זכרונות של לילות סוערים | לרכישה באינדיבוק
זכרונות של לילות סוערים

זכרונות של לילות סוערים

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

 

ג'ק גראט נהנה מנשים צייתניות – לחלוק את היקב שירש עם גרושתו הלוהטת, לא מצא חן בעיניו. האג'נדה שלו היתה ברורה: לבקר אצ ברנה, להציע לה עסקה… ולעזוב מיד.

אבל מבט אחד בעורה השזוף של ברנה, גרם לגופו החסון של ג'ק להיזכר בלילות הלוהטים שלהם מהעבר. עשר שנים של פירוד קר כקרח נמסו להן. עכשיו הם חזרו אל המקום שבו הל התחיל לפני עשר שנים – במיטה! לפתע המשא ומתן נדמה הרבה יותר מענג…

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “זכרונות של לילות סוערים”

בקרוב…

"הם מוכנים, ברנה. אני אתקשר למקרו ואגיד לו שיביא את הצוות לכאן בבוקר."
"זה מוקדם מדי." ברנה בדקה שוב את המספר ברפלקטומטר והזדעזעה. אצל אף אחד אחר בסונומה הענבים לא הבשילו כל כך מוקדם; זה בטוח. "היו אמורים להיות לנו עוד שבועיים לפחות."
"את מפקפקת בי?" עלבונו של טד היה מזויף רק בחלקו, ואף שהיו חברים ועמיתים כבר שנים, ברנה מיהרה להרגיע את מגדל הענבים שלה.
"בכלל לא. אף אחד לא מכיר את הכרמים האלה יותר טוב ממך. אני מופתעת, זה הכול."
רגוע, טד זרק ענב לתוך פיו ולעס, חיוך קטן ושליו חוצה את פניו. "אין ספק שהענבים האלה אוהבים את מזג האוויר השמשי שלנו ואת הבצורת. את ממש לא רוצה לבצור את הענבים האלה בחום."
"אמת." אבל זה היה רק חלק מהעניין. המכלים החדשים הגיעו רק בשבוע שעבר ונערמו באקראיות במחסן. המשאבה המרכזית עדיין לא תוקנה ונשארה כל כך הרבה עבודת ניירת לעשות… ו… ו… היא הייתה זקוקה לשבועיים הנוספים האלה רק כדי לסדר את ראשה. היא לא הייתה מוכנה לכל זה עכשיו.
ברנה הביטה בגפנים, כולן כבדות מפירות בשלים – פירות שלא יחזיקו מעמד בזמן שהיא תתרגל למצב החדש בקצב שלה. יקב אמנט וראנו באחריותה עכשיו.
טוב, בעיקר.
מוכנה או לא, הענבים האלה בשלים. היא ידעה מה לעשות; היא עשתה זאת כל חייה. אבל היא מעולם לא עשתה זאת לבד. האחריות הזו הכבידה מאוד על כתפיה.
"הלוואי שמקס היה כאן." האנחה בקולו של טד החזירה אותה אל המציאות באחת.
"אני יודעת. הכרמים האלה היו כרטיס הכניסה של מקס לשליטה בעולם היין – או לפחות למדליית זהב." היא חייכה בעצב אל טד ובחינתה את הענבים הפכה חסרת ערך ומטרה. "הוא באמת צריך להיות כאן בשביל זה. זה לא הוגן." היא מצמצה כנגד הדמעות שאיימו לצוץ שוב. היא לא יכולה להתפרק בפני טד – או בפני אף אחד אחר. מקס היה מצפה ממנה שתמשיך הלאה בגבורה, וכולם באמנט וראנו צריכים להאמין שהיא שולטת במצב. "תתקשר למרקו. הענבים הראשונים יכנסו למכלים מחר בלילה."
הם עלו במעלה הגבעה ביחד, עוצרים מדי פעם לבדוק את רמת הסוכר ולרשום הערות על הענבים בחלקות השונות. הגפנים האחרות היו מעט פחות צפויות בלוח הזמנים שלהן. עוד שבועיים – פחות או יותר – והן יהיו מוכנות. ספטמבר יהיה חודש עמוס.
"כבר דיברת עם ג'ק?" טד שאל את השאלה מהר מדי, בטון אגבי מדי.
לבה הלם בחזה למשמע שמו. "לא מאז הלוויה, וגם אז רק לדקה." וזה היה מוזר וקשה, שלא לומר מכאיב ברמות שלא הייתה מוכנה להודות בהן. הם השתתפו זה בצערו של זה, היא לחצה את ידיו ועזבה. סוף הסיפור.
"הוא יודע?"
"הו, אני בטוחה שכן. עורך הדין של מקס התקשר אלי להסביר לי את השותפות ומה זה אומר, ואני מניחה שג'ק היה הראשון שידע."
"ו…?" טד היה הראשון שהעז לשאול את השאלה שכולם רצו לדעת.
"אין שום ו… אני בטוחה שג'ק עסוק עם המלונות, ובתביעה של הנהג שפגע במכונית של מקס, וכל השאר, אז אנחנו בטח בתחתית רשימת סדר העדיפויות שלו." מותו של מקס הותיר את כולם המומים בשבועות האחרונים, מנסים לעשות סדר בעסקיו ובפרויקטים השונים של מקס. באופן מסוים זה עזר לה להתמודד עם האבל; היא לא הייתה מסוגלת לשקוע באבל שלה כפי שרצתה, ונדמה שמעט קל יותר לסבול את הכאב כשהיא צריכה להמשיך ולהפעיל את היקב האהוב של מקס.
טד לא נראה מרוצה מהתשובה.
"אחרי הבציר אני גם אקבע פגישה עם עורך הדין ונסדר את הכול." היא טפחה על כתפו בחיבה. "לך הביתה. יש לנו כמה ימים עמוסים לפנינו."
"במילים אחרות, אני צריך לראות את הבת שלי כל עוד אני יכול?"
"כן." הבציר ייתן לכולם משהו להתרכז בו. ואחרי שהוא ייגמר היא תוכיח לכולם שהיא בהחלט מסוגלת להתמודד עם האחריות שמקס השאיר לה.
"את רוצה לבוא אלינו לארוחת ערב? את יודעת שאת תמיד מוזמנת, ודיאן תאכיל אותך בשמחה."
זה היה מפתה, מאוד מפתה, אבל היא באמת צריכה ללמוד להתמודד לבדה. דיאן דאגה לה יותר מדי מאז שמקס מת, והיא צריכה להיות חזקה עכשיו. היא צריכה לנהוג כמבוגרת. "תודה, אבל לא. תן לבת שלך נשיקה בשמי, בסדר?"
"אתן." טד נופף לה לשלום והלך, מותיר אותה עומדת בצלו של הבית הגדול לבדה, בעוד רגליו הארוכות מכסות את המרחק הקצר אל הבית הקטן במהירות. היא יכלה לראות את האורות בקומה העליונה בדירה שמעל לחנות היין, אותה חלק עם דיאן והתינוקת קלואי.
גם היא השאירה אור בבית, מפני שעדיין לא התרגלה לחזור לבית חשוך ושקט. היא תהתה אם אי פעם תתרגל. אולי אחרי ששיגעון הבציר יעבור היא תיקח גור כלבים. הוא יארח לה לחברה, יגרום לבית להרגיש פחות ריק, ויהיה לה עם מי לדבר כשתחזור הביתה בלילה.
צעדיה הדהדו במסדרון כשההרגל כיוון אותה אל המשרד – שעכשיו היה רק המשרד שלה, מאז שמקס הלך לעולמו – שם המתינה לה הניירת של היקב. כמו תמיד, העבודה נתנה לה משהו לעשות, דרך למלא את הערבים הארוכים.
כשלחצה "פליי" על המערכת התמלא החדר במוסיקה שגירשה את הדממה האיומה. שולחנו העצום של מקס שלט במרחב והיא סובבה את כסאה מכיסאו הריק כשניסתה להתרכז בחשבוניות ובהזמנות שהציפו את תיבת הדואר הנכנס שלה, לא משנה כמה זמן הקדישה להן.
אבל הריכוז הרגיל שלה לא הגיע. השאלה ששאל טד קודם העלה את כל מה שניסתה כל כך חזק להדחיק בחזרה אל חזית מחשבותיה.
אמנט וראנו יגיע בסופו של דבר אל ראש רשימת סדר העדיפויות של ג'ק ולא היה לה מושג כיצד תנהג כשזה יקרה. הימנעות – דרכה הבטוחה והבדוקה להתמודד עם כל מה שקשור לג'ק – לא תעבוד הפעם. היא מוכרחה לגרום לזה לעבוד, מפני שהיא לא תוכל לנהל עסק בלי לדבר עם השותף העסקי שלה.
המחשבה על ג'ק עוררה בה רגשות שלא רצתה להתמודד איתם. ההיסטוריה שלהם הייתה מורכבת מדי מכדי להעמיד פנים שהיא לא קיימת. מקס היה המורה הרוחני שלה, חבר שלה, תחליף האב שלה וחיי המשפחה שלה, של מקס ושל אמא שלה היו מאושרים – גם אם מעט עצובים. ג'ק, לא רק מפני שזה מה שבחר, מעולם לא היה חלק מזה. תוסיפו לזה את הסיפור הפרטי שלהם, וכל הבלגן הזה לא יבייש שום אופרת סבון.
אבל בסופו של דבר תצטרך לפגוש את ג'ק. המחשבה האיצה מעט את קצב פעימות לבה וכל הנשימות המטהרות שבעולם לא יצליחו להרגיע אותו. היא צריכה לנהוג כמבוגרת בעניין הזה. היא צריכה להתמקד בהווה ולא לתת לעבר להפריע.
התשובה החפוזה שנתנה קודם לטד נראתה הגיונית: פגישה בשטח ניטרלי, כשעורכי הדין עושים את רב הדיבורים כך שהיא לא תהייה חייבת. אלה עסקים, לא משהו אישי, והיא בטח תצליח לבלוע את כל הרגשות הסותרים מספיק זמן כדי לעבור את הפגישה.
לפני הרבה שנים ג'ק אמר לה כמה זה חשוב למנוע מחייה האישיים לגלוש אל עסקיה. "לעולם אל תתני לאחד להשפיע על האחר," אמר. הוא מאוד היה גאה בנקודה הזאת, ונראה שזה עבד לא רע בכלל כשהרחיב את "גארט נכסים" לכל אורך החוף המערבי.
ג'ק ירצה לשמור על העניין עסקי לחלוטין. אם תוכל לעשות את זה, זה יעשה את הדברים הרבה יותר קלים. בשביל כולם, אבל בייחוד עבורה ועבור השפיות שלה.
ברנה לקחה נשימה עמוקה והרגישה קצת יותר טוב אחרי שיחת המוטיבציה שערכה לעצמה. שיחה שהייתה עסקית לחלוטין והתעלמה מכל צרות העבר.
העובדה שפעם הייתה מטורפת מספיק כדי להתחתן איתו לא תהייה בעיה כלל וכלל.
ג'ק בהחלט קיווה ששיגעון לא עובר בירושה. שהצוואה של מקס הייתה בסך הכול תוצאה של סניליות מוקדמת שנגרמה בגלל שתייה של יותר מדי יין במהלך השנים, או אפילו איזושהי בדיחה מוזרה שלו. מוכרח להיות לזה הסבר, והוא היה שמח מאוד אם היו לו רק חמש דקות עם אביו מה אמור היה להיות העוקץ.
אחרת, שיגעון הוא ההסבר היחיד לעובדה שעכשיו הוא בעליו של חצי מהיקב בסונומה. הוא באופן אישי – לא החברה.
והחצי האחר שייך לברנה וולש.
ברנה אמורה להיות הערת שוליים בהיסטוריית הדייטים שלו – אגדה מזהירה על התאהבות של בני טיפשעשרה והחלטות פזיזות – לא דמות חוזרת בחייו.
החלטות גרועות ודאי הולכות יד ביד עם כל מה שקשור בברנה, מפני שבמהלך רב הנסיעה לסונומה פקפק בהחלטתו לטפל בזה באופן אישי. עורך הדין שלו, רוג'ר, הציע לטפל בזה, אבל מסיבה עלומה כלשהי, חש שזו שיחה שהוא וברנה צריכים לנהל פנים אל פנים. אבל ככל שהתקרב אל הכרמים ואל ברנה, הבין שזה כנראה לא היה הרעיון המוצלח ביותר שלו. אלוהים יודע שיש מספיק עבודה שמחכה לו על שולחנו, והנסיעה שלו לניו-יורק למשא ומתן בנוגע להתרחבותה של "גארט נכסים" אמורה הייתה להיות דאגתו העיקרית עכשיו, אבל הוא החליט קודם כל לפנות את זה מסדר יומו.
הוא גלגל את עיניו. הוא צריך היה להמתין, לטפל קודם בדברים חשובים ודחופים יותר, במקום לתת לתשוקה שלו לנתק את קשריו עם המקום הזה לגבור על ההיגיון הבריא.
הגפנים שכמעט הסתירו לחלוטין את השלט שקידם את פניו לאמנט וראנו גדלו בחמש השנים מאז היה כאן בפעם האחרונה בלוויית אמה של ברנה, וענבים נתלו כבדים מהקנוקנות. כשפנה לכיוון הנכס הכרמים נפרשו לפניו בשורות ישרות מושלמות, הבית הלבן שבראש הגבעה, ובית העץ של היקב החשוף לפגעי מזג האוויר יצרו תמונת נוף הישר מהסרטים.
שינויים באו לאט לאמנט וראנו – אם אי פעם הגיעו – והמקום נראה אותו דבר כמו שנראה כשמקס קנה את היקב לפני שתיים עשרה שנים.
זה היה לפני שהתחביב של מקס הפך לאובססיה שלו. לפני שעזב את סן פרנסיסקו לתמיד ועבר הנה לשחק עם הענבים שלו. לפני שג'ק הפך לגארט האחראי ב"גארט נכסים" והמחויבות השתלטה על כל חייו.
הוא עבר את הבית הקטן בנסיעה איטית – שעכשיו היה נטול ברנה, אפילו שמקס הפך אותו לחנות היקב ברגע שברנה ואמה עברו אל הבית הראשי – וציין לעצמו שהחנייה המרוצפת חצץ הייתה ריקה עכשיו. טוב, השעה הייתה עדיין מוקדמת בשביל התיירים בטיולם אל ארץ היין.
איפה למצוא את ברנה? במעבדה? במשרד? הוא פשוט רצה לגמור עם זה כמה שיותר מהר, כדי שיוכל לחזור אל הציוויליזציה ואל חייו. המקום הזה היה תלוי כמו אבן סביב צווארו, וככל שיקדים להחתים את ברנה על המסמכים, כך ייטב.
הוא לא אהב יין, למען השם.
כאשר הגיע לפסגת הגבעה הבאה ראה טרקטור עושה את דרכו לעבר היקב, המכולה שלו עמוסה ענבים.
הוא מעולם לא למד את סודות גידול הענבים או עשיית היין, ואת המעט שקלט פה ושם השתדל מאוד לשכוח, אבל אפילו הוא ידע שעדיין מוקדם לבצור. השתלשלות מקרים מוזרה, אבל היא ענתה יפה על השאלה הראשונה שלו.
ברנה תהיה איפשהו בין הגפנים הארורות האלה.
הוא נאנח. אין שיכתת רגליו בכרמים ויחפש אותה, או שימתין לה בבית עד שתסיים את יומה.
"בוא פשוט נגמור עם זה," מלמל לעצמו.
מקלל את מגוחכותו של המצב, ג'ק לקח את תיקו ואת המחשב הנייד שלו אל הבית, שם אותם במקום שפעם היה החדר שלו, ושם פעמיו במורד הגבעה ברגל כדי למצוא את אשתו לשעבר.

בקרוב…

X