זיכרון מסוכן | לרכישה באינדיבוק
זיכרון מסוכן

זיכרון מסוכן

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 154
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

האיפוק העצמי האגדי של איל ההון היווני, קסאקי סרוואס, התנפץ מיד כשמולו התייצבה אלינור לנגלי – היא עוררה שוב את התשוקה אשר כבתה כבר לפני שנים. הנערה המתוקה והצנועה של אז נעלמה, עתה בוחנת אותו אשת קריירה ניו יורקית שאפתנית ומצודדת לב, בעיניים קשוחות ומבט מקרין זעם.

האמנם בלי שמץ של ערגה? קסקאי לא עוסק ברגשות פגועים. הוא שוכר את מלכת הקרח למטרות עסקים גרידא.

אבל כשהוא נמצא רחוק, תחת שמש היום תיכונית הלוהטת, מגיחה שוב אלינור האמיתית – וקסקאי מגלה שתשוקה עדיין בוערת.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “זיכרון מסוכן”

בקרוב…

1

"בוא מכאן, מר סֵרְוואס. אתה עומד להיפגש עם אלינור, המארגנת הראשית."
קְסאקִי סֵרְוואס נעצר לשנייה קלה כשהמילה הדהדה בראשו. אלינור. הוא לא שמע את השם זה עשר שנים, הוא לא הרשה לעצמו אפילו לחשוב עליו.
מובן שזו מקריות. ללא ספק, היו בחורות רבות שענו לשם אלינור בארצות הברית בכלל – ובעיר ניו יורק בפרט – נוסף על האחת ששברה את לבו.
העוזרת האישית שהנחתה אותו דרך המבואה הדלה ברהיטים, שאכלסה ספות מעצבים ושכיות אמנות, עצרה מול דלת זכוכית צבעונית, נקשה עליה קלות ופתחה אותה.
"אלינור? אני רוצה להציג לפנייך את…"
קסאקי לא שמע את ההמשך. כשהאישה במשרד הסתובבה אליו, ראשו הסתחרר ומוחו נאטם. זו היתה אלינור.
אלינור שלו. אֵלי.
הוא ידע שהיא היתה מופתעת לראותו כאן ממש כמוהו, מעצם העובדה שהם עמדו כאן שניהם פנים מול פנים. הבעת פניה לא ממש השתנתה, אבל הוא היה מודע לעיניה שהתרחבו קלות בהשתאות, ולשפתיה שנפשקו בתדהמה.
היא נעמדה, חייכה במקצועיות שבקרירותה עוררה את זעמו, ואמרה, "תודה, ג'יל, זה הכול."
העוזרת האישית אשר ללא ספק היתה מודעת למטען החשמלי שזרם באוויר, לכסנה אל עבר שניהם מבטים חטופים רבי-משמעות. קסאקי התעלם ממבטיה, כשעיניו נעוצות באלינור לנגלי, שנראתה שונה להחריד מאֵלי שהכיר. "להביא קפה?"
שתיקה קלה. "ודאי. תודה."
העוזרת האישית יצאה, הדלת נסגרה בנקישה ומוחו של קסאקי נרגע.
ברור שהיה עליו לצפות להתרחשות כזו. הוא ידע שאלי במקור מניו יורק וכי אמהּ היתה מארגנת אירועים. מדוע שלא תלך בעקבות הקריירה של אמהּ?
משום שאֵלי שהכרת שנאה את הקריירה של אמהּ, את עולמה של אמהּ. אלי שהכרת – או לפחות כך חשבת – רצתה לפתוח מאפייה.
נראה בבירור כי דברים רבים קרו במהלך אותן עשר שנים.
"השתנית." הוא לא התכוון לומר, עם זאת, אי אפשר היה שלא להבחין בזאת. אלי שהוא הכיר לפני עשר שנים לא דמתה כלל לאישה הזוהרת והמטופחת שעמדה מולו כעת.
אלי שלו היתה רגועה, טבעית, משעשעת, שונה מאוד מהאישה בחליפה השחורה המחויטת והמקרינה כוח, שערה הערמוני המודגש בתספורת קארה קצרה ואלגנטית, נוגע קלות בעצמות לחייה. עיני האגוז שלה שפעם היו חמות ונוצצות, ושנראו עתה קודרות וחדות יותר, הצטמצמו לכדי חריץ במבט בוחן. כשהיא נעה מעם שולחן הכתיבה שלה הבחין קסאקי בנעליה: נעליים שחורות גבוהות-עקב, בגובה של כשבעה סנטימטרים. אלי שלו מעולם לא נעלה נעלי עקב. אלי שלו מעולם לבשה שחור.
בכל זאת, מדוע בכלל העסיק את מחשבותיו בכל אלו? אלי שלו כלל לא היתה שלו. הוא הבין זאת בצורה שזעזעה אותו בפעם האחרונה שבה ראה אותה… כשהיא שיקרה לו בדרך הגרועה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
אלינור בהתה במשטח המבריק של שולחן הכתיבה שלה ושאפה נשימה עמוקה. היא היתה זקוקה לדקה הזו כדי להתעשת, להתאזן ולרסן את עצמה. היא מעולם לא ציפתה לרגע הזה, אף על פי שבמהלך העשור האחרון היא דמיינה אותו בעיני רוחה פעמים רבות. פגישה פנים אל פנים עם קסאקי סרוואס. בפנטזיות שלה היא אמרה לו בדיוק מה חשבה עליו ועל היעלמותו מוגת הלב.
היא ראתה בעיני רוחה את הרגע שבו היא סוטרת לו בפניו, שולחת אותו לכל הרוחות או ברגעים מרשימים יותר שהיו לה, סוקרת אותו במבט מתעב אחד פשוט.
בדמיונה לא ראתה את עצמה רועדת, לא בפנימיותה ולא בחיצוניותה, והמילים נעתקו מפיה.
הפסיקי. במשך תקופה ארוכה היא עבדה קשה מכדי שתאפשר לרגע הזה להביס אותה. אלינור שוב שאפה אוויר, הרימה את ראשה ונעצה מבט צונן באיש שעמד מולה.
"מובן שהשתניתי. חלפו עשר שנים." היא שתקה וסקרה אותו במבטה, אף על פי שהיתה לה תחושה כי הרגע לא היה מבזה כפי שהיתה רוצה שיהיה. "גם אתה השתנית, קסאקי." היא חשה מוזר כששמו עלה על דל שפתיה. היא לא הזכירה אותו. היא נמנעה מלחשוב עליו.
הוא השתנה; שערו השחור נצבע בפסים אפורים בצדעיים, פניו נראו כחושות וארוכות יותר. קשות. אלינור הבחינה בקמטים חדשים שנחרשו במרווח שבין אפו לבין קו שפתיו, ובקמטים עמומים שנפרשו מתחת לעיניו. משום מה, הקמטים הללו לא ביגרו אותו כמו שהעניקו לו ארשת מכובדת יותר של בעל ניסיון. הם אפילו הדגישו את האפור המתכתי של עיניו עם הנצנוץ הכסוף שניבט מהן. גופו לא השתנה כלל, כך נדמה: עדיין ארוך, גמיש וחסון. חליפת המשי האפורה שלבש הדגישה את כתפיו ואת ירכיו השריריות; הוא לבש אותה ממש כפי שלבש את הסווטשירטים מקשמיר ואת הג'ינס המהוהים בימי הקולג', בחן ובנוחות.
הוא נראה נהדר, היא חשבה במורת רוח משהו. אבל, הזכירה לעצמה, גם היא נראתה נהדר. היא השקיעה זמן רב ומאמצים רבים להבטיח את הופעתה הנהדרת; בעבודתה, הופעה מקצועית ואולי אף זוהרת היתה מחויבת המציאות. ברגעים אלו היא היתה אסירת תודה על כך. הדבר האחרון שהיתה רוצה הוא לחוש נחותה. היא הזדקפה, הרשתה לעצמה אפילו לחייך, והסיטה את שערה מעל פניה בתנועה מהירה. "אז אתה הפגישה שלי לשעה שתיים."
קסאקי השיב לה בחיוך קלוש, אבל עיניו קשות. למען האמת הוא נראה כועס. לאלינור לא היה מושג מה היתה הסיבה לכעסו; הוא הרי זה שעזב. אם יש למישהו זכות לכעוס – היא קטעה את מחשבתה לפני שמוחה הזועף יפרוש כנפיים. היא לא זעמה. היא כבר התגברה על הרגש הזה. היא התגברה עליו. כלל לא היה לה אכפת עוד ממה שקורה עם קסאקי סרוואס.
היא הפנתה את מבטה אל היומן שהיה מונח על שולחנה והצביעה באצבעה המטופחת עם הלק על פגישות היום. "אתה כאן מטעם 'אֵטְרִיקִידֵס נכסים'?" היא שאלה. "כתוב שלֵאַנְדְרוֹ אַטְרִיקִידֵס אמור היה לבוא." היא הרימה את עיניה וקימרה את גבותיה. "שינוי בתוכניות?"
"משהו כזה," אישר קסאקי בקולו המתוח. הוא התיישב על אחת מכורסאות העור שמול שולחן הכתיבה שלה ברגליים משוכלות.
"ובכן," חיוך מאולץ עלה על פניה כשהתיישבה מאחורי שולחנה ושילבה את ידיה, "במה אוכל לעזור?"
קסאקי קפץ את שפתיו, ואלינור תהתה אם זה עמד להיות הרגע שציפתה לו. עשר שנים של זעם, מרירות וכאב לב עצום התכווצו לכלום במשפט אחד. במה אוכל לעזור? עם זאת, איזו ברירה היתה בידה? היא לא רצתה להתרפק על העבר; הדבר יהיה מבלבל, לא נוח ומכאיב מדי. היא רצתה להעמיד פנים שהעבר לא היה קיים, וכך גם תעשה. היא תתייחס אל קסאקי סרוואס כאל לקוח רגיל, אף על פי שהוא היה רחוק מלהיות כזה, ובעצם היא לא רצתה לעזור לו. היא אפילו לא רצתה לשוחח עם הגבר דקה אחת מיותרת.
הדבר השפוי יהיה, כמובן, לבקש מעמית למקצוע לקבל את קסאקי כלקוח ובזאת להתרחק ממה שעלול להוביל להתפוצצות. אם לא התפוצצות, אזי לפחות רתיחה זועמת מתחת לפני השטח. היא ראתה את בעבוע הרתיחה במבט הקר והמתכתי שניבט מעיניו. היא חשה בו מבעבע בקרבה.
עם זאת, אלינור ידעה היטב כי לא תעשה כדבר הזה. הבוסית שלה לא תהיה מרוצה; לילי סטיבנס לא אהבה שינויים. הסתבכויות. אלינור תסתדר מצוין גם בלי הרכילות. חוץ מזה, היתה סיבה גדולה וחשובה יותר מדוע מוטב לה להתעמת עם קסאקי כאן במשרדה. היא לא רצתה להעניק לו את הסיפוק שבהימלטותה מפני התמודדות עמו. כפי שעשה הוא עצמו.
"ובכן," השיב קסאקי לאחר רגע, "מובן מאליו שאני כאן כי אני זקוק לך שתתכנני עבורי אירוע."
"מובן מאליו," אישרה אלינור, ושמעה את החריפות שניכרה בקולה. זה לא הולך טוב. כל חילופי הדברים ביניהם עמדו להתרחש תחת מעטה מודגש של נימוס, והיא לא חשבה שתוכל לעמוד במתח. הבעיה שהיא לא ידעה מה עוד יכלה לעשות. שיחות על העבר כמוהן כתלישת תחבושות מעל פצעים ישנים אשר עלולה לגרום להידלקות הצלקות שעדיין נותרו בלבה. בגופה. אפילו בכאב שבהִזכרות.
מוחה היה עסוק כל העת במחשבה זו. קסאקי סרוואס היה בסך הכול עוד לקוח, הזכירה לעצמה שוב. בסך הכול לקוח רגיל. היא נשפה אוויר באיטיות וניסתה לחייך.
"כוונתי," אמרה בשלווה, "איזה סוג של אירוע אתה מתכוון לארח?" היא שאלה בשיניים חשוקות. "כמה פרטים יוכלו לעזור."
"אין איזה שהוא טופס קבוע שממלאים? אני משוכנע שהמזכירה שלי עשתה זאת בטלפון."
אלינור העיפה מבט בתיקייה של "אטריקידס נכסים" שהיתה מונחת על שולחנה. "מסיבת חג מולד," היא קראה מתוך התזכיר שכתבה אחת ממזכירותיה. "אלו כל הפרטים שבידי, חוששתני."
נקישה נשמעה על הדלת, וג'יל נכנסה פנימה כשהיא נושאת בידה מגש עם קפה. אלינור קמה כדי לקחתו מידה. היא לא רצתה שהעוזרת האישית שלה תבחין במתח הזועם שרחש בחדר. רק אלוהים יודע עד כמה תנסה להשתמש בו; ג'יל עשתה את כל התמרונים האפשריים כדי להשיג את תפקידה של אלינור, מאז הגיעה לעבוד בחברה, היישר מהקולג', לפני שנתיים.
"תודה, ג'יל. אני אמשיך."
ג'יל המופתעת נסוגה, הדלת שוב נסגרה, ואלינור הניחה את המגש על שולחנה, כשגבה מופנה אל קסאקי. היא המשיכה לשמוע את מלמוליו הרפויים.
"לא נהגת לשתות קפה. תמיד חשבתי שזה מצחיק, בחורה שרצתה לפתוח בית קפה על אף שבעצמה לא שתתה קפה."
אלינור נמתחה. אז היא בכל זאת תיאלץ להגיע למקומות האלו. היא קיוותה שהם יוכלו לעבור את הפגישה המגושמת הזו בלי התייחסות אל העבר, אבל כעת קסאקי עמד לדבר על אותם זכרונות סטודנטים מטופשים, כאילו חלקו איזה עבר מאושר.
כאילו היה דבר שחלקו.
זעם לוהט הציף אותה. ידיה רעדו בעת שמזגה את הקפה. כיצד הוא מעז? כיצד הוא מעז לנהוג כאילו לא עזב אותה – ברח – ממנה, ברגע שחש כי הקשר העיק עליו? כיצד הוא מעז להעמיד פנים שהם נפרדו בצורה ידידותית או שזו בכלל היתה פרידה?
היא הלכה לדירתו בבניין מגורים וגילתה כי הוא עזב. עזב את הבניין, עזב את העיר, עזב את המדינה. בלי לומר לה מילה.
מוג-לב.
"למען האמת, אני חושבת שזו היתה יוזמה נמרצת," השיבה בקור רוח, כשגבה מופנה אליו. ידיה חדלו לרעוד. "רציתי לענות על דרישת השוק." היא הגישה לו את הקפה: שחור, שתי כפיות סוכר, כפי שתמיד שתה אותו. היא עדיין זכרה כיצד בישל לעצמו קנקן קפה בדירת הסטודנטים שלה בעת שהיא הציפה אותו במאפים ובעוגות שהתכוונה למכור במאפייה הקטנה שלה. אגב כך היא גילתה לו את חלומותיה.
הוא אמר שהכול היה טעים להפליא. ברור שכך יאמר. הוא כבר שיקר לגבי דברים רבים כל כך, כמו למשל כשאמר שאהב אותה. אילו אהב אותה, לא היה עוזב.
אלינור מזגה לעצמה קפה. עכשיו היא שתתה אותו שחור, שלושה ספלים ביום, לפחות. חברתה הטובה אַלי, אמרה שלא בריא לה כל כך הרבה קפאין, אבל אלינור היתה זקוקה לתענוג הזה. בעיקר כעת.
היא הסתובבה בחזרה אל קסאקי. הוא אחז בספל, אצבעותיו הארוכות השחומות עוטפות את הידית, הבעת פניו עגמומית וקודרת. "לא כך אני זוכר את הדברים."
אלינור, מבולבלת ונבוכה, גמעה לגימה גדולה מדי מהקפה ונכוותה בלשונה. "מה?"
קסאקי רכן קדימה. "לא היית מעונינת לענות על צרכי השוק. אפילו לא התעניינת בעסקים. את לא זוכרת, אֵלי?" נשמע קולו בלחישה רכה. "בסך הכול רצית ליצור מקום שבו אנשים יוכלו להירגע וליהנות." הוא אמר בלגלוג, ואלינור רק ניסתה לחשוב – מתי – והיכן – היא אמרה זאת. במיטתו של קסאקי לאחר שעשו אהבה בפעם הראשונה. היא חלקה עמו לא מעט סודות פתטיים ומעוררי חמלה. פתחה בפניו את סגור לבה ואת חייה וכל חלום ילדות שטיפחה, ומה הוא העניק לה? כלום. פחות מכלום.
"אני בטוחה שאנחנו זוכרים כמה דברים בצורה שונה, קסאקי," היא אמרה בקרירות. "וכעת אני אלינור."
"אמרת לי שאת שונאת את שמך."
היא התנשפה בקוצר רוח. "חלפו עשר שנים, קסאקי. עשר שנים. השתניתי. אתה השתנית. תתגבר." עיניו הצטמצמו וזהרו בגוון הכסוף שלהן. "אה, התגברתי, אלינור," אמר ברוך. "התגברתי ללא ספק."
אבל הוא לא נשמע כך. הוא נשמע זועם, והדבר רק הגביר את זעמה של אלינור למרות כל מאמציה לשמור על קור רוחה, להיראות כמי שלא אכפת לה. לא היתה לו שום זכות, לא היתה לו כל זכות שהיא לכעוס עליה ולו במעט. למרות זאת, הוא עמד כאן מולה והתייחס אליה כאילו היא זו שנהגה לא כשורה. מובן שהיא נהגה לא כשורה, לפחות מנקודת מבטו של קסאקי. היא עשתה את הטעות הקלסית והתמימה של הריון לא מתוכנן.
קסאקי לטש בה את עיניו וניסה להחניק את הזעם שגאה בקרבו. לא היה טעם בכעס. עשר שנים מאוחר מדי. הוא לא רצה לכעוס; הרגש הביס אותו כעת.
למרות הכול, הוא הבין שהוא רצה לדעת. היה חשוב לו לדעת מה קרה לאלינור בעשר השנים האחרונות. האם היא השאירה את התינוק? האם היא נישאה לאביו? האם היא התייסרה ולו רגע קל, ברגשות חרטה על כי ניסתה לרמותו בצורה מתועבת כל כך? משום שלא נראה כך. היא נראתה כמי שכועסת עליו, מה שהיה בעיניו מגוחך. היא היתה האשמה, השקרנית. הוא פשוט גילה זאת.
"אז." היא התיישבה בחזרה מאחורי השולחן שניצב כמחסום ביניהם. לא שהם היו זקוקים למשהו כזה. די היה בזמן שחלף. היא הניחה את הקפה שלה בזהירות בצד, היא נטלה עט ופנקס. קסאקי התבונן בשערה המתנפנף כמסך כהה וחלק כשהרכינה את ראשה. כל דבר בה היה כל כך שונה מאֵלי שהוא הכיר, מאֵלי שזכר. האישה שעמדה מולו כעת היתה לא יותר מאשר קליפה מלוטשת אך ריקה. היא לא הסגירה דבר. היא הרימה את מבטה, עיני האגוז שלה הצטמצמו, פיה התעוות בחיוך מזויף. "תוכל למסור לי כמה פרטים על המסיבה?"
לעזאזל המסיבה. קסאקי רכן קדימה. "היה לך בן או בת?" רק אלוהים יודע מדוע רצה לשאול את השאלה. מדוע רצה בכלל לדעת. ללא ספק היו תריסר – מאה – שאלות רלוונטיות יותר שיכול היה להעלות. מתי בגדת בי? למה? מי הוא היה? האם הוא אהב אותך כמוני?
לא, הוא לא התכוון לשאול אף אחת מאותן שאלות. כולן חשפו יותר מדי. לא היתה לו כל כוונה לאפשר לאלינור לנגלי לדעת לעולם עד כמה פגעה בו.
קולו נשמע כמו לחישה של טורף, בנימת האשמה, עם זאת, הבעת פניה של אֵלי לא השתנתה. אם כבר, היא נעשתה אטומה יותר, מלוטשת יותר ומקצועית. האישה היתה כמו קרח. הוא לא חש נכונות להעניק לה נקודות זכות על כך; אֵלי שהוא הכיר שיקפה כל רגש שניבט מעיניה. כזו שבכתה בפרסומות. כעת אֵלי – אלינור – קפצה את שפתיה ונענעה את ראשה.
"בוא לא נדבר על העבר, קסאקי. אם אנחנו רוצים להיות מקצועיים…" קולה נשנק לבסוף, והוא שמח. הוא כבר חשב שהיא לא חשה דבר ואלוהים יודע עד כמה עזים היו רגשותיו. אם כן, אשת הקרח הזו יכולה להפשיר. מעט. מתחת למעטה הקרח היה משהו אמיתי ואולי אפילו שבור, משהו ממשי, לעת עתה הוא הסתפק בכך.
הוא נשען לאחור, מרוצה. "בסדר. בואי נהיה מקצועיים. אני רוצה לערוך מסיבת חג מולד לעובדי 'אטריקידס נכסים' שנשארים."
"שנשארים?" חזרה אֵלי על דבריו בדאגת מה.
"כן, שנשארים. רכשתי את החברה בשבוע שעבר, ושררה שם אי נוחות מסוימת עקב כך."
"השתלטות על תאגיד," היא אמרה בתיעוב.
"כן, בדיוק," השיב קסאקי בנועם. "נאלצתי לפטר כמה מהעובדים כשהבאתי את האנשים שלי. כעת, משגויס כוח עבודה חדש, הייתי רוצה ליצור תחושה של רצון טוב. מסיבת חג מולד היא אמצעי להשיג את המטרה."
"הבנתי."
למרות זאת, חש קסאקי בעיניה הלעגניות ובפיה הקפוץ שהיא לא הבינה כלל. היא העריכה ושפטה אותו בהתבססה על מעט מאוד עובדות – על אלו שהוא סיפק לה.
עם זאת, מה אכפת לו בכלל מה היא חושבת עליו? ומדוע עליה לשפוט אותו בכלל? היא היתה חסרת רחמים, נמרצת, בעלת יוזמה ומחושבת כלכלית, ממש כמוהו.
הוא שפט אותה על בסיס מידע מרשיע בהרבה מזה.
אלינור כתבה כמה הערות קצרות בפנקס שעל שולחנה. היא אפילו לא היתה מודעת למה שכתבה. ראייתה מעורפלת, מוחה אטום.
האם היה זה בן או בת?
כיצד העז לשאול אותה כעת שאלה כזו, בלעג כזה? ילדו. הוא שאל על ילדו.
היא אטמה את מוחה למחשבה כמלכודת המסרבת לשחרר את הזיכרון ואת הצער. היא לא יכולה ללכת למקומות האלו, לא עתה, ולעולם לא. היא כלאה את הרגשות בעמקי לבה ואפילו פגישה מחודשת עם קסאקי סרוואס לא תשחרר אותם. לא תאפשר להם לצאת. היא שאפה נשימה עמוקה והרימה את מבטה.
"אז לאיזו מסיבת חג מולד אתה מתכוון? קוקטייל, סעודה בישיבה? לכמה אנשים אתה מצפה?"
"ישנם בערך רק חמישים עובדים, והייתי רוצה להזמינם עם בני משפחותיהם," דיבר קסאקי בנימה חסרת גוון. "מעטים מהם הורים לילדים קטנים, אז משהו משפחתי-חברי אבל אלגנטי."
"משפחתי-חברי," חזרה אלינור על דבריו בהבעה קפואה. אצבעותיה מחצו את העט שבידה. היא לא תוכל לעשות זאת. היא לא תוכל להעמיד פנים אפילו לא רגע אחד נוסף, על אף שהיא מעמידה פנים מזה עשר שנים…
האם אלו היו חייה? העמדת פנים? יומרה? והיא לא הבינה זאת עד לרגע שבו נפגשה עם קסאקי סרוואס פנים מול פנים.
די, אמרה לעצמה שוב. הפסיקי לחשוב, להרגיש. עוד נשימה. איכשהו היא אילצה את עצמה להנהן וכתבה הערה נוספת בפנקסהּ. "בסדר גמור. כעת…"
"הביטי," התנשף קסאקי בקוצר רוח, "אין לי זמן לעבור על כל אחד מן הפרטים. באתי לכאן כמחווה של רצון טוב, ויש לי המון עבודה. הגעתי לניו-יורק לשבוע בלבד."
"שבוע…"
"אני צריך את המסיבה ליום שישי הקרוב," קטע אותה קסאקי.
אלינור פערה את פיה בתדהמה. הפרט הזה לא צוין בתזכיר. "חוששתני כי הדבר בלתי אפשרי. אולמות האירועים תפוסים, יש לי רשימת לקוחות מלאה…"
"אין דבר שהוא בלתי אפשרי אם 'מצפים' אותו בכסף," השיב קסאקי בהחלטיות. "בחרתי בחברה שלך מפני שהובטח שאתם תוכלו להפוך אותו לאפשרי." מבטו החודר, קר ורווי בוז, סקר אותה כל כולה. "נאמר לי שמארגנת האירועים הראשית תדאג לי באופן אישי. אני משער שזו את."
אלינור הנהנה. היא לא העזה להשמיע קול.
"אז תשלח לי בדואר אלקטרוני רשימת פרטים שאעבור עליהם עד מחר בבוקר." קסאקי קם מכיסאו. "הצלחת יפה, אֵלי," אמר ברוך. "אני תוהה על כמה אנשים נאלצת לדרוך כדי להגיע לפסגה הקטנה והנחמדה הזו." הוא לכסן מבט אל הנוף של מֵדִיסוֹן סְקְוֵויר פארְק שנשקף מבעד לחלון משרדה, העצים חסרי-העלים עמדו נוקשים אל מול שמי החורף האפורים.
הערתו היתה כל כך בוטה ולא הוגנת, וכל כך לא מוצדקת, עד כי לא נותר לאלינור אלא להיאנח בכבדות. לרתוח מזעם. באיזו זכות הוא הרשה לעצמו לשפוט אותה כך? אם מי מהם שרשאי לשפוט…
קסאקי פסע לכיוון הדלת. "אני לא חושב שיהיה לי צורך להיפגש אתך לפני המסיבה," הוא אמר, ואיכשהו, האדישות שבה פטר אותה הכאיבה לה יותר מכל דבר.
הוא עמד לעזוב, פשוט כך, לאחר שפתח מחדש פצעים ישנים, לאחר שהעז לשאול על תינוקה – תינוקם…
"זו היתה בת," פרצו המילים מפיה כמו יריות תותח מקוטעות. חזהּ צרב וכך גם עיניה. היא קפצה את אצבעותיה לאגרוף על שולחנה. קסאקי נאלם דום, ידו על הדלת. "בת," היא חזרה על המילה בנימה חסרת גוון. "היות ששאלת."
הוא הסתובב אליה באיטיות, שפתו התעוותה בלעג לא נעים. "נכון, שאלתי," הוא השיב. "אבל למען האמת, בכלל לא אכפת לי."
אחר כך הוא יצא.

בקרוב…

X