וידוא הריגה | לרכישה באינדיבוק
וידוא הריגה

וידוא הריגה

שנת הוצאה: 04/2014
מס' עמודים: 352
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 44.10
- 37

המהדורה הדיגיטלית של הספר מיועדת למכשירי אנדרואיד בלבד, באפליקציית הקריאה של אינדיבוק. לפרטים והורדה חינם לחצו כאן.

 

מיטש ראפ הוא מכונת הרג משומנת, מתנקש בודד הגורם לטרוריסטים מכל קצוות תבל לנדודי שינה. יש לו רשימה והוא מוחק בה שמות. גם המפעילים שלו בסי-איי-אי נדהמים מאחוזי ההצלחה שלו אך חוששים מכך שיצא מכלל שליטה.

ואז שר הנפט הלובי נרצח בחדר במלון, ותשע גופות נוספות מתגלות בסביבתו המידית. מישהו ארב לראפ, ועכשיו הוא פצוע ורעב לנקמה. מי שטמן לו את המלכודת עשה טעות מרה בכך שהשאיר אותו בחיים.
ארגוני הטרור מריחים דם, בכיר מושחת בשירות הביון הצרפתי מזהה הזדמנות, רוצחים שכירים יוצאים ממחבואם והמשטרה המקומית חוקרת. כשגם הסי-איי-אי מבין שאולי הגיע הזמן להיפטר מהנכס שיודע יותר מדי, ראפ מגלה שהצייד יכול להפוך לניצוד, ומבצע התאמות במהירות מסחררת. עכשיו הזמן להחליט במי אפשר לבטוח ומי יתווסף לרשימת החיסול.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “וידוא הריגה”

"פלין מדגים מדוע הוא בראש טבלת רבי המכר." ניו יורק פוסט
"מיטש ראפ מסעיר ומרגש כמו ג'יסון בורן של לדלום." בוקליסט
"מיטש ראפ הוא רמבו מודרני שמותאם להפליא למלחמה בטרור." וושינגטון פוסט
"מתוחכם, מצמרר ומספק." קליבלנד פליין דילר
"מותחן בקצב מסחרר." לארי קינג, יו-אס-אי טודיי

פרק ראשון: 1

פריז, צרפת

ראפ הידק את חבל הניילון האפור לארובת האוורור מברזל והלך אל שולי הגג. הוא הביט במרפסת שתי קומות מתחת ואז השקיף על עיר האורות. השמש עמדה לזרוח בעוד שעות ספורות, ותנועת הנוסעים של השעות הקטנות של הלילה התפוגגה והפכה לזרזיף. זה היה אותו רגע של חוסר פעילות נדירה שאפילו עיר תוססת כמו פריז נכנעת לו פעם ביום. לכל עיר יש את התחושה הייחודית לה, וראפ למד לשים לב לגאות ולשפל במקצבים הטבעיים של הערים השונות. היו להן קווי דמיון בדיוק כמו לאנשים. עם כל הטענות בנוגע לאינדיווידואליות, מעטים מבינים שרוב הזמן, פעולות בני האדם סדורות. הם ישנים, מתעוררים, אוכלים, עובדים, אוכלים עוד, עובדים עוד, שוב אוכלים, צופים בטלוויזיה, ואז שוב הולכים לישון. זה מקצב התופים הבסיסי של האנושות בכל רחבי העולם. האופן שבו אנשים חיים את חייהם ומספקים את הצרכים הבסיסיים של עצמם.

גם לכל הגברים יש מאפיינים משלהם, וגם אלה מתבטאים לעתים קרובות בהרגלים — הרגלים שראפ למד לנצל. ככלל, הזמן הכי טוב להכות היא שעת המכשפות, בין הדמדומים לשחר, כשהרוב המוחלט של הגזע האנושי ישן, או מנסה להירדם. הסיבות הפיזיולוגיות ברורות מאליו. אם לאתלט בקנה מידה עולמי לוקח שעות להתחמם לפני אירוע חשוב, איך יגן על עצמו אדם שנשלף משינה עמוקה? עם זאת, ראפ לא תמיד היה יכול לבחור את השעה היעודה, ומדי פעם יצרו הרגלים של יעד ספציפי שַׁער שהיה ברור מאליו עד כדי כאב, והוא פשוט לא היה יכול להתעלם מההזדמנות.

שלושה שבועות לפני כן, ראפ היה באתונה. היעד שלו הלך על אותה מדרכה סואנת מדי בוקר, מהדירה למשרד. ראפ שקל לירות בו בעודו פוסע לאורך המדרכה, מאחר שהיו הרבה מקומות מסתור והסחות דעת. זה לא היה קשה, אבל עדי ראייה הם לעולם בעיה, ושוטר תמיד יצוץ לו ברגע הכי לא נוח. בזמן שבחן את היעד שלו, הוא הבחין בהרגל נוסף. אחרי שהיה מגיע לעבודה, האיש שתה עוד כוס קפה ואז הלך במסדרון עם העיתון שלו וערך ביקור ארוך בשירותי הגברים.

הדבר השני הכי טוב אחרי לתפוס אנשים בשנתם, זה לתפוס אותם עם המכנסיים למטה. ביום הרביעי, ראפ חיכה בתא האמצעי מתוך שלושה, ובשעה היעודה היעד שלו התיישב בתא מימינו. ראפ נעמד על האסלה, התכופף מעבר למחיצה, קרא בשמו של האיש, ואחרי שעיניהם נפגשו, חייך אליו ושיגר קליע הולופוינט תשעה מילימטר דרך קודקודו של האיש. ליתר ביטחון הוא וידא הריגה וירה שוב בגולגולת. ויצא ברוגע מהבניין. שלושים דקות לאחר מכן הוא כבר היה על מעבורת שפילסה את דרכה באוויר הבוקר הצח של הים האגאי, בדרכו לאי כרתים.

רוב ההריגות היו כאלה. שוטים לא חשדנים שחשבו לעצמם שהם בטוחים מכל רע, אחרי שנים שארצות הברית לא עשתה דבר על מנת לרדוף אותם בעקבות המעורבות שלהם במתקפות טרור שונות. המטרה היחידה של ראפ היתה להביא את שדה הקרב אל האנשים האלה. לגרום להם לדמם עד שיתחילו לפקפק, עד שישכבו ערים בלילה ויתהו אם הם הבאים בתור. זה הפך לייעוד שלו בחיים. חוסר פעולה הוא הדבר שעודד את האנשים האלה להמשיך במזימות שלהם לתקוף אזרחים חפים מפשע. האמונה שהם בטוחים להמשיך לנהל את מלחמת הטרור שלהם יצרה בהם ביטחון שאנן. ראפ, במו ידיו, החליף את הביטחון הזה בפחד.

בשלב הזה, הם כבר היו מודעים לכך שמשהו אינו כשורה. רבים מדי חטפו קליע בראש בשנה האחרונה מכדי שזה יהיה צירוף מקרים. המפעילה של ראפ דיווחה על השמועות. הרוב חשדו שהישראלים החזירו לחיים אחד מצוותי ההתנקשות שלהם, וזה היה בסדר מבחינתו של ראפ — כמה שיותר מידע מוטעה, יותר טוב. הוא לא רצה קרדיט. למרות הרצף המוצלח שלו, אחרי הלילה הוא יפסיק. אנשי השררה בווירג'יניה מתחילים לדאוג. רבים מדי מדברים. סוכנויות מודיעין זרות רבות מדי מקצות משאבים כדי לבדוק את שצף המיתות בקרב הטרוריסטים הכי ידועים לשמצה בעולם, רשת המממנים וסוחרי הנשק שלהם. ראפ אמור לחזור קצת לארצות הברית לנוח, להירגע, אחרי שיגמור עם המשימה הנוכחית. לפחות זה מה שהמפעילה של ראפ אמרה לו. אבל אפילו בחלוף שנה, הוא ידע איך דברים עובדים. מנוחה והתרגעות משמען שהם רוצים לבחון אותו. לוודא שחלק כלשהו מהנפש שלו לא נמלט לו למסדרון אפל ולעולם לא ישוב משם. המחשבה העלתה חיוך על שפתיו של ראפ. הריגת השמוקים האלה היתה הדבר הכי ריפויי שהוא עשה אי־פעם בחייו. זה היה יותר יעיל מעשור של פסיכותרפיה.

הוא הניח את ידו על אוזן שמאל והתמקד במשדר הזעיר, שהעביר את הצלילים של סוויטת הפאר במלון, שתי קומות מתחתיו. בדיוק כמו בליל אמש, ובלילה שקדם לו, הוא היה יכול לשמוע את הלוּבי השמנמן נוחר וחורק. האיש עישן בשרשרת שלוש חפיסות סיגריות ביום. סביר להניח שראפ היה יכול לחסל אותו אם רק היה רודף אחריו במעלה המדרגות.

ראפ עקב אחרי טנדר משלוחים שחלף בשקט למטה, במזח וולטר. משהו הטריד אותו, אבל הוא לא הצליח למצוא מה בדיוק. הוא סרק את הרחוב בחיפוש אחר הרמז הקלוש ביותר שמשהו בשגרה הופר, ואז הביט שוב בשבילי ההליכה בינות לשדרת עצים שלגדת נהר הסן. גם הם היו ריקים. הכול היה כפי שצריך להיות, אבל עדיין משהו כירסם בו. אולי לאחרונה הכול היה קל מדי, הרג אחד אחרי משנהו, עיר אחרי עיר, ואפילו לא פעם אחת, משהו היה קרוב להתפקשש. חוק ההסתברות אמר לו שבמוקדם או במאוחר משהו ישתבש, ושהוא ימצא את עצמו בצרה שעלולה להוביל אותו לכלא זר או אפילו לעלות לו בחייו. המחשבות האלה על כליאה ומוות תמיד ניקרו בתודעתו, והוא לא היה בטוח איזו משתי האפשרויות עדיפה. תלוי באיזו מדינה הוא נמצא.

לפחד ולספק לא היה מקום רב במקצוע כשלו. עליך להיות זהיר ולפקוח עין רגישה לפרטים, אבל פחד וספק עשויים להוציא אותך מכלל פעולה. הוא יכול לעמוד שם למעלה כל הלילה ולחפש תירוצים לא להמשיך. סטן הרלי, הבן זונה הקשוח שאימן אותו, הזהיר אותו ממלכודות השיתוק־עקב־מחשבה. ראפ חשב על האזהרה החמורה שהרלי העניק לו, והחליט שסביר מאוד להניח שזה נבע מהחרדה של המפעילה שלו. היא הזהירה אותו שאם משהו הכי קטן לא נראה בסדר, הוא צריך לבטל את המשימה. אי אפשר שאמריקאי ייתפס במשימה מלוכלכת כזאת בפריז. לעולם לא, ובוודאי שלא עתה, בהתחשב באקלים הפוליטי העכשווי.

בתמונה הגדולה, היעד הוא חוליה בשרשרת. עוד שם למחוק מהרשימה שלו, אבל מבחינתו של ראפ זה היה תמיד אישי יותר מאשר התמונה הגדולה. הוא רצה שכל אחד ואחד מהאנשים האלה ישלם על מה שעשה. כל הרג יהפוך קשה יותר, מסוכן יותר, וזה לא הטריד את ראפ כהוא זה. הוא קידם בברכה את האתגרים. למעשה, הוא ממש התענג על העובדה שהשמוקים האלה מביטים מעבר לכתפם מדי יום והולכים לישון מדי לילה כשהם תוהים מי צד אותם.

ראפ שאל את עצמו פעם נוספת אם הוא אמור להיות מוטרד מזה שהלוּבי מתנייד ללא אבטחה. קיים סיכוי טוב שהאיש מרגיש בטוח במעמדו כשר הנפט של המדינה שלו. כחבר חשוב בקהילה הדיפלומטית הוא בטח חשב שהוא לא משתתף במשחקים המלוכלכים של הטרוריסטים והמתנקשים. ובכן, חשב ראפ לעצמו, פעם טרוריסט, תמיד טרוריסט. תלבישו אותו בחליפה ובעניבה ושימו אותו בסוויטה של אלף דולר ללילה בפריז, והוא עדיין טרוריסט.

ראפ סרק את הרחוב והקשיב ללובי נוחר כמו חזיר. בחלוף חצי דקה הוא גיבש החלטה. האיש לא יראה שוב אור יום. ראפ החל לנוע באופן יעיל, כמעט רובוטי, כשבדק את הציוד שלו בפעם האחרונה. הברטה עם משתיק־הקול היה מאובטח בנרתיק כתף מתחת לזרועו הימנית; שתי מחסניות נוספות אופסנו בבטחה מתחת לזרועו השמאלית; סכין קרב דו־להבית של עשרה סנטימטר היתה נתונה בנדנה בתחתית גבו; ואקדח תשעה מילימטר קטן יותר היה תפוס ברצועה לקרסולו הימני. אלה היו רק כלי התקיפה שלקח איתו. היה גם תיק עזרה ראשונה קטן, מכשיר קשר שכוון לתדר האבטחה של המלון, אזיקונים, ומסמכים שזויפו באופן מושלם והציגו אותו כפלסטיני שהיגר לאחרונה מעמאן, ירדן. והיה כמובן את אפוד המגן הקרמי. השימוש בו היה אחד הדברים שהחדירו בו ללא הרף במהלך האימונים שלו, שנדמו כנצחיים.

ראפ הרים את צווארון הז'קט השחור שלו ומתח על פניו כובע גרב שחור דק. הוא הרים את גליל חבל הטיפוס, הביט מעבר לקצה הבניין, ואמר לעצמו, "שתי יריות לראש." זה היה מעט מיותר, אבל זה היה הרעיון והמהות של כל המבצע הזה.

ראפ הניח לחבל להשתלשל מעדנות כלפי מטה ואז הניף את שתי הרגליים אל מעבר לשפת הגג. בתנועה חלקה אחת הוא ניתר מהקצה והסתובב ב־180 מעלות. ידיו עטויות הכפפות לפתו בחבל והאטו את הירידה שלו עד שצנח חמישה מטרים והיה יכול להושיט רגל ולהניח אותה על מעקה המרפסת. כשהוא נאחז היטב בחבל, ירד בעדינות אל סבכת הברזל השחורה הקטנה. הוא נזהר להישאר בצד, למרות העובדה שהווילונות הכבדים היו סגורים. הוא כרע ברך, לקח את החבל וכרך אותו סביב המעקה כדי שיהיה זמין למקרה שיצטרך לצאת במהירות. הוא פרץ את המנעול של דלת המרפסת לפני יומיים, כששתל את מתקן ההאזנה. אם יהיה זמן הוא ישיב את המתקן, אבל זה לא היה משהו מיוחד. ראפ תמיד הקפיד להשתמש במתקנים שלא יובילו בדיעבד אל היצרנים האיכותיים שאנשי לנגלי השתמשו בהם.

הוא למד בעל פה את התרשים של הסוויטה. זה היה חדר אחד גדול עם חלל ישיבה מצד שמאל ומיטה מלכותית ומוגבהת בצד השני. ראפ הקשיב לרחשים מעברן השני של הדלתות. סביר היה מאוד להניח שהפרוצה שם, אבל ראפ לא הצליח לשמוע אותה, עם הנחירה המחרידה והחריקות של הלוּבי. הכול היה כפי שאמור להיות. ראפ שלף את הברטה שלו והתחיל להפעיל בהדרגה לחץ על ידית הפליז של הדלת, בידו עטוית הכפפה. הוא הסיט אותה משעה שלוש לשעה חמש, ואז היא נפתחה מבלי להשמיע נקישה.

ראפ משך אליו את ידית הדלת והצמיד אותה לצד הבניין. הוא הניח את ידו השמאלית על קו התפר של הווילונות ונדחף דרכו בשפיפה נמוכה, כשאקדחו מורם ובסריקה משמאל לימין. שישה צעדים הפרידו בין המרפסת ובין היעד שלו. המיטה היתה כל כך גבוהה שלבמה היתה מדרגה שהקיפה שלושה צדדים שלה. מראה מסיבית צעקנית שימשה כלוח המיטה. ההגבהה מיקמה את המטרה בגובה המותניים של ראפ, שהתנשא לגובה מטר שמונים וחמישה. כשקצה המשתיק־קול מרחק מטר בלבד מראשו של הלובי, ראפ הגניב מבט חטוף, בתקווה שיוכל לאתר את הפרוצה. המעט שהצליח לעשות היה לשער שהיא נמצאת איפשהו מהעבר השני, קבורה מתחת לערמה מבולגנת של כריות ושמיכות. הוא בחיים לא יירה בה, אבל אולי הוא ייאלץ להכניס לה מכת אקדח במקרה שתתעורר ותתחיל לצרוח.

ראפ התקרב עוד צעד אחד ואיזן את הנשק שלו. הוא הניח את הנקודה הכתומה של הכוונת הקדמית שלו על גשר אפו של האיש ואז מיקם את שתי הנקודות האחוריות. הלחץ על ההדק כבר הופעל, וללא שמץ קל של היסוס ראפ סחט ושיגר קליע לתוך ראשו של האיש. משתיק־הקול ניתר שני סנטימטר, חזר למקומו, ואז ירה ראפ בפעם השנייה.

הוא הביט על הלובי. הירייה השנייה הגדילה בחצי את חור הכניסה, שהיה בגודל מטבע קטן. המוות היה מיידי, מה שאמר שהנחירות הפסיקו. בדממה החדשה שהשתררה בחדר, עיניו של ראפ ניתרו אל הערמה המבולגנת בצד המרוחק של המיטה, ואחרי שלוש שניות של חוסר תנועה הוא כרע ברך ושלח יד אל מאחורי שידת הלילה. קצות האצבעות של יד ימינו מצאו את שחיפשו כאשר הוא הרגיש את הרצפה מתחתיו רועדת. הרטט היה מספיק חזק כדי שראפ ידע שרק דבר אחד מסוגל לגרום אותו. הוא משך את ידו, השאיר את מתקן ההאזנה במקומו, והתרומם מספיק כדי להביט מעבר למיטה אל דלת חדר המלון.

שם, ברצועה הדקה של האור מתחת לדלת, ראפ ראה צל חולף ואחריו צל נוסף. הוא קילל בינו לבין עצמו, ועמד להימלט לכיוון המרפסת, כשהדלת נפתחה בריסוק והחדר הוצף בקרן אור. כשראפ התחיל לצנוח, הוא ראה קנה שחור של תת־מקלע, ואז הבזק בהיר בוקע מהקנה.

וינס פלין (אנגלית: Vince Flynn;‏ 6 באפריל 1966 – 19 ביוני 2013) הוא מחבר ספרות בלשית החי בארצות הברית. נפטר ב-19 ביוני 2013 לאחר מאבק בן שלוש שנים בסרטן הערמונית.

מקור – ויקיפדיה

X