זמן ביניים | לרכישה באינדיבוק
זמן ביניים

זמן ביניים

שנת הוצאה: 08/2015
מס' עמודים: 134
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 59
- 30

בעל מכולת ניצול שואה שיוצא למסע באפריקה; שען שיוצא מאיפוס; מלכה שאהבת חייה מחבלת במאבקה נגד הזיקנה; מהמר כפייתי שעוקץ את בני משפחתו; קשיש עיוור שמחליט יום אחד להפסיק לחיות; גדעון השופט, בייברס הסולטאן הממלוכי וגם כמה חתולים – דמויות אלה ורבות אחרות מאכלסות את קובץ הסיפורים המקורי והמגוון של מאיה דנק.

מאופיינים בשפה עשירה המדלגת בין גבוה לנמוך, הסיפורים ב"זמן ביניים" מחברים בין הביוגרפיה הפרטית של הכותבת לבין מטענה התרבותי. הליהטוט בין הפילוסופי לבין היומיומי מניב סיפורים רבי דמיון ושכבות על טבע האדם והתרבות האנושית.

הקובץ מזנק מהכאן והעכשיו אל ההיסטורי, האישי והקולקטיבי, וממריא עד לעל־זמני ולכלל אנושי, ובכך משלב בין הריאליסטי לפנטסטי ליצירת קליידוסקופ עשיר של התבוננויות ותובנות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “זמן ביניים”

בקרוב…

התנ"ך של איז'ו

 

 

לכל שכונה מוסדות משלה. על אלה נמנים כמובן מבני הציבור הרשמיים, התקניים והמתוקנים, מי יותר ומי פחות, אולם לכל שכונה יש גם מוסדות ציבור שבעל פה, אותם מכירים כולם. אחד מהם, אם לא המהולל שבהם, הוא המכולת השכונתית, אבן שואבת למפגשי חולין של לחם וחלב, וקופה רושמת לילדי השכונה, הנוהרים אליה בתום הלימודים להתרגעות עולצת על סוכריות סוס ארוכות ודביקות וארטיקים נוטפי נעורים וצבעי מאכל.

גם לנו הייתה בשכונה מכולת שכזו, אותה ניהל ביד רמה איז'ו. את שם משפחתו של איז'ו לא ידענו, אולם לא היה בו כל צורך. די היה שתאמר "איז'ו", והכול יָדעו למי הכוונה. "איז'ו" הוא כידוע כינוי שמדביקים לשם "יצחק". ובכן, הוא מן הסתם נולד עם הבטחה לימים מאושרים וטובים, ובחיוכים ובאהבה רבה הדביקו לו הוריו גם את "איז'ו", אך ההבטחה עלתה באש בארץ רחוקה, ונותרה על גבי מסמכים יבשים בלבד. נשאר איז'ו.

אל הארץ נפלט מן האונייה כשהוא ערירי וחסר כל. שלח ידו במלאכות שונות שהצליח למצוא, עד שעלה בידו להשיג די ממון לקנות מכולת קטנה. התקין בה מדפים חדשים והזמין סחורה. את כיכרות הלחם הראשונות מכר בשפת אמו, אולם עד מהרה חדרה בו הידיעה כי שומה עליו ללמוד את שפת המקום. "עברי, דבר עברית," הדהד בתוכו ציווי שאת מקורותיו לא הכיר, והוא נענה לו בהתלהבות גדולה.

המילים הראשונות שלמד היו "לחם", "חלב", "מרגרינה" ועוד מילים של מכולת. כשסיים לעבור על שלל מצרכי היסוד, למד לחשב את מחיריהם בעברית. אז נפנה לאנשי השכונה הוותיקים וביקש מהם שיתרגמו לו משפטים פשוטים. עוד מילה פה ועוד משפט שם, ובמעטה השפה הקשה הזו, שוברת השיניים, החל להיפער סדק שגילה מעט מאוצרותיה החבויים.

כשהסירו אנשי השכונה את קבי היידיש ממנו ויכול היה להתחיל לדדות בעברית בכוחות עצמו, עשה איז'ו מעשה: עלה על האוטובוס המגיע אל מרכז העיר וקנה את כל כרכי מילונו החדש של אבן שושן. כאשר שב אל המכולת הניח את הכרכים, מלבד הראשון, על מדף מעל לקופה הרושמת, ואילו את הכרך הראשון שם על הדלפק. או־אז שלף מחברת חומה ועיפרון מחודד ממעמקי מגירה נעלמה, פתח בעמוד הראשון של האות א' והחל לעבור על המילים אחת־אחת ולהעתיק אל המחברת את אלה שלא הכיר. חלק מן המילים, דוגמת "אבא", הכיר ונצר בלבו זה מכבר, אולם עתה הוסיף אל המחברת גם את צלילו העברי של "אבינו שבשמיים" ואת כתיבו של "אובדן". כיוון שכל נתיבי השפה היו פרושים עתה לרגליו, ובכולם הייתה הקרקע בתולית עדיין, הוא למד לאבגד בהנאה עצומה את המילים לצלילים כאילו היו מנה מותקנת כהלכה שהלשון מפצחת את טעמיה.

כך התנהלו הדברים בסדר מופתי. בכל יום שעבר נוסף דף חדש למחברתו ובלילה, כשסיים את עמל יומו, היה פותח את המחברת, מדליק את מנורת הלילה הקטנה שליד מיטתו ומשנן את המילים החדשות שהעתיק. גם מילים שכתב בימים קודמים ניסה לא להזניח, וחזר עליהן עד שבטוח היה שדבקו ללשונו. הימים עברו, המחברת החומה נתחלפה באחרת, וזו — במחברות רבות נוספות. כך חלף זמן רב, עד שיום אחד הגיע איז'ו אל העמוד האחרון של כרך המילואים והכריז: "נגמר!"

תמיד התגורר בגפו. הנחנו שאין לו אהובים או קרובים, אך לא ידענו אם נותרו לו אפילו רחוקי משפחה בעולם כולו. כל שידענו היה, שכאשר היו חוזרים מבית הספר, היו הילדים נוהרים אל חנותו של איז'ו ונעמדים על פי תור וממתק בידם. אז היה שואל אותם איז'ו, אחד־אחד, שאלה. אם ידע הילד את התשובה, קיבל ממתק על חשבון הבית. אם לא ידע, היה איז'ו מושיט את ידו אל הילד ותובע את מטבעותיו.

"מהו שנף?"

"וניל!"

"טוב מאוד. הסוכרייה שלך."

אז נפנה אל ילד ג'ינג'י עם נחש גומי כתום: "ואתה — מה פירוש קמאי?"

הילד עם נחש הגומי האדים וגירד בפדחתו במרץ. "אהה… משהו שקשור לכישוף?" לחש בלי תקווה רבה בקולו.

"לא! אתה מתבלבל עם קמע. קמאי זה ראשוני, בראשיתי," הסביר לילד בפסקנות, "ואתה חייב לי על הממתק." אז פנה אליו שוב, הפעם בנימה מרוככת: "כסף יש לך? מה, שכחת? לא נורא. אני רושם בהקפה, אבל בפעם הבאה אני בוחן אותך ואתה יודע." חזר לקולו הרגיל: "הבא בתור!" והילד יצא במהירות מן החנות כשהוא לועס את הנחש במרץ.

"והנה, ילד, אני רואה שאתה בחרת בחפיסה של שוקולד פרה. מוכן לשאלה גדולה על פרות?"

"כן."

"פרות הבשן — מהן?"

וכך זה נמשך ונמשך.

לאחר שהסתיימו חגיגות קריאת המילון, שקט איז'ו זמן־מה על שמריו. אחר החל לפקוד את הספרייה הציבורית. בתחילה התכוון ליישם את שיטתו מן המילון על מדפי הספרים, אולם כבר בפעם השלישית או הרביעית הבחינה בכך הספרנית, והזדעזעה בכל לבה.

"ככה אתה קורא ספרים? כאילו הם איזו רשימת מכולת?"

"אז איך לקרוא?" התעניין.

"לפי סופרים, לפי חשיבות, לפי ז'אנרים!"

כיוון שלא היה מצויד בשמות של סופרים או בחשיבותם, וגם טעם של ממש עוד לא הספיק לטפח, חיש ציידה אותו האישה חמורת הסבר ברשימה ראשונית ומכובדת של גדולי עטי עולם, ואף צירפה כמה ספרים במשקל נוצה שאותם יש לקרוא בין הראשונים, שכן "לקרוא רק ספרים חשובים עושה בעיות בעיכול."

אלה גם אלה מצאו את דרכם למדף שמעל לקופה הרושמת.

אי־שם בשלהי האביב של אותה שנה, לאחר שהתענג על ריחם המשכר של סיפורי ערָב בתרגומו של ריבלין והתבייש בנפילתו של אכילס אצל טשרניחובסקי, הרגיש איז'ו שהוא מוכן ומזומן לקרוא במלואו את ספר הספרים. משימה קשה הייתה זו, ותבעה ממנו את מרבית מרצו. מעט מעט חדל לפטפט עם עקרות הבית, ואפילו קימץ בשעשועיו עם הילדים: היה מנדב מממתקיו בשאלה פשוטה אחת או שתיים, ואז ממהר לטווח אותם בשניים־שלושה אגוזים קשים לפיצוח. הילדים היו מתפזרים, והתנ"ך, ספרי הפרשנות וכל כרכי המילון היו חוזרים ושבים לשולחן.

בדיוק כשהגיע אל "ויעל", נכנסה גברת גולדברג לבקש שיפרוס לה מאתיים גרם מהגבינה הצהובה. איז'ו הגיף את הכריכה האחורית.

"זהו זה? סיימת לקרוא את כל התנ"ך?"

"כמעט. רק הסבירי לי, גברת גולדברג, למה השניים האלה, דניאל ועזרא, היו צריכים להיכתב בארמית? מה רע בעברית?"

ופרס את הגבינה.

הגילוי שיש כתבים שלא תורגמו עדיין לעברית לא היה חדש לו, כמובן. הוא למד על כך לא מעט מהערותיה העגמומיות של הספרנית. כל עוד לא התגבר לחלוטין על רשימת התרבות הצנועה שהרכיבה לו הגברת, לא חש את הדבר על בשרו, אולם כעת המצב היה שונה: הוא, איז'ו, קרא את התנ"ך, פאר שפת הקודש, אך לא יכול היה להשלים באמת את קריאתו, רק כי כמה יהודים בחרו לפני אלפי שנים לדבר בשפה לא להם, ואף גרוע מכך, להעלות זאת על הכתב! היכן היא הגאווה הלאומית? איך זה ייתכן?

אבל מעל לכול, איז'ו חש עצמו שוב מוגבל. חשב על הספרנית ועל רשימת הקריאה. ומה יקרה כאשר יסיים אותה? כבר התחיל לפתח טעם משלו. ומה יהיה אם טעמו ינדוד לשדות זרים? האם נגזר עליו להתאים את קריאתו מעתה ועד עולם למידותיה הרבועות של הספרייה? אין ברירה: לאחר שיסיים את הספרים שברשימת הקריאה, יהיה חייב ללמוד שפות נוספות.

השפה הראשונה שבחר איז'ו הייתה האנגלית — היה זה בגלל שייקספיר, כמובן. כה רבים מכתביו לא תורגמו לעברית, כך שלא נותרה לאיז'ו כל ברירה. לשם כך הניח בצד אחד של הדלפק את התנ"ך העברי, בצדו השני הניח את תנ"ך המלך ג'יימס, כתוב אנגלית — את האותיות הלועזיות הכיר עוד מילדות — במרכז הניח מחברת חומה חדשה, והחל לעבור על שני ספרי התנ"ך, מדלג מזה אל זה, פסוק אחר פסוק.

כל ההתחלות קשות, אולם משימה זו שנטל על עצמו הייתה קשה במיוחד.

"In the beginning God created the heaven and the earth" היה כתוב. את אלוהים באות הגדולה זיהה מיד — היה זה גוט שאותו הכיר עוד מבית. רשם במחברת: God = אלוהים, וכך המשיך. עד לרגע שפתח את הספרים לא ידע זאת, אולם שפת אמו שימשה אותו היטב בנפתולי שפתו של שייקספיר.

הייתה זו למידה קשה, כמעט סיזיפית, אולם לאחר מאבקים מרים החל בליל האותיות האילמות שבספר לקבל צורה וסדר. בתחילה עוד הצליח איז'ו לדלות מן הכתוב לא מעט מילים, אמנם מחופשות, בכתיב אנגלי, אולם כאלה שכבר הכיר למעשה. אחר כך, בכוחם של היקשים ממולחים, ולעתים אף ממוזלים, החל לחשוף את פשרן של מילים נוספות, ולאחר מכן — גם ביטויים ומשפטים שלמים. שנה שלמה ארכה המלאכה, אולם לבסוף ידע איז'ו לקרוא אנגלית, גם אם לא ידע להגות אותה.

זו הייתה אהבה ממבט ראשון. נאחז במצופי המילים החדשות שזה עתה למד, שחה עתה איז'ו בכוחות עצמו באותו אוקיאנוס רחב ידיים של הספרות האנגלית. את הסופרים האמריקאים אהב פחות, אולי משום משפטיהם הנוקשים והפסקניים, כאילו יודעים הם כל מה שיש לדעת על העולם הזה. אך כמו אותו רעֵב שמזדמן ליד שולחן עמוס כל טוב, עד מהרה שאף גם לחצות את התעלה, ולמד צרפתית באותו אופן בו למד אנגלית.

אם בספרות האנגלית התאהב איז'ו כמו שמתאהבים בנערה ברבורית תכולת עין שלהּ עור צח ושיניים לבנות ומבהיקות, הרי שבצרפתית מצא את אותה נערה מנומשת ומתולתלת עמה אפשר לצחוק, להתהולל ולכעוס, ושיש אפילו טעם לקנא לה. רבלה, וולטר, רמבו… הוא אחז במילותיהם והם סובבו אותו על הרחבה עד שכל ראשו הסתחרר מרוב עונג.

התנ"כים בעברית, אנגלית וצרפתית הונחו על המדף שמעל לקופה הרושמת, ובכוננית נפרדת ניצבו כל הספרים שבאו בעקבותיהם. עם הזמן הצטרפו אל המדף תנ"ך באיטלקית, בכריכת עור מהודרת, תנ"ך אדום עם אותיות מוזהבות בספרדית, בשביל סרוונטס — שמועות גונבו לאוזניו של איז'ו שאל לו להסתפק בתרגומו הפנטסטי של ביאליק — ואפילו תנ"כים בלטינית וביוונית עתיקה, משהחל איז'ו לחשוב ברצינות על הצורך בשיפוץ דחוף של השכלתו הקלאסית.

כמו ששתיים־שלוש טיפות גדולות המתנפצות על ראשינו עשויות לאותת על השיטפון הגדול שיבוא בעקבותיהן, כך היה גם עם התנ"כים של איז'ו. אל התנ"כים הישנים, שפענוחם הצריך עמל כה רב, התווספו עתה תנ"כים חדשים בשפות שונות ומשונות. נראה היה כי קריאתם הופכת להיות קלה יותר ויותר, והזמן שהיה על איז'ו להקדיש להם כדי להבינם כהלכה הולך ומתקצר. שורת התנ"כים שעל המדף הלכה והתארכה, ואִתה רשימת השפות שאיז'ו ידע על בוריין.

תחביבו של בעל המכולת שלנו היה חריג דיו בנוף על מנת שהשמועה על איז'ו תפרוש כנפיים ותגיע עד למגדליה של האוניברסיטה העברית בירושלים. שם, כך סיפרו לנו, יושבים פרופסורים נכבדים בחוג לבלשנות היודעים שבע ואפילו שמונה שפות! בשלב הזה היו לאיז'ו על המדף עשרים תנ"כים שונים. לא עבר זמן רב עד שהגיע אל שכונתנו קשיש עטוף בצעיף ובהדרת כבוד, אשר ביקש למצוא את הבלשן המקומי.

"את מי אדוני מחפש?" שאלנו.

"נאמר לי שכאן גר אדון מלומד בשם איז'ו."

"אהה… איז'ו שלנו! הוא במכולת."

"במכולת?"

האדון הפרופסור לא הבין ודאי מדוע איננו לוקחים אותו ישירות אל מעונו של אותו איז'ו, אלא בוחרים תחת זאת לצרף אותו למסע קניות יום־יומי של הבלשן החובב. הבהרנו את הטעון הסבר. הוא נראה משתומם קמעה, אבל לא אמר דבר. כשהגענו אל המכולת הצגנו את השניים זה בפני זה, ואיז'ו הציע לאורח כיסא בצדו השני של הדלפק, ליד ערימה גדולה של ספרים. הפרופסור התיישב והניח עליהם את צעיפו. עד מהרה הורדו תנ"כים מן המדף והשניים שקעו בשיחה קולחת. הסתלקנו עד מהרה. וכי מה לנו ולהם?

שבוע אחרי ביקורו של הפרופסור החלו להגיע אל המכולת חבילות חומות וגדולות נושאות חותמת של האוניברסיטה. איז'ו היה פותח אותן כמו ילד המקלף עטיפה של ממתק. בפנים נחה תמיד אותה תכולה — תנ"כים וספרים בשפות שונות, שאיש מאתנו לא ידע לזהות, לא כל שכן לקרוא. בימים הבאים היינו רואים את איז'ו, מצחו קמוט ולבו מתמוגג, רוכן על הספרים החדשים.

כחמש שנים המשיכו תנ"כים שונים, נושאים את חותמתו של הפרופסור, להגיע באורח סדיר אל החנות. נדמה היה לנו כאילו איז'ו כבר אינו יגע בהם כלל, אלא מפענחם באותו אופן אגבי ומופלא בו הלהטוטן בקרקס בולע לפידי אש. לאחר מכן פחת זרם החבילות, עד שנהיה לקילוח דק של ספרים ומילים מתנצלות מעם הפרופסור. חודשיים חלפו מאז קיבל את המשלוח האחרון מהאוניברסיטה, ואיז'ו מצא את עצמו צועק בקול רם על ילד נמוך ורועד מפחד על שלא ידע מהי אסקופה נדרסת. או־אז החליט כי עליו לעשות מעשה, וכתב מכתב למלומד נשוא הפנים.

הייתה זו גברת לוי משכימת הקום שחזרה מן המכולת בשעת בוקר מוקדמת ובפיה ההודעה המרעישה: "איז'ו נסע, ובמכולת יש עכשיו איזה בחור צעיר בשם שמואל שטוען שאיז'ו שכר אותו כדי שיעבוד במקומו." הררי הלחמניות הטריות וליטרים רבים מדי של חלב שנקנו אצל הבחור הצנום והממושקף עוד בטרם שולחו הילדים לבית הספר פתרו את התעלומה: מכיוון שבכל מרתפי הספרייה של האוניברסיטה העברית לא היה בנמצא אף לא תנ"ך אחד הכתוב בשפה שאיננה מובנת לאיז'ו, הוא החליט, בעצה אחת עם הפרופסור, לנסוע אל הנכר ולתור שם אחר שפות חדשות. הוא, שמואל, נשכר על ידי איז'ו על מנת לנהל את המכולת בהיעדרו, ויארגן במחסן הסחורות את החבילות שאיז'ו ישלח אליו מעבר לים.

כל אותו היום עסקו הכול באיז'ו ובמוכר החדש שבא להחליפו. למחרת כבר הלכו וקנו כיכר לחם טרייה ובקבוק חלב, ונפנו לעיסוקיהם. הילדים, שממתקיהם אבדו, ביכו אותם זמן רב לאחר מכן.

חודשיים עברו, ושמואל הפך לחלק בלתי נפרד מהנוף השכונתי. יום־יום היינו פוגשים אותו במכולת, פורק סחורה, פורס גוש גדול של גבינה צהובה לאחת הנשים ("אבל שיהיה בדיוק מאתיים חמישים גרם, ולא יותר. אני מכירה אתכם — תמיד מוסיפים פרוסות מיותרות…") או מעלעל באחד העיתונים. את ערימת הספרים שחנתה דרך קבע ליד הדלפק פינה למחסן הסחורות הקטן. על המדף מעל ראשו הותיר תנ"ך אחד בעברית והציב לידו טרנזיסטור קטן שמילא את המכולת במלל בלתי פוסק.

החבילה הראשונה הגיעה באמצע ינואר, ונשלחה מדרום אפריקה. בצִדה האחד הופיעה כתובתה של המכולת, ובצִדה השני, על נייר האריזה החום, כתב איז'ו באותיות גדולות "NAMA". נאמן להוראות מעבידו, לקח שמואל את החבילה הסגורה והכניסהּ אל תוך המחסן. לא היה לו מושג מהי או מיהי אותה נמה, והיכן זו נמצאת, אולם נראה היה ששאלה זו כלל לא טרדה את מנוחתו. אחרי החבילה הראשונה הגיעו חבילות נוספות. על כל אחת מהן היה כתוב שם זר ומוזר שאף אחד מאתנו לא שמע מעולם. שובל של ענני אבק וניחוחותיו הצלויים של טרף שזה עתה ניצוד עלו מן השמות שבמחסן הסחורות, ולנו לא נותר אלא לחלום: היכן נמצא איז'ו עכשיו? האם רודפים אחריו אריות? ואולי הוא יושב ליד מדורתו של ראש שבט למרגלות הקילימנג'רו, ומחייך אל נשים עדויות חרוזים וחשופות חזה?

 

בוצוואנה…

רודזיה…

מוזמביק…

טנזניה…

בורונדי…

קונגו…

שנים חלפו, והחבילות המשיכו להיערם במחסן הסחורות הקטן שבירכתי החנות, על פי סדר הגעתן, עד שחישבו לבקע את התקרה. שביל מתעקל בינות למגדלים החומים והמרשרשים אפשר לשמואל גישה אל חלקיו השונים של החדר, אך עבודתו בחנות המכולת, בתוך שפעת המזון, הטביעה בו את רישומה (לשונות רעות גרסו כי ניתן היה למנות את שנות עבודתו שם על פי קפלי בטנו), כך שברבות הימים היו צרים מלהכילו מסדרונות רבים בממלכה האפריקאית שבמחסן. כך או כך, לפי הכתובות שעל גבי האריזות ניכר היה שאיז'ו, בחיפושיו אחר שפות חדשות, העמיק נדוד אל הג'ונגלים של פנים היבשת, שם ניתן לשמוע מקהלות עליזות של קופים חוסים בשצף נהר הקונגו הגועש ואת שאון המולת הציפורים.

יום אחד נחתה במכולת חבילה שונה מקודמותיה. בנוסף לבליל האותיות הרגיל נוספו — בטוש שחור ועבה ובאותיות עבריות למהדרין — המילים "נא לפתוח".

פתחנו. וכי נמרה את פיו של איז'ו?

בפנים היו מחברות רבות בצבע חום, אגודות בחוט אדום, ומכתב במעטפה לבנה פשוטה. על המעטפה נכתב בעיפרון: "לשמואל". בתוך המעטפה היה דף שורות מקופל שנתלש ממחברת, ממולא בכתב ידו של איז'ו, בזו הלשון:

לשמואל שלום רב,

מה שלומך? אני מקווה שהכול אצלך כשורה. אני כותב לך על מנת שלא תדאג לי, אולם כבר במילים אלה יכול להיות שאני משרה אווירה קודרת. ובכן — אתחיל בכך שאודיע שאצלי הכול שפיר. כפי שיכולת לראות מן החבילות ששלחתי עד כה, פרויקט התנ"כים שלי מתקדם כהלכה. כאן, בכור מחצבתו של נזר הבריאה, העשבים צומחים, הדרכים צהובות מאבק והשקיעות נהדרות. כל מה שמספרים הוא נכון — כמה יפה, מלא הוד ואכזר הוא הטבע! כפי שאתה בוודאי מניח, פגשתי בדרכי אנשים רבים, בכל גוני הלֶבֶּן, השמנת, השוקולדה והפחם שניתן לחשוב עליהם. חלקם יושבים בבתים יפים עם טרקלינים ואכסדרות, ואחרים — בבקתות של קש ותבן. אורחותיהם שונים משלנו, שפתם יכולה להיות רחוקה משפתנו, וחיי חלקם פשוטים להחריד, אך סך הכול, שמואל היקר, מתחזק אני בדעתי שרב הדומה בקרב בני האדם על השונה.

אך די בכך! לא לשם שרבוט של פנאי אני כותב — אתה בוודאי עסוק, ואינני רוצה לגזול סתם מזמנך. רציתי להודיעך כי בימים אלה אני מתארח אצל שבט החי בקרחת אחד היערות הגדולים, והשבט הזה התמיה אותי עד מאוד — ככל שהעמקתי לחקור (והאמן לי, הפכתי היטב בדבר), לא הצלחתי למצוא אף לא תנ"ך אחד שנכתב בשפתו. כששאלתי לפשר הדבר את אחד מבני השבט, אדם הדובר פורטוגזית וצרפתית, הסתבר לי כי בני השבט לא אימצו מעולם את הנצרות ללִבּם, אלא רק לקיבתם — הם אכלו לשובע את המיסיונרים האומללים שהגיעו אליהם… יתרה מזו, מסתבר שעובדי אלילים אלה שומרים את הטוטמים שלהם בתוך סירי הבישול המקוריים בהם בישלו את אנשי הכמורה! אחרי שהבהרתי להם חזור והבהר, שאין בכוונתי לנסות להמיר את דתם, הם הרשו לי להתיישב לצדם. בכוונתי לכתוב תנ"ך בלשונם ולשלוח אותו אליך, לכשתסתיים המלאכה. אל תירא ואל תיחת — אין לי כל כוונה להשאירו אצלם! אך עד שהחבילה תגיע אליך, אני מבקש ממך לארגן לה מדף על קיר נפרד. אינני רוצה שתנ"כים פרי עמלי יתערבבו עם תנ"כים מוכנים. על התנ"כים תוצרת בית אצטרך עוד לעבוד כשאחזור.

שלך,

מעסיקך הרחוק מהעין,

איז'ו.

שמואל לא עשה כאשר צוּוה, כי לא יכול היה למצוא קיר פנוי. כנראה שהמחסן גדל בזיכרונו של איז'ו, חשב. לאחר חצי שנה הגיעה אל שמואל חבילה נוספת. נכתב עליה בטוש שחור: "התנ"ך של איז'ו". כשדחק שמואל את החבילה אל תוך קיר אריזות כמעט מלא, תהה מה יעשה בקרוב, כשלא ניתן יהיה להוסיף חבילות נוספות, אולם מסתבר כי דאג לשווא — בחודשים שלאחר מכן הגיעו אל המכולת שתי חבילות נוספות בלבד, נושאות את הכותרות "תנ"ך ב'" ו"תנ"ך ג'", ואז פסקו החבילות מלהגיע.

מעטות הן ההתרחשויות שעדים אנו להן מראשיתן ועד סופן. בדרך כלל יודעים אנו רק על הבזקים מתוכן, כאילו התנפץ הסיפור האמיתי לאלפי רסיסים קטנים, ואנו זוכים למשש במו ידינו רק כמה מן השברים. פעמים רבות אין לנו עניין בשברי סיפורים אלה, ומשליכים אנו אותם אל מחסנים נידחים, חבויים אי־שם בירכתי הזיכרון. פעמים אחרות ממהרים אנו לחבר בין שברים שליקטנו ולהדביקם זה לזה בעיסה בחושה של הרהורי לב.

מותו של הפרופסור, לשעבר ראש החוג לבלשנות, לא הכה את עמיתיו החוקרים בתדהמה. נהפוך הוא — במשך שנים הופתעו אנשים לגלות שהאיש, שהיה עד בגופו למאורעות כה רבים, נמצא עדיין בין החיים. לכן לא ייפלא אפוא, שעם מותו ביקשו הכול לפשפש בניירות שהצטברו אצלו במשך שנים כה רבות — בשם המדע כמובן. הודעה על פרסום הניירות בארכיון מיוחד בספרייה הלאומית הופיעה בידיעת אמצע במדור הבידור והתרבות בעיתון. בין שלל המכתבים שהוצגו בארכיון, אחד לכד את עינינו במיוחד — מכתב מצהיב שדפיו דפים של מחברת שורות, אשר שלח לפרופסור פלוני בשם איז'ו, וכך נכתב בו —

שלום אדוני,

המשכתי מערבה והגעתי אל שבט נוסף. השבט אמנם מבודד למדי, אולם לשמחתי (וגם ולשמחתך, היכול לפיכך לקרוא מכתב זה), מתקיימים קשרי מסחר בינו לבין כמה מהשבטים שכבר כתבתי לך עליהם. כבר זמן רב שאני מתייר בעולם, אך עוד לא פגשתי שבט כזה: הגברים והנשים כאן חייכנים ואדיבים עד מאוד, ומה שמפתיע הוא כי אלה ואלה שותפים למלאכת הבישול והטיפול בילדים כפי שהם שותפים לעול ההנהגה! אולי היית מניח כי מנהג מוזר שכזה יוביל למתיחויות וכעסים, שלא להזכיר התנהלות בעייתית של השבט מול שכניו, אלא שההפך הוא הנכון: השלווה והסדר שורים בכול, ואת עיקר מרצם מפנים בני השבט לטבילות ארוכות בנחל הסמוך לכפרם, שם הם מנהלים שיחות עולצות ודיונים מעמיקים.

באשר לשפה, הרי שכאן יש לי חדשות מרתקות של ממש. מכל בחינה לשונית שעל פני השטח, אין כאן שוני ממקומות אחרים, אלא ששלוש תופעות בלתי רגילות לכדו את תשומת לבי; ראשית, הופתעתי לגלות עד כמה רבות הן המילים השונות המתייחדות פה ליופי — יש להם לפחות עשר מילים שונות. עדיין אין ברשותי הכלים להבין את הדקויות השונות, אך נראה כי כל מתאר של יופי מתאפיין במילה משלו. שנית, נראה כי כמו במקרה של היופי, גם לאדם ייחדו כאן מחשבה מרובה — הגעתי בינתיים לעשרים מילים שונות לתיאורו. נכון לרגע כתיבת מכתב זה כולן נראות לי מילים נרדפות, אך הרי יודעים אנו שמצב זה נדיר מכדי שנניח אותו. אך כאן אני מגיע לנקודה השלישית והמפתיעה מכולן — ייתכן שאני טועה, אולם עד כה, למרות ניסיונות רבים, טרם מצאתי אצלם מילה לאל, אמונה דתית, פולחן או אפילו דת. לכן אני נאלץ לקבוע בתדהמה כי לפחות פה, בשבט הזה, אין אלוהים.

לאור כל זאת, ברור לך שלא זו בלבד שאין בידי שבט זה כל ספר תנ"ך, אלא שלא אוכל כלל לתרגם אותו לשפתם! כיוון שהייתי רוצה להתנסות במלאכת התרגום גם כאן, רציתי לבקש ממך לשלוח לי כמה מיצירות המופת הגדולות של התרבות המערבית, ואנסה לתרגם אותן לשפתם (ואולי בכך אוכל גם לתת את תשורתי הצנועה לאנשים נפלאים אלה). האם תוכל לשלוח את החבילה בדרך הרגילה? כרגיל, לכשאסיים, אשלח לך הודעה על המוצר המוגמר.

שלך כתמיד,

איז'ו

האם שלח הפרופסור את החבילה האמורה אל איז'ו, ואם כן — מה עלה בגורל היצירות האבודות? חיפשנו בארכיון, אולם לא הצלחנו למצוא מכתבים מאוחרים יותר. את גורלו של איז'ו נותר רק לשער.

 

מאיה דנק היא בעלת תואר שלישי בפסיכו־בלשנות, מרצה במכללת לוינסקי ובסמינר הקיבוצים וחוקרת במכון מחקר פרטי.

זהו ספרה הראשון למבוגרים.

X