וודקה ולחם | לרכישה באינדיבוק
וודקה ולחם

וודקה ולחם

שנת הוצאה: 03/2010
מס' עמודים: 272
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62
- 39

בעל ואישה, אקדמאים מצליחים, קוטעים את הקריירות שלהם ובוחרים לעסוק במלאכות כפיים פשוטות. גדעון, משפטן מבריק, יורד לאילת ועובד בחוות דיג. עמיה אשתו, רואת חשבון, מוותרת על משרתה המכובדת ולוקחת על עצמה את ניהול המכולת העלובה שהותירו הוריה, מהגרים קשי יום. עמיה גם נוטשת דירה מטופחת, שגרה בה עם גדעון ועם נדב, בנם המשותף, ועוברת להתגורר עם נדב במושב בפאתי ירושלים.
המגורים במושב והעבודה במכולת מפגישים את עמיה עם טיפוסים שחיים על איזה קצה: בעל הבית שלה, אדון לוי הזקן הנרגן ובנו, גבר קשוח ושרמנטי, שאינם מדברים זה עם זה בעטייה של טרגדיה נוראה; אמג'ד, העוזר הערבי במכולת, המנסה לשרוד במציאות פוליטית וכלכלית בלתי אפשרית; ו"המדונה", המכונה גם "הזונה הרוסייה הקטנה", גנבת קטנה ופתיינית גדולה, ששובל של קסם ומסתורין מלווה אותה.
דמויות המשנה הססגוניות חודרות לחייה של עמיה ומשנות אותם. בד בבד בעלה נשמט ממנה, מתמעט ומתרחק. עמיה מנסה להבין את התמורה שחלה בו ולגונן על מסגרת משפחתית שפויה, אבל מה שנראה לה בתחילה כבחירה חופשית ואמיצה מצדו, מתברר עם הזמן כגזירת גורל.
וודקה ולחם הוא רומן על חייהם של בני אדם, המתנהלים, כמו החיים של כולנו, בחותמו של גורל שנכפה עליהם הר כגיגית, ועל ניסיונם לתמרן בסדק הבחירה שהוקצה להם.
מירה מגן נוגעת בצדדיו הנשגבים והמגוחכים של ה"ניסיון" הזה. היא עושה זאת בפיכחון של מי שכבר יודעת דבר אחד או שניים על העולם הזה, אבל גם במנות גדושות של הזדהות עם הדמויות ובאור של חסד, המעמעם ומרכך את התמונה.
וודקה ולחם הוא סיפור פשוט, לפחות למראית עין. זהו סיפור על מסגרת חיים שהתנפצה ועל המאמץ ההרואי־פתטי של גיבורת הסיפור לאחות את השברים, מאמץ המוצא כאן ביטוי בַּקישורים המרתקים בין לשון יהודית־מסורתית, המייצגת איזו שלמות קיומית ומוסרית, לכאורה לפחות, לבין שיבושים ושברים של הלשון הזאת ולשון חילונית, ולעתים גם סלנגית, המייצגים, שוב, לכאורה לפחות, איזו מציאות קיומית כאוטית.
כוחו הגדול של וודקה ולחם הוא באהבת האדם החופה עליו, ברקמה הלשונית המשוכללת שלו, וגם, וזהו מאפיין מובהק בכל סיפוריה של מירה מגן, בפשטות ובצניעות המלוות את כל משיכות המכחול שלה, המעלות על הדעת יופי נקי של מים צלולים, לחם ומלח.
וודקה ולחם הוא ספרה השביעי של מירה מגן, קדמו לו רבי־המכר יימים יגידו, אנה, מלאכיה נרדמו כולם, פרפרים בגשם, בשוכבי ובקומי אישה, אל תכה בקיר וכפתורים רכוסים היטב.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “וודקה ולחם”

ליל מולד הירח היה אפל, החצר התלכדה עם החורשה ונהיו מקשת חושך אחת. הכלבים רבצו במלונותיהם וחיכו לירח החדש, לא נבחו ולא התערבו כשנשמעו שתי נקישות בדלת המטבח, הראשונה עמומה, השנייה חדה ונוקבת.כל כך ביקשתי מהזקן שיתקין תאורה על מפתן המטבח שתבדיל את רשות היחיד שלנו מהחורשה, אבל הזקן לא התרצה, "אל תבלבלי את המוח. עשה לנו את הירח לממשלת הלילה. לא מתאים לך אל תשכרי את הבית."ואף על פי שלא תלה פנס שכרתי את הבית שגדרו קרועה והוא האחרון בשורה והראשון על נתיבם של חיות ובני אדם בצאתם מהחורשה. ארבעה חודשים אני והילד גרים כאן וכבר התמחינו בקולות הדקים שמרעידים את השקט, אצטרובלים פוקעים, מחטי אורן ניתקות וצרצרים נולדים, וגם אל הקולות הגסים התוודענו, אבל חבטות כמו השתיים שבדלת המטבח עוד לא היו לנו.פחדתי. שוחר טוב יבוא בדרך המלך, לא יגשש בצדו האחורי של הבית ויבוסס בערוגות רטובות. דלת עץ ישנה ואכולה עמדה ביני ובין מי שנשם מעברה האחר, ואני, אפילו סכין לחיתוך בשר לא היתה לי, רק סכין לקילוף ירקות במגירה שחריקתה תסגיר את התחמשותי. נשארתי על מקומי. הזקן לא ישמע אם אפתח חלון ואצעק לעבר ביתו, נחרותיו ותריסיו המוגפים אוטמים אותו מהעולם ובתיהם של התושבים האחרים מעבר לטווח הצעקה, והזר שזומם בחושך, אם עודו מתלבט בין זדון לוויתור, מי יודע מה תעשה לו הצעקה ולאן תטה את זממו. לא זזתי, אולי עכשיו אחרי שחש באגרופו את עליבותה של הדלת יסיק על דלותו של השלל, יימלך בדעתו ויסתלק.עוד אני מנסה לחשב את חישוביו הלמו שני אגרופים, אחד בימין הדלת, אחד בשמאלה, ולא ידעתי אם אלה אגרופיו של בריון אחד או שצובאים עלינו שניים. הילד שלי רזה, שוקל פחות מעשרים קילו, אוכל להספיק להרים אותו ממיטתו, לשאתו אל הדלת הקדמית ולברוח, אבל המהלומה הבאה הרעידה את המשקוף, זיעזעה דורות של תולעי עץ וגולמי עש שהשתכנו בו. עמדתי כמו בצילום ריאות, לא זזה ולא נושמת מול דלת שתלויה על נאיביות וברגים רופפים. הידית זעה, שלחתי יד אל הבריח, אם יפרוץ ויתקוף אתן עור בעד עור, שיתעלל בי ולא ייגע בילד, ובאין ברֵרה הגונה יותר פניתי לאלוהים וביקשתי, תוליכני לשלום ותצילני מכל מיני פורענויות וחיות רעות, ומשכתי את הבריח ופתחתי את הדלת בתנופה ששאבה את החושך פנימה וטילטלה צל אדם על המפתן, את פניו לא ראיתי כי נבלעו בחשכה."מים," נחר גרון שמחלה או סיגריות חרכו אותו."מים," הצל נרכן לעברי וניסה להתקדם. ואני במקום שאסוג נעתי אליו, שיכה כבר, שאחזיר, שאלוהים יעזור. הוא לא נרתע לאחוריו, שרוי בחושך ואני באור ורווח של כלום בינינו. אלכוהול מצחין נדף מפיו, לא פלא שביקש מים, האלכוהול ייבש אותו ואייד את נוזליו. הידיעה שיש לי עסק עם שיכור הרגיעה במחשבה ראשונה והדאיגה בשנייה. הוא מתנדנד, הוא הרוס, אגבר עליו ואזמין משטרה, מד"א, מכבי אש, מישהו שמלקט שיכורים בלילה ומחזיר אותם אל חייהם. מצד שני, שיכר שרוף משבש שיקול דעת ומצפון, הוא עלול לנפץ בקבוק ריק על ראשי או להניח על צווארי את הידיים שהלמו קודם בעץ. עשיתי צעד אחד יותר מדי, ובמכת מרפק הדפתי אותו לאחוריו, הוא היה קל, החושך בלע את פראותו והוא זינק והטיל עצמו עלי. נהדפתי פנימה אל המטבח, ובבת אחת האורח הטיח עצמו בי ונשמט אל רצפת המטבח. האור נפל עליו, פניו היו אל הרצפה, ראיתי אותו מגבו, רזה מאוד, הג'ינס מזוהמים, קרועים, ארנק עור הציץ מהכיס האחורי. השיער שחור, פרוע, מחטי אורן יבשות מסובכות בו, הברכיים אסופות אל הראש, רקבובית יער בסוליות. פקעת אדם רצוצה שעלולה להתעשת בעוד רגע ולהתנפל. הייתי מרחק נגיעה מהנשק הלא קונוונציונלי שלי, מצקת נירוסטה ומערוך.בבת אחת שבלול האדם קפץ, הזדקף, צעק, "נו כבר, מים," ופניו נגלו וליתר דיוק, פניה. פני נערה חבולים וחיוורים. חבורה סגולה תחת העין, עפעף נפוח, שפתיים פצועות. הלכתי לברז ומילאתי מים בכוס חד־פעמית, נזהרת לא לאבד קשר עם העין החבולה, נמרה פצועה אין לה הרבה מה להפסיד. היא הושיטה ידיים רזות אל המים, שתתה, פיה רעד והחטיא, המים נזלו על סנטרה, הוצאתי את הכוס מידיה, השקיתי אותה והיא היתה שתויה מכדי להתנגד."עוד," פלטה בקושי.דם נמרח על שולי הכוס, מילאתי אותה ויצקתי לתוך פיה, היא נרדמה כשהמים עוד בגרונה וצנחה לאחוריה על הרצפה. השלכתי את הכוס לאשפה ועמדתי מעל הדמות שנפלטה משום מקום אל המטבח שלי. לא ידעתי את מי להזעיק, משטרה? מד"א? שניהם? יבואו, יעמידו אלונקה כתומה, יאספו, ייקחו, ילכו, ולעולם לא אדע באיזה חולי נגוע הגוף שמוטל למרגלות שולחן האוכל שלי, ממי וממה הוא בורח. תקפו אותה? נמלטת מפשע שביצעה? בת שבע־עשרה? עשרים? ילדה? אישה? הגוף נערי ורזה, השדיים קטנים, הצוואר דק. הפנים קשים. החיים כבר שייפו אותם, חידדו את הסנטר, הקשיחו את הלסתות וגרעו רוך ובשר מהלחיים. היא ישנה כאילו השרו את מוחה באלכוהול, פיה פתוח, הדם ששתת משפתה נקרש. יכולתי להפוך אותה על בטנה, למשוך את הארנק מכיסה ולחפש רמזים לזהותה. כל כך רזה, יכולתי לגרור אותה לרחובו היחיד של המושב שחוצה אותו לכל אורכו. בחשכה של מולד הירח אפילו כלבים לא משוטטים בו, אם תונח ברחוב לא יהיו לה הופכין עד הבוקר, ובבוקר ימצא אותה מי שימצא ויפעל מה שיפעל, אני את שלי עשיתי.לא גררתי, לא הזעקתי, לא הפכתי ולא משכתי ארנק מכיס.פרשתי עליה שמיכה ישנה, כיביתי את האור במטבח, עזבתי אותה מוטלת על הרצפה בין הכיור לשולחן בשטח המפורז בין הצרות שהיו לה לאלה שיהיו. הצעתי לי מיטה מתקפלת על יד הילד לשמור עליו מפני הצל ששרוע במטבח שמא יקום מהריסותיו ויפתיע. לא נרדמתי. היא פצועה, אולי שעותיה ספורות, ומה אם תיפח את נפשה לרגלי שולחן האוכל שלי? המשטרה תשמע דיווח על גווייה שנמצאה במטבח שלי ותבוא לגבות הסברים, תעשה אותי חשודה עיקרית, תעצור אותי, כבר היו דברים מעולם. זינקתי מהמיטה המתקפלת אל המטבח. נשימותיה לא דמו לנשימותיהם המקוטעות של גוססים, הן היו אחידות ושיחררו לאוויר מולקולות של אלכוהול בקצב סדיר, יקב שלם זרם בוורידיה. חזרתי לשכב. נשימותיו השקטות של נדב שיחררו דו־תחמוצת הפחמן ותום. הוא יגלה אותה בבוקר כי אני דוחה לבוקר את הזמנת החוק, מה שכל אדם מיושב בדעתו לא היה דוחה. גדעון, בעלי ואביו של הילד, היה פועל ללא דיחוי ומזמין את המשטרה מיד למען שלומו של הציבור וטובתו של האלמוני החבול, ובתוך שניות היה מנפה ממוחו את האירוע כי לא טוב להעמיס את המוח ולהטעינו במה שלא מעניינו. אבל גדעון לא פה.נדב התהפך על צדו ומילמל הברות בשנתו. משכתי את השמיכה שתעטוף את עורפו ולא זז. התיישבתי במיטה המתקפלת וחרקה תחתי, רגע הוחרדה הדממה וחזרה אל עצמה. השמים בחלון היו שחורים ולא רמזו כמה רחוק הבוקר, צל הרהיטים היה כאנשים וצרור האדם על רצפת המטבח תפח וגדל. אילו היה גדעון על ידי, האצטרובלים היו ממשיכים לפקוע, המחטים לנחות, ומה שמונח במטבח היה לא יותר מארבעים וחמישה קילוגרם של עליבות שיש למוסרם לרשויות המתאימות, חוק, גמילה, רווחה, בריאות, אחת מהן או כולן כאחת. אבל גדעון לא כאן. ארבעה חודשים הוא מאכיל דגים בים סוף ואני והילד פה.פחדתי להירדם, חששתי שעלילותיו של הבוקר יתחילו בלעדי, רציתי לפקח על יקיצתו של נדב ולעמוד על משמר התפכחותה של האורחת, שלא תחטוף לי אותו, תתבצר במטבח, תהדק אולר לגרונו ותאיים, או מטוס להונולולו או למות עם פלשתים. הכול היה עוד בידי, יכולתי לטלפן למשטרה, לגרור אותה ליער או להניחה על מפתנו של הזקן, מנחת פלאים עלומה. כבר גררתי בחיי יותר מארבעים וחמישה קילוגרמים של ארגזי חלב ושימורי זיתים. שרירי הידיים שלי השתרגו ותפחו מאז שקיבלתי עלי את המכולת. שכבתי ערה, הלילה עימעם את הצורות, החלון איחה את החושך שבפנים עם החושך שבחוץ, והעיניים לא מצאו דבר להיאחז בו ונעצמו."קומי, קומי, אבא בא." נדב חטף אותי משנתי."תישאר פה. זה לא אבא.""אבל שמעתי במטבח…" נעלב ושאל מי זה אם לא אבא ולמה ישנתי על ידו בלילה."בוא," אמרתי לו. הבוקר כבר היה בעיצומו, ציפורים התקוטטו על גגו של הזקן, התרנגול של ההורביצים צעק והכלבים נבחו. "בוא," נתתי לו יד והלכנו למטבח.מסת השיכר של הלילה ישבה למרגלות המקרר, נעצה בנו עיניים מתגרות ואמרה, "יאללה, תזמיני משטרה."חיוורת ופרועה, רגליה פשוקות ומשולש רצפה נרחב כלוא ביניהן. נעל אחת התחככה ברגל של השולחן והשירה גלדים של אדמת היער, השנייה נקשה במקרר.האגרוף של נדב נקמץ על חתיכה מהשמלה שלי, זו שלבשתי אמש וישנתי בה ולא החלפתי. הוא עמד צעד מאחורי והציץ באורחת.
"נו, יאללה, מה את מחכה, תזמיני." בעטה באוויר.

נדב משך אליו עוד חתיכה מהשמלה שלי.

"בוא, נעשה לך שוקו," העברתי רגל ועוד רגל מעל השוקיים הזרות, והיא לא צימצמה את הטריטוריה שכבשה לה ולא זזה. לסתותיה וסנטרה אמרו שכבר היו לה כמה פגישות מטלטלות עם החיים ושרדה אותן, אבל מהצוואר ומטה היא היתה ילדה.

"גם את רוצה שוקו?" הצעתי לה, בעיקר בגלל צווארה.

"צוחקת עלי?" מבט מתריס נורה אלי מלמטה למעלה וכוחו עמד לו, פגש את עיני ולא נרתע. הרתחתי מים לשלוש כוסות, חיכיתי לבעבוע הרתיחה והילד על ידי, שמלתי בידו, הציץ באורחת שלא דמתה לשום דבר שהכיר. כיוון שלא ידעתי אם היא אישה שלא התפתחה דיה או ילדה שהתבגרה טרם זמנה, הימרתי על ההנחה החומלת והכנתי לה שוקו מתוק ומוקצף כמו לילד ושמתי אותו בין רגליה. משכתי את נדב שיֵשב איתי לשולחן ונשתה כאילו לא היו דברים מעולם. כאילו אנחנו לא שומעים פה שלישי גומע ושלוקים של משקה צוללים לבטן חלולה, וכאילו אין נעל נוקשת ברגלו של השולחן ומרעידה את הספלים שלנו. היא רוקנה את הספל וקמה, שאלה איפה השירותים פה, השאירה את ספלה ריק על הרצפה ופנתה למסדרון. דלת המקלחת נפתחה ונטרקה. אביזרי האיפור והטיפוח המעטים שלי היו בהישג ידה. גמרתי עם עצמי שאזרוק הכול כי רק אלוהים יודע כמה וירוסים ופטריות דוגרים בדמה. גם את המגבת הגדולה אזרוק ואת סליל נייר הטואלט ומברשות השיניים. הרבה זמן שהתה שם עד ששמענו את המים מדיחים את האסלה. הילד שאל למה יש לה פצעים בפה ועד מתי היא תישאר אצלנו, ואני במקום שאענה לו אמרתי, "אתה לא עושה בשירותים עד שאני מנקה ועושה חיטוי לאסלה, בינתיים תעשה ב…"

"נו, הזמנת ת'משטרה? כלום הם לא יעשו לי, אני קטינה, ייתנו לי טרמפ לעיר וזהו," חזרה מהמקלחת כמו שנכנסה אליה, פרועה, מחטים של אורן הזדקרו כמו קוצי דורבן שלופים בשערה. סימני הדם שנעלמו משפתיה היו לרעת המגבת הקטנה, נזרוק גם אותה. במייק אפ שלי לא השתמשה לכיסוי החבורה הסגולה תחת העין ולטשטוש החיוורון, אבל מהפה שלה נדף ריח התותי פרוטי של משחת השיניים של הילד. ובתוך שנתתי סימנים ברטוב, ביבש ובמריח היא הרטיטה ברך והרקידה אצבעות עצבניות על פיה.
"נו חייגי 100, תגידי להם הזונה הרוסייה הקטנה, חמש דקות הם כאן."

נדב ניתר מכיסאו כמו חרגול שהוקפץ, רץ לחדר וחזר עם הטלפון שלי, "תצלצלי, אמא, נו תצלצלי."

הוא רצה שהעולם יחזור למנהגו, הוא לא רצה אותה ביני ובינו, ובעיקר רצה שסוף־סוף תגיע אלינו ניידת אמיתית עם שוטרים בגודל טבעי. "נו, אמא, תעשי 100."

"אני לא מצלצלת לשום מקום."

שניהם חיכו ממני למעשה ושמעו ממני שלא אני הבאתי אותה לכאן והמשך דרכה הוא לא העסק שלי.

"אז לא יהיה המשך." חזרה לשבת על הרצפה, שטחה רגליים וביקשה סיגריה. "אין סיגריה. בוא, ילד, נלך להתלבש."

הוא נאחז בי, לבש את מכנסיו, שאל מה זה זונה רוסייה ורץ יחף
אל המטבח לוודא שלא נעלמה והסיכוי לפגישה עם המשטרה בתוקף.

"איך קוראים לך?" לא היו מבטא זר בקולה וגם לא רוך ונועם.
"נדב." נאחז בשני המשקופים והתרגש כאילו נקרא אל המלכות.

"ולאמא שלך?"

"עמיה."

"שמות מההפטרה יש לכם. מעשנת אמא שלך?"

בתוך שהיא שואלת והוא עונה ענן הקדיר את עין השמש וציפור חגה מעל הבית וצרחה ולא התפתיתי להירמז ולקרוא בהם אות לבאות. החיים מתרחשים ודבר לא תלוי בדבר, הענן בשלו הציפור בשלה ואין להם דבר עם קורותינו. גם הילד היה בשלו, חיכה ממני שאצלצל עד שהתייאש וחטף את הטלפון, זקר אצבע לא מיומנת, חייג 100, ובחרדת רצינות אמר, "זונה רוסייה קטנה."

האורחת שיגרה מטח צחוק לחלל המטבח, "איזה גמד ממזר."

היומנאי ניסה לדובב את המודיע הצעיר, והילד נסער מקולה של השכינה שבקע אליו מהטלפון הסלולרי, גימגם לו את כתובתנו וכיבה את המכשיר ומיהר להשלים את ההתלבשות ולהיות נכון לרגע. הוא לבש את הטי שירט עם הדולפין שקיבל מגדעון, רץ לחלון, צפה על הדרך וחיכה. החזה שלו נרכן, הדולפין נלחץ אל האדן אבל שמר על תנופת הזינוק, אחת לשבוע הוא נידון ברותחין במכונת הכביסה שלנו ומתחשל.

קשה לדעת מה פעלה בעולם הציפייה של הילד, עד איפה דאה האוויר שננשף מריאותיו ובאיזו מהירות נסק מעל דודי השמש, חלף מעל מגדל העיר ונחת במגרש הרוסים.

הצעקה, "אמא, משטרה," כינסה את הברכיים השרועות על רצפת המטבח והעמידה אותן. שניים אמיתיים, לא עשויים מלגו ולא מפליימוביל, יצאו במדיהם הכחולים מניידת לבנה.

הם שאלו אם אני יודעת מה הכנסתי אלי הביתה. אמרתי שלא הכנסתי, היא נכנסה בכוחות עצמה.

"בואי, מדונה," אמר לה אחד מהם, "עוד פעם השטויות שלך, אף פעם לא תפסיקי עם זה, הפעם אכלת אותה. תראי איזה עין סידרו לך."

"זאת כמו שאת רואה אותה, חנות תיקים יש לה במשטרה. מה תיקים, מזוודות," אמר השני, "יאללה, מדונה, כנסי לניידת." גמישה כחתול פיתלה את גבה הצר אל המושב האחורי, בקיאה בניידות, נחגרה בחגורת הבטיחות, פתחה את החלון וצעקה לשוטר, "תביא סיגריה, יקוב, אני מזה יבשה."

הילד נפעם מעלילותיה, הניח יד על לבו הנרגש ובידו האחרת נופף לה והיא גמלה לו, הניפה יד קפוצה על הסיגריה שקיבלה מהשוטר וצעקה, "ביי, נדב," וצעקתה יצאה מחלון הניידת עם לולאת העשן שתימרה. "ביי, מדונה," הוא צעק מעומק קרביו הקטנים באיחור רב, וצעקתו רצה אחרי הניידת כל עוד רוחה בה.

"זה אני, זה אני קראתי להם. נצלצל לאבא נספר לו. חבל שהם הלכו כבר, הלוואי שהם יבואו עוד פעם. את חושבת ש…" הוא היה מאושר עד שראה את הזקן יוצא מביתו ומטה את סנטרו הארוך לכיווננו, מתקדם אלינו ומפיל את צלו הרזה על רגלינו.

"מה עשתה פה המשטרה?" הזקן צימצם עיניים, הרכין את גבו הרכון ממילא והיה נכון לווידוי מפליל.

"השוטר בן דוד שני שלי. היה בסביבה קפץ להגיד שלום."

"והבחורה שלקחו מכאן?"

"הבת שלו. ישנה אצלנו בלילה."

"קוראים לה מדונה." הילד קפץ. לקחתי את כפו והפעלתי עליה לחץ פיזי מתון להשתיקו.

הזקן עצם עין אחת ומיקד את השנייה בנדב. ציפור עפה מהגג שלו לשלנו וחזרה, השמש ירדה אל ראשו הקירח ונשברה על עצם הגולגולת, לא חדרה פנימה ולא גילתה אם מזימה או בהייה ריקה מעכבות את עיניו ומשהות את מבטו על הילד.

"אני חייב להגיד לך, גברת, הבת של הבן דוד שלך היא באנורקסיה או בסמים או בשניהם. ראיתי את הבומבה השחורה שיש לה מתחת לעין, זה מספיק לי. אני מזהה את הסוטים הרזים האלה מקילומטר. תיזהרי על הצוציק שלך."

הוא הבליע את הידיים בכיסי המכנסיים, בחש במטבעות, פנה ללכת ואמר, "משטרה על יד הבית זה לא מריח טוב, גברת, קחי את זה בחשבון," פסע אל ביתו ואנחנו אל ביתנו ששכרנו ממנו.
נדב קיפץ לפנַי, נושא את אושרו החדש איתו, "יש לנו דודים במשטרה," צעק לחתול שהתחפר בין הוורדים ולנמלים שקוששו קליפות של צנוברים, אבל חתולים ונמלים שאין להם משטרות והם מטפלים בעבריינים שלהם בעצמם, לא התרגשו מהדודנים שצצו לנו בקרב אוכפי החוק. הוא דילג לפני על השביל ושינן את הססמה שפתחה את דלתו של האושר, "זונה רוסייה קטנה, זונה רוסייה קטנה." העיניים של הזקן נצמדו אל חרכי תריסו, עדשותיו העכורות הלכו אחרי הילד ושמרו את צעדיו. אותי הוא לא סבל מהרגע הראשון, לא בגללי אלא משום שאט הנפש הכללית שהוא רוחש למין האנושי. להַוָותו הוא פוגש את נציגיו של המין הזה בכל פעם שהוא מעמיד את ביתו הישן להשכרה, הממון שהבית מניב לו שווה כנראה את ערך הנזק. ולא שיחסיו עם דרי מעלה טובים יותר. גם עליהם יש לו בטן מלאה. הוא לא חובש כיפה ולא מתפלל, אומר שההוא שם למעלה מכיר אותו מצוין, יודע שפיו ולבו של לוי שווים, כשיש לו מה להגיד לאלוהים הוא אומר לו לטוב ולרע, ממנו אלוהים לא ישמע את ההתחנפויות שכתובות בסידור, בחיים לא יגיד לו שהוא רחום וחנון וכל זה, יש לו חשבון לא קטן איתו.

ארבעה חודשים הוא צופה בהליכותינו בוקר וערב כאילו השכיר לנו את הבית כדי שיהיה לו עניין לענות בו. אישה וילד, תא משפחתי מוחלש, אפשר לנעוץ עיניים גלויות בלי למצמץ. כששאל איפה בעלך, אמרתי, הלך לנקות את הראש.

"נו, נו. לנקות את הראש," הניד ראשו מימין לשמאל.

לא ראיתי לספר לו שחודשים לפני שגדעון הלך הוא התלונן שראשו פקוק, שטונות של אינפורמציה מציפות את גולגולתו ומוחו מתקשה כבר לנשום. בוקר אחד קם ואמר, "זהו, אני הולך לנקות את הראש, לפנות מטענים עודפים," תלה את גלימתו השחורה בארון של בגדי חורף שנועדו למסירה וגמר אומר שיותר לא יתעמק במעלליהם של נידונים, בפרצות שבחוק ובגמישותה הנפתלת של האמת. בן שלושים ותשע וכבר נלאה מתעייה במבוכיו של הצדק ומנבירה בנבכי הנפש החוטאת. "אני מוכרח לעצור, כבר לא יודע איפה נגמר המשפטן שבי ואיפה אני מתחיל." ובשביל שיֵדע איפה הוא מתחיל, אמר שיבנה לו אוהל על אחד ההרים, ילמד מועדי חסידוֹת ודרך ענן בשמים, ינשום אוויר דליל וראשו יתנקה. עבר יום ובאופן משונה חזר בו. אני לא טיבטי, לא הולך להיות מאכל לנשרים, אני גבר בן שלושים ותשע עם מוח של בן מאה. פעם אנשים חיו חיים שלמים ולא צברו רבע מהבולשיט שזורם אלי בשבוע. הוא תמך את ראשו כנגד כוח הכובד, הביט בציפורים והתקנא בראשיהן הקטנים, השאיר בבית את תגי הזיהוי של מקצועו, ירד לאילת ונהיה אחרון הדייגים בחוות דיג שאיני יודעת עליה דבר.

הוא לא התנצל על הפגרה מהחיים שנטל לעצמו, הלך לנקות את הראש בטבעיות של מי שחש בבטנו והולך לרופא. האמנתי שזה בנפשו. ראיתי איך ישב בבקרים מול קערית הקורנפלקס שלו לפני שיֵצא אל הזרם הסואן בחוץ, נוקש בשולחן נקישות קטנות וקצובות, נושא עין לחלון, מסתכל בשעון, מת לפלוט את עצמו אל איזושהי גדה. הכף תופפה על השולחן ובינתיים פתיתי הקורנפלקס ספגו את החלב, איבדו את יחידותם, נהיו עיסה אפורה דביקה, והוא התבונן בהם ועשה אותם משל לקיום, "רואה? ככה החיים," לא נגע בהם והלך.

הילד התבונן במעשה האריזה הקצר ואמר, "איך תנקה את הראש אבא, שכחת לשים שמפו." ובזה תמו תמיהותיו. אבזמי המזוודה נטרקו בעדינות, היה חיבוק שלקח בחשבון את העבר ונשיקת לחי שנתבהלה מהעתיד. היה כבר בדלת והסרתי פתית קורנפלקס מחולצתו, הוא צחק ועשה פנטומימה של איש שזוקר את צווארונו לקראת טקס, אבל צווארו היה עירום. הוא לבש חולצת טריקו אפורה וריקה, לא צווארון, לא כיס, לא כפתור. הלכתי לחלון, הוא הביט לאחוריו והניף יד, גם אני הנפתי והאוויר הדק שידינו הדפו הבהיל פרפר והסיט אותו ממסלולו. נדב עמד על כיסא והביט החוצה, עקב אחרי מנוסתו של הפרפר, צעק, "ביי, אבא," קפץ מהכיסא וחזר אל הכבאית שקיבל ממנו לרגל לכתו אל הדגים.

אחרי שהלך לזמן לא מוגבל ולמשימה לא מוגדרת, גמרתי עם עצמי שזה הזמן לשנות מקום ומזל, קיר התערער בבית, מהומת התיקון היא הזדמנות לשיפוץ כללי. הזדמנות לממש גחמה ישנה ולשכור בית במקום שגגותיו נמוכים ושמיו גבוהים ובין הגגות לשמים ציפורים ואור. באתי עם נדב למושב הזה שסמיכותו לעיר עושה אותו פרוור נידח שלה, עשרים דקות במאזדה מבוגרת מהמושב למכולת שלנו בעיר. התהלכנו בין הבתים עד שראינו בית להשכרה בגבולו הפרוץ של המושב, איפה שנשארו רק דבלולי תיל חלודים של גדר הרוסה, בין ביתו המרווח של הזקן לחורשה.

"מה דעתך, ילד, נשכור אותו?" נעמדנו מול הבית ונדב, שקורותיו נבעו מהתלאות של אביו ומהגחמות של אמו, היה נסער מהקרבה ליער, קרע עיניים אל האורנים הצפופים וציפה לדובים של זהבה.
נקשנו בדלתו של הזקן לשאול על הבית, ולא הכניס אותנו פנימה. קיבל אותנו במבואה, במקום שממנו מתפצלים פרוזדורים לחדרים שבהם מתרחשים חייו, ומיד נקב בסכום, שבע מאות דולר.

או־קיי, אמרתי ביובש אף שנבהלתי מהסכום. רציתי את הבית וגם הילד היה נלהב.

שבע מאות וגם ארנונה. בסדר.

קלקול של דוד שמש, חור בגג, הצפה, יש לך השתתפות עצמית.

בסדר.

פינוי עם התראה של שבועיים מראש.

בסדר.

אין דבר כזה להכניס דיירי משנה.

בסדר.

בכל אותו זמן נדב תימרן את ראשו בחללים שבין הידיים של בעל הבית לקירותיו, ניסה להציץ אל תוכו של הבית, והאיש חסם את פתחו והסתיר. הוא שאל אם יש לי משכורת קבועה, אמרתי יש לי מכולת. הוא שאל, מכולת קיוסק או מכולת מכולת. אמרתי, מכולת מכולת. עיניו שראו כבר הרבה שהו עלי בסבלנות זדונית, לא מיהרו לשום מקום, משהו בי לא התאים לדיוקן החנוונית שהיה לו בראשו.

"מתי את רוצה להתחיל לגור כאן?"

"היום."

צחוק רם פרץ ממנו ושיניו הישנות הרחיבו מעגלן ועשו מעבר לגל צחוק חדש. הילד ראה מגובהו את הצחוק ממלא את החֵך ונאחז בשמלתי.

"היום היא רוצה לגור כאן." ניתכה חתיכת צחוק אחרונה. "זה לא מכולת, גברת, זה בית. אני צריך לשקול, שום דבר לא בוער. אני בן אדם זהיר, גברתי, דווקא זקנים שכבר אין להם זמן, יש להם זמן. תתקשרי בעוד שבוע." הוא פתח את הדלת והחזיק אותה פתוחה למשך הכלום שנדרש לנו לחצות את מפתנו, טרק אותה בגבנו ושב ופתח אותה כשהיינו בסוף המדרגות.

"מה מספר הנעליים של הילד?" הפיל עלינו את קולו מראש הגרם.

"עשרים ושמונה."

"אמא, הנעלי ספורט שלי עשרים ושבע," נדב לחש לתוך שמלתי, אבל הזקן כבר נבלע בביתו וסגר את דלתו. עמדנו בחצר ורוח נשבה עלינו ועל קקטוסים מוזנחים וגומא פרוע, הזקן לא השקיע מאום בנחלתו, כל כיעורה ויופייה באו לה מהטבע. יונתן אחי היה אומר, מה מהטבע, מאלוהים. אלוהים, טבע, מה אכפת לי יונתן, קרא איך שתקרא למקורם האחד של מה שיש ומה שאין, אצטרובלים, מחטים, זִקנה, טירוף, קיץ, חושך…

הסתכלתי על היער שתחילתו מעשה ידי הקרן הקיימת והמשכו מאלוהים או מהטבע או מאיך שלא יקראו לזה, העצים רחקו משורשיהם מזמן, שכחו את ידי האדם ושאפו אל השמים.

גם הילד הביט בעצים, ונעלו חיטטה במחטים האפורות שכיסו את החצר. "הלוואי שנגור כאן," אמר.

"הלוואי," חזרתי אחריו כמו הד. אם נגור נוכל לעשות דברים, נגלה את פניה של האדמה, נזרע, נשתול, נשקה, נתמוגג ממעשה ידינו ונחכה שהאפונה הריחנית, הצנוניות והבזיליקום יבקיעו את זרעיהם וינבטו. גם פטרוזיליה ורוזמרין ובצל…

נדב הרים אצטרובל בוסר ותחב לכיס, התכופף לאסוף עוד אחד, ובת קול רגוזה קפצה עליו מחרכי התריס, "תחזיר אותו למקום, ילד. זה רכוש פרטי." האצטרובל שב לאדמה, היד של הילד אל שמלתי, השמים אל השמים, היער אל היער. הפכנו גבינו אל החצר ופנינו לצאת, פתחנו את השער, סגרנו אותו, והקול הנרגז תקף אותנו מתריס אחר, "תחזיר גם את מה ששמת בכיס." רואה ואינו נראה הריץ הזקן את אישוניו מתריס לתריס וחמד לו זדון.

נדב השליך את האצטרובל ואמר שהאיש הזה מפחיד. עוד הוא מדבר, ותריסו של המפחיד הורם וראשו הופיע בחלונו.

"עשרים ושמונה הנעליים של הילד?" שירבב צוואר לעברנו.

"עשרים ושמונה."

"אז הנה לך המפתח. את יכולה להביא את המזוודות שלך היום."

הוא פשט יד מהחלון וסיחרר את השרוך שהחזיק את המפתח. המפתח חג סביב אצבעו, זרק נתזי שמש, צורתו אבדה לו ונהיה פס כסף מסנוור. החלונות של הבית המועמד להשכרה בהו בנו עזובים, חומים מאבק ומלוכלכים, גם אנחנו בהינו בהם וחישבנו את צעדינו.

"זרוק לי את המפתח, אדון לוי," אמרתי והוא ענה שאואיל בטובי לגשת אל חלונו ולקחת, מפתח של בית לא זורקים, מפתח של בית הוא קדוש. הילד הצמיד את הנעליים מספר עשרים ושמונה שלו וחיכה לי עד שחציתי את הדשא והלכתי לחלון. הזקן עצר את סחרורו של השרוך ושילשל לידי מפתח שדומה לרוב המפתחות שבעולם, מתכתי, קטן וקריר, גושפנקה לרשות היחיד החדשה שלנו. בתוך יום שיכפלתי אותו והיו לי שני קדושים בעבור נעליים. אחד תליתי כמו איקונין על וו המגבות במטבח, את השני סיפחתי לצרור שהכיל את המפתחות של המכונית, המכולת והדירה שעזבנו בעיר.

ארבעה חודשים וגדעון לא ביקש אחד בשבילו, הוא אמר שמפתח, כמה שהוא שוקל מעט, הוא שוקל הרבה, ולא חסרים לנו מנעולים ובריחים בחיינו, וממילא הוא לא יגיע מבלי שיודיע לנו מראש.

ארבעה חודשים אנחנו פה, והראשונה שהגיעה אלינו בלי להודיע מראש היתה המדונה.

ועכשיו, אחרי שהמשטרה אספה אותה נכנסנו הביתה לאמוד את האושר שנפל בחלקנו וגילינו שהאיקונין איננו, הוו של המגבות ריק, המפתח נעלם עם האורחת. לא ידעתי איך אתרץ לזקן את הכורח הדחוף להחליף את המנעולים אחרי שמכרתי לו סיפור על אחיינית שעשתה אצלנו את הלילה. עוד מעט נצא לעמל יומנו, אני אהיה במכולת, הילד בקייטנה, והמדונה תבוא ותיקח ותלך ותביא איתה את קהליה, וביתנו יהיה פרוץ וכל דיכפין ייתי וייטול. עד שאדע מה אומר לו ואיך עמדתי בחלון וראיתי את שאר העולם נוהג כמנהגו, רוח מערבית ניפחה גופיות של הילד שתליתי על החבל אמש, המשאית של הזבל רוקנה את הפח של לוי והתקדמה אל הפח של ארצי. המיצובישי של שושנה, הבת של הזקן, נעצרה על יד השער, שושנה יצאה ממנה, נשאה אל אביה קדֵרת מרק, ואד מהביל הלך לפניה כמו עמוד הענן יומם. בשש בבוקר היא מבשלת את עדשיה, בשבע היא מטלטלת אותן אל ביתו, ובשבע ושלושים היא פותחת את הפעוטון שלה, בכל יום תמיד חוץ מראשי חודשים שבהם היא משתטחת על קברי צדיקים לא מפני שחסר לה דבר, להפך, מפני שיש לה הכול, והצדיק ששלדו מסתייד מתחת לאבן ההשתטחות, שיעזור לשמור על הקיים. "למה את מתעקשת עם החיים, תזרמי איתם," היא אומרת לי, "מה שקורה צריך לקרות, אל תשימי רגל לחיים, תזרמי, פשוט תזרמי."

השחלתי אצבע בוו שהתרוקן מהמפתח והחלטתי לנסות את שיטת שושנה ולזרום. לא אחליף מנעול, אלך למכולת, הילד לקייטנה, ומה שצריך לקרות שיקרה. שתבוא המדונה, שתפתח, שתיקח… חוץ משני פמוטי כסף שירשתי מאמי, לא הבאתי איתי דבר ערך של ממש אל הבית הזה, את רוב חפצינו השארנו בדירה שלנו בעיר שלא הושכרה לאיש, שהרי מפני גחמותינו גלינו מביתנו ואנחנו במצב של בין הזמנים ובמקרה שנרצה לשוב אל עברנו יהיה לנו לאן. ובעוד אני מהרהרת במעלליה הצפויים של המדונה, קו שמש חדר לסל הירקות במטבח, פגע בתפוח אדמה והתנפץ על המפתח שהיה נעוץ בבשרו. אחת אפס לאורחת. צצה מן ההפקר, לקחה לנו חתיכה קטנה מהכבוד והסתלקה. היה לי קל יותר אילו גנבה לנו תחתונים או טבעת.

ועם כל זה שיטת שושנה עבדה: היה איוּם, לא עשינו נגדו מאום, החיים זרמו ואנחנו איתם והתברר שהיה כדאי.

"בוא, חמוד, צריך להתחיל את היום," אמרתי לילד.

הוא דלק אחרי גנבים, ירה בפושעים, חייג 100 בטלפון הפלסטיק שלו, אמר את הססמה שפותחת את דלתות המשטרה ורצה להתקשר לאביו ולספר לו את קורותינו המרעישות. שכח שאביו ביקש להרחיק עצמו מרעשים, חיפש את מחיצת השותקים והלך אל הדגים.

"לא עכשיו, אנחנו כבר מאחרים," אמרתי וחרה לי שקיבל את הדין, לא רקע ברגליו, לקח את תיק האוכל והצליב את הרצועה על חזהו. רק שלא יהיה רך לבב, החיים לא סופרים את מי שלא מתקומם נגדם. גם היד שנתן לי בדרך למכונית היתה רכה ורופסת. הקשיתי את כפי על כפו, שיצעק, שיתמרד, אבל הוא כיווץ את אגרופו וצימצם אותו להקטין את הלחץ. גזיר נייר לבן הציץ מתיבת הדואר שלנו, משכתי אותו החוצה וקראתי, "בִּינוּ בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו?!" גם מתיבות אחרות הזדקרו לשוניות נייר. נביא התוכחה שקם לנו אחרי ליל האלכוהול שעברנו לא העלה ולא הוריד. מדינה חופשית. הכול רשאים להתריע על הכול. קימטתי את הנייר לתוך התיק שלי, הילד נכנס לרכב ואני אחריו, סגרנו דלתות, חגרנו חגורות, ודוכיפת נחתה על הדרך וזקרה את כתרה. התנעתי והילד הצמיד מצח לשמשה וקרא אליה, "זוזי, את תידרסי, נו כבר זוזי, זונה רוסייה קטנה."

מירה מגן (לבית אלטמן) נולדה בכפר-סבא, בתחילת שנות החמישים. להורים יוצאי הקיבוץ הדתי עלומים-סעד. למדה בבית-הספר היסודי בר-אילן ובתיכון מורשת בכפר-סבא. שירתה בנח"ל בקיבוץ טירת צבי. לאחר נסיון של מספר שנים בהוראה חזרה לספסל הלימודים ולמדה פסיכולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עבדה מספר שנים בביטוח הלאומי ולאחר מספר שנים למדה סיעוד ועבדה כאחות בבית החולים הדסה בהר-הצופים בירושלים. החלה לכתוב סיפורים קצרים בתחילת שנות התשעים ומאז פרסמה קובץ סיפורים (שחלקם תורגמו לאנגלית) וארבעה רומאנים שחלקם אף תורגמו לגרמנית. זכתה בפרס היצירה של ראש הממשלה לשנת 2005. מתגוררת בירושלים ואם לשלושה.

X