ורד תמים | לרכישה באינדיבוק
ורד תמים

ורד תמים

שנת הוצאה: 2007
מס' עמודים: 135
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

רפאל קורדירו, מיליארדר מסתורי ומתבודד, חי במעבה יערות הגשם בברזיל. כל צרכיו מקבלים שם מענה: יש לו בית מופאר, עסק ששווה מיליארדים, ופילגשים המגיעות בטיסה לפי הגחמות השונות שלו. נשים אינן חשובות לו מעבר לתפקידן הארעי במיטתו. הוא עדיין לא מצא שום אישה הראויה ליותר. מבחינתו כל הנשים רמאיות מסוכנות. גרייס ט'אקר היא ורד אנגלי תמים. היא מגיעה אל מקום מקלטו המבודד של רפאל, כדי לנסות להציל את העסק המקרטע שלה. יש לה בדיוק עשר דקות כדי לנסות לשכנע אותו לעזור לה. באותן עשר דקות עליה להחליט האם לעזוב בידיים ריקות – או לשלם את חובותיה במיטתו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ורד תמים”

בקרוב…

1

מה למען השם היא עושה כאן?

המסוק ירד נמוך מעל צמרות העצים והבטן של גרייס התהפכה.

מתחתיה היו דונמים על גבי דונמים של צמחיית יער גשם טרופי, הצמרות יצרו חופה ירוקה וצפופה שהגנה והסתירה את המסתורין האקזוטי של קרקע היער. בכל זמן אחר היא הייתה מוצאת את עצמה מרותקת על ידי היופי עוצר הנשימה של סביבתה, אבל היא הייתה מתוחה יותר מדי כדי לחשוב על כל מה שלא היה הפגישה שעמדה בפניה.

מה למען השם היא עושה לבושה בחליפה החמה והמגרדת הזו, טסה מעל יער הגשם הברזילי על מנת להתחנן לרחמיו של אדם שכנראה לא ידע חמלה מהי?

רפאל קורדירו.

מבריק, מסוכן, מתוסבך. כל כך הרבה מילים עולות במחשבה כשחושבים עליו, ואף אחת מהן לא מרגיעה או מתונה. עשיר בצורה שערורייתית, עם כוח שעלה על זה של נשיאים ובני מלוכה, והוא נחשב כל כך טוב עם מספרים עד שהעיתונות הכלכלית השוותה אותו למחשב מהלך. וזה לא בישר טובות, גרייס חשבה ולפתה במתח את המושב שלה, בהתחשב באלרגיה שלה לטכנולוגיה.

מתחתיה נפרדו צמרות העצים ונהר ארוך התפתל דרך ערוץ צר וצלל מעבר לסלעים בהתפוצצות של קצף לבן. "יש לו נכסים בכל העולם" – היא פנתה אל הטייס, מחפשת תשובות לשאלותיה – "אז למה הוא חי כאן, רחוק כל כך?"

הטייס השגיח על צמרות העצים. "בגלל שהעולם לא עוזב אותו לנפשו. הוא אוהב את הפרטיות שלו."

מה שהתאים למה ששמעה עליו. חסר רחמים, לא רגשני, לא סנטימנטלי – רשימת שמות התואר הבלתי מחמיאים נמשכה ונמשכה. בהתחשב בעובדה שהאיש מעולם לא התראיין, לא היה מחסור במידע עליו. "הוא זאב בודד?"

"טוב, לא הייתי קורא לו רך ונעים לחיבוק, אם זה מה שאת שואלת. אם כי נדמה שלנשים לא אכפת. להיות רע ומסוכן פשוט מביא אותן בהמוניהן. זה והכוח. נשים יכולות להריח כוח ממרחק של מאה צעדים. כוח וכסף." הטייס טיפל בלוח הבקרה ואז הציץ לעברה. "את לא נראית כמו הטיפוס הרגיל שלו."

הטיפוס הרגיל שלו?

גרייס כמעט צחקה לרעיון שמישהו חושב שהיא חברה של מיליארדר. "יש לי פגישה עם מר קורדירו. החברה שלו מימנה את ההשקעה הראשונית בעסק שלי."וההשקעה הזו שינתה את חייה. "הוא מה שקוראים מלאך בעסקים, אבל אני מניחה שאתה יודע את זה בגלל שאתה עובד עבורו."

"מלאך!" הטייס התפוצץ מצחוק והמסוק התקרב אל צמרות העצים בצורה מסוכנת. "רפאל קורדירו – מלאך?"

"זה ביטוי. הוא מתייחס לעובדה שהוא משקיע בעסקים קטנים שמעניינים אותו." והוא התעניין בעסק שלה. עד לאחרונה. תחושת הבחילה שלה חזרה, וגרייס הרימה את תיק המסמכים שלה אל חיקה וליטפה את פניו, מנסה להדביק את הביטחון העצמי הסדוק שלה.

הטייס עדיין צחק. "מלאך. אני לא יודע מה הוא עושה כדי להרוויח את הכסף שלו אבל אני יכול להגיד לך דבר אחד," הוא מיקד את מבטו באופק וטיפל במכשירים, "האיש איננו מלאך."

מסרבת להניח לו להפחיד אותה, גרייס הזדקפה במושבה. "אני לא מאמינה לכל מה שאני קוראת בעיתון."

"ברור" – הוא הציץ לעברה, והחיוך שעל פניו הקשוחות היה חומל מעט – "או שלא היית כאן. אני יכול לראות שאת בחורה אמיצה עם רצון עצמאי וזה טוב, זה יעזור לך כאן בג'ונגל."

"אין שום דבר אמיץ לגבי השתתפות בפגישת עסקים."

"זה תלוי במי שאתו את עושה עסקים." ההרים התרוממו ושקעו והמסוק טס על פני עמק ירוק. "ואיפה. לא להרבה אנשים יש את האומץ לבקר את הזאב במאורתו."

אף על פי שהחליטה לשמור על ראש פתוח, פיה של גרייס התייבש. "אתה קורא לו הזאב?"

"לא אני. ככה כולם קוראים לו. אני פשוט קורא לו בוס." ידיו נעו על ההגאים והמסוק איבד גובה.

גרייס, שאיבדה את האומץ ושבטנה התהפכה, עצמה את עיניה לרגע וניסתה לא להקיא. היא לא הייתה טובה ברכבות הרים. "אני בטוחה שמר קורדירו הוא איש הגיוני מאוד."

"באמת?" הוא החזיק את מבטו על נקודה הרחק מתחתם. "אז ברור שמעולם לא פגשת בו. תחזיקי מעמד. אנחנו יורדים."

"יורדים?" גרייס התבוננה בו בדאגה, החששות שלה לגבי הקאות והסכנות של רפאל קורדירו התגמדו זמנית בשל ההצהרה שלו. "אתה מתכוון שאנחנו נוחתים או מתרסקים?"

אבל הטייס לא ענה. עיניו הצטמצמו והלסת שלו נדרכה כששיחק עם המכשירים. לרגע זה נראה כאילו הם עומדים לצלול אל תוך העצים ואז, ברגע האחרון, נגלה לעיניהם מנחת קטן והטייס הנמיך את המסוק, ונחת כמו חרק ענק במה שנראה כמו חלל קטן להפליא בין העצים.

"לא מתרסקים, אם כן." גרייס חייכה ברעד ופלטה את הנשימה שעצרה. "כבר דמיינתי אירוע קטלני."

"אם את נפגשת עם קורדירו אז תחווי קטילה." הטייס הסיט מתג לפניו. "ראיתי אנשים בוגרים בדמעות אחרי חמש דקות איתו. תשמעי לעצתי ותלחמי על שלך. אם יש משהו אחד שהאיש שונא זה חלשלושים. ברוכה הבאה לג'ונגל, מיס ט'אקר. אחת מהמערכות האקולוגיות הכי נתונות בסכנת הכחדה שעל פני הפלנטה."

"אתה עוזב אותי? כאן? באמצע שום מקום?" גרייס הפנתה את ראשה והתבוננה דרך החלון ורק אז ראתה את הבית – בניין שנראה כאילו הוא בנוי רק מכיפות זכוכית ועץ חלק וישן, הוא התמזג ביער בכזו הצלחה עד שנדמה היה כמעט כאילו הוא גדל באופן טבעי בין העצים. "אה." היא התבוננה בשביל התלוי שמעל רצפת היער. "זה מדהים. מהמם."

הטייס צחק לעצמו. "רפאל קורדירו – מלאך." עדיין מצחקק, הוא ניגב את מצחו והסיר ממנו אגלי זיעה. "צאי החוצה ותכופפי את הראש עד שתצאי מהטווח של הלהבים. אני טס בחזרה לריו לאסוף חבילה ואז בחזרה לסאו פאולו."

גרייס ישבה דבוקה למושבה, לא מוכנה לנטוש את החיבור האחרון לציוויליזציה. "אתה לא מחכה? הוא אמר שאני יכולה לקבל רק עשר דקות…"

וזה היה מגוחך לגמרי לטוס כל הדרך בשביל עשר דקות, אבל איזו ברירה הייתה לה? זה היה או זה, או להיכנע. ובשום אופן היא לא תוותר. התקווה האחת שלה הייתה שהוא יסכים לתת לה עוד זמן בגלל שידע שעשר דקות לעולם לא יספיקו כדי לאפשר לה לטפס החוצה מהבור שלתוכו נפלה.

"אם יישאר ממך משהו כשהוא יסיים, אני אחזור ואאסוף את החתיכות. קחי את השביל שם משמאל ומה שלא תעשי, אל תרדי ממנו. זה ג'ונגל; לא פארק. תיזהרי מחיות הבר."

"חיות בר?" היא הייתה עסוקה מדי בדאגות לגבי הפגישה בשביל להקדיש אפילו שבריר מחשבה לחיות. היא הציצה בחשש לתוך היער הצפוף שהקיף אותם. חלקים ממנו היו מוצללים לגמרי ובאחרים השמש חדרה את החופה העבה של הצמרות והגיעה אל רצפת היער כאלומות אור . "אתה מתכוון לחרקים?"

הוא חייך. "יותר מאלפיים מינים שונים לפי ההערכה האחרונה. והם רק אלו שעליהם אנחנו יודעים."

מנסה לא לחשוב על כל הרגליים הממהרות לעברה, גרייס החליקה את חצאיתה על ברכיה והצטערה שלא לבשה מכנסיים. "ונחשים?"

"כן, יש נחשים" – החיוך שלו התרחב כשהציץ לעבר הנעליים הלא מתאימות שלה – "ויש גם את דוב הנמלים הענק, היגואר ו – "

"בסדר, אני חושבת ששמעתי מספיק," היא אמרה, קצרת נשימה וקטעה אותו בחיוך רועד. עוד רגע היא תמצא את עצמה נצמדת אל זרועו ומתחננת אליו להטיס אותה הביתה. "אני בטוחה שמר קורדירו לא היה גר כאן אם זה היה מסוכן עד כדי כך."

הטייס זרק לאחור את ראשו וצחק. "ברור שאת לא יודעת עליו דבר. הוא חי כאן בגלל שזה מסוכן, בובה. יש לו סף שעמום נמוך. אוהב לחיות על הקצה, כמו שאומרים."

בובה? הצורה האגבית שבה צמצם אותה לכלום עצבנה את גרייס מספיק כדי לשכוח את פחדיה. כל חייה היא סבלה מהתנשאות ומחוסר הערכה. כל חייה אנשים פקפקו בה וביטלו אותה. והיא הוכיחה שהם טועים, שוב ושוב. היא נלחמה כנגד הסיכויים וניצחה.

עד עכשיו.

עכשיו היא הייתה תחת הסכנה שתאבד את כל מה שעבדה עבורו.

והיא לא התכוונה לתת לזה לקרות.

זה היה כנראה הקרב החשוב ביותר של חייה והיא עומדת לנצח. היא חייבת לנצח. וכדי לנצח היא חייבת לשכוח שהיא כנראה האדם הכי פחות מתאים לדבר על נתונים כספיים עם המיליארדר הברזילי עם מוח המחשב. היא חייבת לשכוח הכול חוץ מאת ההשלכות של הפסד. ואת האנשים התלויים בה. אם היא תיכשל, הם יאבדו את מקום העבודה שלהם, זה היה עד כדי כך פשוט.

אם רפאל קורדירו יתעקש לקבל בחזרה את ההלוואה שלו, אז הכול יסתיים.

החום המעיק והלח נכרך סביבה כמו אדרת מחניקה והיא הסיטה קווצת שיער לחה מפניה, עיניה מופנות כלפי מעלה, בעקבות הקווים הישרים של העצים שהתנשאו לגבהים מרשימים כאלו. זה היה כמו גן עדן רחוק ואקזוטי והיה קשה לזכור שערים כמו לונדון או ריו דה ז'נרו בכלל היו קיימות. "האם הוא לא מפחד לחיות כאן?"

"קורדירו?" הטייס לעס מסטיק והעניק לה חיוך קודר. "הוא לא מפחד מדבר."

בידיעה שאם תשמע עוד על האיש לא יהיה לה האומץ לעמוד מולו, ובוודאי לא להלחם על שלה, גרייס כשלה אל מחוץ למסוק וגילתה שרגליה רועדות. ברגע זה היא הייתה מתקשה לומר אם פחדה יותר מהג'ונגל או מרפאל קורדירו.

בעולם שהיה אחוז אובססיה של מפורסמים ושל דימויים, הוא התייחס לכך בבוז והתחמק מכל הזדמנות לדבר על עצמו. והוא לא היה זקוק לזה, כי כולם עשו את הדיבורים במקומו. העיתונים היו מלאים בבלונדיניות שופעות ששוכנעו "לחשוף את הכול" תמורת סכום הכסף הנכון. וכך ידע העולם כולו על המרדף חסר הרחמים שלו אחרי המיליארדים, כישוריו כמאהב, והסירוב הנחוש שלו להתמסד.

פעם אחת. פעם אחת בלבד הוא התחתן והחדשות על פרידתה של אשתו הזוהרת מחייו אחרי שלושה חודשי נישואין מילאו את העיתונים בסיפורים שהאריכו ימים יותר מהנישואים עצמם.

הוא היה בלתי אפשרי ולא התאים לחיים משותפים.

הוא סיים את הזוגיות שלהם בדוא"ל.

הוא התעניין רק בלעשות כסף. ועוד כסף.

הרכילויות היו אינסופיות, אבל אם אפשר להאמין למשהו מהן הרי רפאל קורדירו לא היה הרבה יותר ממכונה והיא ידעה, היא פשוט ידעה, אפילו לפני שהייתה צריכה להילחם על העסק שלה, שהוא יהיה בדיוק סוג הגבר שגורם לה לבטא את הצדדים הגרועים ביותר שלה.

היא לא תסתכל עליו, היא הבטיחה לעצמה. אם היא לא תסתכל, אז לא תגמגם או תאבד את יכולת הביטוי שלה. היא פשוט תעמיד פנים שהיא בחדר המגורים הקטן בביתה ושהיא מדברת אל המראה כפי שעשתה תמיד כשהייתה צריכה ללמוד בעל פה מצגת חשובה.

הבטן שלה שוב התהפכה ותחושת הבחילה הפעם לא הייתה קשורה למסוק אלא לעבר שלה. בזמנים כאלו – שהיו חשובים באמת – הזיכרונות התגלגלו מאחוריה כמו גל ענק, המחכה להטביע אותה.

בשבילה זה היה המבחן העליון. והיא לא תיכשל. היא פשוט לא יכולה.

יותר מדי עמד על כף המאזניים.

לא הייתה שום סיבה לפחד מרפאל קורדירו, היא הבטיחה לעצמה כשהעבירה יד אל חצאיתה הישרה והרשמית והכריחה את עצמה ללכת אל שביל ההליכה עשוי העץ התלוי מעל רצפת היער.

חייו האישיים, ולא משנה כמה אפלים היו, לא היו מעניינה. הפגישה הזו הייתה בעניין עסקים, ולא משנה מה העיב על המוניטין של הגבר הזה, הוא היה איש עסקים, כמו אביה. כשתראה לו את התוכניות שלה להוביל את העסק למצב רווחי, הוא יהיה חיובי. הוא ישנה את דעתו לגבי החזר ההלוואה. היא תציל את העבודות של כולם ואז היא תוכל לטוס הביתה להשאיר מאחוריה את היגוארים, את הנחשים ואת המיליארדר הברזילי.

החום הטרופי הדביק את החליפה שלה לגופה ולפתע קלטה עד כמה לא הייתה מוכנה לפגוש את האיש. אפילו בגדיה לא היו נוחים. היא התכופפה כדי לשחרר את עקב נעלה שנלכד בין הקרשים, לפתה את תיק המסמכים שלה בידה ולפתע הצטערה שלא עברה על הנתונים המספריים פעם נוספת בעודה במסוק.

אבל מה זה כבר היה עוזר? בעזרתו של אביה, היא למדה אותם בעל פה. לא היה בתיק שלה דבר שאותו לא הטביעה בזיכרונה.

היא משכה את נעלה ממלתעות הגשר, החזירה לעצמה את שיווי המשקל והזדקפה.

וראתה אותו.

הוא עמד ישר לפניה, כהה ומסוכן כמו כל דבר שעלול היה לזחול מהג'ונגל, גופו דומם לגמרי, עיניו בוחנות.

והוא התבונן בה.

לגמרי לא מוכנה להשפעה הגופנית של האיש, גרייס הפסיקה לנשום. המסוק, יער הגשם וכל הבעיות שלה דהו אל הרקע והיא הייתה מודעת אליו בלבד.

המוניטין הגרועים שלו גרמו לה להעלות בעיני רוחה דימויי גוף שהיו כל כך רחוקים מהמציאות שלרגע גרייס לא הייתה מסוגלת לעשות דבר מלבד לנעוץ בו עיניים, כפי שמאות נשים לפניה עשו בוודאי.

עיניו נאחזו בעיניה בדייקנות קטלנית של נשק ושאבו ממנה כל מחשבה וכל שבריר של אנרגיה. לרגע מבלבל אחד היא לא הייתה מסוגלת לזכור דבר לגבי עצמה. היא לא זכרה מה היא עושה כאן. גופה היה מנומנם בצורה מוזרה וחום סמיך כדבשה נמסך באבריה.

"מיס ט'אקר?" הקול העמוק והגברי הספיק כדי לשלוף אותה מההרהורים על תכונותיו הגבריות והיא נרתעה מעט וקיוותה שלא הבחין בתגובה המביכה שלה.

נו, העיקר שתכננת להיות קרירה ועסקית, היא חשבה. וכנ"ל לגבי התוכנית שלה לא להסתכל עליו. הנוכחות הגופנית שלו ומראה כוכב הקולנוע שלו תבעו תשומת לב. כשעמדה שם פעורת פה, זה היה מאבק להזכיר לעצמה שנאמר על האיש הזה שהוא חסר רחמים וקר לב. התכונות הללו לא קסמו לה.

מתבוננת בעיניו הציניות, היא החליטה שהיה משהו בסריקה הקרירה שלו שגרם לו להיות מאיים ומפחיד יתר מכל הטורפים של הג'ונגל ביחד והיא ידעה אינסטינקטיבית שהטייס אמר את האמת לגבי דבר אחד – האיש הזה לא היה מלאך.

היא הכריחה את רגליה לזוז, והלכה לקראתו, התיק בידה האחת וידה השנייה מחפשת את מעקה החבל.

אפילו ללא היתרון של מיליארדי הדולרים, רפאל קורדירו היה מושך נשים. שערו היה שחור-כחול ומסורק לאחור מפנים שהיו קשים כפי שהיו נאים. עורו השחום הסגיר את המורשת הברזילית שלו והבד הרך של חולצת היום-יום שלו נצמד לכתפיים שהיו רחבות וחזקות.

היא ניסתה להבחין בתגובה שלו לבואה אבל הוא לא הסגיר דבר. פיו לא נע בחיוך ועיניו, אפלות ומהורהרות, לא הראו כל סימן להסברת פנים. הוא נראה כל כך לא ידידותי שהתעורר בה רצון לרוץ בחזרה על פני הגשר התלוי ולזנק אל המסוק המתרחק.

לולא ידעה שזה לא נכון, היא הייתה חושבת שעצבנה אותו איכשהו. אבל היא ידעה שזה לא יתכן. איך היא יכולה לעצבן אותו? הוא מעולם לא פגש בה. הטינה שלו הייתה תוצר של האישיות שלו, ולא של הקשר ביניהם. הוא פשוט לא היה אדם חברותי. וברור שהוא לא יחרוג מזה בגללה.

וזה לא משנה, היא אמרה לעצמה בתקיפות.

היא לא צריכה שיחבב אותה. היא רק צריכה שיסכים לא למשוך את המימון שלו. היא עשתה את הצעדים האחרונים לקראתו עד שעמדה ישר לפניו. "נעים לפגוש אותך, מר קורדירו."

פיו התהדק ועיניו התנוצצו בקוצר רוח. "זה לא ביקור חברתי או מסיבת ילדים, מיס ט'אקר. אני לא רוצה או מצפה לנימוס. אני לא רוצה שיחות חולין או נחמדויות. לא אכפת לי ממזג האוויר ומהטיסה שלך. אם את מוצאת שהגישה הזו לעסקים מאתגרת אותך, מוטב שתעזבי עכשיו."

אחר צהריים נעים גם לך, היא חשבה וניסתה להסתיר את פחדה המתעצם.

לפתע רצתה לעשות בדיוק מה שהציע. היא התבוננה בעיניים הכהות והקטלניות שלו ובאמת רצתה לעזוב. אבל המסוק כבר היה רחוק מעליהם והסיבה לביקורה הייתה מאוחסנת בבטחה בתיק המסמכים שלה. היא לא יכולה לעזוב. יש לה עבודה לעשות.

אנשים תלויים בה.

"אני יכולה לעשות עובדות וסכומים," היא אמרה במהירות, וקיוותה שהוא לא יכול לראות שרגליה רועדות. "כל המסמכים נמצאים בתיקי. כל מה שתצטרך כדי לעזור לך להגיע להחלטה."

"אני כבר החלטתי. התשובה שלי היא לא." הלסת שלו הייתה מכוסה בזיפים כהים והיא ראתה שריר מתכווץ בלחיו הרזה.

"אבל הגעת להחלטה לפני שהייתה לך הזדמנות לדבר איתי." היא ניגבה את ידה הלחה בחצאיתה, וסירבה להניח לו לנתץ את האופטימיות הטבעית שלה. "אני מקווה שאחרי שאסביר מה קורה אולי תשקול מחדש."

"למה שאעשה את זה?"

היא התמלאה אי נוחות. "ברגע שתראה את הנתונים ואת התוכניות לעתיד שלנו, אני חושבת שאתה עשוי לשנות את דעתך לגבי ביטול המימון." היא התבוננה בתקווה בפניו, וחיפשה משהו – כל דבר – שיורה שהוא פתוח למשא ומתן נוסף בנושא. כל מה שיראה שהיא לא בזבזה את זמנה בבואה לכאן.

אבל הוא לא ענה. הוא לא נתן כל סימן מעודד או מרגיע. הוא רק התבונן בה ומאחוריה הגיעה יללה חדה מתוך העצים ובעקבותיה מה שנשמע כמו צחוק שגעוני.

גרייס הפנתה את ראשה וסקרה את היער הסבוך שהקיף אותם. עכשיו שהמסוק התרחק היא הייתה מודעת לפתע לקולות הרקע שהקיפו אותם. רחשי הג'ונגל. יללות, צווחות, ציוצים וסלסולים. זה היה כאילו היער כולו היה חי. "זה נשמע כאילו מישהו נרצח שם." צחוק בעיניה, היא התבוננה בו שוב, מנסה לבנות חיבור רגשי ונכשלת במשוכה הראשונה.

לא היה חיבור. לא היה מענה של חיוך. וזה היה בלתי אפשרי לדעת מה הוא חושב, כי פניו לא חשפו דבר.

"את פוחדת מהג'ונגל, מיס ט'אקר?" הטון שלו לא היה מעודד. "או שמשהו אחר עושה אותך עצבנית?"

משהו אחר? למשל שכל חייה עומדים לרדת לטמיון, אולי. או העובדה שהיא הייתה לבדה בג'ונגל עם גבר שסלד בבירור מכל המין האנושי?

היו כל כך הרבה דברים שיגרמו לה לעצבנות, שהיא לא הייתה יודעת איפה להתחיל את הרשימה שלה, אבל הוא לא היה בדיוק גבר שהזמין וידויים כך שגרייס דחקה הצידה את היגוארים, הנחשים ואלפיים החרקים. "אני לא עצבנית – "

"האומנם?" הוא התבונן בה במשך כמה רגעים והצר את עיניו. "אז אתן לך עוד כמה רמזים על איך לעשות איתי עסקים. אל תבזבזי את הזמן שלי, אל תשקרי לי, וחשוב מכל אל תרמי. שלושת הדברים האלו יעצבנו אותי, ואני לעולם לא אגיד כן למשהו אם אני מעוצבן."

מה הנשים רואות בו? הוא היה אפוף בעננת ציניות כל כך סמיכה ששום קרן אור לא יכולה לחדור דרכה ועיניו התנוצצו בקוצר רוח שאותו לא טרח להסוות על ידי נימוס.

"אני לא אשקר לך. אני לא משקרת לאיש."

אבל היא גם לא הייתה כנה לחלוטין איתו, נכון? היא לא גילתה הכול על עצמה כשקיבלה את ההלוואה שלו. אי נוחות ורגש אשם התעוררו אצלה, והיא מיהרה להזכיר לעצמה שלא היה דבר בחוזה שתבע ממנה לספר על עצמה הכול. ושום דבר מההיסטוריה האישית שלה לא היה רלוונטי ליכולתה לנהל את החברה שלה – היא דאגה לזה. אף על פי כן, היא הרגישה צבע מסגיר עולה בלחייה וראתה את החיוך שלו.

רק הבהוב ולא חיוך נחמד במיוחד, אבל בהחלט סימן לעובדה שראה את הסומק שלה ותייק אותו כנקודה נגדה. "את אישה, מיס ט'אקר. שקר ורמייה מוטבעים בדי-אן-איי שלך ואת לא יכולה לשנות את זה. המיטב שנוכל לצפות לו הוא שתעשי את המקסימום כדי להילחם נגד אלפי שנות אבולוציה כשאת נמצאת בחברתי." הוא פתח את הדלת וזז הצידה כדי שתוכל לעבור על פניו.

לרגע היא פשוט עמדה שם והתבוננה בו. "אל תציק לי, מר קורדירו." קולה היה צרוד ורעד מעט אבל היא הכריחה את עצמה להמשיך לדבר. "העסק שלי לא במצב טוב, ואני יודעת שיש לנו דברים לדון בהם, אבל אל תנסה להפחיד אותי."

לעולם היא לא תניח לזה לשוב ולקרות לה.

"האם אני מאיים עליך?"

היא הייתה מוכנה להתערב שהוא הפחיד את כל מי שפגש. "אני חושבת שאתה יכול לפחות לנסות להיות קצת יותר ידידותי."

"ידידותי?" קולו היה מלגלג קמעה. "את רוצה שאהיה ידידותי?"

היא הכריחה את עצמה להחזיק במבטו. "אני לא מבינה למה פגישה עסקית חייבת להיות קרה ולא אישית."

הוא נע לקראתה והיא עשתה צעד אינסטינקטיבי אחד לאחור. "את רוצה להיות אישית איתי, מיס ט'אקר?" הריסים שלו ירדו, ועיניו לחכו את עיניה וגרמו לחום וללחות באוויר להתעצם לרמות מחניקות. "עד כמה אישי?" הוא התקרב עוד ולפתע היא התקשתה לנשום.

הוא לא נגע בה ובכל זאת גופה היה מודע לכל סנטימטר של גופו, כאילו גופה ישן שלושת אלפים שנה ולפתע התעורר לחיים. "אני רק מנסה לומר שתמיד הרגשתי שעסקים יכולים להיות כיף ולא רק עבודה קשה."

"האומנם?" הוא בחן אותה למשך רגע ארוך. "ובכן, הגישה שלך מסבירה הרבה לגבי מצב החשבונות של החברה שלך כרגע."

הוא התרחק ממנה, אבל היא הייתה צריכה כמה דקות כדי לחזור לנשום כרגיל וכדי שקצב הלב שלה יאט למשהו שיזכיר את הקצב הנורמלי שלו.

היא רצתה לענות להערה הלא מחמיאה שלו לגבי מצב החברה שלה, אבל הוא לא נתן לה את ההזדמנות. במקום זה הוא נכנס דרך הדלת הפתוחה והשאיר לה לבוא אחריו.

אין פלא שאשתו עזבה אותו, היא חשבה באומללות כשהלכה אחריו, וסגרה בזהירות את הדלת בינה לבין הג'ונגל. או שהוא היה שחצן וציני בגלל שאשתו עזבה אותו?

כשהרהרה בשאלה, לקח לה רגע להתוודע אל הסביבה שלה והיא קלטה בהפתעה שהם לא עזבו את יער הגשם מאחוריהם אחרי הכול. היער היה חלק מהבניין.

היא הלכה בעקבותיו דרך כיפת זכוכית גדולה והציצה ימינה ושמאלה, תשומת לבה נמשכת אל שפע צמחים ענקיים ואקזוטיים שהפכו את ביתו ממדהים למרהיב עין. ודרך הזכוכית יער הגשם היה כה קרוב שנדמה היה שהפנים והחוץ התמזגו בהרמוניה מושלמת.

בכל זמן אחר היא הייתה מרותקת, אבל זה היה ברור משפת הגוף המרוחקת שלו שרפאל קורדירו לא התעניין בדעתה על ביתו.

הוא לא עשה כל ניסיון לגרום לה להרגיש בנוח, הוביל אותה אל חדר גדול נוסף והצביע אל שולחן עגול וגדול שאכלס מחשב משוכלל וכמה מסכים. שני טלפונים צלצלו אבל עצרו בבת אחת, כאילו מישהו ענה להם במקום אחר. "שבי."

טכנולוגיה, גרייס חשבה, והתבוננה בטלפונים. ברור שהוא לא היה לבד כפי שנראה היה תחילה.

היא שקעה אל תוך הכיסא הקרוב והציצה סביבה ביראה. דרך חלונות זכוכית משושים, הקיפה אותם הצמחייה העבותה והירוקה של הג'ונגל.

"זה מדהים," היא התנשמה. זה כמו לשבת בחממה באמצע היער." עיניה החליקו אל מה שנראה כמו שרך מתנועע. "האם החיות מתקרבות? האם הן יודעות שאתה כאן?"

"טורפים חשים בטרף שלהם, מיס ט'אקר." רפאל קורדירו דיבר לאט, המבטא שלו כה קלוש שכמעט לא ניתן להבחין בו. הוא נשען לאחור בכיסאו והרים גבה בציפייה. "הסכמתי לתת לך עשר דקות. השעון מתחיל לתקתק עכשיו."

לא מוכנה לגישה כל כך בוטה, היא פערה את פיה. "היית רציני? באמת התכוונת שאני יכולה לקבל עשר דקות בלבד?"

"אני איש עסוק ואני לעולם לא אומר משהו שאיני מתכוון לו."

היה ברור שהוא אינו מתכוון להקל עליה.

נבוכה בגלל האדישות שלו למצבה, היא לקחה רגע כדי לאסוף את מחשבותיה. "בסדר. אתה יודע מדוע אני כאן. לפני חמש שנים החברה שלך הלוותה לי את הכסף להקים את העסק שלי. עכשיו אתה רוצה למשוך את ההלוואה."

"אל תבזבזי זמן על עובדות שאינן נתונות במחלוקת," הוא ייעץ בקול משיי, עיניו מבזיקות אל השעון בתזכורת ברורה לתנאיו. "נשארו לך תשע דקות."

היא הרגישה ניצוץ פניקה. הוא היה לגמרי אטום. היא מבזבזת את זמנה."העסק חשוב לי. הוא הכול." היא התחרטה מיד על הווידוי האימפולסיבי. למה שיתעניין בהשקעה הרגשית שלה?

ברור שהוא שאל את עצמו את אותה שאלה בגלל שגבותיו התקרבו זו לזו כשהקדיר פנים. "אני מתעניין בנתונים וסכומים. ונותרו לך שמונה דקות."

היא הסמיקה והכריחה את עצמה להמשיך. אל תהיי רגשנית, גרייס. אל תהיי רגשנית. "כפי שאתה יודע הקמתי רשת של בתי קפה עם ההשקעה שלך, אבל הם לא רק בתי קפה." היא הורידה את ידיה אל חיקה כך שלא יוכל לראות שהן רועדות. "אנחנו לא מוכרים רק ספל קפה, אנחנו מוכרים חוויה ברזילית."

"ומה זה בדיוק 'חוויה ברזילית', מיס ט'אקר?" הוא השתהה על המילים והיא נשכה את שפתה וסירבה להניח לו להפחיד אותה.

זה היה הבייבי שלה, היא הזכירה לעצמה. היו לה כל התשובות שהוא עשוי לרצות. "האנשים שבאים לבתי הקפה שלנו מקבלים יותר ממנה של קפאין. במשך הזמן שלוקח להם לשתות את הקפה, או לאכול את הארוחה, הם מובלים לברזיל. עם ההשקעה הראשונית שלך פתחנו עשרים בתי קפה על פני לונדון. אנחנו מוכנים לפתוח עוד, אבל לא אם תמשוך את התמיכה שלך…" היא קטעה את דבריה וקמה על רגליה, זקוקה להיות בתנועה. היא לא יכלה לשבת ולהסתכל בפנים הנאות שלו. היא לא מסוגלת להתרכז."אכפת לך אם אני אתהלך? אני לא אוהבת לשבת ואם יש לי רק זמן קצר אני חייבת להרגיש בנוח או שלא אוציא ממנו את המקסימום."

מבטו הציני החליק אל רגליה. "למען האמת, אני נדהם שאת יכולה לעמוד ובוודאי להסתובב. אני רואה שחשבת היטב על הנעליים שתתאמנה במיוחד לביקור בג'ונגל."

היא ניסתה לשמור על חוט המחשבה שלה, וסירבה לתת לסרקזם שלו להשפיע עליה. "זו פגישה עסקית, מר קורדירו," היא אמרה בהתגוננות, "אז בחרתי את בגדיי בהתאם. לא חשבתי שתיקח אותי ברצינות אם אלבש מכנסי דגמ"ח." הגאווה מנעה ממנה מלהודות שהחליפה והנעליים נרכשו במיוחד עבור הפגישה הזו.

לפתע היא הרגישה אידיוטית שחשבה שמה שלבשה משנה לאדם כמוהו.

ברור שהיא יכלה לחסוך את ההוצאה.

הוא התבונן בה היטב. "את מתכוונת שחשבת שעקבים סקסיים עשויים לשנות את דעתי לגבי משיכת ההשקעה." קולו היה רך וקטלני. "אולי לא הבנת את המוניטין שלי, מיס ט'אקר. אני לא מערב בין הנשים שלי והעסקים." מבטו פגש בשלה והיא נעצה בו את עיניה, לא מסוגלת לדבר או לזוז, לכודה בחום המסוכן של מבטו. נדמה היה לה שגופה הפך לנוזל ולהט בלתי מוכר התפשט במפשעתה.

הנשים שלו.

חיזיון ברור מילא את מחשבותיה והיא ראתה את רפאל קורדירו שוכב עירום ושזוף על סדיני משי לבנים, גופו לח אחרי פעילות גופנית מאומצת, בחורה מותשת ומאושרת שוכבת לאה ושבעה לצידו.

המראה המם אותה והיא הסיטה את מבטה לרגע, מתרכזת בצמחייה של הג'ונגל במקום בעיניו הנוקבות.

"מיס ט'אקר?" היא כמעט קפצה והעניקה לו מבט נואש, שונאת את עצמה שתהתה מה תהיה התחושה של האצבעות הארוכות והשחומות שלו על בשרה. מה הייתה הבעיה איתה? היא לא הייתה סוג האישה שהפשיטה במחשבתה גברים ברגע שפגשה בהם.

במיוחד לא גברים כמוהו.

הוא לא מתכוון להיעתר או להתפשר, היא יכלה לראות זאת. לא הייתה התרככות, לא עדינות, לא רמז לחום או לאנושיות. לרגע מפחיד אחד הרגישה שהביטחון שלה מתפורר. תחושות הפניקה המוכרות התחילו לתקוף אותה והיא תקעה ציפורניים בכפות הידיים והזיזה את מבטה, בוהה בעצים לרגע בזמן שנלחמה לחזור לשלווה.

את יכולה לעשות את זה, גרייס, היא אמרה לעצמה בייאוש. את לא צריכה שהוא יקל את התהליך עבורך.

ממתי מישהו עשה לה את זה קל?

כל חייה היו מאבק להוכיח את עצמה והיא לא ציפתה שהמפגש הזה יהיה משהו אחר.

היא ניצלה שלושים שניות יקרות מזמנה בלהרגיע את עצמה ואז דיברה. "נעלתי את נעלי העקב האלו בגלל שהן התאימו לחליפה," היא אמרה בשלווה, נאבקת בעליית המתח הפתאומית. "ואתה חייב לי דקה נוספת."

הוא נשען לאחור, עיניו מוצרות. "באמת?"

"כן, כי זה הזמן שבזבזת בדיבור על בגדי נשים."

הייתה דממה ארוכה וטעונה ואז הוא הטה את ראשו. "יש לך עדיין שמונה דקות."

גרייס התחילה שוב לנשום. "טוב. הדבר היחיד שאני רוצה ממך זה ההזדמנות להציג את העובדות. באתי לכאן בגלל שאני רוצה לשנות את דעתך."

היא ייחלה נואשות שהוא לא יסתכל בה, אבל מבטו היה בלתי מתפשר והיא התקשתה מאוד להתרכז. החיבור ביניהם היה טעון במתח חשמלי.

האם גם הוא הרגיש בזה? האם הרגיש את החום ואת העלייה במתח?

"כבר אמרתי לך שאני לא משנה את דעתי."

"אתה גם אמרת לי שאתה רוצה עובדות ולא קיבלת אותן עדיין." לבה פעם כל כך חזק שהיא הייתה בטוחה שהוא שומע. "הבטחת לי עשר דקות, מר קורדירו. עשר הדקות שלי עדיין לא הסתיימו." והיא הורסת הכול, היא ידעה. אמנם העמידה פנים בטוחות, אבל ברכיה רעדו, ידיה רעדו, היא אמרה את כל הדברים הלא נכונים, ואפשרה למבט מתנשא אחד מעיניו החודרות להפוך אותה לכישלון מגמגם. וברור שהוא זיהה את ההשפעה שלו עליה בגלל שהוא העניק לה חיוך מהוקצע.

"עצבנית, מיס ט'אקר?"

"כמובן שאני עצבנית…" היא פרשה את ידיה במחווה שנועדה לגייס הבנה כלשהו מצדו. "תחת הנסיבות זה די מובן, אתה לא חושב?"

ברגע זה הוא ישב במושב הנהג והיא עמדה על הכביש וחיכתה שידרוס אותה.

"לחלוטין." קולו היה קשה ומבטו נטול אהדה. "במצבך הייתי רועד בתוך מגפיי והייתי משתמש בכל תחבולה אפשרית כדי לנסות להציל את עצמי, כולל אפילו העקבים הגבוהים, החיוך התמים והשיער הבוהק. אני אומר, לכי על זה."

"אני לא מבינה למה אתה רומז." האם הוא הבין כמה לא נינוחה הייתה בנעליה? האם ידע שניסתה להרשים אותו?

"אני אומר שהעסק שלך בצרות רציניות, מיס ט'אקר, ואני היחיד שיכול להציל אותו, כך שאני לא מאשים אותך שאת משתמשת בכל התחבולות האפשריות. אבל אני צריך להזהיר אותך שזה לא ישנה דבר. אני לא ארחיב את ההשקעה שלי ומבחינתי מגיע לך כל מה שאת מקבלת."

חוסר האהדה הבוטה שלו היה כמו אגרוף בבטן.

"איך אתה יכול לומר זאת? איך אתה יכול להיות אדיש כל כך?" היא שכחה את החלטתה לא להיות רגשנית. "זה לא קשור בי בלבד. אם קפה ברזיל תיפול הרבה אנשים יאבדו את מקום העבודה שלהם."

"ואת מאוד מוטרדת לגבי הרווחה של אנשים אחרים, נכון?"

היה משהו בטון קולו שהעצים את אי הנוחות שלה. למה נדמה היה לה שהתקיימו כאן שתי שיחות בו זמנית? אחת על פני השטח ואחת מתחתיו. "כן, למען האמת אני חושבת שלהיות מעסיק זו אחריות גדולה. אתה לא יכול פשוט להעסיק אנשים ואז לפטר אותם. נזהרתי מאוד לא להעסיק יותר אנשי צוות עד שהייתי בטוחה שהעסק יכול לפרנס אותם."

הוא הרים גבה. "ראוי לשבח, אני בטוח. אז מה השתבש, מיס ט'אקר? אם את כל כך זהירה, למה את כאן? למה העסק הקטן שלך לא עושה קופה בעודנו מדברים כאן?"

"עלויות התפעול שלנו היו גבוהות מכפי שהערכנו," היא אמרה בכנות, והקדירה את פניה מעט כשראתה את הניצוץ הציני שבעיניו. "בין שאר הדברים, שיפוץ עשרה מבתי הקפה שלנו עלה יותר מהמתוכנן. אבל טיפלנו בזה ויש לי הרבה רעיונות לעתיד."

הוא התבונן בה לרגע והאווירה ביניהם נעשתה טעונה יותר. "את מאוד נחושה," הוא אמר בשקט. "עד כמה בדיוק את נואשת?"

גרייס בהתה בו, פיה יבש. למה הוא התכוון בדיוק? "אכפת לי, מר קורדירו, אם לזה אתה מתכוון." מסרבת לחוש מפוחדת, היא לקחה נשימה עמוקה וחייכה. "עדיין יש לי חמש דקות לשכנע אותך."

היא הכניסה את ידה אל תיק המסמכים ושלפה את הניירות שאחסנה בתוכו. רפאל קורדירו היה גבר שלא היה מסוגל להרגיש כך שהיא תפנה לחלק אחר שלו. הוא היה איש של מספרים. אז היא תיתן לו מספרים. "אתה לא תמשיך עם ההשקעה שלך כי עד עכשיו לא ראית רווח. אבל בתי הקפה מצליחים יפה. תהמר כדי לראות רווח, לא כך הם אומרים?"

"כך הם אומרים?"

היא הסמיקה והכריחה את עצמה להמשיך ולא לשים לב לטון המשועמם שלו או לניצוץ המסוכן בעיניו. "אנחנו מתאזנים עכשיו ובקרוב נעשה כסף."

"באמת?"

משהו בצורה שבה התבונן בה העצים את אי הנוחות שלה. "ברגע שאנחנו נתחיל לעשות כסף, אתה תעשה כסף…" קולה גווע כשראתה את פיו המקובע בהבעה קודרת. מה צריך כדי לגרום לגבר הזה לחייך? "אני אהיה ישרה איתך לגמרי. זה לוקח יותר זמן מכפי שחשבתי והסכומים אינם מה שהם צריכים להיות. בתי הקפה כל כך עמוסים בלקוחות שאני לא מבינה איך אנחנו עדיין לא רואים רווח."

"את לא יכולה?"

מעודדת קמעה, היא החליטה להיות גלויה לגמרי. "כנראה עשיתי כמה טעויות בהתחלה. עלויות התפעול שלנו היו גבוהות מדי. הרבה יותר גבוהות משתכננתי. שילמתי עבור דברים יותר מכפי שהייתי אמורה. עכשיו שאנחנו מתרחבים, קל יותר לשאת ולתת על עסקות טובות. תן לי עוד מעט זמן. לא תתחרט על כך."

"אני כבר מתחרט על כך. אני לא אוהב את הצורה שאת עושה עסקים, מיס ט'אקר."

המומה, היא בהתה בו. "אתה מתכוון בגלל שהעסק לא המריא במהירות? בסדר, אני מקבלת את זה, אבל תן לי עוד מעט זמן. יש לי המון רעיונות שאני רוצה לדבר איתך עליהם. אני יודעת שאני יכולה לעשות את קפה ברזיל עסק רווחי."

"אבל על חשבונו של מי, מיס ט'אקר?" השאלה השקטה שלו גרמה לה להקדיר פנים.

הוא היה מיליארדר. בוודאי העובדה שהיא לא עשתה עבורו רווח להשקעה הכספית שלו לא יכולה להיות בעיה גדולה כל כך. "אני מבינה שנתת לנו סכום ענקי של כסף אבל נשלם אותו בחזרה עם ריבית כשהעסק יגדל. אני באמת אעריך את ההזדמנות לעבור איתך על הנתונים ולהראות לך את התוכניות שלנו. אני באמת מקווה שכשאתן לך את התמונה המלאה של היעדים שלנו עם קפה ברזיל, תסכים להאריך את ההשקעה שלך."

"למה שאעשה את זה?"

"כי תראה שזה שווה לך." היא הרימה את תיק המסמכים שלה אל השולחן. "אם תמשוך את ההשקעה שלך אז החברה תפשוט את הרגל, זה עד כדי כך פשוט. ואם החברה תפשוט את הרגל – "

"תאבדי את סגנון החיים מעורר הקנאה שלך."

היא קימטה מעט את מצחה, חושבת על ימי העבודה בני ארבע עשרה השעות שהשקיעה בעסק. האם לכך התכוון? "בהחלט יש לי מזל שיש לי עסק שאני אוהבת," היא אמרה והעזה לחייך, אבל עצרה את החיוך מיד כשראתה את הצינה שבעיניו.

הוא פשט את ידו קדימה. "תראי לי את החשבונות."

נעשה לה קל יותר על הלב. הייתה תקווה, אחרי הכול. למה שירצה לראות את החשבונות אם הוא לא שקל להאריך את תקופת ההלוואה? היא פתחה במהירות את התיק, ושנאה את העובדה שידיה רעדו מעט. התחושה הייתה כאילו הייתה שוב בבית הספר. בחזרה במקום המענה שבו כולם חיכו שתיפול.

את טיפשה, גרייס ט'אקר. תתרכזי, נערה חסרת שכל שכמותך.

היא לקחה נשימה עמוקה והזכירה לעצמה שהיא לא בבית ספר ושעבר זמן רב מאז התקופה הנוראה ההיא.

והיא לא עומדת להיכשל.

היא הוציאה ערימה מסודרת של מסמכים שאביה הכין בקפידה ומסרה לו אותם.

הוא עלעל בהם באצבעותיו הרזות והשחומות. "אלו עדיין חמש הדקות שלך, מיס ט'אקר. תמשיכי לדבר."

האם הוא לא היה צריך להתרכז רגע?

מקנאה בקלילות שבה עיניו עברו על הנתונים הכספיים וקלטו הכול במבט, היא הסתכלה הצידה וניסתה לשכוח שהוא שם כשסכמה את תוכניותיה לעתיד. היא סיפרה לו על האתרים החדשים שמצאה, על תוכניותיה להרחיב כל אחד מבתי הקפה.

חשפה את החלום שלה.

ולא קיבלה ממנו כל תגובה. הוא הרים עט, ערך כמה רישומים, עלעל שוב בדפים ולבסוף הרים את עיניו. "אני מעריץ אותך, מיס ט'אקר."

מתוך אודי האכזבה שלה היא הרגישה התעוררות קלה של תקווה. "באמת?"

"כן. אני תמיד מעריץ אנשים עם חוצפה." הוא העביר את הדפים שלפניו, והיא ראתה את העוצמה באצבעותיו. "בנסיבות הנוכחיות, הייתי מצפה ממך להתחבא בצדו השני של העולם."

גרייס הצמידה את ברכיה הרועדות. "להתחבא?"

"אני לא אדם נחמד במיוחד כשמרגיזים אותי."

הייתה לה תחושה שהיא מפספסת משהו. "אז אני לא ארגיז אותך," היא אמרה, החיוך הידידותי גווע על שפתיה תחת מבטו הצונן. "החשבונות יראו לך שלעסק יש פוטנציאל עצום."

"החשבונות מראים לי שאת עסוקה מאוד."

"מאוד."

"אבל לא עושה רווח."

היא עשתה פרצוף. "עדיין לא."

"מעניין, את לא חושבת, שאת כל כך עסוקה ועדיין לא עושה רווחים?"

גרייס נעצה בו את מבטה. "אני מניחה שזה אופיו של העסק. לפעמים זה לוקח יותר ממה שאתה חושב להתרומם. אם תסתכל בנתונים תראה שבקרוב נרוויח."

"אני מכיר היטב את הנתונים, מיס ט'אקר." הוא הפיל את החשבונות על השולחן. "ויש לי רק שאלה אחת."

שאלה אחת?

גרייס הזדקפה בכיסאה, מרגישה הקלה. היא הכינה את עצמה למאות שאלות שיעסקו בחשבונות החברה בפירוט דקדקני. והיא חששה מזה. "בבקשה תשאל את השאלה." היא העניקה לו חיוך זורח והוא בחן אותה לרגע, עיניו על פניה.

"תגידי לי, מיס ט'אקר, איך את מצליחה לישון בלילה?"

בקרוב…

X