לארוחת הבוקר ויצאתי לטייל בעיירה. נחמד. אבן סיד זהובה, ריח של פרות. (למה אין ברומנים שלך תיאורי טבע? הטיחו בי יום קודם לכן.) נזקקתי למזון, קניתי מאפה עם נקניקייה ועשבי תיבול במאפייה אורגנית ונכנסתי לחנות הספרים של אוקספאם כדי לסעוד את לבי. בחור לבן כשלג, שדסקיות תחובות לו בתנוכי אוזניו כמו לבושמן מהזמבזי, הצביע לעבר שלט שבו נכתב "אין להכניס מזון לשטח החנות". מתוך טאקט, מן הסתם: לא יפה להתפטם כששאר העולם גווע ברעב. התנהגותו רמזה שהוא יודע שאני שונא בושמנים מהזמבזי, נוסף על נשים וילדים. הכנסתי את שארית המאפה לכיסי. זה לא השביע את רצונו. מבחינה רשמית, מאפה עם נקניקייה בכיס נחשב עדיין למזון בשטח החנות. תחבתי אותו לאט לאט אל תוך פי. כך עמדנו, נועצים מבטים איש ברעהו – בושמן לבן מהזמבזי ומולו סופר מיזוגן, פֶּדוֹפוֹבּ, לונדוני ממוצא צ’שיירי, מחברם של סוורים, שפרים, צ'וורים, הכול מלבד ספרים – והמתנו עד שמאפה הנקניקייה יעשה את דרכו אלי בטן. אילו צפה בנו אי־מי היה מייחס לסיטואציה שלל משמעויות פוסט קולוניאליות. בתום הבליעה האחרונה שאלתי אותו אם עכשיו אוכל ללכת להביט במדפי הספרות בפרוזה. ספרות. העמסתי על המילה אירוניה כבדה מנשוא. הוא פנה לי עורף והלך אל הקצה השני של החנות.

כפי שהסברתי לשוטרים שאחזו בצווארוני בניו סטריט, מרחק יריקה מחנות הספרים, את מה שעשיתי לאחר מכן הייתי מוכרח לעשות. לא היה ראוי לכנות זאת גניבה, לדעתי, היות שאני הוא מחברו של הספר החשוד כרכוש גנוב.

"אז איך היית מכנה זאת, אדוני?" שאל אותי הצעיר מבין שני השוטרים.

רציתי לציין שהשיחה בינינו קרובה לדיון ביקורתי יותר מכל מה שנאמר בקבוצת הקריאה, אך הסתפקתי בתשובה ישירה על שאלתו. הקמתי לי מספיק אויבים בצ’יפינג־נורטון.

"שחרור," אמרתי. "הייתי אומר ששחררתי את הספר."

"שחררת ממה בדיוק, אדוני?" הפעם דיבר השוטר המבוגר יותר. הייתה לו כרס גרניט מאלה השכיחות בקרב אנשי צוותי פיזור הפגנות או שריפים בלואיזיאנה. תהיתי לשם מה נחוצים מפזרי הפגנות או שריפים דרומיים בצ’יפינג־נורטון.

מה שאמרתי לו, בקירוב, היה זה:

תראה: אין לי טינה מיוחדת לאוקספאם דווקא. הייתי עושה את אותו הדבר במקרה הלא־סביר שבו הייתי מגלה שספר משומש שלי מוצע למכירה במוריסונ’ס. העניין הוא עקרוני. במקום שבו ספרי קרוע ומקומט השפעת מעשי על הכנסותי הכספיות זניחה. אבל חייבים לגלות אהדה למי שנפל מאיגרא רמא. הספר, כמושא להערצה וכמקור חוכמה – "כלאדם, אלך אתך כמדריכה",* וכן הלאה – גוֹוע. נראה שאין טעם לנסות להחיותו, אבל לכל הפחות אפשר לערוך לו אשכבה מכובדת. מי שמגיע לסוף ימיו בוחר בקפדנות את הסובבים אותו. אדוני השוטר.

לפני שהחליטו שהֲשָׁבָתִי לחברה אינה כרוכה בסיכון, או למצער במאמץ, רפרפו מעט – סוס שניתן במתנה אין בודקים את שיניו, הרהרתי בעוקצנות – בדפי ספרי. כשהמשטרה עוברת במהירות על יצירתך בלב עיירה הומה בקוטסוולדס, מול קהל קונים ותיירים לוקקי־גלידה הנעצרים לברר איזה פשע התחולל כאן, זוהי חוויה מוזרה. קיוויתי שמשהו יצוד את עינו של אחד השוטרים ויביא אותו לידי צחוק, או מוטב לידי בכי. אבל הכותרת היא שעוררה את סקרנותם. "מי שם קצוץ של קוף?"

השוטר הצעיר נבוך למשמע הביטוי. "זו דרך אחרת לומר 'ססס, מי שם זין'," אמרתי לו. איבדתי לא מעט, והידרדרתי עוד ועוד עם כל שעה חולפת, אך לפחות שמרתי על חיתוך הדיבור העיצורי והעסיסי של בן הצפון, אפילו שצ’שייר זה לא בדיוק לנקשייר.

"מה אתה אומר," אמר.

אבל הוא רצה לשאול אותי משהו, מפני שאמרתי שאני סופר – "מפני שאמרתי שאני סופר": מפיו נשמע הדבר כטענה שאותה יצטרך לברר כשישוב לתחנה – ומפני שרואים שאני מתמצא בקופים. מה לדעתי הסיכוי שקוף עם מחשב טוב ומספיק זמן יצליח לבסוף לכתוב את "המלט"?

"לדעתי אי אפשר ליצור יצירת אמנות בלי להתכוון לזה," אמרתי לו. "גם אם אין לך הגבלת זמן."

הוא חיכך את לחייו. "אז זה כן או לא?"

"בסופו של דבר," אמרתי, "אני משער שזה תלוי בקוף. קח לך קוף שניחן באינטליגנציה, בדמיון, באומץ המוסרי ובטביעת האוזן של שייקספיר, ומי יודע. אבל אם יש קוף כזה, למה שירצה לחבר משהו שכבר נכתב?"

נמנעתי מלהוסיף שבעיני שאלה מעניינת יותר היא אם קופים רבים די הצורך יוכלו, בהינתן זמן מספיק, לקרוא את "המלט". אבל אני בסך הכול סופר ממורמר שזה עתה היה לשק חבטות.

השריף מלואיזיאנה משמש בינתיים בחומר הראיות שבידיו כאילו היה סוחר בספרים נדירים השוקל עסקה. הוא פתח את "מי שם קצוץ של קוף?" בדף ההקדשה.

ליפות מכולן:

לחמותי ולאשתי באהבה

 

"קצת חזק, לא?" שאל.

"מה?"

"לכתוב שאתה אוהב את חמותך."

הצצתי בהקדשה מעבר לכתפו. שנים עברו מאז עלה בי הרעיון. קל לשכוח את ההקדשות. וגם את מי שהן מכוונות אליו, אם עבר מספיק זמן. "לא," אמרתי, "לאשתי זה באהבה, ולחמותי סתם. תיאור האופן מתייחס רק לשם העצם האחרון ברשימה."

"אם ככה, לא היה כדאי לשים פסיק אחרי החמות?"

הוא תקע את אצבעו בדףוהראה לי היכן ראוי היה לדעתו לשים את הפסיק.

לאוקספורד, זכרתי, היו כללי פיסוק ייחודיים לה. "הפסיק של אוקספורד" עמד בְּלִבָּן של מחלוקות לוהטות באוניברסיטה, אך לא ידעתי שגם שלטון החוק לוקח בהן חלק. אין ספק שבכל הנוגע לכפל משמעות תחבירי, לאוקספורד היו חוקים משלה. אין איזו מילה שמתארת את האמצעי הרטורי שבו יצא לי להשתמש, בהנחה שאכן עשיתי זאת במקרה? משהו כמו זֵיאוּגְמָה, אבל לא זֵיאוּגמה. אולי השוטר יודע.

"שמע," אמרתי, "היות שאתה קורא דק אבחנה באופן יוצא מן הכלל, אולי תואיל לקבל ממני ספר זה כשי?"

"בשום אופן לא," השיב לי. "זה לא רק קבלת שוחד, אלא גם החזקת רכוש גנוב."

בנסיבות אלה חשתי ששיחק לי מזלי כשיצאתי באזהרה בלבד. פשעי לא היו עבירות של מה בכך: גניבת ספר, השמטת פסיק, וקשירת קשר לבצע את זממי בחמותי.

 

 

 

 
 

האוורד ג'ייקובסון, זוכה פרס בוקר מאן היוקרתי,  נולד ב-1942 במנצ'סטר. ספריו תורגמו לעשרות שפות, ובהן עברית ("מה זה פינקלר"). ג'ייקובסון נשוי לג'ני דה יונג, יוצרת סרטים תיעודיים. על עצמו הצהיר בעבר: "יש לי אינטליגנציה יהודית. אני מרגיש מחובר למוחות יהודיים מן העבר. להיות יהודי הוא תוצאה של 5,000 שנות ניסיון, וזה מה שמעצב את ההומור היהודי, זה מה שעיצב את העקשנות היהודית ואת רוח הלחימה היהודית". 

 

 

X