ורוניקה | לרכישה באינדיבוק
ורוניקה

ורוניקה

שנת הוצאה: 2008
מס' עמודים: 232
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 59

ורוניקה הוא רומן יוצא דופן שהופיע ברשימת עשרת הספרים הטובים לשנת 2005 של הניו יורק טיימס.
הסיפור מתרחש ברובו בפריז ובמנהטן בשנות השמונים הנוצצות והנואשות של המאה העשרים, וניחן בעומק על-זמני ובעוצמה של סיפור אגדה.
כנערה ברחובות סן פרנסיסקו, אליסון מתגלה על ידי צלם ונסחפת אל תוך עולם הדוגמנות. כאשר הקריירה שלה מתרסקת והרומן שניהלה מסתיים בכי רע, היא עוברת לניו יורק כדי לבנות לעצמה חיים חדשים. שם היא פוגשת את ורוניקה – תמהונית חובבת שנינויות, מבוגרת ממנה בשנים רבות, בעלת סגנון ייחודי לה. למרות חוסר הסבירות שבדבר, שתי הנשים מתחברות.

חברותן תשרוד לא רק את כניסתה מחדש של אליסון לממלכת הלילה המפתה של עולם האופנה, אלא גם את שקיעתה הנוראה של ורוניקה אל עולם האיידס, שהיה בשנים ההן ארץ לא נודעת. זיכרון חברותן ימשיך לרדוף את אליסון שנים לאחר מכן, כאשר גם היא מזדקנת ונהיית חולה בעצמה.
מרי גייטסקיל פורשת במיומנות ובאינטנסיביות שכבה אחרי שכבה של חשבון נפש נוקב, ומדהימה את הקוראים בתובנות פסיכולוגיות על הפגיעות והמסתורין של מערכות היחסים האנושיות, כישלון האהבה, וכוחה התמידי של אותה אהבה. הסגנון המרוכז והחריף של מרי גייטסקיל אינו דומה לשום דבר אחר, וזורח בצבעוניות מכל עמוד ועמוד.

 

לצערנו, הספר אזל בהוצאה. אין להזמינו. עמכם הסליחה

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ורוניקה”

כשהייתי קטנה, אמא קראה לי סיפור על ילדה רעה. היא קראה אותו לי ולשתי אחיותי. ישבנו על הספה צמודות אליה והיא קראה מהספר שבחיקה. המנורה שטפה אותנו באורה והיתה עלינו שמיכה. הילדה בסיפור היתה יפה ואכזרית. כיוון שאמה היתה ענייה, היא שלחה את בתה לעבוד אצל עשירים, אשר פינקו אותה ונהגו בה חיבה יתרה. העשירים אמרו לה שהיא חייבת ללכת לבקר את אמה. אבל הילדה הרגישה שזה למטה מכבודה והלכה רק כדי להראות את פניה. יום אחד שלחו אותה העשירים הביתה עם כיכר לחם עבור אמה. אבל כשהילדה הגיע לבִּיצה, היא לא רצתה להרוס את נעליה.

היא זרקה לתוכה את כיכר הלחם ודרכה עליה. הכיכר שקעה לתוך הביצה והיא שקעה איתה. היא שקעה אל תוך עולם של שדים ויצורים מעוותים. כיוון שהיתה יפה, הפכה אותה מלכת השדים לפסל, מתנה לנינהּ. הילדה היתה מכוסה נחשים ורפש ואפופה בשנאתם של כל היצורים שהיו לכודים כמוה. היא גוועה ברעב, אבל לא יכלה לאכול את הלחם שנשאר צמוד לכפות רגליה. היא שמעה מה אמרו עליה אנשים; ילד עובר אורח ראה מה קרה לה וסיפר לכולם, וכולם אמרו שהיא ראויה לגורלה. אפילו אמה אמרה שהיא ראויה לגורלה. הילדה לא יכלה לזוז, אבל אילו יכלה, היתה מתפתלת בזעם. "זה לא הוגן!" קראה אמא שלי, וקולה לעג לילדה הרעה.

כיוון שישבתי צמודה לאמא כשסיפרה את הסיפור, לא שמעתי אותו רק במילים. הרגשתי אותו בגופה. הרגשתי ילדה שרצתה להיות יפה מדי. הרגשתי אֵם שרצתה לאהוב אותה. הרגשתי שד שרצה לענות אותה. הרגשתי אותם מעורבים יחדיו, עד שלא היה אפשר להבדיל ביניהם. הסיפור הפחיד אותי, ובכיתי. אמא חיבקה אותי. "חכי," אמרה. "זה עוד לא הסוף. היא תינצל בזכות דמעותיה של ילדה תמימה. כמוך." אמא נישקה את קודקודי וגמרה לספר את הסיפור. ואני שכחתי אותו למשך זמן רב.

אני פוקחת עיניים.
אני לא מסוגלת לישון. כשאני מנסה, אני מתעוררת אחרי שעתיים, ואז במשך כל שאר הלילה אני מטולטלת מרגשות וממחשבות. בדרך כלל אני נרדמת שוב עם שחר ואז מתעוררת בשבע וחצי. כשאני מתעוררת, אני כועסת על כך שלא ישנתי, וזה מעורר בי כעס על הכול. התודעה שלי צועקת עלבונות כשגופי מוליך את עצמו בעולם. תמונות מתוך חלומות עולות ומתנפצות, ענקיות, ואז נעלמות, ענקיות, נעלמות. ילדה שוקעת מטה בחושך. מי היא? נעלמה.

אני שותה קפה מתוך ספל כבד, כחול וגדול, מביטה בגשם ומקשיבה לאיזושהי טיפשה שמשווקת את הספר שלה בתוכנית רדיו. אני גרה ממש על התעלה בסן רפאל ויכולה להשקיף החוצה אל המים. יש יותר מדי סירות בתעלה והיא מטונפת מרוב דלק וזבל ואולי גם חתיכות חרא מהסירות. ובכל זאת, אלה מים, ופעם ראיתי אריה-ים שוחה לעבר העיר.

בכל יום השכן שלי פרדי מזנק מהמזח שלו לתוך התעלה כדי לשחות. זה מגעיל את השכנה שלי ביאנקה. "שאלתי אותו, 'אתה לא יודע מה יש שם? אתה לא יודע שזה כמו לשחות בשירותים ציבוריים?'" ביאנקה היא סקסית בת חמישים, סקסית אף שיופיה כבר אבד, בעיקר הודות לשפתיה הגדולות והשמנות. "לא אכפת לו; הוא אומר שהוא פשוט עושה אחר-כך מקלחת חמה." ביאנקה מוצצת את הסיגריה שלה בין שפתיה הגדולות. "הוא בטח יחטוף טיפוס." היא נושפת בסיבוב אלגנטי של ראשה; אפילו צווארה הארוך, דמוי החבל, סקסי במידה מסוימת. "אני שונאת לראות אותו מרחף באוויר עם ה'ספידו' הקטן הזה, אלוהים!"

כמובן, כשאני מביטה מבעד לחלון, פרדי, כולו אדום ובשרני, כרסו מידלדלת וראשו הכסוף תחוב בין זרועותיו המתוחות, מזנק באוויר ו – טראח! – פוגע במים כמו שור שואג בשדה. אני ממש יכולה לראות את ביאנקה בקומה התחתונה ממלמלת "לעזאזל!" וחובטת בקיר באגרוף. הוא גבר מגודל בן חמישים ומשהו, יש לו לסת ענקית ושרירים כמו גושי בשר נא שמתחילים להפוך לשומן. עיניו העגולות מראות רגש אחד גדול בכל פעם: שמחה. כעס. כאב. פחד. אבל גופו מלא בכל מיני דברים שמתרחשים בעת ובעונה אחת, וזה מה שרואים כשהוא שוחה. הוא מתקיף את המים בתנועות טלפיים גדולות, קובר בהם את פניו כאילו שהוא מנסה לאכול אותם. ואז הוא נעצר ומשכשך במים במקום אחד, ראשו פולט נחירות, מיטלטל ונע מעלה-מטה לרגע ואז הוא מסתובב ושוכב במים, כמו ילד, באמון מוחלט – אה! – פנים אל השמים, ולא אכפת לו מגשם או מחתיכות החרא.

אף-על-פי שהוא מגודל, יש לפרדי פרצוף של מישהו שהרביצו לו יותר מדי פעמים, כאילו הפרצוף שלו דורש מכות. יש לו גם פרצוף של מישהו שאחרי שהמכות נגמרות הוא קם, אומר, "בסדר," וממשיך לחפש משהו טוב לאכול או לשתות או להתגלגל בו. הוא אוהב לסיים סיפורים במילים, "אבל הם בטח פשוט היו אומרים שאני מ-נ-י-א-ק," כאילו, נו טוב, מה יש בטלוויזיה? זה מה שביאנקה הכי שונאת, הגישה הזאת של מישהו מובס שעדיין מזנק אל בין חתיכות החרא כדי לשחות. בעיקר הזינוק: היא רואה בו עלבון אישי. אבל בעיני הוא מוצא חן. הוא מזכיר לי את אריה-הים, ששחה העירה כשראשו העגול המושלם בולט כלפי מעלה – אם כי האריה מחליק ופרדי מחוספס. כמו אותו הדבר באריזות שונות. לפעמים אני רוצה לומר את זה לביאנקה, להגן על פרדי. אבל היא לא מוכנה להקשיב. חוץ מזה, אני מבינה למה הוא מגעיל אותה. היא אדם מעודן, וגם אני אוהבת עידון. אני מבינה את זה כנקודת השקפה.

הסופרת ברדיו מדברת על הדמויות שלה כאילו הן אנשים אמיתיים: "כשמסתכלים על זה מנקודת ההשקפה שלה, ההתנהגות שלו ממש מוזרה, כי בעיניה הם רק משחקים משחק סקסי, אבל מבחינתו זה…" היא נפרשת מתוך הרדיו כמו בלון עם פרצוף, מחייכת, רוצה שנאהב אותה, רוטטת מרוב דברים שהיא רוצה לומר. כשמדליקים את הרדיו, תמיד יש מישהו כמוה בכל תחנה. אנשים שנחפזים בחייהם מסובבים את החוגה בחיפוש אחרי נחמה, והמילים הנלהבות והמחויכות ניגרות עליהם.

אני שותה את הקפה. הדמויות של הסופרת רוקדות ומתחנחנות. אני שותה את הקפה. אנשים מהחלום של הלילה כושלים בחדרים אפלים, צורחים זה על זה, משתדלים מאוד לעשות משהו שאני לא רואה. אני גומרת את הקפה. מים מחלחלים לתוך הבית ומרטיבים את השטיח. אני לא יודעת איך זה קרה. אני בקומה השנייה. עכשיו אני צריכה ללכת לנקות את המשרד של ג'ון. ג'ון הוא חבר ותיק, וכטובה, הוא משלם לי תמורת ניקיון שבועי של המשרד שלו. בתיק הטלאים שלי אני אורזת את הדברים החיוניים – אספירין, קודאין, בקבוק מים – ואז אני מחפשת את המטרייה. כשאני מוצאת אותה, אני רואה שהיא שבורה, ואני מקללת עד שאני נזכרת באחרת, האדומה מניו יורק, שאני אף פעם לא משתמשת בה.

קניתי אותה בחנות המתנות של המוזיאון לאמנות מודרנית כשגרתי במנהטן. מצוירות עליה ארבע כבשות לבנות, ועוד אחת שחורה, מודפסות על השוליים, יחד עם שמו של המוזיאון. העיטור מוקפד, כיאות, והיא מזכירה לי את ורוניקה רוס. היא מישהי מהחיים הקודמים שלי. היא אהבה כל מה שהיה מוקפד ועשוי כיאות: צעצועים קטנים ומורכבים, תמונות במסגרות זעירות מקושטות, ציטוטים של אוסקר ויילד. היא אהבה את המוזיאון לאמנות מודרנית ואהבה את ניו יורק. היא לבשה בגדים עם כריות בכתפיים, נעלה מוקסינים מעודנים וגרבה גרביים דקים. היא קיפלה את מכפלות המכנסיים במין הקפדה דקדקנית. על שולחן הסלון שלה, המכוסה זכוכית, היו מאפרות מיניאטוריות, קופסאות גפרורים מוזהבות ותחתיות יקרות לכוסות מעוטרות בחתולים מחייכים.

כשאני יוצאת למסדרון, ריטה נמצאת שם בחלוק ונעלי בית, מחזיקה צלחת קטנה של כבדי עוף מטוגנים. היא מציעה לי מהם, אומרת שהכינה יותר מדי אתמול בערב. יש להם ריח כל-כך טוב, אז אני לוקחת אחד ואוכלת כשאני מדברת עם ריטה. היא אומרת שבשבוע שעבר "הבן-זונה הזה, רוברט" הדליק שוב את הברביקיו, על המרפסת הקטנטנה שמתחת לשלה, והעלה אליה עשן פחם רעיל, אשר, כפי שהסבירה שוב ושוב, מזיק מאוד לדלקת הכבד שלה.

"ידעתי שהוא עוד מחזיק שם את הגריל, ואז כמובן השמש יצאה ושמעתי אותו מזיז אותו. שמעתי את הפחם בשקית. שמעתי אותו מוריד את המכסה. ישבתי ועשיתי מדיטציה. ביקשתי עזרה. שאלתי, מה הכוח החזק ביותר בעולם? והתשובה נגלתה לי: מים."

לריטה יש דלקת כבד נגיפית מסוג C גם לי. אנחנו לא מדברות על זה הרבה; היא לא מזכירה לי שכשאני לוקחת קודאין בכמויות, אני כאילו מפילה פצצה על הכבד שלי. אני לא מזכירה לה שאמנם עשן פחם לא מזיק, אבל המאכלים המטוגנים שלה דווקא כן.

"מילאתי במים כל סיר, כל מחבת, כל צנצנת, כוס ואגרטל, והעמדתי את כולם על קצה המרפסת. וברגע שהוא הדליק אותו…"

"לא נכון!"

"כן. הצפתי את הגריל לגמרי, וכשהוא קילל אותי, הצפתי אותו. הוא עמד שם רגע, ואז, את יודעת מה? הוא צחק! הוא אמר, 'ריטה, השתן עלה לך לראש.' זה מצא חן בעיניו!"

אנחנו מדברות עוד רגע; אני צוחקת ואומרת שלום, יוצאת למדרגות העץ. אני פותחת בתנופה את המטרייה ונזכרת בפעם האחרונה שביקרתי את ורוניקה. היא הגישה לי בראוניז בנייר עטיפה ורוד, גבינות יוקרתיות ופירות חתוכים שהיא בעצמה לא יכלה לאכול כי היתה חולה מדי. אמרתי, "אני לא חושבת שאת אוהבת את עצמך. את צריכה ללמוד לאהוב את עצמך."

ורוניקה שתקה רגע ארוך. ואז אמרה, "אני חושבת שמייחסים לאהבה יותר מדי חשיבות. ההורים שלי אהבו אותי. וזה לא עזר בכלל."

הרחוב שלי מלא כולו בנייני דירות ראויים למגורים המרוחקים מן המדרכה. הרבה לבנים ומעט שחורים גרים כאן. במרחק שני גושי בניינים, הבניינים ראויים למגורים רק בחלקם וגרים בהם מקסיקנים. מעבר לפינה יש מחסנים, מוסכי פחחות ובר, שמוזיקה נשמעת מתוכו בשמונה בבוקר. מבנים פשוטים ואלמוניים שלא שווה אפילו להרוס. דשא ועשבים שוטים ושיחים קטנים נדחקים מעלה בדממה בין הבניינים ודרך כל חרך בבטון. בסוף הרחוב יש כביש ראשי בן ארבעה נתיבים שאפשר ללכת לאורכו ברגל.

עסקים גדולים שוכנים כאן – סוכנויות רכב, חנויות מחשבים, קמעונאים של צורכי משרד – ודברים שאני לא מצליחה לזהות, אף שאני הולכת לידם כמעט מדי יום, כי גודלם העצום גורם לי להרגיש אילמת. הרגשת האילמוּת לא נוראה. זה כמו להיות גרגר עפר באדמה, כשמכל עבר צמיחה ומוות. גרגר או גבעול עשב או אבן, משהו קטנטן שמכיר הכול אבל לא יכול לומר שום דבר. זה לא רק הגודל העצום של העסקים. זה גם הכביש הראשי, על כל מאות המכוניות השואגות בכיוון ההפוך לזה שבו אני הולכת, מאות הראשים הנראים במעורפל מבעד למאות השמשות.

זה קורה לפעמים כשאני הולכת כאן; המיקוד שלי מתערפל ונעשה משונה. אני חושבת שזה קשור איכשהו להליכה אטית ברגל מול תנועת המכוניות המהירה, והיום הגשם מטשטש הכול עוד יותר. נדמה לי שמשהו שואב אותי מתוך החיים הנורמליים אל מקום שבו סדר הדברים שונה; אלה עדיין חיי ואני מזהה אותם, אבל האנשים והמקומות שבהם מחליקים אנה ואנה בלא הבחנה.

גבר לבן שמן מדווש בכובד ראש וחולף על פני על אופניים ירוקים, יד אחת מכוונת את האופניים, האחרת מחזיקה מעל ראשו מטרייה קטנה חצי-שבורה. הוא בוחן אותי; יש זיק של חיוניות בעיניו החומות-ירוקות, ואז הוא נעלם.

חלום מהלילה: מישהו רודף אחרי, וכדי להגיע למקום מבטחים אני צריכה לרוץ דרך העבר שלי וכל האנשים שבו. אבל העבר מבולגן, לא בסדר הנכון, וכל האנשים מעורבבים. זקנה חסרת שם שפעם גרה בדירה סמוכה מושיטה אלי יד, עיניה החומות הגדולות מלאות עד גדותיהן עדינוּת ודמעות – אבל אמא שלי אבודה בתוך קהל רב. אבא שלי נראה בקושי – אני רואה אותו לבדו בצללי הסלון, אוכל בחולמנות אגוז מומלח ואיזה זר קולני מטורף מופיע היישר מול פני, צועק מה אני חייבת לעשות כדי להציל את עצמי.

בינתיים, אישה מקסיקנית בגיל העמידה כורעת ברך על המדרכה, מחזירה בסבלנות את הבגדים שנפלו החוצה מהמזוודה האדומה הגדולה שלה שנפתחה פתאום. אין לה מטרייה, ושערה ובגדיה דבוקים אל גופה. אני עוצרת וכורעת על העקבים, מנסה לעזור לה. בחצי מבט סתמי, היא נדה בראשה לשלילה. אני מזדקפת ומחכה רגע ואז עומדת שם, מחזיקה את המטרייה שלי מעל שתינו. היא מרימה מבט בחיוך; אני מעלה באוב את רוח האדיבות על רצועת הבטון הזאת, בין השאגה לגודל העצום, והיא מעריכה זאת. החיוך שלה הוא כמו דלת פתוחה, ואני נכנסת לשנייה. היא חוזרת לאריזה הזריזה. היא מרימה מן המדרכה חולצות קטנות, תחתונים, בגדי תינוקות וגרביים שנרטבו זה עתה. היא מחזירה למזוודה שקית ניילון שקופה של נרות שבערו עד מחציתם וחולצת טריקו עם לוגו של כתב עת. היא מנערת כל דבר ומקפלת מחדש.

לקראת הסוף, כריות הכתפיים של ורוניקה השתחררו לפעמים ונדדו במורד זרועה או גבה בלי שידעה. פעם ישבתי איתה במסעדה טובה וגבר לידנו אמר, "סליחה, משהו זז לך על הגב." נימת קולו היתה קלילה ותוקפנית, כאילו הוא לבדו יוצא לקרב נגד קורבנות האופנה האוויליות. "אוי," אמרה ורוניקה, גם היא בקלילות. "סליחה. זאת רק התותבת שלי."

לפעמים אהבתי את ההתחכמויות האלה שלה. בפעמים אחרות הן היו פשוט מביכות. פעם אחת יצאנו מבית קולנוע אחרי סרט יומרני. כשעברנו על פני תור של אנשים שחיכו לראות סרט אחר, אמרה ורוניקה בקול רם, "הם לא רוצים לראות שום דבר מאתגר. הם מעדיפים לראות את פלשדאנס. בעיני, דווקא כל דבר ביזארי הוא מעניין." היתה גאוותנות קלה בהליכתה וקולה היה כמו נוצה ענקית בכובע. היא לא כזאת, רציתי לומר למחזיקי הכרטיסים. אילו הייתם מכירים אותה, הייתם יודעים.

אבל היא היתה כזאת. היא היתה מסוגלת להיות שחצנית במידה שלא תיאמן. במלתחות של מכון הכושר ששתינו הלכנו אליו, היא תמיד סיננה משהו בזעף לאחרות שהתקרבו אליה יותר מדי או התחככו בה קלות במעבר. "אם את רוצה שאני אזוז, תגידי לי, אבל תפסיקי בבקשה לתקוע לי ידיים בתחת," נהגה לומר לאיזו סוזי פעורת פה בבגד גוף. "זיוני אגרופים יצאו מהאופנה כבר לפני שנים. את לא יודעת?"

המקסיקנית סוגרת את המזוודה בנקישה ונעמדת עם חיוך קטן. המיקוד שלי חוזר בחטף להיות נורמלי, והאישה נעלמת בחזרה אל תוך המרחב העצום, הגשום. כשהיא פונה ללכת היא מחייכת אלי שוב, מחזירה את אדיבותי כשגשם ניגר על פניה.

בחלום, נדמה היה שהזרים מעבירים הודעות מטעם אנשים חשובים יותר, שמשום-מה לא יכולים לדבר איתי. או שהאנשים החשובים לפי הכללים הנורמליים – בני משפחה, חברים קרובים – הם בעלי קשרים רגשיים מקריים, והזרים לכאורה הם האהובים האמיתיים, חבויים תחת התחפושות הגרוטסקיות של החיים האנושיים. כמובן, היה לוורוניקה מאגר של התחכמויות. היא נזקקה להן. כשלא היו ברשותה, היא היתה עירומה וכולם ראו. פעם אחת כשהיינו בבית קפה, ניסתה לדבר איתי ברצינות. עורה האפיר מרוב רצינות. כל גלגל העין שלה נראה מתוח ומהודק; החלק הלבן התחתון היה ממש גלוי. היא אמרה, "אני פשוט חייבת להרים את התחת השמן שלי ולהפסיק לרחם על עצמי." המילים הקשוחות לא התאימו לארשת פניה. המלצרית, אישה שחורה בגיל העמידה, תקעה בה מבט מהיר וחד שהתרכך כשהסבה פנים. היא ראתה משהו כשהביטה בוורוניקה, ותהיתי מה.

ורוניקה מתה מאיידס. ימיה האחרונים עברו עליה לבדה. לא הייתי איתה. כשמתה, אף אחד לא היה איתה.

אני מרגישה כבר קצת קודחת, אבל אני לא רוצה לקחת את האספירין על בטן ריקה. אני גם לא רוצה להתמודד עם החזקת המטרייה עד שאני מוציאה את האספירין, מחזירה אותו, מוציאה את המים, מסובבת את הפקק, לוחצת את המטרייה ביד אחת, זאת שהורגת אותי…

פגשתי את ורוניקה לפני עשרים וחמש שנה, כשהועסקתי כעובדת זמנית בעיבוד תמלילים בסוכנות מודעות במנהטן. הייתי בת עשרים ואחת. היא היתה בת שלושים ושבע, עגלגלה, עם שיער בלונד מחומצן. היא לבשה חליפות מחויטות במשבצות סקוטיות גבריות עם עניבות פרפר תואמות, השתמשה בשפתון אדום עז, בציפורניים מלאכותיות אדומות ובמסקרה שהצטברה על קצות ריסיה בגושים סמיכים. קולה הרם היה חושני ונוקשה בעת ובעונה אחת, כמו תכשיטי פלסטיק המעוצבים בצורות רוקוקו. הוא היה עמוק אבל היה יכול להיעשות במהירות צורמני. אפשר היה לשמוע אותה מעברו השני של החדר, קוראת לכולם, אפילו לאנשים ששנאה, "מותק": "סליחה, מותק, אבל אני מכירה טוב מאוד את ג'ימי ג'ויס ואת השימוש בנקודה-פסיק." היא עשתה הגהות כמו שוטר עם אלה. היא נשאה איתה "ערכת משרד", שהכילה סרגל פלסטיק אדום, מגוון עפרונות צבעוניים, טיפקס, פתקיות נצמדות ושלט ממוסגר שעליו רקומות המילים "עדיין אנאלית-כפייתית אחרי כל השנים". היא באמת היתה אנאלית-כפייתית. כשסיפרתי לה שיש לי מתח מוזר ואני מרגישה שהמצח שלי מתהדק ומתרפה שוב ושוב, היא אמרה, "לא, מותק, זה שריר הסוגר שלך."

"המפקח אוהב אותה בגלל שהיא פאג האג מזדיינת," התלוננה מגיהה אחרת. "בגלל זה היא כאן כל הזמן."

"בעיני היא דווקא מגניבה," אמרה שחקנית שעבדה שם באופן זמני. "היא כמו שילוב של מרלן דיטריך ואמיל ג'נינגס."

"אלוהים, את צודקת," אמרתי, בקול רם ופתאומי עד כדי כך שהאחרים נעצו בי מבט. "זה מה שהיא בדיוק."

אני חוצה גשר קטן להולכי רגל מעל התעלה ועוברת על פני דרגסטור ענקי שתופס גוש בניינים שלם. עובד עומד בחוץ, וצועק על מישהו. "אתה שם!" הוא צועק. "אני ראיתי את זה! תחזור הנה!" ואז בהיסוס רב יותר: "היי! אמרתי תחזור הנה!" אתה שם. ורוניקה ישבה בחדר המתנה של רופא, ושרה, "הסוס כאן איתי; קוראים לו איי-זי-טי," למנגינת הלהיט מתוך ברנשים וחתיכות. פקידת הקבלה חייכה. אני לא.

תחזור הנה. ורוניקה פרצה בצחוק. "את כמו חתול פרסי, מותק." היא הפכה את ידיה לכפות משולבות בקפידה ואת עיניה לריקנות אקסטטית; היא הניחה ללשונה להציץ מתוך פיה. היא צחקה שוב.

עוד עובדים יוצאים מהחנות ומסתכלים על הבחור; הוא ממשיך ללכת. ברור מדוע. המשטרה לא יכולה להגיע לשם מהר מספיק והעובדים האלה לא יילחמו בו, כי הוא ינצח. המציאות החייתית הזאת מסתברת רק עכשיו לעובדים. היא מעוררת בהם צחוק, כמו חיה המנערת את ראשה ומתרחקת בריצה קלה, שמחה שהיא עדיין בחיים.

אני עוברת את תחנת האוטובוסים, שאנשים מסתובבים בה, על אף הגשם. אני עוברת על פני מסעדות סגורות, מקסיקנית וצרפתית. עומס התנועה בצומת הזה תמיד נראה מעט חגיגי, אבל אני לא יודעת מדוע. תחנת האוטובוסים משתנה: לפעמים היא עצובה, לפעמים רק עניינית, לפעמים נראה כאילו היא עומדת להתפוצץ. המשרד של ג'ון בגוש הבניינים הבא. הוא משותף לו ולעוד צלם, שמצלם בעיקר חיות מחמד. נראה שהוא מצליח יותר מאשר ג'ון, שמצלם רק אנשים.

אני נכנסת עם המפתח שלי ומתיישבת מאחורי השולחן של ג'ון לסיגריה. אני יודעת שאני אמורה להיות אסירת תודה לג'ון שהוא נותן לי לנקות את המשרד שלו, אבל אני לא. אני שונאת לנקות אותו. זה מדכא אותי וקורע לי את היד, שנפגעה בתאונת דרכים ואז רופא הרס אותה לגמרי. לג'ון יש חדר אמבטיה משותף עם צלם חיות המחמד, שיש לו הרגלים מטונפים, ואני צריכה לנקות בשביל שניהם. פעם הכרתי את ג'ון; פעם היינו חברים. אפילו עכשיו הוא מדבר איתי לפעמים על חוסר הביטחון שלו, או נותן לי עצות לבעיות שלי – עישון, לדוגמה, וכמה הוא נורא.

אני לוקחת קודאין כדי להרגיע את היד, ואז אני מסתובבת במשרד ומעשנת. אני מביטה בתמונות שעל הקירות; לג'ון יש תמונות משלושה עשורים. התמונות משנות השבעים הן הטובות ביותר. הדוגמנים לא מקצועיים; הם סתם אנשים שג'ון הכיר. גברים ונשים, וכולם עירומים פרט למגפיים או כובע או תחתונים, משהו שנותן להם סגנון. לרובם אין גוף טוב, אבל הם מביטים במצלמה כאילו הם שמחים להיות עירומים, או שהם סתם עומדים או שהם עושים פוזות שמשלבות את הרוֹגע והרִשעות המינית שהיתה אז לאנשים. כולם נראים כמו אנשים שתקופתם נתנה להם ללבוש "חליפת סגנון" מושלמת, מערך תנוחות והבעות פנים שהעניקו את הצורה הנכונה למה שהיה להם בפנים, ולכן אף שהיו עירומים, הם הרגישו לבושים. אני מפילה אפר לתוך העציץ ליד שולחן העבודה ומפזרת אותו באצבע לתוך האדמה. אני קמה והולכת לחדר האמבטיה כדי לקחת את כלי הניקוי, דלי צהוב מלא סמרטוטים ובקבוקי תרסיס של חומר ניקוי חזק כל-כך, עד שפעם הרגתי איתו עכביש ענקי. אני שמה את הדלי בכיור וממלאה אותו מים. אני מרססת על המראה בחומר הניקוי ורעל כחול עדין מרצד לתוך הדלי המתמלא, אמוניה עזת צבע וזיכרונות ריח עמומים של אוכל קפטריה ושתן ציבורי, אמא שלי כורעת ברך ומנקה. אני מנגבת את המראה בסמרטוט קנוי ומפילה אותו אל תוך הדלי.

תמיד יש "חליפת סגנון", אחת או יותר. כשהייתי צעירה, חשבתי שחליפות הן רק מה שאנשים לובשים. כשהסגנונות השתנו באופן דרמטי אנשים הלכו יחפים, גברים גידלו שיער ארוך, נשים הלכו בלי חזיות – חשבתי שהעולם השתנה, ומאותו רגע והלאה הכול יהיה שונה. אפשר להבין מדוע חשבתי כך; גם הטלוויזיה והעיתונים התנהגו כאילו העולם השתנה. שמחתי בכך, אבל חמש שנים אחרי כן העולם שוב השתנה. שוב הכריזה הטלוויזיה, "עכשיו אנחנו ככה במקום ככה! עכשיו אנחנו הולכים ככה ולא ככה!" כאילו האנשים כולם נוזלים ושפיכים, מתרוצצים על פני משטח זה או אחר, מחפשים מְכל שיחזיק הכול במקום, מנסים דבר אחד, ואז את הדבר הבא, מחפשים בלי הרף את המְכל הנכון. רק שהמכלים היו גדולים מספיק רק לתכונת אישיות אחת בכל פעם; היה צריך להיאחז בתכונה אחת, להוציא אותה לזמן-מה, ואז להחזיר אותה למקום ולשלוף אחרת. במשך זמן-מה, "אנחנו" אהבנו; אחר-כך היינו מנוכרים וכעוסים, ואז אירוניים, ואז מדוכאים. אף שאנחנו מנהלים מלחמה בטרור, עיתוני האופנה אומרים שעכשיו אנחנו עליזים. אנחנו לובשים צבעים בהירים ובוחרים בצלילות מוסרית. כשחיכיתי לבדיקת דם בשבוע שעבר, קראתי במדור החדשות של אחד העיתונים שאסור להניח לטרור לשנות את הלך רוחנו העליז.

כמובן, יש פנים לכאן ולכאן בכל זה, וגם מורכבות. כשג'ון צילם את תמונות העירום ההן, הזמרת הפופולרית ביותר היתה נערה בעלת גוף מקל זערורי וראש גדול מלא יראת כבוד, ששרה בקול גבוה וערֵב על תחרה לבנה והבטחות וערגה לקִרבה. כשנעלה את עצמה בארון והרעיבה את עצמה למוות, אנשים היו המומים. אבל מיתת הרעב היתה בקולה לכל אורך הדרך. זאת היתה החריפות הנוקבת. קול מתוק נעול במקום אפל, אבל ממוקד כליל בפס האור הזעיר החודר מתחת לדלת. אני זורקת את הסמרטוט לדלי ומעשנת עוד, מאפרת לתוך הכיור. חתיכה קטנה של סרט מימֵי העירום מוצגת על גלגל העין שלי: רוצח פסיכוטי מפוצץ גני שעשועים. בראש הקהל התובע בקול לנסוע ברכבת ההרים ניצב גבר דק גו ומקסים בעל שיער בלונדיני ארוך ובגדים מתנופפים ועיניים גדולות ויפות הממוקדות בפס אור זעיר שרק הוא יכול לראות.

אני מרימה את מכסה האסלה – מטונפת שוב – וזורקת לתוכה את הסיגריה. סוגרת את הברז ומרימה את הדלי כדי להוריד אותו לרצפה. אני חושקת שיניים כשכאב קורע לי חור בכתף ואני נשאבת לתוכו. רכבת ההרים שואגת וכולם צורחים בהנאה; הבלונדיני צורח באימה כשהקרון שלו עף לשמים ומתרסק אל הקרקע. קצף לבן מתפזר בעדינות על המים הנעים בדלי כשאני מניחה אותו.

זה לא דבר קל. אם אתה לא מצליח למצוא את הצורה הנכונה, קשה לאנשים לזהות אותך. מצד שני, אתה צריך להיות מסוגל לשנות צורה מהר; אחרת נתקעים בצורה שפעם היה בה היגיון אבל עכשיו אנשים כבר לא מבינים אותה. זה מתרחש כבר הרבה זמן. אבא שלי נהג לערוך רשימות של השירים הפופולריים שאהב, מדורגים בסדר העדפה. הרשימות היו מפורטות בכל היבט, והן השתנו מדי כמה שנים. הוא הסתובב עם הרשימה ביד, והסביר מדוע ג'ו "ג'י-אַי-ג'ו" סטפורד מדורגת מעט מעל דוריס דיי, מדוע שארל טרֶנֶה עולה על נאט קינג קול – אבל רק כפסע. זאת היתה דרכו להראות לאנשים דברים על אודותיו שהיו פרטיים מכדי להיאמר ישירות. בתקופה מסוימת, לכולם היה מושג מה המשמעות של דוריס דיי לעומת ג'ו סטפורד; העדפה של זו על פני זו סימנה תערובת רגשות חשאיים ועדינים, ואנשים יכלו לחוש את הרגשות האלה כשדמיינו את השירים זה לצד זה.

"הקול של סטפורד אפל יותר ועצוב יותר," אמר. "אבל גם חם יותר. היא מחזיקה את השיר בקול שלה. הקול של דיי מתוק, אבל אין בו נשמה – היא לא מחזיקה אותו; היא נוגעת בו ומשחררת – היא לא מתכוונת! סטפורד היא מאהבת; דיי פלרטטנית – אבל איזו פלרטטנית חמודה!"

"אה-הה," אמרה אמא שלי וחשקה שיניים כשיצאה מהחדר.

אבל אבא לא ראה את שיניה של אמא. הוא הוקסם יותר מדַי מדֵיי ששרה "מכושפת".

He can laugh, but I love it. Although the laugh's on me…

אבא שלי צדק. אילו ג'ו סטפורד שרה את השיר הזה, אפשר היה להרגיש את כאבה של מי שהאדם שהיא אוהבת צוחק ממנה, ואף-על-פי-כן היא ממשיכה לאהוב אותו. כשדוריס דיי שרה אותו, הכאב היה קליל ומתוק ולא מזיק כמו קולה המחייך.

I'll Sing to him, each spring to him. And long for the day when I cling to him…

אבא שלי חייך ודמיין שהוא הגבר שהיא משתוקקת בלי כאב לחבק; ואז חזר הביתה – אל ג'ו. היא שרה, "But I miss you most of all, my darling," והכאב התעורר, נאחז בחיבוק עדין ונרפא, שוב ושוב, בגלים.

אבל בסופו של דבר הרגשות האלה התחברו לשירים אחרים, והזמרות האלה כבר לא פעלו כאותות. אני זוכרת שהייתי שם פעם אחת כשהוא השמיע את השירים לכמה מחבריו לעבודה, ודיבר בהתרגשות על המוזיקה. הוא לא הבין שהאותות שלו לא נשמעים, שהם מביטים בו בתמיהה. או אולי הבין אבל לא ידע מה עוד לעשות, אם לא להמשיך לאותת. בסופו של דבר ויתר, והיו מעט מבקרים. הוא נשאר לבדו, ניסה להחזיק בחיים את הסוד ואת רגשותיו העדינים באמצעות אותם שירים ישנים.

חשבתי שהוא מגוחך. אבל הייתי רק ילדה. לא שמתי לב שאני עושה אותן טעויות. הוא חשב שהשירים נותנים ביטוי למי שהוא באמת, ואני חשבתי ש"חליפת הסגנון" החדשה היא ביטוי למי שאני באמת. כיוון שהייתי צעירה ממנו, הייתי נאיבית אפילו יותר: חשבתי שהכול השתנה לתמיד, כי בכל מקום אנשים לובשים ג'ינס ונועלים סנדלים ונשים הולכות בלי חזיות, כבר אין חשיבות לאופנה, ועכשיו אנשים יכולים פשוט לתת ביטוי למי שהם באמת מבפנים. מאחר שהאמנתי בכך, הייתי עיוורת לאופנה. באמת ובתמים לא יכולתי לראות אותה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהכריחו אותי לראות אותה. זאת היתה הפעם הראשונה שפגשתי דוגמנית אופנה. מוזר, אבל זאת היתה גם אחת הפעמים הראשונות שראיתי במישהי את מי שהיא באמת בפנים.

הייתי בת שש-עשרה כשזה קרה. ברחתי מהבית, קצת כי הייתי אומללה שם וקצת כי כולם ברחו אז מהבית – זה היה חלק מהסגנון החדש. הסגנון התבטא במאמרים ובספרים ובתוכניות טלוויזיה על בני עשרֶה יפהפיים שברחו מהבית גם אם הוריהם היו נחמדים; ההורים פשוט היו צריכים לבכות ולהיאבק כדי להבין. בפעם הראשונה שברחתי הייתי בת חמש-עשרה. הורי רבו וסירבו לדבר זה עם זה במשך שלושה ימים; חמקתי החוצה דרך השתיקה ותפסתי טרמפים להופעה בצפון מדינת ניו יורק. היעלמותי איחדה בין הורי, והם טלפנו למשטרה, שעצרה אותי בקניון שבוע אחרי שחזרתי מרצוני החופשי. דפני אמרה שכשלא הייתי בבית, אמא שלנו התנהגה כמו מישהי באחת התוכניות המיוחדות בטלוויזיה על בני נוער שבורחים מהבית – כל הזמן דיברה על זה בטלפון עם החברות שלה. "אני חושבת שהיא נהנתה מזה," אמרה דפני.

אבל אמא שלנו אמרה שהיא לא נהנתה. "אנחנו לא ניתן לך לעשות לנו את זה שוב," אמרה. "אם תעזבי עכשיו, את עצמאית בשטח. אנחנו לא נצלצל למשטרה." אז שנה אחר-כך עזבתי שוב. ארזתי מול עיניהם. אמרתי שאני אחזור אחרי הקיץ, אבל הם הניחו שאני משקרת. "אל תצלצלי לפה לבקש כסף!" צעק אבא. "אם את יוצאת מפתח הדלת, המימון נגמר!"

"בחיים לא אבקש ממך כסף!" צעקתי בחזרה.
"היא חושבת שהיא לא תזדקק לו," אמרה אמא מהספה. "היא חושבת שהיופי שלה יפלס לה את הדרך." קולה היה כעוס ומלא קנאה, ולכן חשבתי שבטח נהדר לעזוב. "היא חושבת שהיא תפלס לעצמה דרך בעולם," אמרה. אבל הפעם היה בקנאתה שמץ של כיסופים. כאילו דיברה על ילדה בסיפור אגדה, הצועדת במשעול כשצרורה קשור למקל.

חייתי מדירה לדירה, לפעמים עם חברים, לפעמים עם זרים. מצאתי הסעה לסן פרנסיסקו וגרתי באכסניה בסגנון אירופי, שהיה אפשר להתאכסן בה מספר מוגבל של לילות תמורת תשלום קבוע. זה היה מבנה גדול ורעוע עם תקרות גבוהות וצינורות ביוב מתוקים ומלאי עובש. ארונות המטבח היו מלאים דגני בוקר לא טריים, הסוגים המצופים סוכר או אלה שיש בהם חתיכות צבעוניות מתוקות בצורת חיות או כוכבים. הדיירים התבקשו להשתתף במימון מצרכי המזון הבסיסיים. אסור היה להביא לשם סמים; אנשים הביאו סמים, אבל השתמשו במתינות והתחלקו עם אחרים. האיש שניהל את האכסניה, תלמיד בקולג' עם בטן רכה וכדור שיער גדול על ראשו, אפילו החזיק פטפון באחד החדרים המשותפים, והתאספנו שם בלילה כדי לעשן יחד חשיש ולהקשיב לשירים שובבניים וקסומים על חופש ואהבה. היה בשירים ההם יופי קליל של ליל קיץ מלא ריחות נהדרים וגחליליות. היתה בהם גם הרגשה סמויה של חולי, אבל לא שמענו אותה אז.

במשך הימים הראשונים הייתי אחת משתי בנות, והשנייה היתה בת חמש-עשרה, קטנה עם עיניים חשדניות ומרפקים בולטים ומשופשפים, בניגוד למיניות שלה, שהיתה אולי מוחצנת, אבל לא משופשפת כלל. אבל היא היתה עם חבר בשנות השלושים לחייו, טיפוס מהסוג שמשוויץ בבגדים ובגינונים שלו אף שהוא נראה חרא. ניסיתי להתיידד איתה, אבל היא התנהגה כאילו אני נחותה ממנה, אולי כי היה לה חבר מבוגר שקנה לה שמלות. הפעם היחידה שהיתה ידידותית כלפי היתה כשהרשתה לי לראות את השמלות שלה. היא הוציאה אותן מתיק קנבס ופרשה אותן על זרועה, החליקה אותן בידה הפנויה וסיפרה לי איפה ואיך דון קנה לה כל אחת מהן. בפעמים אחרות, כשהיינו במטבח עם האחרים, היא פלבלה בעיניה כשדיברתי. אבל הבנים היו נחמדים אלי; בחורה פנויה היתה מבחינתם צ'ופר. אפילו החבר המבוגר היה נחמד אלי בחשאי. הוא אמר לי שאהיה יפהפייה בעוד עשר שנים אם "אתנקה". אבל בעוד עשר שנים, חשבתי, אהיה זקנה.

ואז הגיעה לאכסניה אישה גרמנייה. היא כבר היתה זקנה; בת שלושים ואחת. אבל הבנים היו המומים. עוד לפני שאמרו, ראיתי. כשהיא נכנסה לחדר, הם נראו דרוכים ומבולבלים בו-זמנית, כאילו עולם הלילה היפהפה של המוזיקה הופיע מולם והתחיל להסתחרר סביב ראשיהם. כשהיא יצאה, כולם אמרו, "היא כל-כך יפה!"

לא הבנתי; בעיני היא נראתה פשוט כמו בחורה, רק זקנה. ואז מישהו אמר, "היא היתה פעם דוגמנית," כאילו זה מסביר הכול. "היא היתה מפורסמת מאוד לפני עשר שנים," הוסיף.

תחושת הסנוור גברה. בפעם הבאה שהיא הופיעה, השיחה פסקה, ואנשים היו נבוכים מדי ולא חידשו אותה. הנערה בת החמש-עשרה אפילו לא ניסתה. היא רק ישבה שם, עישנה ונעצה מבטים, כבר לא חשדנית אפילו, כאילו סוף-סוף יש משהו שהוא בדיוק מה שהוא אמור להיות. אפילו לא היה אכפת לה שהחבר שלה נועץ מבט באישה ההיא כאילו הוא מאוהב בה. היא הביטה בדוגמנית כמו היתה סט שמלות מבליח, כאילו היתה תולה אותה על זרועה ומלטפת אותה, אילו יכלה.

בכל יום כשנכנסה הגרמנייה לחדר היא זכתה לתגובה הזאת, אכלה את דגני הבוקר שלה, הלכה בתורה לשירותים, לפעמים הצטרפה לעישון סביב מערכת הסטריאו. אם נכנסה למטבח, החזיקה ספר: מה היא קוראת? באמת! ומה דעתה עליו? הגרמנייה ענתה מהורהרת וחביבה, אבל גם בנוקשות, כמנסה לעבור מבחן.

עדיין לא הבנתי. בעיני היא לא היתה יפה, ולא היה אכפת לי שבעבר היתה דוגמנית. בטח קשה להאמין. לי קשה להאמין. היום כולם יודעים שדוגמניות חשובות; כולם יודעים בדיוק מהו יופי. קשה להעלות על הדעת שבחורה צעירה לא תבחין שדוגמנית לשעבר שתוויה מלאים ומושלמים בצורתם היא יפהפייה. לא שלא היה אכפת לי מיופי; אהבתי יופי בדיוק כמו כולם, אבל היו לי מושגים משלי לגביו. האישה הזאת לא נראתה לי משהו מיוחד. היום הייתי נועצת בה מבטים כמו כולם. אבל אז הייתי האדם היחיד בבית שלא הגיב למראה שלה. בפעמים היחידות ששתינו היינו לבד במטבח, ניהלנו שיחת חולין, ולא חשבתי שהיא מקדישה לי תשומת לב רבה יותר משהקדשתי לה.

עזבתי את האכסניה אחרי שבוע. עברתי לבית דירות להשכרה עם חבר מבוגר ממני, שהשתכר למחייתו מחלוקת עלונים ברחוב. יום אחד בסתיו הלכתי ברחוב, בלי לעשות כלום, ופתאום הגרמנייה היתה שם – בפתאומיות כזאת, שהרגשתי כאילו היא זינקה מעבר לפינה.

"או!" היא קראה. "כל-כך נפלא לראות אותך! מה שלומך? רציתי לדעת מה קרה לך!"

מתחת לידידותיות שלה, היו פניה מוטרפות, כאילו משהו בתוכה מתרסק ונשבר, ואז מתרסק שוב. קולה היה נעים, אבל היא לא נראתה נעימת סבר, או מהורהרת, או כאילו היא שמה קצוץ על איזה מבחן שעליה לעבור.

סיפרתי לה על החבר שלי, שאני חיה איתו עכשיו. "נשמע נהדר!" היא אמרה. "לי יש דירה משלי כמה רחובות מכאן. רוצה לבוא לבקר?" ואז, כשראתה את ארשת פני, הוסיפה, "או אולי סתם ללכת לשתות קפה עכשיו?" עמדתי מולה, עצבנית ואחוזת אלם. היא קימטה את מצחה, הביטה בי קצרות, אולי הבחינה סוף-סוף שאני רק ילדה. "או, או… גלידה! את רוצה גלידה?"
"כן," אמרתי. "אבל אין לי כסף."

"זה בסדר," אמרה, וכבר הובילה אותי משם בלי לבדוק אם אני באה אחריה. "אני מזמינה." מהצד היתה עינה זכוכיתית וקשה. בזהירות התחלתי ללכת איתה.

ודאי נראינו מוזר יחד. הייתי גבוהה, אבל היא היתה גבוהה ממני, והעקבים הגבוהים שלה הגביהו אותה עוד יותר. שמלת הבורדו שלה היתה משיית ופשוטה, והיא החמיאה למהות החותכת והזוויתית של גופה. היא ענדה עגילים מנצנצים והיו לה צלליות בעיניים, שפתון ולק על הציפורניים. היה חם והיא היתה לחה מעט בבתי השחי, אבל למרות זאת עוררה רושם של יובש ובוהק. אני הייתי בנעלי ספורט, ג'ינס וחולצת טריקו, בלי חזייה. לא הייתי מסורקת ולא מאופרת. לא שמתי דיאודורנט ולא התרחצתי לעתים קרובות; ייתכן שהייתי ממש מסריחה. לא נראה שהיא שמה לב לכך.

היא לקחה אותי למקום מהודר ויקר מאוד עם שולחנות לבנים קטנים מתחת לשמשיות מפוספסות בירוק ולבן. שנה לאחר מכן כבר הבנתי מספיק כדי להרגיש לא נוח לשבת במקום כזה כפי שנראיתי באותה הפעם. אבל אז הרגשתי רק אובדת עצות; לא היינו צריכות ללכת לשם בשביל גלידה. בהיתי בתפריט, מודעת במעורפל בפעם הראשונה לְגסות החיצוניות שלי. הזמנו את הגלידה שלנו. היא הביטה בשלה במבט עמום והתחילה לאכול כאילו היא לא מרגישה את הטעם.

כשאכלנו, ניגש לשולחננו גבר בחליפה ודיבר איתה בשפה זרה. קולו היה רך והוא דיבר קצרות, אבל מה שאמר עורר בה זעם. היא לא התנהגה בזעם, אבל ראיתי אותו, תחילה בשרירי הלסת והצוואר, ואז בעיניים. הזעם זינק מעיניה, אבל היא השיבה לו בנימוס כה מר, עד שהוא נראה כמו מין ייאוש.

"מה הוא אמר לך?" שאלתי, וחשבתי שוודאי אמר דברי תועבה.
היא חשקה שיניים, ממש, ואמרה, "'את יפה מאוד.'" שנאה האירה את פניה כמו להבה בוהקת ואז כבתה. היא חזרה אל הגלידה שלה.

הייתי אובדת עצות עוד יותר מאשר קודם לכן; הכרתי בנות רבות שכאשר גברים פלירטטו איתן, נהגו להעמיד פנים שהן נעלבות ונגעלות, אבל היה ברור שהאישה הזאת לא מעמידה פנים. הבטתי בה, ועכשיו באמת הסתקרנתי להבין למה אנשים סבורים שהיא יפה, ולמה מכעיס אותה שזאת דעתם.

אבל לא שאלתי אותה את מה שרציתי לדעת. שוחחנו כחצי שעה במבוכה, ואז קמנו ללכת. כשחזרנו לרחוב, היא אמרה שאנחנו צריכות להיפגש שוב – מחר. אולי אני רוצה לבוא לדירה שלה ולשמוע תקליטים? להבה נוספת האירה את פניה; הלהבה היתה צורך, לא שנאה, אבל היא היתה עזה לא פחות מהשנאה. הייתי נבוכה מאוד, והרגשתי שגם היא נבוכה. אבל הצורך שלה בער ולא שכך, כמו תוף הולם שמושך אותך אל המקצב שלו ומתגבר על רגשותיך שלך. אמרתי שכן, שאבוא לדירה שלה בשמונה בערב למחרת.

אבל לא באתי. כשדיברתי עליה עם החבר שלי, אמרתי שהיא מוזרה. "אז אל תלכי," אמר. "אני חייבת," עניתי. "יהיה אכזרי לא ללכת." אבל ישבתי שם במטבח עם החבר שלי, אכלתי עוגת גבינה מקופסת פח וצפיתי בשידור שחור-לבן בטלוויזיה הענקית שלו, עד ששקעתי ברפיון חושים. משם היה קשה לשמוע את התוף הקולני של הגרמנייה. דמיינתי את עצמי יושבת איתה על כרית נחמדה מול מערכת הסטריאו שלה. הרבה תקליטים יהיו מפוזרים סביב – יהיה לה מבחר ענקי. היא תעלעל בהם בידיה הארוכות והמטופחות ואז תשים אחד על הפטפון ותקשיב לו בארשת עמומה, כאילו היא לא שומעת. כשרק דמיינתי את התמונה, הרגשתי כבדה ועייפה. גם הדמויות האפורות המתרוצצות על מסך הטלוויזיה עוררו בי תחושה של כובד ועייפות, אבל במין דרך מנחמת. השעה שמונה הגיעה, וחשבתי שאשב בנוחות הכבדה שלי רק עוד עשר דקות ואז אלך. בשמונה וחצי דמיינתי אותה יושבת לבדה, מעלעלת בתקליטים שלה, צורך ושנאה גועשים מתחת לפניה הנוקשות. עדיין מחכה לי שאגיע. בתשע הבנתי שלא אלך. הרגשתי לא נעים – הרגשתי שאני נוטשת מישהי חולה וגוועת ברעב. ובכל זאת לא הלכתי.

כשישה חודשים לאחר מכן ראיתי אותה שוב ברחוב. הייתי לבושה אז טוב יותר; עשיתי פסי בלונד פלטינה בשיער ונעלתי נעלי פלטפורמה. אולי משום כך הגרמנייה לא זיהתה אותי, או אולי העמידה פנים שהיא לא רואה אותי, או אולי לא ראתה אותי. היה נדמה לי שהיא לא רואה דבר. היא הלכה לבד, זרועותיה כרוכות סביב גווה. בגדיה היו מוזנחים ולא התאימו למידתה, כיוון שירדה הרבה במשקל. עיניה היו חלולות, והיא בהתה לפניה במבט קבוע, כאילו היא פוסעת לאורך מסדרון ריק. רציתי לעצור אותה, אבל לא ידעתי מה לומר.

ראיתי בדידות לפני כן וגם הרגשתי בה. אבל מעולם לא ראיתי או הרגשתי אותה באופן כה גולמי ופצוע. שלושים שנה לאחר מכן אני עדיין זוכרת אותה. אבל עכשיו אני לא תמהה. עכשיו אני מבינה שאדם יכול להיות מטורף מרוב בדידות. אני מבינה שהיא רצתה לדבר איתי באופן נואש כל-כך, כיוון שהרגישה שאני האדם היחיד שהיה אדיש להופעתה החיצונית. אבל זה לא הצליח כי היא לא ידעה איך. שנים רבות קודם לכן היא לבשה את "חליפת הדוגמנית", ועכשיו לא היתה מסוגלת להסיר אותה מעליה, והיא הכאיבה לה והגבילה אותה.

מה שמוזר בסיפור הזה הוא ששנה אחרי שפגשתי אותה, אני נעשיתי דוגמנית. "אולי היא זיהתה את זה בך. אולי היא רצתה להזהיר אותך." זה מה שוורוניקה אמרה עליה. ישבנו ליד שולחן קטן מתחת לסוכך המפוספס של בית קפה פתוח, הזמנו ג'לטו ואספרסו. זאת היתה הפעם הראשונה שנפגשנו מחוץ למשרד, וההרגשה היתה מוזרה. "אבל אני חושבת שצדקת כשלא באת לפגוש אותה. היא בטח היתה משוגעת, אם יכלה להיות כל-כך אגרסיבית עם מישהי צעירה."

מכונית התקרבה בנסיעה אטית ונעצרה בשל תנועת כלי הרכב לפנינו. מוזיקה בקעה מהרדיו, נשאה קול שהיה מאוד חלק ואלגנטי, אבל נפלטו ממנו כל הזמן גיהוקים ואנקות, כמו תינוק שמנסה לדבר. "She says I am the one," שר קולו של מייקל ג'קסון. המוזיקה היתה בועה כהה שבה הזמר רקד והתפתל. זרוע יצאה מן המושב האחורי ויד הצביעה עלי; קול קרא, "את! את!" והמכונית התרחקה בשאגה.

מרי גייטסקיל היא סופרת עטורת שבחים על ספריה Bad Behavior ו-Two Girls, Fat and Thin. ספרה האחרון, Because They Wanted To, היה מועמד לפרס פן/פוקנר בשנת 1998. סיפורים ומאמרים מפרי עטה הופיעו באוספים The Best American Short Stories (1993), The O. Henry Prize Stories (1998).

סיפורה "מזכירה" היה הבסיס לסרט בשם זה. היא זכתה במלגת גוגנהיים, ומלמדת כתיבה יצירתית באוניברסיטת סירקוז. כיום היא חיה בניו-יורק.

X