זיכרונות גנוזים | לרכישה באינדיבוק
זיכרונות גנוזים

זיכרונות גנוזים

שנת הוצאה: 12/2015
מס' עמודים: 302
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39

"זיכרונות גנוזים" הוא מותחן ספרותי מרתק, על האופן שבו הטכנולוגיה משנה את הזיכרון, והזיכרון מעצב את הנפש.

גאונת התוכנה ג'וזי אשכנזי המציאה אפליקציה שתשנה את העולם. האפליקציה שמתעדת כל דבר שמשתמשיה עושים. כשהיא מוזמנת למצרים ונעלמת בה, ג'ודית אחותה נשארת חופשייה להשתלט על חיי המשפחה שלה,  ובכלל זה על בעלה ובתה. יכולתה של  ג'וזי לשמר זיכרונות הופכת עתה לאמצעי ההימלטות היחיד שלה.

מאה שנים קודם לכן מגיע למצרים פרופ' סולומון שכטר, שמחפש ארכיון עתיק המסתתר אי-שם בבית כנסת עלום בקהיר. כמו ג'וזי, גם סלומון שכטר רדוף  על ידי עבודתו של הרמב"ם, הפילוסוף והרופא הימי-ביניימי, שביקש ליישב בין אמונה ומדע, גורל ורצון חופשי. מה שסולומון מגלה חושף את הכוח ואת הסיכונים הכרוכים בפרי המצאתה של ג'וזי: עולם שבו דבר אינו נשכח.

המשותף לכל ספריה של דארה הורן הוא העיסוק  בעבר היהודי, בין אם מדובר ביהדות במזרח אירופה במאה ה-19, או בקהילה היהודית במהלך מלחמת האזרחים של ארה"ב.

לדארה הורן השקפה שונה על העולם היהודי מזו של של שייבון, קראוס ופוייר: היא מתנגדת לנוסטלגיה שהם מלבישים על העולם היהודי ומדמה חיים בשטעטעל לחיים בכפר באפגניסטן. במחקרים שלה היא מזהה כלייה וניוון בעלום היהודי עוד לפני השואה. בתחושה שלה בהסטוריה של העולם היהודי יש קפיצות: שטעטעל, שואה, ישראל. בכתיבתה האומנותית והמחקרית היא מנסה לגשר לחבר בין הקפיצות הללו, להשלים את הנרטיב.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “זיכרונות גנוזים”

בקרוב…

מה קורה לימים שנעלמים? האור מתעמעם, השערים מתחילים להיסגר, וכל מה שהרכיב את היום — מבט, מאבק, טעמו של לחם, חופן שיער קלוע, אלפי דאגות וניצחונות וחרטות — הכול חומק דרך השערים הנסגרים ונבלע בחדר אפל ודומם. כשג'וזפין אשכנזי הגתה לראשונה את גניזה, היא בסך הכול רצתה לפתוח את השערים הללו.
כך לפחות זה התחיל. בגרסאות המוקדמות, התוכנה שהמציאה ג'וזי היתה לא יותר מווריאציה של עשרות תוכנות אחרות. אולם אז היא התרחבה ונפרשה בפניה כחלום נבואי. עד שחגגה את יום הולדתה העשרים וארבעה, גניזה כבר היתה פלטפורמה מקיפה, מוגנת בסיסמה ונגישה מכל מקום, והיא שמרה לא רק חומרים שמשתמשיה יצרו במכוון, כי אם כל דבר שעשו פחות או יותר, הֵריצה רכיבי הקלטה על מכשירים שכבר היו בבעלות המשתמשים והפעילה עיבוד שפה טבעית וזיהוי פנים כדי לקטלג עולמות של נתונים על פי הרגלי המשתמשים — שאותם למדה התוכנה מן המשתמשים עצמם. כשהיתה בת עשרים ושש, גניזה לא רק איחסנה נתונים כי אם גם עקבה אחריהם, הציגה מסלולים קודמים והשתמשה בהם כדי לנבא את עתידם של המשתמשים. בגיל עשרים ושבע היא נישאה למהנדס הראשי של החברה, שימשה נושא לסרט טלוויזיה תיעודי וילדה תינוקת. בגיל שלושים ושלוש כל רגע בחיי טלי, בתה בת השש, תועד לנצח. אולם טלי לא ידעה על כך דבר עד לבוקר אחד, כאשר כמעט במקרה ג'וזי הראתה לה את ארכיון חייה.
"אני לא מוצאת את הנעליים שלי, אמא," הכריזה טלי כשסיימה לאכול את ארוחת הבוקר. "חיפשתי וחיפשתי אבל הן לא נמצאות בשום מקום."
"לא יכול להיות," אמרה ג'וזי. ג'וזי בדיוק סידרה את התיק, בדקה הודעות, הציצה בשעון. בעוד חצי שעה היא אמורה להיפגש במשרד עם אחותה ג'ודית, שעבדה בחברה בשבע השנים האחרונות — מאז ריחמה ג'וזי על אחותה המובטלת ושילבה אותה במחלקת יחסי הציבור. מדי יום חששה ג'וזי מפני המפגש איתה; מדי יום ייחלה ג'וזי למצוא דרך לא לחשוש, להעמיד פנים שאחותה שונה מכפי שהיא באמת. אך זה היה בלתי אפשרי. המחשבה על ג'ודית הפכה את ג'וזי לאדם בלתי סביר, משולל היגיון. וטלי — הילדה שהדמיון בינה לבין אמה הסתכם בשורשי שערה השחור הארוך — גם היא גרמה לה להרגיש כך. "הן נמצאות איפשהו. בטח במקום הכי צפוי. איפה חלצת אותן אתמול?"
"אני לא זוכרת," אמרה טלי, שאיבדה עניין. היא היתה לבושה כתמיד בכתום בלבד, מטעמי "בטיחות", לטענתה. כעת טבלה את קצות שערה בחלב וצבעה את השולחן בלבן.
ג'וזי עלתה במדרגות וסקרה בזריזות את חדרה של טלי, בדקה בארון, צנחה ארצה כדי להציץ מתחת למיטה, חזרה למטה לחפש במטבח ואחר כך ליד הטלוויזיה. לצערה של ג'וזי, נראה שטלי צדקה. הנעליים לא היו בשום מקום.
"עכשיו אני לא יכולה ללכת לבית ספר," הכריזה טלי בשמחה ניכרת.
ג'וזי שאפה אוויר. היא ניגשה אל דלפק המטבח והרימה את הטאבלט שלה, מזינה סיסמאות בכמה הקשות מהירות. תחת "חיפוש פנורמי מקומי" הקלידה "טלי" ו"נעליים". בן רגע הופיעה תמונה — איכות ירודה, הבחינה במיאוס — נעלי ההתעמלות החדשות של טלי באמצע נפילה מרגליה אל רצפת המכונית של ג'וזי. "בבקשה," אמרה ג'וזי והטתה את המסך לעבר טלי. "כנראה חלצת אותן בדרך הביתה."
טלי פערה את פיה ורצה אל החניה המקורה. ג'וזי חייכה כשתחבה את הטאבלט לתיקה, צעדה בעקבות טלי ופתחה את הדלת האחורית של המכונית. ג'וזי צפתה בעיניה של בתה יוצאות מחוריהן למראה הנעליים על רצפת המכונית. טלי נעלה את נעלי ההתעמלות והתיישבה, עדיין פעורת פה. "איך עשית את זה?" שאלה טלי.
ג'וזי הוציאה את הטאבלט מתיקה והפנתה אותו לעבר בתה. "יש לי כאן הכול על החיים שלך," אמרה. היה קשה לה לכבוש את הגאווה. "הטלפון שלי צילם את התמונה הזאת מהתושבת שבין המושבים, מולך."
טלי השתוממה. "איך המצלמה ידעה מתי לצלם?"
"זה קורה באופן אוטומטי," אמרה ג'וזי. "המצלמה פועלת כל הזמן. ואז התמונה נשמרת ב — בתוכנה שפיתחתי, שאוספת הכול וממיינת." היא הופתעה מן הקושי להסביר זאת לבת שש. היא הצביעה על המסך. "כל דבר שתרצי לזכור נמצא כאן."
טלי בהתה במסך, המומה. שערה הכהה הבריק באור המעומעם של פְּנים המכונית. "באמת? כמו מה?"
"כמו הכול," אמרה ג'וזי. "הנה מה שקורה כשאני מחפשת את הנעליים שלך, למשל." היא הזינה מילות מפתח בשעה שדלתות מונפשות קטנות הבזיקו על פני המסך, נפתחו וחשפו מאות תצלומים וסרטוני וידיאו. "רואה? אלה הנעליים הראשונות שלך, כשהיית בת שנה בערך." ג'וזי הביטה בתמונה, ולפתע נרעדה למראה בתה בגיל אחד־עשר חודשים — ג'וזי עדיין זכרה את הימים שבהם ניחשה מתי צולמו תמונות ישנות, אך כאן התאריך והשעה הופיעו אוטומטית — מנסה לשמור על שיווי משקל. האם התינוקת הקטנה השמנמנה הזאת היא אותה ילדה קופצנית בת שש שבוהה כעת במסך? איך זה ייתכן? היא נזכרה שקראה שכמעט כל התאים בגוף האדם מתחלפים מדי שבע שנים, ותהתה אם זה נכון. אם כן, אזי טלי הנוכחית היא רק חמישה־עשר אחוז מטלי התינוקת שבתמונה, במקרה הטוב. ג'וזי ביטלה את המחשבה, הקישה מילים נוספות על המסך והשתיקה את נשימת הנצח מעבר לכתפה. "וזה כשקנינו לך את הנעליים האלה בשבוע שעבר," אמרה.
ג'וזי הביטה בתמונת רגליה של טלי בחנות הנעליים, ואז בטלי, בציפייה לראות שוב את הבעת היראה המלבבת. היא הופתעה כשטלי עיוותה את פניה וחמקה ממבטה.
"כשהתעצבנת עלי," הפטירה טלי.
ג'וזי קימטה את מצחה. היא לא זכרה זאת, אם כי כעת עלה בדעתה שמסע הקניות היה לא נעים — שדעתה הוסחה בגלל הודעות שקיבלה מהמשרד בזמן שטלי מדדה נעליים, ושטלי, בניסיון לזכות בתשומת לבה, הפילה מעמד קרטון גדול ופיזרה נעליים ברחבי החנות. ג'וזי החזירה את הטאבלט לתיקה והתיישבה מאחורי ההגה באי־שקט. היא התניעה והעיפה מבט אל טלי במראה הפנימית. בתה ליפפה תלתל כהה ארוך סביב אצבעה, וג'וזי נזכרה ששכחה להבריש אותו, לא כל שכן לנגב את החלב. היא תהתה אם עליה להתנצל על חוסר תשומת הלב בחנות הנעליים בשבוע שעבר, או שמא טלי צריכה להתנצל בפניה. ואולי מוטב להעמיד פנים שזה לא קרה ולהימנע מלנבור בעבר? איזו משתי האפשרויות תשפר את הרגשתה של טלי? או — היא ידעה שזאת השאלה שעליה לשאול — איזו שאלה תשפר את טלי? לג'וזי לא היה מושג. היא עמדה לדבר, לומר דבר־מה מרגיע ושקרי בהכרח, כשטלי שוב דיברה.
"יש שם הכול גם מהזמן שאת היית קטנה?" שאלה טלי.
"למען האמת לא," הודתה ג'וזי והחלה לצאת מהחניה בהילוך אחורי, שמחה להשאיר מאחור את התקרית בחנות הנעליים. "אז עוד לא המצאתי את זה."
"יש לך מזל," אמרה טלי.
ג'וזי היססה לרגע, לחצה על דוושת הבלם ויצאה אל אור היום. "מזל? למה?"
"כי את זוכרת הכול איך שאת רוצה בִּמקום איך שזה קרה באמת."

דארה הורן היא ד"ר לספרות עברית וספרות יידיש ומלמדת בהווארד. קיבלה פעמים את ה- National ,Jewish Book Awardבשנת 2007 היא נבחרה ע"י גרנטה כאחת הסופרות הצעירות האמריקאיות הטובות ביותר.ספרה השני היה בחירת העורך של הניו יורק טיימס בוק ריוויו, והספר הטוב ביותר של הסן-פרנסיסקו כרוניקל לשנת 2006. ספרה השלישי נבחר לרשימת 25 הספרים הטובים ביותר של העשור ע"י הבוקליסט.היא ילידת 1977 והיא חיה בניו-ג'רזי, עם בעלה וארבעת ילדיה.

X